שלום לכולם! אני בחתיכת בעיה..
אני מתגייס עוד חודשיים בערך ב-25.07.05, ואני רוצה יותר מכל קרבי! אבל (תמיד יש את האבל המעצבן הזה) אני בן יחיד, במשפחה גרושה. אני חי רק עם אמי ואני לא ממש בקשר עם אבא שלי... עכשיו זה יוצר לי המון בעיות מצפוניות. אני כמובן צריך את החתימה של אמא שלי, ואני מתווכח איתה המון (בערך כמה חודשים) אבל קשה לי ללחוץ עליה יותר מדי כי כל פעם שאנחנו מתווכחים בנושא אמא שלי פורצת בבכי ותופסת קריז, ובתכלס קשה לי להמשיך עם זה יותר מדי, ככה שאני מתווכח קצת אבל בסוף מוותר לכמה ימים ואז מתחיל מחדש וככה במשך איזה 8 חודשים. זה לא שאין לי כוח רצון או משהו, פשוט כואב לי לראות את אמא שלי סובלת ככה... לפני כמה ימים התקשרו אליי מהלשכה והתחילו לחקור אותי אם אני עדיין רוצה קרבי ואם כן אז למה עוד לא מסרתי את הטפסים, והתחילו די להלחיץ אותי. ואני ממש אובד עצות, אני לא מסוגל להחליט מה יותר חשוב לי... קשה לי להכאיב לאמא שלי ולראות אותה בוכה כל היום בגללי... אבל מצד שני אני לא רוצה ג'וב, אני יודע שאם אני אלך לג'וב אני אסבול במשך שלוש שנים וארגיש שאני מתבזבז לחלוטין, בזמן שהחברים שלי מסכנים את החיים שלהם... בקיצור מצב חרא כזה...
קודם כל אני רוצה להודות לכם שבכלל קראתם את החירבוש הארוך הזה ואני גם שואל מה אתם הייתם עושים במצבי? אולי יש לכם איזה הצעות?
כל דבר התקבל בברכה!!!

היי MudyHobbit,
אני חושבת שאתה צריך לקחת את אמא שלך לשיחה.. תסביר לה מה אתה רוצה לעשות, וכמה שזה יעזור.. זה דיי קשה לשלוח את הבן היחיד לקרבי, אני דיי מבינה אותה.. אני עצמי בחיים לא הייתי חותמת לבן שלי ללכת.. (כשיהיה אחד כזה..). אבל בכל מקרה אני חושבת שאתה צריך לחשוב באמת מה אתה רוצה, ואם זה כל כך חשוב לך, אני חושבת שאתהה צריך לדבר איתה.. אם לא, אז לך ותעשה את אמא שלך שמחה, כי אחרי הכל אתה לא אמור להרגיש "מבוזבז" גם שם איכשהו אתה תעזור, כל בנאדם בצבא עוזר, יש רק בצורות מעשיות יותר או לא. בקיצר מה שאני אומרת ,זה תעשה לך סדר קצת ותחשוב אם קרבי זה מה שאתה ממש רוצה, אז דבר איתה. אם לא.. אתה יודע מה עשות.. (:

בסופו של דבר זה החיים שלך ואתה זה שמחליט מה טוב בשבילך ומה לא
כמובן שצריך להתחשב באמך
אבל לדעתי לך עם ההרגשה הפנימית שלך של מה טוב בשבילך
בסופו של דבר זה בונה אותך כבן אדם יותר מכול דבר אחר

L-SYSTEM

יש לך איי סי קיו?

קודם כל, אני מעריך את הרצון שלך להיות קרבי, זה חשוב מאד...
מצד שני, אתה בן יחיד למשפחה מפורקת.
תחשוב טוב מה אתה הולך לעשות, כי קרביים לא משחקים בחרא, הם נלחמים בחזית של האימות, ולרוב נהרגים בצורה כזו או אחרת.
וזה יהיה חוסר אחריות מצדך לעשות דבר כזה להורים ולקרובים שלך, המשפחה שלך תתפורר לגמרי אם תהרג באיזה חור. (בלי להוריד מערכם של חיילים אחרים...)
וחוץ מזה, את רוצה ללכת לקרבי כי החברים שלך הלכו ?
אתה לא צריך להרשים אף אחד ולא לעשות חשבון לאף אחד, אתה יכול לתרום לצבא יפה מאד כתומך לחימה ואפילו להרגיש סיפוק מזה לא פחות.
תעשה את החשבון לבד...
בהצלחה...

באמת תחשוב טוב מה אתה עושה כי האמא שלך זה הדבר הכי חשוב בחיים תקשיב לה אל תלך נגדה

אתה באמת לא צריך ללכת למות באיזה חור עם משפחה גם ככה מפורקת... כך את הדברים בפרופורציות אל תעשה שטויות, קרבי זה משהו שגם אני אוהב אותו אבל אני תמיד חושב פעמיים לפני שאני עושה החלטות כאלה גורליות עם הדעה של אמא שלי ...

