מישהי שהייתה חברה שלי ביסודי ובחטיבה (אותה אחת שסיפרתי עליה באשכול הזה) ילדה לאחרונה תאומים, וזה כשכבר יש לה 2 ילדים (נראה לי בסביבות הגילאים 6 ו-4?).
זה פי שתיים לקום בלילה (אפשר לשכוח משינה נורמלית למשך הרבה מאוד זמן)
זה פי שתיים יותר טיטולים
פי 2 יותר הנקה
פי 2 יותר האכלה
פי 2 יותר הוצאות
פי 2 יותר כאב ראש
בקיצור - זה פי 2 יותר מהכל, וזה עוד כשיש בבית שני ילדים נוספים שעדיין נמצאים בגיל מאוד תלותי, וגם אותם צריך להאכיל וגם להם צריך לדאוג, מן הסתם.
אחי הגדול עומד להפוך לאב בפעם השלישית בעוד 4 חודשים, ואני רואה כמה השתיים הנוכחיות מתישות אותו ואת אשתו, אז עוד אחת (כן, אבו אל בנאת)? עוד sleepless nights וטנטרומים? אלוהים, אני רק מקווה שהם לא מתכננים ילד רביעי רק "כדי שיהיה בן"..
אני באמת לא תופסת את זה: איך אנשים עומדים בזה? מאיפה הם מוצאים את הכוחות, את תעצומות הנפש להתמודד עם כל זה? איך זה שאני לא שותפה לכמיהה הזו של רוב האנשים ללדת, ומילא ללדת - אז 3-4?
ואיך זה שאני לא חושבת שזה שאני לא רוצה, שזה שזה לא מתאים לי - לא עושה אותי לא נורמלית? תודה לאל שההורים שלי השלימו עם זה שככל הנראה הם לא יראו ממני נכדים, הורים אחרים בטח לא היו יוצאים לי מהוריד בעניין הזה...

ההגדרה למה זה "נורמלי" היא הגדרה בעייתית, מעצם היותה לא אובייקטיבית.
אצלי, אני הבאתי ילד כשהרגשתי שאני מאוד רוצה אותו, ולכן גם יש לי את הכוחות הנדרשים כדי לטפל בו.
יש הרבה הורים שמביאים ילדים לפני שהם באמת רוצים או מהסיבות הלא נכונות (להרגיש חלק מהחברה, כדי שלילדים האחרים שלהם יהיו אחים, בגלל סבא וסבתא וכד'), והם באמת מתקשים וסובלים מכך, למרות שלמען ההגינות יש להודות: גם הורים שרצו את זה יש להם רגעים של משבר.
ובכלל, חשוב לא להסתכל על רגע אחד ולשפוט על פיו את כל השאר. בכל דבר טוב יש גם רגעים פחות נעימים ושמחים, וזו לא בהכרח סיבה לפסול את הרגע הזה ולוותר עליו מראש.
בזוגיות יש רגעים רעים, באהבה יש רגעים רעים, בעבודה יש רגעים רעים וגם בהורות יש רגעים רעים. כשבוחרים במשהו, צריך להרגיש שבוחרים אותו מהסיבות הנכונות, ומתוך אמונה ביכולת שלך להתמודד עם הקשיים שבטוח יהיו, כשהם יגיעו, מתוך הסתכלות רחבה ולזכור למה בחרת באותו דבר מלכתחילה.
ככה זה גם בהורות. גם כשאני מתעורר באמצע הלילה וגם כשהילד בוכה, אני מראש רואה את זה כחלק מהטיפול ביצור שאני מאוד אוהב ואני בחרתי להביא, וכך מראש זה כואב פחות ממה שנדמה לאדם מבחוץ. כשזה מחמיר, וגם אני מתחיל לסבול מזה, אז אני מסתכל על התמונה הרחבה ושם את הקושי בקונטקסט.
ולכל אחד מהקשיים, זו גם לא בושה לבקש עזרה...
אישית, אני לא חושב שאת לא "נורמלית" כי את לא רוצה ילדים. זה דחף, שיש מי שאוהב את זה ויש מי שלא, וזה בסדר. בכל מקרה, עדיף בהרבה שמישהי שלא רוצה להביא ילדים שלא תביא, מאשר שתביא ותסבול איתם.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

ובפעמיים שהיא ילדה - אלו היו תאומים.
הפיתרון שלהם היה פשוט - עברו לגור בדירה צמודה להורים, שעזרו מאוד.
לפי מה שהבן-דוד סיפר - השינה של הילדים מתואמת: הם אוכלים ביחד, וכשאחד מתעורר ובוכה - השני גם מתעורר.

