בס"ד
כ' באדר
מאת: אברהם הללי עו"ד
הביא: יעקב רוח

כֹּל בַּר דַּעַת יוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין עִקָּר לְתָפֵּל
בְּרַם כֹּל קַל דַּעַת חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ מִתְהַלֵּל
אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁזָכָה לְחָכְמָה וּלְבִּרְכַּת אֵל
וְלֹא נוֹהֵג כְּעֶרֶב רַב קֹדְשֵׁי הַקֹּדָשִים מְחַלֵּל
שבת שלום קהל קדוש

כְּהֶרֶף עַיִן
כְּהֶרֶף עַיִן הֻמְרָה אֱמוּנַת הָעָם בְּאֶפֶס וְאַיִן
תַּבְעוּ אֵל מוּחֲשִׁי שֶׁנִּתַן לְמִשּׁוּשׁ וְנֶחֱזֶה בְּעַיִן
לֹא עוֹד אֱמוּנָה בְּלֵב וְלֹא עוֹד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע
הוּא דָּרַשׁ לְהָמִיר אֵל בְּעֶגֶל זָהָב וְאַהֲרֹן נִכְנַע
וּמָה שֶׁאֵרַע כְּחֵטְא הָעֶגֶל נוֹדַע
עוֹד בִּימֵי הַמִּדְבַּר כְּעַם קְשֵׁה-עֹרֶף עַמֶּנוּ נִכַּר
מִשֶּׁשַׁב מֹשֶׁה וְרָאָה הָעֶגֶל הַלֻּחֹת בַּחֲמָתוֹ שָׁבַר
וּמֵאָז הָעָם לֹא הִתְגָּבַר עַל רִגְעֵׁי חֻלְשָׁה וְרִפְיוֹן
לֹא בִּכְדִי פָּגַשׁ הָעָם מְאָז פַּעֲמָיִם חָרְבָּן וְאָסוֹן
וּמְאָז אֲבִי כֹּל חֵטְא "הַחִפָּזוֹן"

ההסתה סופה להמיט אסון
חטא העגל היה השבר הגדול שפקד את העם אחרי יציאת מצרים. כי חטא זה שַׂם לְאַל כל הנסים והנפלאות שנעשו לבני ישראל בצאתם ממצרים. מה עוד ויצאה משם רק חמישית שנאמר : וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (בשלח יג/יח) , (לפי רש''י) רבע חמישיות מבני ישראל בחרו להשאר במצרים ונטמעו בּמִּצְרִים. למעש אלה בחרו בעבדות ודחו את החרות זה מצד אחד , אך מצד שני הסתפחו לישראל בצאתם ממצרים ערב רב שאינם מזרע יעקב (אלה היו מצרים) שנאמר : וגם ערב רב עלה אתם ... (בא יב/לח), אמנם יש להניח כי במרוצת השנים הם הִתְגַיְרוּ אך לא מאהבת ישראל, אלא מאהבת עצמם למען ייטב להם, על אלה אומרת הגמרא קשים גרים לישראל כספחת, הם "חוטאים ומחטיאים" זה משעתיד להאמר יָרֹבְעָם בן נבט מלך ישראל הראשון של ממלכת ישראל אחרי שנתפצלה הממלה לשתי ישויות: מלכות ישראל ומלכות יהודה (ראה מלאכים א' פרק י''א) . נשוב אל הערב רב שנסתפח לישראל אשר הסית את העם לחזור לעבודה זרה כי: בושש משה לרדת מן ההר (לב/א) על כך אמר הקב''ה למשה : ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וַאֲכַלֵּם....(לב/י) משה שגם הוא היה זָעֵף, פנה לקב''ה לבקש למען ישראל ואמר לקב''ה: למה ה' יחרה אפך בעמך ...למה (תתן פתחון פה) יאמרו מצרים לאמר בְּרָעָה הוציאם לַהֲרֹג אֹתָם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך.(לב/יב) אלא שמשה עצמו כשראה בני ישראל מרקדים סביב עגל הזהב באמרם: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים(לב/ד) אמר משה לעם : מי לה' אלי ...עִבְרוּ וְהִרְגּוּ איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו.(לב/כז) . כי לא יכול משה לראות את המחזה הנורא הזה ולשמוע את הצהלה הזאת ולהאלם דום. מצד שני כרועה עם ישראל הוסיף לא יכול שלא לסנגר על ישראל בפני אלהים. באמרו לו : ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מְחֵנִי נָא מספרך אשר כתבת(לב/לד) .לסיכום, פרק זה נכון בכל הזמנים ובזמננו, כאשר מאבדים את האמונה ונשמעים למסיתים ולמדיחים, מביאים אסון על עצמנו . ולא יועיל לאלה מעם ישראל , שעזבו את הארץ בתורם אחר הזול והחיים הנוחים שכביכול מחכים להם מחוץ לארץ ישראל, הנה לפתע השנאה החבויה מרימה ראש, כאשר היא פושטת צורה ולובשת תורה לאורך הדורות החל מיציאת מצרים עד ימינו.