אם זה באמת חשוב לך דבר איתה כמו בן אל בן אדם ולא עם צרחות ...
אםהיא מחליטה שלא ומגיעה עד דמעות אני מתיע לך ב1000000000% תכבד את ההחלטה שלה ! בלי התוכחויות מיותרות
שאני אצטט:
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר..."
אל תלך כנגד חוק ברזל שצויין בלוחות הברית ... במיוחד אם אתה בדילמה של קרבי או לא ...

הדעה שלי היא שתלך עם אמא שלך...
אחי, אל תהרוס לה ת'חיים...
למרות שממש כל הכבוד לך, לך עם ההרגשה שלה

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

1) אני לא הולך לקרבי כדי להרשים את החברים שלי, אני הולך כי אני מאמין שכך אני אוכל לתרום לצבא בדרך הטובה ביותר, וגם כשהייתי קטן לא חשבתי על תפקיד אחר בגלל זה אני כל כך מאוכזב עכשיו שאני לא מצליח להשיג את המטרה.... אבל מה שכן אני בהחלט כל פעם מרגיש קצת אשם שאני, עם נתונים בדיוק כמו של חברים שלי, אשב במשרד בזמן שהם ורבים אחרים יסכנו את החיים שלהם...
2) אני מבין את אמא שלי ואני מוכן להתפשר וללכת לקרבי "פחות מסוכן" כמו שריון או תותחנים, אבל היא לא מוכנה להקשיב אפילו לזה, מבחינתה אם זה נחשב קרבי זה מחוץ לתחום.
3) שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא צועק עליה או משהו, אני מנסה לדבר איתה רגוע אבל היא לא מאפשרת לי לנהל שיחות רגועות וכל פעם נגררת לצעקות וכל מיני מניפולציות אחרות...

אחי אני בן יחיד,אומנם לא למשפחה פרודה אבל עדיין הייתי צריך את חתימת ההורים לקרבי,גם אני לא הולך בגלל שרבים אחרים הולכים לשם,אלא משום שאני מאמין בזה,לקח לי 4 חודשים לשכנע את ההורים שלי ללכת לקצין העיר,הייתי בדיוק במצב שלך.

גם אני לחצתי על אמא שלי עד שכל פעם היתה תופסת קריז או בוכה, וכן הייתי צועק הרבה, בסופו של דבר לקחתי את אמא שלי לשיחה ב4 עיניים ברוגע הסברתי לה כמה שאני מאמין בזה וכמה זה חשוב בישבילי הסברתי לה את זה בכמה שיחות ובסופו של דבר היא הבינה שאני לא מוכן להתפשר ואני באמת רוצה את זה והיא חתמה. עד עכשיו היא מתחרטת ואומרת "למה אתה צריך את זה" וכאלה, וגם לפני כן אחרי שראיתי שהרגוע לא הולך בדיוק במצב שלך פשוט נמעס לי ואמרתי לה "קבעתי תור לקצין העיר ביום חמישי את הולכת לחתום", לקחתי אותה"בכוח" והיא חתמה. ברגע שהשתמשתי בקצת אגריסיבות היא הבינה שנאני באמת רוצה את זה וחתמה.
אם היא לא מבינה עד כמה זה חשוב לך תעשה כמוני תלחץ עליה.

בהצלחה בהמשך הדרך..אני בטוח שתצליח.

נ.ב- בהתחלה אחרי החתימה יהיו לך קצת יסורי מצפון אל תתיחס לזה יותר מידי.

זה כ"כ מזכיר לי את עצמי לפני כמה חודשים...

גם אצלי הכל היה ככה.
צעקות..וויכוחים..בלאגנים..ריבים..
רק שאצלי זה היה יותר בעייתי כי אני גם לא הייתי מוכן להתפשר על תותחנים ושריון.

בקיצור,תנסה לשבת איתה לשיחה ותסביר לה בצורה רגועה למה זה נורא חשוב לך...
ותנסה לשכנע אותה ולא להגרר לוויכוחים וצעקות.
(אם וכאשר זה יכשל,תאיים שלא תתפנה לשום דבר ותלך לכלא... )

תראה אני בן יחיד לאם חד הורית.
אני מאוד רוצה ללכת לקרבי ועם כל הכאב של אמא שלי ו3 השנים שהיא לא תישן בלילה אני עדיין מתכוון ללכת.
בסך הכל אלו החיים שלך ועם כל הרצון להיתחשב באמא אתה לא יכול להגביל את עצמך ולעצב את החיים שלך לפי איך שהיא רוצה, כי גם שהיא הייתה צעירה היא עשתה בדיוק אותו דבר. זה דרכו של העולם.
אני היתקשרתי לקצין העיר והתחלתי לעשות בירורים ואמא שלי ראתה שאני רציני והסכימה לחתום לי..
אבל בסוף אתה תצטרך להגיע להחלטה עם עצמך כי אצל כל בן אדם זה שונה.

