|
30-04-2024, 22:52
|
|
|
חבר מתאריך: 21.01.03
הודעות: 2,279
|
|
אני חושב שיש כאן כמה נקודות שמצדיקות דיון, בלי לדון ספציפית בשאלת המבנים ההרוסים. נראה שהתחקיר של האתר עושה בעיקר עבודה של זיהוי המיקומים והצמדת צילומי לווין לסרטוני הפיצוץ, שנראית אמינה; יש שם מעט מאד דיון במשמעויות החוקיות של הנושא, אמנם הדיון הוא בטון עויין כלפינו אבל גם פרסטון (שאכן עושה לי רושם הגון) די מבקר אותנו על ההרס ההמוני שנראה שקשה להכחיש אותו. יש הבדלים בין המטרות (למשל, שיטוח שכונה שצמודה לגדר קל יותר להצדקה מאשר הורדת שכונת מגורים בלב עזה) אבל אני חושב שפחות קריטי לדון במטרות הספציפיות ויותר בכמה נקודות שנוגעות לאופן ניהול המערכה.
- לאחר 7/10, כמעט כל ישראלי נשטף בתחושת השפלה עמוקה וברצון לנקום (גם אני). אין ספק שרבים מאד מהלוחמים לקחו את התחושה הזו איתם לשטח, ולא רק מהלוחמים אלא גם מהמפקדים הזוטרים והבכירים וגם מהדרג המדיני אפשר היה לשמוע דברים ברוח הזו. עם זאת, צבא מקצועני אמור לפעול על פי מטרות ויעדים מוגדרים בעלי תועלת ברורה להשגת מטרות הלחימה הרחבות יותר; הרס והרג עשויים לשרת את המטרות האלה או לא. כשהדם רותח, קל להתפתות למחשבה שכל פגיעה שאני מסב לאוייב תורמת לחיזוק של הרתעה וצריבת תודעה כלשהי; העובדה שההיסטוריה לא מראה שזה באמת עובד ושאלה מטרות לא מוגדרות שאי אפשר לקבוע האם ובאיזו מידה הן מושגות או לא, אמורה לגרום לצבא מקצועני לחשוב היטב על התועלת הספציפית מכל מטרה מול הנזק הפוטנציאלי.
- במקביל להרס ההמוני של המבנים, נראה שהיתה גם יד קלה, יחסית, על ההדק בתחום התקיפות האוויריות. על פי תחקיר שפורסם באתר "שיחה מקומית" (ולא זכור לי שנדון כאן), צה"ל מפעיל מערכת בינה מלאכותית בשם "לבנדר" שתפקידה לזהות אנשי חמאס לא על פי מידע ספציפי אלא לפי פרמטרים סטטיסטיים מסויימים. לטענת התחקיר, המערכת ייצרה כ-37,000 זיהויים, כאשר כל זיהוי כזה היה יכול להפוך ליעד לחיסול אווירי עם בקרה אנושית מצומצמת וכאשר הרף של מספר ההרוגים הלא מעורבים שהתקבל כלגיטימי עבור כל חיסול היה מכ-15 לפעיל זוטר ועד מאה ומעלה לבכיר. גם אם נניח שלא כל המספרים מדוייקים, קל לראות כיצד עצם השימוש ההמוני בכלי כזה עלול להביא למספרים עצומים של הרוגים לא מעורבים - ושוב, כאלה שיהיה קשה להצדיק אותם ביחס לתועלת הצבאית של החיסולים.
- במלחמה הזו, יותר מאשר בכל מלחמה קודמת, ישראל איבדה מנות גדושות מעצמאותה. החל בהסטת הנושאות לאזורנו ביחד עם ה-don't המפורסם של הנשיא ביידן (שכוון גם לישראל ונועד להניא אותה מפתיחת מלחמה מול חיזבאללה/איראן לא פחות מאשר להניא אותן), דרך השתתפות מזכיר המדינה בדיוני הקבינט שלנו, התלות שנחשפה באספקת נשק וחימוש מארה"ב לצורך ניהול המלחמה, הצנחת סיוע לעזתים ע"י מספר מדינות מעל הראש שלנו (פשוטו כמשמעו) והקמת נמל, הלחצים הפומביים עלינו בתחומי הסיוע ההומניטרי וניהול הלחימה, וגם הקואליציה של המדינות שסייעה בבלימת המתקפה האיראנית - וכמו תמיד, בכל סיוע נוצרת גם תלות. ישראל אינה יכולה לטעון עוד שרק חיילים ישראלים מגנים עלינו (אמנם זה שיא של תהליך שהחל עוד במלחמת המפרץ הראשונה). כיוון שהדרג המדיני והצבאי הבכיר היו אמורים להיות מודעים מלכתחילה לתלות הזו שלנו במישורים רבים, היה עליהם לתכנן את שיטות הפעולה בהתאם - כך שיצמצמו וידחו את ההתנגדות לפעילות שלנו. אין ספק שיש הרבה מי שמחפשים אותנו, אבל למרות זאת הדבר החכם הוא לתת להם כמה שפחות במה להיתלות - ונדמה שאנחנו נתנו להם כמה שיותר. בהקשר הזה, הקמצנות הממושכת בסיוע ההומניטרי (נדמה שהאסימון נפל בהקשר הזה רק בשבועיים-שלושה האחרונים) וההרס וההרג המסיביים פגעו ופוגעים ביכולת שלנו למצות את התועלת מהמהלכים - בלי להניב תועלת מקבילה. אילו, למשל, הפעולות שלנו עד היום היו גורמות נזק סביבתי קטן משמעותית, סביר שההתנגדות לכניסה שלנו לרפיח היתה גם היא מצומצמת בהרבה (בעיני הכניסה הזו היתה נחוצה, אבל לצערי נראה לי שהיא כבר לא תקרה וגם אם תתרחש כבר לא תועיל). כך לא פועלים מקצוענים ששוקלים כל צעד לפי התועלת והנזק למטרה הכללית - עקירת שלטון החמאס, במקרה הזה.