אם הם לא היו עושים את זה - אפשר בחודשים הראשונים לעבור למשמרות: ברגע שהבעל חוזר מהעבודה - הוא אחראי על הילדים, כדי שלאישה יהיה זמן רצוף לישון.
ככה עשינו חצי שנה עם מ' - פשוט כדי למנוע עייפות מצטברת ועצבנות, כי מ' התעוררה בלילה - והתעוררה עצבנית.
עם 2 הילדים האחרים - היו בלילה 6 שעות שינה כמעט תמיד - אז לא הייתה עייפות מצטברת.
הנקה זה חשוב - אבל שפיות יותר - אז שאיבת חלב להנקת לילה - חשובה, למרות שזה עלול להוביל למעבר גורף לבקבוק (וגם פורמולה זה לא כזה אסון, אם החלופה היא תשישות ואומללות).

לגבי כמות הטיטולים וההוצאות - זהה לגידול 2 ילדים בנפרד. בתקופת זמן שבכל מקרה משועבדים לטיפול בתינוק.
יש לנו שנה וחצי בין הילדות הגדולות (בכוונה) - ויש נוחות רבה בכך שיש התאמה במסגרות (גן/בית-ספר/צהרון/חוגים/חברים)

לגבי התשישות - אני מסכים שכל עוד מותשים מהילדים שכבר יש, ממש לא כדאי לשקול עוד ילד.
עלול לגרום להמון תסכול לכולם.
מהצד השני - לילד בכיתה א' יש כבר עולם משלו, ולא זקוק להורים כמו ילד בין שנה או פחות (ובגיל 10 ילד הוא כבר מאוד עצמאי). כך שגם אם רוצים הרבה ילדים - ריווח יכול בקלות לפתור את הבעיה (אם לא מתחילים עם חתונה/לידה כשכבר מאוחר ואין זמן).

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2019 איך אנשים עומדים בזה? מאיפה הם מוצאים את הכוחות, את תעצומות הנפש להתמודד עם כל זה?

בגלל שמלכתחילה ילדים (לרוב) לא אמור להיות דבר מתיש -
לא צריך כוחות-על או תעצומות נפש.
לכן ברור לי איך אנשים עומדים בזה: קצת קשה לתקופה קצרה, ואחרי זה יש ילדים וחיי משפחה. שזה דבר שחשוב מאוד לרוב האנשים,
הרי זו הסיבה העיקרית - להתחתן. הרי בלי ילודה, חתונה היא מנהג משונה מאוד.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2019 איך זה שאני לא שותפה לכמיהה הזו של רוב האנשים ללדת, ומילא ללדת - אז 3-4? ואיך זה שאני לא חושבת שזה שאני לא רוצה, שזה שזה לא מתאים לי - לא עושה אותי לא נורמלית? תודה לאל שההורים שלי השלימו עם זה שככל הנראה הם לא יראו ממני נכדים, הורים אחרים בטח לא היו יוצאים לי מהוריד בעניין הזה...

לא ברור.
דיברת פה בעבר על זה שאת סוחבת המון תסכולים מהילדות, ואולי זה קשור.
יש להורים שלך נכדים מהאחים שלך - וזה אמור למלא את הצרכים שלהם.

מאז שיש לי ילדים, גם הלחץ על אחים שלי ירד, והפך בעיקר לרצון שהם לא ידחו לנצח את החתונה והילדים, כדי שהם לא ימצאו את עצמם במצב אומלל - שבו רוצים זוגיות/ילדים, בגיל שזה מאוד קשה.
וזו בעצם הסיבה העיקרית ללחץ - ההורים לא רוצים שילדיהם יהיו אומללים.
עכשיו אחותי סוף סוף התחתנה, ומקווה שהכל יעבור חלק עם הילודה,
ואחי הקטן נמצא במצבך - לא רוצה לא להתחתן ולא ילדים.
ואין באמת מה לעשות - זאת החלטה אישית, מרגע שהובן שזה כנראה לא דחיינות או עניין שישתנה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיון 2019 אני רק מקווה שהם לא מתכננים ילד רביעי רק "כדי שיהיה בן".. .

הם לגמרי כן. הם תמיד כן.

כמה הוא היה רוצה שסוף-סוף תהיה להם גם בת.
אחרי 2 בנים.

גם לדוד שלי יש 4 בנים - והאחרון היה קצת אכזבה,
(והאחים שלו כל הזמן מזכירים לו את זה - מאז שנולד),
אבל כולם הביאו כלות לתפארת, ויש גם נכדות.