"פעם חשבתי שהמוח הוא הדבר הנפלא ביותר שקיים, עד שהבנתי מאיפה המחשבה הזאת באה.."

אני לא מסכים אם אף אחד מכם .. ובטוח שלא עם פותח האשכול ..
הכול טוב ויפה .. בהחלט מקובל ומובן המצב בבית ובשביל זה בדיוק צה"ל מעמיד למלשבי"ם את אפשריות הבחירה אם להיות לוחם או לא .. וזה לדעתי כבר פותר את הפאן הצבאי של הבעייה
שאלת הבחירה אם להיות לוחם או לא וכול זה רק בגלל אמא .. אז מה שלי יש לומר בעניין זה מאוד פשוט
צר לי שאני לא נרגש מדבריו של מציג הבעייה כמוהו יש מאות ואם לא אלפים במרוצת השנים שבחרו לשרת בקרבי כחיילים בודדים או כבנים יחידים ולצערנו הרב גם נפלו בעת מילוי תפקידם ..אבל
אסור לך בשום אופן להכניס רגשות לעניין הצבא ..זאת טעות מיסודה ..ומי שחושב שהוא יוכל לתפקד כך כלוחם אני מודיע לו שהוא יכשל
לכן .. המסקנה המתבקשת ..היא מה אתה רוצה ..לא אמא שלך
שוב ..מה אתה רוצה לא אמא שלך ?!
כולם צריכים לתרום מחלקם בפרט אלו שכן יכולים וכן מתאימים לשרת בחי"ר כול דבר אחר יתפרש בעניי כאי התאמה בכלל לצה"ל
כן ובהחלט יתכן ..שתעבור לא מעט חויות בחי"ר תאבד חיים של חברים ותסכן את חייך ומי יודע אולי חלילה תחזור עם כדור בראש ..אבל כאן בנקודה זו אתה נמדד כאדם שתרם ונתן מעצמו כפי שנתנו אחרים לפניו למען המולדת ..
אחרי כול הנאום הזה שלי .. עשה כרצונך אני בטוח שלא תשלים עם העובדה שיכולת להיות לוחם אבל בחרת לרוץ סביב רגליה של אמא שלך בגלל שלה היה קשה לקבל את העובדה שהיא מפחדת שתמות לה בצבא ..!
בהצלחה

************************************************** ************************************************** ***
ועוד דבר לא פחות חשוב ..
קראתי כאן ברפרוף את חלק מהתגובות ונתקלתי במשפטים כגון :
-אל תלך זה לא עושה רושם על אף אחד ...
-כבד את ההורים ...
-יתכן ותמות זה לא שווה את זה ....
-אם חברים הלכו זה לא אומר שגם אתה חייה ללכת ...
אין שום קשר וכדאי שתבינו שאופי האדם שמתנדב לחי"ר ולא משנה לאיזה יחידה אינו מבוסס על אותם דברים אלו
מי שמתגייס לחי"ר יודע ..
שהוא עושה זאת למען המולדת כפי שעשו לפניו
שהוא בא להגן על חבריו פקודיו וכ"ו
שיתכן וימות במהלך הנסיון הנ"ל
וכול שאר הדברים שקשורים
למה יגידו ואיך אינם רלוונטים לגופו של עניין

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

דבר ראשון אני לא ניסיתי לרגש אף אחד! אני הצגתי פה את בעייתי, וכמו שאתה אומר היא בעייה לא כל כך נדירה ודי נפוצה, וביקשתי לקבל מספר דיעות של אנשים שהיו כבר בשלב הזה בעבר.
דבר שני, לצערי הרב צה"ל לא נתן לי, ולשאר המגיבים פה, את האפשרות לבחור מה אני רוצה לעשות בצבא אלא נתן לאמא שלי את האפשרות. אני מניח שצה"ל מנסה בדרך זו לאפשר להורים לשלוח את ילדיהם לקרבי "מרצונם החופשי" למרות שבפועל זה רק מסבך יותר את העיניין, ויוצר בעיות רבות מצד ההורים (שאינם רוצים לשלוח את ילדיהם למקום מסוכן לפי הגדרתם) ומצד המתגייסים.

בכל מקרה התגובה שלך ושל כל החברה שהצליחו להוציא חתימה מההורים שלהם, חיזקו אותי ושכנעו אותי שלמרות הכל אני באמת צריך לחשוב רק על מה שאני רוצה, ולא לוותר על המטרות שלי בגלל החששות של אמא שלי... אני מקווה שאני אצליח להוציא ממנה חתימה בכל דרך אפשרית, כמו שאומרים המטרה מקדשת את האמצעים...