כי תשא ופורים
קוראים אנו את פרשת כי תשא לעתים בסמוך לפני פורים ולעתים בסמוך לאחר פורים , כמו בשבת זו. ההסבר לשינוי בזמנים של מועדי ישראל לעומת עמי האיסלאם היא ההתמכות על שנת חמה 365 ימים לעומת שנת ירח 355 (זה גם מנין אותיות המלה שנה) לעומת זה בנצרות המועדים קבועים :25 בדצמבר יום הולדת ישו ואחד ינואר ראש השנה האזרחית הם בלתי משתנים. ברם מועדי האיסלאם נעים עם הזמן כך שצום 30 ימי רמדאן, פעם חל בחורף ופעם חל בקיץ לפי מספר ימי שנת ירח . לעומת זה התורה קבעה שלושה רגלים -מועדים או חגים : חג המצות –באביב , חג השבועות - בקיץ וחג הסכות בסתיו המבשר את החורף , אף על פי כן יש שינוי של ימים בין שנה לשנה , אך תמיד באותן עונות השנה . שמצברים 30 ימי הפרש מוסיפים חודש של 30 ימים בחודש אדר בשם אדר ב' . לכן אנו רואים שיש שינוי קל, למשל כי תשא לעתים נקראת אחרי פורים ולעתים לפני פורים בתורה הקב''ה נתן שמות לחגים והשאיר קביעת המועדים לישראל שנאמר: אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם. (אמר כג/ד) ישראל קובעים את מועד החגים, יחד עם זה אנו מקפידים על עונות השנה שבהם אמורים החגים להתקים :חג המצות הוא חג הפסח באביב . לחג השבועות בקיץ וחג הסוכות בסתיו המבשר את החורף. לעזרתנו בא "הָעִבּוּר" אשר כפי שידוע נערך על ידי רבנו סעדיה גאון. בעבור נקבעו בדיקנות את הימים והשעות שחל בה ראש חדש למשך דורות רבים . רש"י אומר שראש חודש על ידי שני עדים ובפסיקת בית דין. נשוב לפרשת כי תשא שבה שלושה נושאים שהתרחשו: דבר ראשון המפקד של יוצאי מצרים במתן מחצית השקל כל בן עשרים שנה ומעלה, שבספירת מחציות השקל יודעים את מספר יוצאי צבא מבני עשרים ומעלה. ומחצית השקל משמש גם כ"כֹפֶר נֶפֶשׁ" כי הוא תרומת ה' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל/יד,טו) מחצית השקל שהוא סכום קצוב על זה נאמר: כל איש אשר ידבנו לבו (כה/ב) בקהילת ארם צובא נותנים חשיבות מיוחדת למחצית השקל והמלמדים בתלמוד תורה היו חורזים זאת כך: "כי תשא" פוּרִיֶית אִל חָאכָאם מָה תִנְסָא, וּאִיזָה נְסִיתָהָ בִּתָאכּוֹל עַלְאָה חָ'בִיסָה. תרגום חפשי : כִּי תִּשָׂא דמי פורים לא תִּשָּׁה (מן נשיה שכחה) ובהלצה מוסיפים: אם תִשָּׁה אותה תקבל פַלְקָה (עַלְקָה) קשה. (מלכות על הרגלים). דבר שני בפרשה הוא חטא העגל, (שנזקף לחובת הערב רב ) . דבר שלישי שִבירת לוחות הברית על ידי משה בחמת זעמו על ישראל עמו.

