אל מדף הספרים בעברית העוסק בנושאי גרעין, הצטרף ספר מעניין ביותר ועדכני - "דימונה", מאת דר' דן סגיר. קראתי את רובו בחמים האחרונים, והוא בהחלט מומלץ גם אם קוצץ במספרי הצנזורה, וסובל מאי דיוקים אחדים.


מתוך הפרסום אודות הספר: "איך 'עובדת' ההרתעה הגרעינית העמומה של ישראל? כיצד השפיעה 'דימונה' על קבלת ההחלטות של מנהיגי מדינות ערב לאורך השנים? באיזו מידה הירידה בהיקף הסכסוך הבין-מדינתי במזרח התיכון קשורה לגרעין הישראלי? מה תהיה אסטרטגיית ההרתעה של ישראל מול איראן גרעינית?
הספר 'דימונה' הוא הניסיון הראשון מסוגו לחקור את הממד הגרעיני במלחמות השונות בסכסוך הבין- מדינתי החל ממאי 1967, הן מנקודת ההשקפה של ישראל הן מנקודת ההשקפה של מדינות העימות הערביות. מהמחקר עולה שאף שהסכסוך התנהל רובו ככולו במישור הקונבנציונלי, ההרתעה הגרעינית הלא מוצהרת של ישראל הפכה לחלק בלתי נפרד מההרתעה הכללית שלה במזרח התיכון.
ספר זה נכתב על רקע האפשרות שביום מן הימים ישראל עלולה לאבד את המונופול שמיוחס לה על נשק גרעיני במזרח התיכון. המחקר ההיסטורי בשאלה של השפעת 'דימונה' על הסכסוך עשוי לתרום לקבלת החלטות שקולה בכל הקשור להתמודדות עתידית עם האיום האיראני. בהקשר זה ניתן לראות בספר זה מצע ראשוני לדיון פומבי באסטרטגיה הגרעינית של ישראל.
הספר מבוסס על מקורות ומסמכים רבים שפרסמו הצדדים השונים בסכסוך הבין-מדינתי בנושא. תרומה ייחודית לספר הייתה ל'מסמכי סדאם חוסיין' - מאות עמודים של פרוטוקולים מדיונים פנימיים של צמרת המשטר העיראקי - שמהם ניתן ללמוד רבות על ההשפעה העמוקה שהייתה ליכולותיה הגרעיניות החבויות של ישראל על קבלת ההחלטות של המנהיג הערבי.
ד"ר דן סגיר הוא עמית מחקר במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר מבוסס על מחקר לעבודת דוקטור באוניברסיטה העברית, על מחקר משלים בסוגיית הגרעין האיראני ועל הצעה למדיניות ולאסטרטגיית הרתעה ישראלית מול איראן גרעינית."

ספר אחר שהתפרסם ממש לאחרונה ועוסק באסטרטגיה הגרעינית של ישראל תחת הנחה של התגרענות איראנית הוא "שנית לא תיפול". אני מתכוון זה זמן מה לכתוב עליו כאן, וטרם הגעתי לכך.

אני תוהה מה יקרה אם ישראל תפסיק את מדניות העמימות ותצהיר קבל עדה ועולם שאין לישראל וליהודים כוונה ללכת לשום מקום ויש לנו חרב גדולה להגן על הרעיון.

בימים הראשונים שלאחר מתקפת חמאס רבים ממש נכנסו לפחד קיומי.

עקב ידיעות על סקרים בארה"ב כי הדור הצעיר שם מעדיף שישראל תחדל להתקיים, האם ישראל התלויה תלות מוחלטת בארה"ב מבחינת נשק קונבנציונאלי ומטריה מדינית לא טועה ?

האם הידיעה של האוייב כי יש נשק יום הדין ושלא יהססו להשתמש בו בתצורות שונות לא תרגיע את מבקשי השמדת מדינת ישראל ?

האם חמאס היה פועל אחרת אם ישראל היתה גרעינית מוצהרת?