" העילוי שלנו כצלמי אנוש נמדד ביכולת הסבלנות והסובלנות
היה ונכשל בזה אל לנו לחשוש ממוות בפיגועים מלחמות וכדו ..
כי זה בדיוק מה שישמיד את כול אחד ואחד מאיתנו .."
{סרן א ז"ל אוגוסט 1993}
.. "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאוד" .. הי"ד !

תיראה, גם אני בן יחיד למשפחה חד-הורית, גר רק עם אמא שלי. ולפני שנה וחצי החלטתי שאני רוצה קרבי. בהתחלה אמא שלי בכלל לא רצתה לשמוע את זה, היא קיוותה שאני אלך לאיזה תפקיד עורפי איכותי.
אבל עם הזמן התחלתי לדבר איתה על זה ברצינות ולהסביר לה כמה זה חשוב לי וששירות ביחידה קרבית מאוד משמעותי בשבילי, היא הבינה אותי ולפני כמה חודשים סוף סוף חתמה לי.
לאף אמא לא קל שהבן שלה הולך לקרבי, במיוחד כשאתה הבן היחיד שלה. ברור שכל אמא תרצה שהבן שלה ישרת קרוב לבית בתפקיד עם מינימום סיכון ושיחזור כל יום הבייתה לאכול את מה שהיא מבשלת. אבל אם חשוב לך לשרת בקרבי אתה פשוט צריך להסביר לה שזה מאוד משמעותי בשבילך.
עד כמה שהיא דואגת לך היא פשוט תצטרך להבין בסופו של דבר שהבחירה היא שלך ושעליך לבחור את מה שאתה רוצה ולא את מה שהיא רוצה.

יש מספיק תפקידים קרביים שלא מסכנים אותך כל היום. כמו בחיל הים ובחיל האוויר.

אתה לא חייב להיות בגולני או משהו כזה.
גם אני משפחה חד הורית ובן יחיד ואני מתכוון ללכת לחיל הים לתפקיד קרבי ולא מעניין אותי מה אמא תגיד. אני אשב ואסביר לה למשל שאני על אוניה ואני לא תקוע בעזה או משהו.

בהצלחה!

אניצ מתגייס לצנחנים עוד חודשיים ואמא שלי די תומכת בי עכשיו.

אתה צריך לזכור שאולו קודם כל החיים שלך. אמא שלך כבר לא יכולה לנהל לך את החיים ולהחליט בשבילך (ואני לא מתכוון מבחינה רישמית כי עובדה שיש לה את האפשרות לחתום או לא).
אתה צריך לעשות מה שאתה חושב לנכון מבחינה ערכית ואידיאולוגית ולשקול את הדברים.
עם כל הצער והכאב לדעתי לא יתכן שאמא שלך אחרי גיל 18 תקבע מה תעשה ב 3 שנים מהחיים שלך.
נכון, אתה יכול לסיים במה שנקרא "עיר הנוער" אבל עדיין רוב רובם של האנשים ששירתו בקרבי עדיין חיים ואני לא חושב שיש מקום לדמוניזציה הזאת. אם אתה חושב על זה כסיכון אז יותר מסוכן בשבילך מצב של נסיעה בכביש מאשר שירות בקרבי. אז נימנע גם מנסיעה בכביש? לא. קרבי לדעתי זה עוד סיכון נוסף שיש לקחת אם אתה רואה אותו כנכון מבחינה ערכית ואידאולוגית.
אם יש לך את הנכונות והרצון לתרום את המקסימום וכל מה שאתה יכול ויש לך את האפשרות אז אני לא חושב שאמא שלך צריכה לשחק כאן תפקיד.
השירות בקרבי לפי סיפורים של אנשים יכול מאוד להעשיר אבל גם להשאיר תראומות. אני חושב שאם תשאל אנשים אם הם מתחרטים על שירותם בקרבי אני כמעט בטוח שהרוב יגידו לך שלא.

בנוגע לאמא שלך - תסביר לה לאט ובעדינות שהיא לא יכולה לקבוע לך כרגע מה תעשה ב 3 שנים ותסביר לה שאתה חושב שזה אסור ולא נכון לעשות את הדבר הזה מבחינה אידיאולוגית (אם באמת אתה חושב ככה). עם כל הצער והכאב תצתרך לגרום לה להבין שהיא לא אמרוה כאן לשחק תפקיד אלא לתת לך את האחריות על החיים שלך.

אני מאוד מקווה שעזרתי אבל שוב - תשקול את הדברים. אם אתה לא בטוח שאתה רוצה ללכת לקרבי ב 100% והחששות של אמא שלך בגדר דבר שיותר חשוב לך אז אל תלך.

בהצלחה

ברוב קולות! תקשיב לאימא שלך!