- נושא נספח לכך הוא המאבק בזירה המשפטית, שעלול ללוות אותנו עוד שנים רבות קדימה (די לחשוב כמה נזק הסב לנו דו"ח גולדסטון כדי לראות כמה דו"חות חמורים פי כמה עוד עלולים להתפרסם). עוד תוך כדי הלחימה אנחנו נמצאים בסכנה של הוצאת צווי מעצר בינ"ל לראשי המדינה, וגם אם המאמצים למנוע זאת יצלחו זו תמשיך להיות נקודת תורפה שכל אויבינו יידעו שהם מסוגלים לתקוף גם דרכה. ושוב, זו סכנה שניתן היה לחזות - ואם לא למנוע אז לצמצם. מדיניות מוצהרת של סיוע לאוכלוסיה, הצהרות פומביות על כך שאנחנו נלחמים בחמאס ולא בעזתים - אלה דברים שלא היו עולים לנו כלום מבחינת לחימה, והיו שומטים את הקרקע מתחת חלק מהטענות שמופנות נגדנו. במקום זה, היה נראה שרבים בדרג המדיני וגם הצבאי מתחרים זה בזה בהכרזות קיצוניות שטובות לרגע אחד למורל אבל הרסניות לאורך זמן בזירה הבינ"ל. אפילו היום דיבר בכיר אחד על "השמדה מוחלטת" ברפיח ונוסייראת.
- מעבר לנקודות הקודמות שנגעו לניהול המערכה על ידי הדרגים הבכירים, יש שתי נקודות שנוגעות לרמות הנמוכות יותר. האחת היא שאלת החלחול של ההנחיות והנורמות מהדרג הבכיר לדרג הזוטר, כלומר: האם מה שמחליט הרמטכ"ל זה מה שמתבצע בפועל בשטח או שהדרגים הנמוכים יותר משנים בהדרגה את ההנחיות כך שתתאמנה יותר למה שנכון בעיניהם. דוגמה לכך, אולי, היא המקרה של פיצוץ האוניברסיטה (חזרנו טיפה לנושא המקורי של התחקיר); הנחיות המטכ"ל אסרו על פיצוץ מתקן מסוג זה, ובכל זאת קצין בדרגת תא"ל החליט להתעלם מהן ולפוצץ את הכל - על פי התרשמותי מהדיווחים, לא על בסיס פעילות אוייב שם ברמה שהוא היה יכול להצדיק בפני הדרגים מעליו. קשה לדעת כמה מקרים כאלה היו בדרגים כאלה ונמוכים יותר ויותר; הרושם שמתקבל הוא שהשליטה של המטכ"ל במימוש ההנחיות בשטח לא מספקת, ושוב - יש לזה מחיר שאנחנו משלמים במערכה המדינית.
- הנקודה השניה נוגעת לסרטונים שהזכרת, ואולי באופן רחב יותר לכל נושא המשמעת המבצעית בדרגי השטח (ובמיוחד במילואים). בעיני, צריך להיות ברור שאין דבר כזה להעלות סרטונים מהלחימה לרשתות - ובכל זאת, אנחנו מוצפים בהם מתחילת הקרבות, כולל גם סרטונים בעלי גוונים פוליטיים מובהקים וסרטונים שבהם חיילים לועגים או מתריסים בפני הדרג הצבאי והמדיני הבכיר. לא ידוע לי על טיפול משמעתי במישהו מהאחראים לכך. בדומה לכך, יש התנהלויות שנחשפו - שריפת בתים, ביזה ותופעות אחרות - ששוב, לא זוכות לטיפול משמעתי. גם פעולה תמימה לכאורה כמו כתיבת פוסטים חושפת את הכותב וגם לוחמים ומפקדים אחרים לצווי מעצר ומשמשת בסיס לתחקיר שלם. ברור שאיש אינו רוצה להטיל עונשים על לוחמים (ובוודאי לוחמי מילואים) בגלל פוסט או סרטון; אבל לא נראה שנעשה מאמץ פיקודי להבהיר להם את המשמעויות ולשכנע אותם להימנע מהצילום בזמן אמת או מהפרסום, או מאמץ שיטתי לצמצם את התופעה באמצעות הוראה גורפת שסלולרי לא נכנס לרצועה או באופנים אחרים.
|
|