1. פן חומרי - אם ישראל מצהירה, היא צריכה להחליט אם תחת הנורמות הבינלאומיות הקיימות היא נכנסת להסכם ה-NPT ובכך פותחת את הארסנל שלה לפיקוח בינלאומי וירידה בסד"כ שגם כעת עלול להיות בסכנה, או שהיא מקבלת על עצמה סנקציות כמוטל בחוק האמריקאי לגבי מדינות גרעיניות שלא חתומות על האמנה.

2. פן תרבותי - גם מדינות גרעיניות מעדיפות להרחיק את סף השימוש בגרעין ולשמר יכולות קונבנציונליות מתוך הבנה שגם בשימוש הגנתי בגרעין יש מעין סיכון קיומי. אבל קשה יותר לשמר תרבות שבתורה תשמר את היכולת הצבאית הקונבנציונלית אם רווחת דעה שגרעין הוא הנשק האולטימטיבי שפוטר אותך מכל מחויבות צבאית אחרת. לצערי זו בדיוק החשיבה שתרמה להשמדת הצבא הבריטי בפרט, וצבאות אירופה בכלל, ביחד עם קונספציות מסוכנות אחרות. גרעין הוא מעין קו מז'ינו, והוא מפתה מאוד.

זה שאין, כולם יודעים. זאת סתם המצאה של הציונים...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

השאלה היא האם החשיפה לא תוביל למניעה ? ב7 לאוקטובר פרצו המחבלים את הקו הירוק וכמעט כבשו עיר, אם היה זה כוח רדואן הם היו כובשים את חיפה ( כבר אמרתי פחד קיומי) ומשתלטים על כלים שהיו מופנים נגד צה"ל.
אם היו יודעים את היכולת ואת המחיר לא היו חושבים פעמיים ?

מתוך ויקיפדיה - באיזה תרחיש יופעל נשק לא קונבציונאלי:
ל פי מספר פרסומים, האסטרטגיה הגרעינית של ישראל היא מורכבת יותר. כך, טוען העיתונאי סימור הרש בספרו "ברירת שמשון" כי לישראל שתי סוללות תותחים לפחות, שהוסבו, באמצעות הגדלת טווח הירי ל-70 ק"מ (תוך הקטנת הדיוק), לעשיית שימוש בנשק גרעיני טקטי, הגורם לנזק בהיקף מצומצם (בדרך כלל קילוטון אחד, 5% - 10% מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה) ובפצצות נייטרון שמפיצות קרינה רבה, המסוגלת לחדור שכבות שריון עבות מאוד, אך נעלמת לאחר כ-24 שעות וקוטלת רק אורגניזמים ביולוגיים (בני אדם, חיות, צמחים) ואינה גורמת לנזק למבנים או לכלי הנשק של האויב עצמם.

לפי טענה זו, גם במקרה שבו צה"ל יימצא במצוקה חמורה - עדיין, ישראל תוכל להימנע ממלחמה גרעינית באמצעות פגיעה חמורה בכוחות הצבאיים הקונבנציונליים של האויב באמצעות נשק גרעיני בעל נזק מצומצם המספיק לגרימת נזק חמור מאוד לכוחות צבא קונבנציונלי שמטבעו נע במסות גדולות - על ידי ניצול המצב בו פצצת נייטרון אחת יכולה להשמיד דיוויזיית טנקים שלמה הנעה בטור.

לפי הפרסומים, מדיניותה הגרעינית של ישראל גורסת כי שימוש בנשק גרעיני ייעשה רק באחד משלושת המצבים הבאים:

השמדת חיל האוויר
חציית הקו הירוק על ידי כוחות צבאיים סדירים
שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי נגד ישראל
בעוד שבשני המקרים הראשונים תיתכן אפשרות להשתמש בנשק טקטי כדי להכריע צבאית את האויב, הרי שהמצב השלישי מורכב יותר.