אין תופסים אדם בשעת צערו
האמרה אין תופסים אדם בשעת צערו מקבלת ביטוי משמעותי בשבירת הלוחות שניתנו למשה ונכתבו על ידי הקב''ה כדי שמשה יביאם לעם, משראה משה העם צוהל ומרקד סביב עגל הזהב נאמר: ויחר-אף משה וישלך מידיו את הַלֻּחֹת וישבר אתם תחת ההר. (לב/יט) הוא שבר בכך מעשה האלהים שנאמר: מעשה אלהים המה, וְהַמִּכְתַּב מִכְתַּב אלהים הוא חרות על הַלֻחֹת (לב/טז). אלא שהקב"ה קבל את מעשה משה בהבנה כאומר: "אין תופסים אדם בשעת צערו" ואמר לו: פְּסֹל לך שני לֻחֹת אבנים כראשונים ... אשר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד/א) מובא כאן משל שכבר הובא פעם , אך שוה כי יובא כדי לזכור איך להתנהג במצב כזה וכך נאמר: משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע (על ארוסתו) . עמד שושבינה (הוא מצד הכלה) וקרע כְּתֻבָתָהּ. אמר: אם יאמר המלך להרגה אֱמֹר לו: עדין אינה אשתך. בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה : כְתֹב לָהּ כְתֻבָּה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך: אתה קרעת אותה, אתה קֹנֵה לה ניר אחר ואני אכתב לה בכתב ידי. כן המלך – הקב"ה, השפחות- אלו ערב-רב, והשושבין-זה משה. ארוסתו של הקב"ה-ישראל, לכך נאמר, "פְסֹל לְךָ". גם בסיום פרושו לתורה בסוף ספר דברים אמר רש"י: לעיני כל ישראל – (שִׁבֵר את הלוחות) שֶׁנֶּשָׂאוֹ לבו (של משה) לְשַׁבֵּר את הלוחות לעיניהם, שנאמר : ואשברם לעיניכם (דברים ט/יז) ומוסיף רש"י ואומר: והסכימה דעת הקב"ה לדעתו של משה. ללמדך שהאבן ממנה עשויים הלוחות אין באבן קדשה. הַקְּדֻשָּׁה היא במעשי האדם, ובתוכן הכתוב על האבן. משפרח הכתב מהלוחות אל כסא הכבוד, שוב לא נשארה קדשה בהם. לכן כשחדל האדם להאמין בדבר: אנכי ה' אלהיך ולא תעשה לך פסל או תמונה, בכך נעלם התוכן ונשארה האבן.

התחכמות אהרן כדי לא לעשות את העגל
נשאלת השאלה מדוע אהרן לא נענש אהרן בעשותו את העגל או בְּהִכַּנְעוֹ לדרישת העם, על כך נאמר : כי אם לא היה עושה זאת, היה מקומם עליו את העם והעגל היה נעשה בלעדיו. מה עשה אהרן נסה להקשות באמרו: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם 0לב/ב) בידעו כי הנשים לא בנקל יותרו על תכשיטיהן וזה יעכב עשית העגל, אלא שהגברים פרקו את הזהב מאזני נשותיהן למרות רצונן שנאמר: ויתפרקו כל העם את-נזמי הזהב אשר באזניהם (לב/ג) בכך חז"ל נקו מחטא העגל את נשות ישראל. מה עוד אלה שאמרו אֶלֶּה אלהיך ישראל היו הגברים .,אך יש שחלקו על דעה זו ועל כן נפסקה הלכה כי אשה פטורה מתלמוד תורה. לא כעונש אלא כשחרור מחובה זו כדי שתתפנה לחנך ילדיה. למרות שבקֹהֶלֶת נאמר ואשה בכל אלה לא מצאתי (ז/כח) והכונה לאשה ראויה לשלמה, אלא שבהקשר לחטא העגל לא נמצאה אשה בכל אלה שחטאו, הדגש על אֶלֶּה הכונה לאמירה אֶלֶּה אלהיך ישראל. ועוד למדים אנו את ההבדל בין משה "כנביא" לבין אהרן "ככהן". הנביא לא משלים עם עשית החטא ואילו אהרן ככהן נכנע לדרישת ההמון ונהג מנהג המתפשר בהכנעו לדרישות ההמון.

מובאים דברים שנכתבו מכבר כסכום לנאמר בעיקר.

מַדּוּעַ לְחַפֵּשׂ תְשׁוּעָה בְּאֵל נֵכָר כְּשֶׁיֵשׁ אֱלֹהִים בְתוֹכֶנוּ מָצוּי כְּבַר
מוּטָב שֶנִּשְמַע תְחִלָה וְנַעֲשֶה מֵנַעֲשֶה ונִשְמַע,וּלְקַיֵּם לֹא נִרְצֶה
נָכוֹן כִי הָאֵל לֹא נוֹדַע בְּצַלְמוֹ אֲבָל בְלֵב יִשְרָאֵל חֲקוּקָה דְּמוּתוֹ
אֵין דַּי בִּתְפִלָּה אוֹ בְתִשְבָּחוֹת צָרִיך גָּם לְקַיֵם הַכָּתוּב בַּלּוּחוֹת
הַמֵּטִיל סָפֶק בְּאלֹהֵי יִשׂרָאֵל וּמְחַפֵּשׂ אֶצֶל הַגּוֹיִים לְעַצְמוֹ אֵל
כִּמְשַׁבֵּר אֱמוּנָתוֹ בְּלִי תַּכְלִית וּמוֹצִיא עַצְמוֹ מִכְּלָל בְּנֵי-בְרִית
הוּא חוֹבֵר גָּם לְכֹל הַשּׁוֹלְלִים זְכוּת קִיּוּם יִשְרָאֵל בֵין הָעַמִּים
שׁוֹכֵחַ כִי לְיִשְרָאֵל סָבָא תְּכוּנָה לְהָבִיס צַר ואוֹיֵב בְכֹחַ הָאֱמוּנָה



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.