 |
17-06-2005, 12:19
|
|
|
|
חבר מתאריך: 17.06.05
הודעות: 46
|
|
|
פשוט, חבל.
מאז כיתה י"א אני מתאמן בכושר קרבי.
למען האמת, מעולם לא האמנתי שאני ארצה ללכת לקרבי. אני זוכר שאפילו בכיתות הנמוכות יותר בכלל לא רציתי ללכת לצבא, לא עניינו אותי רובים ושום שטות כזאת, אתם יודעים - רציתי ללמוד וכו'. ילד טוב שכזה.
ואז... איכשהו הגעתי לפורום מתגייסים בתפוז (ולמען האמת, גם פה קראתי, עוד הרבה לפני הפיצול בפורומים), ואיכשהו השתכנעת שקרבי זה הדבר הנכון לעשות. המאמר של יוני בנוגע לטירונות 05 בכלל קנה אותי לגמרי, בתשלום אחד!
באותו זמן הייתי בכושר על הפנים, וגם החלמתי ממחלה דיי ארוכה. הייתי במצב פיזי על הפנים. התחלתי להתאמן והגעתי לשיא הכושר שלי. בסופו של עניין, יחד עם המחלה והאימונים ירדתי 17 ק"ג. זה הדהים אותי, ממצב דמוי עלפון אחרי ריצת 200 מטרים (באימון הראשון, משפיל קצת...) לריצת 8 ק"מ אחר הצהריים, מרצון חופשי והנאה מוחלטת. אותו בחור שלא יכל לעשות יותר משתי שכיבות שמיכה הצליח לעשות 80 בלי להתאמץ הרבה.
אז מגיעים לחודש יוני 2004... בדיוק לפני שנה, ממש לפני גדנ"ע צלילה וגיבוש שייטת, התחילו לי כאבי רגליים לא מהעולם הזה, ממש היו לי דמעות בעיניים כשהלכתי. הלכתי לאורטופד קצת לחוץ, והוא שלח אותי למיפוי עצמות. המיפוי הראה קצת קליטה והרופא אמר שיש לי שברי מאמץ קלים בדרגה 1-2 מתוך 4, ושאם אני אנוח לגמרי עכשיו חודש, אני אספיק להגיע לגיבוש הבא. טוב, דיברתי עם ביתן חיל הים ודחיתי למחזור האחרון של הגדנ"ע. הכאבים לא עזבו אותי תוך חודש. אפילו לא תוך חודשיים. עד עצם היום הזה אני עדיין סובל מהכאבים, למרות שהמיפויים כבר תקינים זמן רב. לא רק זה, אלא גם עכשיו הצטרף למסיבה גם כאב גב ופגיעה בעצבים של עמוד השדרה - וכנראה שזה בגלל בדיקה רשלנית של רופא שהתלהב יותר מדי מהעניין של הבדיקה. בסופו של דבר, נפצעתי סתם, לא בשביל איזו מטרה מסויימת שניתן להצדיק את הפציעה עבורה, אלא פשוט סתם.
אני באמת רציתי ללכת לקרבי. אני עדיין רוצה. לא אכפת לי גם אם זה יהיה תותחנים או שריון, אני באמת לא מחפש "סיירת או ניירת" ואני גם לא מחפש הערכה של בנות בקניון כשאני חוזר הביתה (למרות שזה לא יהיה רע בכלל  ).
מסתבר שיש לי שבר בחוליה, ובגלל זה היא צונחת על החוליה שמתחתיה - ויחד עם זה פוגעת בחוט השדרה וגורמת לכאב. יש עוד חוליות שנדפקו שם. אז בסופו של דבר, הפרופיל שלי יהיה בין 45 ל21, כאשר בכלל לא יגייסו אותי בשנה הקרובה כי אני נאלץ להשתמש בתרופות כמו מורפיום כדי להקל את הכאב, ולא מגייסים אנשים שעל התרופות האלו. כל עוד אני על התרופות, אין לי שום כאב ואני מתפקד כמו כל אחד, אבל בלי התרופות - כאבי תופת.
דווקא אני - שהשקעתי, התאמנתי, רציתי - נדפקתי בסוף. אני אפילו לא בטוח למה, כי האורטופד אמר שבסופו של דבר, למרות שהתאמנתי המון, לא הייתי אמור להיפצע ברגל ככה, והוא גם לא יודע לגמרי מה היה שם (הקליטה הייתה דיי מועטה, הוא לא משוכנע שזה היה שברי מאמץ, ואפילו עכשיו כשיש כאבי רגליים - אין שום קליטה). כנראה שיש איזו בעיה בשריר או בעצב שם, משהו לוחץ ודפוק שם.
אז עכשיו אני כנראה אהיה איזה ג'ובניק מתוסכל בתפקיד שמשעמם אותו וארגיש שאני לא ממצה את הפוטנציאל שבי. בצדק. התפקידים שניתנים לבנים עורפיים בחוברת הם עלבון לאינטיליגנציה ולמוטיבציה. תראו לי מישהו שמעוניין לתרום מעצמו ולהיות "אורז אפסניה מוצנחת" או "רכז אחזקה" או "שוטר צבאי". אבל לא, כנראה שגם להתמיין אני לא אוכל לקבל, כי מסתבר שהמיונים למרבית התפקידים אם לא כולם כבר נגמרו לשנתון שלי. בכלל לא בטוח שיאשרו לי להתמיין עם המחזור של שנה הבאה (כנראה שממילא לא אוכל להתגייס כל עוד יש לי את הבעיה בגב, כך שאצטרך לחכות עם הגיוס קצת) - ובכלל, התפקידים שמעניינים אותי כג'ובניק - מדריך ספורט, מש"ק חילוץ והצלה - בלתי אפשריים נוכח מצבי הרפואי. אני רק יכול לקוות שנותנים לבעלי נתונים גבוהים (קב"א 54+) תפקידים טובים בגיוס הכלל צהל"י, ושוב להתבאס שאני לא אוכל להיות קרבי - בעוד שיש הרבה אנשים שכשירים לקרבי, לפחות פיזית, ומנסים כל דרך אפשרית לברוח משם.
אין פואנטה פה. אני סתם מבואס, והייתי צריך לכתוב את זה בשביל לפרוק קצת. תשמרו על עצמכם, קל מאוד להיפצע ולא תמיד קל להחלים.
שחר. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