פיתוח פרויקט החץ הביא לשינוי במדיניות האסטרטגית במדינות האסלאם הקיצוניות הקרובות לישראל - מאז 1973 נשענות מדינות ערב על אסטרטגיה הגורסת כי קיימת עדיפות למצבורי טילים בליסטים בעלי טווח בינוני-ארוך, המסוגלים לשאת ראשים קרביים גדולים, על פני בניית חילות אוויר גדולים מתוך ההנחות הבאות:

חיל האוויר הישראלי יעלה תמיד ביכולותיו ובאופן ניכר על אלו של חילות האוויר הערביים
עלות החזקת חיל אוויר גדול יקרה לאין שיעור ממחיר החזקתם של טילים
עם השנים נוספו לכך שיקולים נוספים, כמו הייצור והפיתוח הקלים יחסית של טילים בליסטיים לעומת ייצור ופיתוח מטוסי הפצצה, זמן התגובה המהיר מאוד של הטילים והעמידות הגבוהה שלהם מול מערכי הגנה אווירית בהשוואה למטוס.[38]

אתה חושב שמישהו לא יודע את היכולת? גם בויקיפדיה בערבית יש ערך על תכנית הגרעין של ישראל. אבל גם מצרים וסוריה ידעו על התכנית הזו ב-1973. גם נסראללה ב-2006. גם בן לאדן ידע על היכולות הגרעיניות האמריקאיות בספטמבר 2001. גם הצ'צ'נים ידעו על היכולות הגרעיניות הרוסיות.

דווקא משום שהנשק הגרעיני כל כך רב עוצמה, אי אפשר להפעיל אותו במצבי לוחמה "נורמליים" ולכן ההרתעה שהוא יוצר מפני מצבים כאלה היא הרבה יותר חלשה מאשר הרתעה של נשק קונבנציונלי (שגם היא, אגב, לא חזקה במיוחד, בטח לא כמו שהיינו רוצים לחשוב).

זה מצליח לצפון קוראנים ולפקיסטנים , רק לאחרונה פקיסטאן גירשה מליון אפגאנים משיטחה. אף אחד לא מתעסק אתם כי הם מוצהרים.
עניין נוסף, ישראל אף פעם לא ערכה ניסוי רישמי, אולי זה חלק מהעניין? אולי בטוחים שזה פוקר בלי קלפים .

לא מתעסקים איתם כי האפגנים לא מעניינים אף אחד. ההודים לא מפחדים להלחם עם הפקיסטנים, כבר עשו את זה כמה פעמים מאז שיש לפקיסטן נשק גרעיני.

לגבי ניסוי גרעיני ישראלי, ראה כאן.

עם כל המחדלים באבטחה מינמלית, קונספציה, תגבורת, פריסת כוחות וסתם היגיון ישר שכנראה חסר בכל השדרה של כוחות הביטחון שהתגלו במלחמה הזו, נשאלת השאלה האם המתקנים שלנו באמת מאובטחים ומפוקחים כראוי בכלל או שגם שם תרבות הסמוך ויהיה בסדר ותהיה התרעה זמן שלטת.
זה מדאיג לא פחות מאוייב גרעיני/מורתע מגרעין.

https://www.idi.org.il/articles/49080

אם ישראל הייתה רוצה לבצע ניסוי גרעיני קטן , איפה אפשרי, בנגב ? בים ?


דילמת ההרתעה האסטרטגית [2]
אם תגיע ישראל יום אחד למסקנה שאין לה ברירה אלא להשלים עם הפיכתה של יריבה אזורית למעצמה גרעינית היא תידרש לחשוב על דרכים לצמצם את הסתברות התממשותו של האיום החדש. המעבר ממניעה להרתעה יחייב את ישראל לעדכן את תפיסת ההרתעה האסטרטגית שלה, אשר עד כה (לפי פרסומים זרים) גובשה במעמד צד אחד. בעתיד, בשונה מן העבר, האפשרויות העומדות בפני ישראל תיגזרנה במידה רבה מן האופן שבו תבחרנה יריבותיה לנהוג בגרעין. לכן התשובה לשאלה "מה תעשה איראן עם הפצצה?" היא בעלת משמעות עצומה. אי אפשר כמובן לחזות את מדיניות הגרעין האיראנית במדויק, אך ההיסטוריה מספקת תובנות חשובות.

ביובל האחרון התפתחו בעולם שלושה מודלים שונים ביחס לבניין הכוח הגרעיני ולתורת הפעלתו. בעגה המקצועית, מודלים אלו נקראים יציבות (postures). הבחירה ביציבה מושפעת בעיקר מסוג האיום שעימו מתמודדת המדינה הגרעינית, אך גם מאופי המשטר, מבשלות כוחו הגרעיני, ומטיב יחסיו עם המעצמות (Narang, 2014, p. 4).

המודל הראשון רואה בפצצה מכשיר מדיני לבִּנאום סכסוכים. תכליתה של "היציבה המזרזת" היא לכפות התערבות של מעצמה ידידותית במערכה צבאית מסוכנת באמצעות נפנוף בחרב הגרעינית (למשל, ביצוע פיצוץ ראווה). מדיניות זו מאפיינת מדינות גרעיניות חדשות, שיש להן כוח גרעיני בוסרי ובעלת־ברית חזקה מקרב המעצמות. היא אומצה בעבר על־ידי פקיסטן ועל־ידי משטר האפרטהייד של דרום אפריקה.

המודל השני תופס את הפצצה כמכשיר הרתעה אסטרטגי, שנועד למנוע מתקפה גרעינית (ובמקרים מסוימים גם כימית וביולוגית) באמצעות איום בענישה גרעינית. "היציבה התגובתית" מושתתת על יכולת אמינה להנחית מכת נגד הרסנית גם נגד אויב שפתח במתקפה גרעינית. היא מתאפיינת בדרך כלל בכוח גרעיני קטן יחסית אך בעל שרידות גבוהה, המכוון אל עבר מרכזי האוכלוסין של האויב. זו הגישה המאפיינת (בהבדלים מסוימים) את כוחות הגרעין של סין, של הודו, של צרפת ושל בריטניה.

המודל השלישי מרחיב את גבולות הרתעה הגרעינית ומייעד את הנשק הגרעיני לא רק למניעת מתקפה בלתי קונבנציונאלית אלא למניעה או עצירה של פלישה יבשתית. "היציבה הקרבית" (או "הסלמה א־סימטרית") מושתתת על נכונות לעשות שימוש יזום בחימוש גרעיני על מנת להכריע מערכה קונבנציונאלית המציבה איום חמור על המשטר או על המדינה. בעוד שהיציבה התגובתית מושתתת על עיקרון ה"הרתעה באמצעות ענישה" (deterrence by punishment), היציבה הקרבית חוזרת לתפיסה הקלאסית של "הרתעה באמצעות שלילה" (deterrence by denial). מדינות המחזיקות ביציבה קרבית רואות בחימוש הגרעיני אמצעי חריג אך לגיטימי למניעת תבוסה בשדה הקרב. בעבורן, הנשק הגרעיני מהווה קלף מנצח שנועד לשלול מאויב חזק את האפשרות לתרגם עליונות קונבנציונאלית לניצחון צבאי. גישה זו, בשל אופייה המבצעי, מחייבת הקמה של כוח גרעיני גדול, מבוזר ונגיש למפקדי שדה, המוסמכים להפעילו נגד מטרות צבאיות במערכה מתפתחת.

היציבה הקרבית קורצת לכל מדינה הניצבת מול איום קונבנציונאלי משמעותי, ובכלל זה מעצמות כמו ארצות־הברית ורוסיה. אולם עיקרון ההסלמה הגרעינית היזומה קורץ במיוחד למדינות קטנות, כמו פקיסטן וצפון קוריאה, התרות אחר דרך אפקטיבית להרתיע אויב מעצמתי.

כאמור, לבחירה שתעשינה בעתיד יריבותיה של ישראל באשר לאופי כוחן הגרעיני, תהיה השלכה דרמטית על מדיניות ההרתעה הישראלית. אפשר, בדוחק, לדמיין "מאזן אימה" יציב המתקיים בין ישראל לאיראן, למשל, אם תסתפק זו האחרונה ביציבה תגובתית המושתתת על איום בתגובה גרעינית על כל מתקפה גרעינית נגדה. כל עוד שוללים האיראנים שימוש ראשון בגרעין, ולישראל אין שום כוונה לתקוף את איראן בגרעין, הצורך בענישה גרעינית יתבטל וסיכויי המלחמה הגרעינית יפחתו עד מאוד. אך מה אם יבחרו האיראנים ביציבה הקרבית? כוונה איראנית לעשות שימוש יזום בפצצה בזמן מלחמה עלולה לרוקן את איום הענישה הגרעינית מתוקפו ולאלץ את ישראל לאמץ גישה דומה – על כל משמעויות הדבר בעבור בניין הכוח הגרעיני ומדיניות הפעלתו.

זה אינו תרחיש מופרך: ככל שהמשטר הנוכחי ישרוד אל תוך העידן הגרעיני, יש יסוד סביר להניח שמנהיגיו יבחרו ביציבה הקרבית. הסיבה נעוצה באיום המרכזי על משטר האייתולות: תקיפה מעצמתית נוסח זו שהכניעה את סדאם חוסיין ב־2003. נוכח יתרונה העצום של ארצות־הברית, נדרש לאיראנים שובר שוויון, שישכנע את האמריקאים לא לתקוף או, למצער, לחדול ממתקפה טרם הפלת המשטר. האיום בענישה גרעינית עלול לא להספיק מול מעצמה שביכולתה לחסל על הקרקע את כושר התגובה של יריב נחות, כמו איראן.

התקדים הרלוונטי בהקשר זה הוא של צפון קוריאה. אפשר היה לחשוב, שמדינה זעירה כמו צפון קוריאה תסתפק בכוח גרעיני קטן על מנת לבסס הרתעה אסטרטגית במסגרת יציבה תגובתית. אך בשנים האחרונות שוקד קים ג'ונג און על פיתוח כוח גרעיני גדול, בעל שרידות גבוהה, שכולל טילים בליסטיים מונעי דלק מוצק, לשלל טווחים, המוצבים על משגרים ניידים ביבשה ובים. מדוע בחרה מדינה ענייה כל כך להשקיע הון עתק בכוח גרעיני שמתאים יותר למעצמה? משום שהיריבה המרכזית שלה היא המעצמה החזקה בתבל. הצפון קוריאנים מעריכים, שהסיכוי היחיד שלהם מול ארצות־הברית טמון בהסלמה מהירה של קונפליקט קונבנציונלי למישור הגרעיני. לשם כך נחוץ להם ארסנל גדול ומבוזר. אילו הסתפק קים ג'ונג און בדוקטרינה תגובתית, ארצות־הברית הייתה עלולה להסתכן במתקפת פתע קונבנציונלית, שתחילתה במכה מדויקת לחיסול פרויקט הגרעין הצפון הקוריאני, וסופה הפלת המשטר. מול תרחיש זה, רק האיום בהסלמה יזומה למישור הגרעיני מקנה חסינות מפני תקיפה, ומספק תעודת ביטוח מפני ניסיונות לחסל את המשטר מבחוץ (Panda, 2020, p. 8).

ההיגיון הצפון קוריאני עובד כך: אם האמריקאים יחליטו לפלוש, הם ירכזו תחילה כוחות בבסיסים קדמיים בדרום קוריאה, ביפן ובאוקיינוס השקט. במקרה כזה תונחת מכה גרעינית מקדימה על הבסיסים הללו. מכה כזו תסב לאמריקאים אבדות כה קשות, עד שישתכנעו, בלחץ דעת הקהל, לחדול מתוכניות הפלישה. למקרה שהאמריקאים בכל זאת יחליטו להמשיך במבצע, ואם יעזו להשתמש בנשק גרעיני, הקוריאנים שומרים עתודה של טילים בין־יבשתיים, שאותם יאיימו לשגר על ערים מרכזיות בארצות־הברית. הנחת העבודה של קים ג'ונג און היא שאף נשיא אמריקאי לא יקריב את לוס אנג'לס בעבור חיסול המשטר בפיונגיאנג (Panda and Narang, 2017).

הדילמה הצפון קוריאנית דומה מאוד לזו המטרידה את האיראנים. התרחיש הרלוונטי הוא של שתי מלחמות המפרץ נגד עיראק. בשני המקרים, לפלישה האמריקאית קדם שלב של ריכוז כוחות במדינות ידידותיות במפרץ הפרסי. אם האיראנים יחקו את הצפון קוריאנים, הם ישאפו להרכיב על טילים בליסטיים ראשי חץ גרעיניים, שיכוונו בראש ובראשונה לבסיסים שיארחו כוחות אמריקאים. אלו ישוגרו אם וכאשר האיראנים יגיעו למסקנה שמתקפה אמריקאית עליהם היא סכנה ממשית קרובה. וכדי לבטח את עצמם מפני מכת נגד גרעינית, האיראנים ישאפו לפתח גם טילים גרעיניים בין־יבשתיים, שיחזיקו את תושבי אירופה, צפון אמריקה וכמובן ישראל, כבני ערובה של החלטות הנשיא בוושינגטון.

שימוש יזום בנשק גרעיני במסגרת מלחמה הגנתית על הבית איננו התרחיש היחיד שבו איראן עשויה לאתגר תפיסה הרתעתית המבוססת על היגיון של ענישה. אפשר בהחלט לדמיין מצבים שבהם האיראנים יתפתו לעשות שימוש באיומים גרעיניים לצרכים התקפיים. עיראק מספקת תקדים מדאיג בהקשר זה.

חיל האוויר, כידוע, שם קץ לשאיפותיו הגרעיניות של סדאם חוסיין ביוני 1981, וצבא ארצות־הברית השלים את המלאכה עשור אחר כך. על כן, כל התייחסות לשאלה "מה היה עושה סדאם עם הפצצה?" היא בהכרח ספקולטיבית. אבל הודות לשלל המסמכים שחשפו האמריקאים עם כיבוש בגדד ב־2003, יש בידינו תיעוד של כוונותיו המוצהרות של סדאם, כפי שהושמעו באוזני חבריו להנהגה העיראקית בשנים שלפני הפצצת הכור.

סדאם סבר, שכל עוד הציונים מחזיקים במונופול גרעיני (והוא הניח שלישראל יש מונופול כזה), אין לערבים סיכוי להחזיר את השטחים שנכבשו ב־1967 (ולא כל שכן, להשמיד את ישראל). לכן לעיראק, כטוענת מרכזית לכתר המנהיגות של העולם הערבי, נדרשת פצצה משלה – לא כדי להטילה באופן יזום (מעשה אובדני לנוכח יכולת התגובה המיוחסת לישראל) אלא כדי לנטרל את האיום הגרעיני הישראלי. סדאם הניח, שברגע שעיראק תוכל לענות על איום ישראלי להשמיד את בגדד באיום משלה להשמיד את תל־אביב, היא תנטרל למעשה את כוחה הגרעיני של ישראל. או אז תיפתח הדלת למערכה קונבנציונלית בתנאים אחרים לגמרי.

ייעודה של הפצצה הערבית, לתפיסתו של סדאם, הייתה לשמש חומת מגן, שמאחוריה ינהלו צבאות ערב, בניצוחה של עיראק, מלחמת התשה נגד הישות הציונית, תוך ניצול היתרון הכמותי האדיר של האומה הערבית והחולשה המובנית של תפיסת הביטחון הישראלית, המחייבת הכרעה מהירה בשדה הקרב. למעשה, סדאם ביקש ללמוד מטעותו של נאצר ב־1967, כאשר השכיל לאחד את העולם הערבי אך בזבז את ההזדמנות ההיסטורית על מלחמת בזק הרסנית בתנאים הנוחים לישראל. סדאם התכוון לכפות על ישראל מלחמה רב־חזיתית וממושכת, מגובה באיום גרעיני אמין (Brands and Palkki, 2011, pp. 133–166).

תוכניותיה של עיראק מלמדות על אחת הסכנות האפשריות במזרח תיכון גרעיני. אפשר לדמיין דוקטרינה איראנית השואבת השראה ממזימותיו של סדאם חוסיין, ובה את מקומם של צבאות ערב תופסים גדודי טרור מלבנון, מסוריה ומתימן הפועלים תחת מטרייה גרעינית איראנית. דוגמה זו, בתורה, מצביעה על סכנה נוספת הנובעת מהתחמשות עתידית של איראן בנשק גרעיני: הטשטוש בין טרור למלחמה.