בס"ד
ז' באלול תשע''ו
מאת אברהם הללי עו"ד
מביא: יעקב רוח
בְּטֶרֶם נָחוּשׁ עַל חָשׁוּד כְּטֶרֶף נִמָּלֵךְ מְעַט וְנִתֵּן לָחָשָׁד הֶרֶף
כִּי נֶאֱמַר הָאָדָם בְּחֶזְקַת זַכַּאי כֹּל עוֹד לֹא נִקְבַּע סָפֶק לְוַדַּאי

שבת שלום קהל קדוש

לֹא תַּכִּיר פָּנִים
יְהֵא הָעוֹמֵד לְדִין חָשׁוּב אוֹ נִבְחַר
אוֹ אִיש מִן הָעָם פָּשׁוּט דַּל בַּשַּעַר
כִּי דִּין אֶחֶד לְכֻלָּנוּ נִצְטַוּוּ הַדַּיָּנִים
לָזֶה אוֹ לָזֶה נֶּאֱמַר לֹא תַכִּיר פָּנִים
כי הַשֹּחַד יְעַוֵּר עֵינֵי פִּקְחִים
וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים
מַרְשִׁיעַ חַפִּים וְחוֹנֵן חַטָּאִים
כִּי פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי שׁוֹפְטָיו וְדַיָּנָיו
שֶׁנֶאֱמַר עֵינֵי צַדִּיק הֵן תָּמִיד לְפָנָיו
עֵינֵי רָשַׁע מְאָחוֹרָיו וְהַגַּנָּב לִצְדָּדָיו
עֵינֵי הַגֶּר הַדָּל וְהַיָּתוֹם אֶל שׂוֹפְטָיו
לוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמְעַוֵּת דִּין עוֹצֵם עֵינָיו
וְשָׂם לְקֶלֶס וּלְלַעַג מִשְׁפָּטָיו

טיב המשפט שיהיה בארץ
האמור בפרשה בענין שפיטה ושופטים, מְכֻוָּן בְּעִקָר לָרָשׁוּת הַמְּמַנָּה שופטים לשפוט את העם. בחירת הדיינים אמורה להיות כמצווה בתורה: לא להטות משפט, לא להכיר פנים, ולא לקחת שחד...צדק צדק תרדוף (טז/יח,יט,ל). תכונות אלו צריכות להיות גם תכונות המתמנה להיות שופט או דַּיָּן, כדי שיוכלו לעמוד בכללים אלה, מבלי שיהיו תלויים במי שמינה אותם כשופטים או דינים. כל שעל השופט או הדין לעשות זה לעשות צדק בדין כאמור בתורת משה, כי זה אשר צוה משה את העם לעשות. כאשר הם יוכלו לנהוג על פי דין ולנתק עצמם או את תלותם במי שמינה אותם. צריך לדאוג לפרנסתם באופן שלא תחסר להם ולא יתפתו לקחת שחד. כך יוכלו השופטים לקים את הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק. (טו/יח) אפשר לומר כי בישראל היה תמיד ממשל של שלוש צלעות: רשות מחוקקת, רשות מבצע , ורשות שופטת. כאשר המחוקק הוא אֵל עֶלְיוֹן על ידי נביאו ובתקופתנו על ידי נבחריו של העם, בימי משה הנביא היה נציג הרשות המחוקקת ולאחר כיבוש הארץ, המלך היה המחוקק. והרשות המבצעת היו אלה הכהנים והלויים והשוטרים ובמושגי תקופתנו, הממשלה. השופטים מתמנים על ידי הרשות המבצעת אלא שמיד עם מִנּוּיָם לשפיטה הם מתנתקים ממנה ושופטים לפי חוקי התורה וכפי שהמחוקק מחוקק ולפי כללי הצדק הטבעי. המבנה הזה מצוי בתורה שהקדימה את הגותו של מונטסקיה הצרפתי שחי בשנים 1689- 1755. אפשר לומר בודאות שמונטסקיה איננו מולדיה של שיטת הפרדת הרשויות, היא כבר היתה בישראל בתורת ישראל עוד בימי משה רבנו ושיטה זו היתה הבסיס לעשית צדק ומשפט ולמגר את הרשע וְהַעְוָלה ולמנוע השתלטות רשות אחת על רעותה . למרות שכבר נאמרו דברים אלה בעבר נשוב ולהזכירם, כדי לזכור אותם היטב. כשמדובר ברשות מחוקקת – הכונה היא לתורה שנתנה למשה בהר סיני , כולל הדברים שם אלהים בפי משה ובפי חכמי התורה שפרשו את התורה כ"תורה שבעל פה" המוכרת בעמים בכינוי "המשפט המקובל" ולפי חכמי ישראל "ההלכה" לצורך חיי יומיום מבלי לסטות כהוא זה מן התורה שבכתב והותאמה לחיי יומיום. הרשות המבצעת בימי משה היו אלה הכהנים והלויים שכהנו במשכן ובבית המקדש בתקופת מלכויות יהודה וישראל. בני שבט לוי היו הרשות המבצעת, הם גם לא קבלו נחלה ולכן לא נטו לְעַוֵּת מעשיהם, כרשות מבצעת לטובתם האישית. ואילו הרשות השופטת הם השופטים והדיינים ובראשם הסנהדרין שפסקו במחלוקת בין בני אדם בתחום האזרחי ובתחום הפלילי הכל על פי התורה שבכתב וזו שבעל פה ואילו החטאים כלפי ה', ענשם היה בידי שמים.

מבנה הממשל אחרי כיבוש ארץ כנען
בפרשה מדובר על מבנה הממשל שיהיה בארץ כמען לאחר כיבושה על ידי ישראל. מדובר ברוח התקופה העתיקה, הפרעונית כאשר בראש האומה עמד מלך בעל סמכות בלתי מוגבלת כמלך השואב סמכותו למלוך מאת האלוהים ולא מהסס לשים עצמו אלהים על עמו. משה ידע מה הוא הלך הרוח של ישראל שחיו במצרים והיו עובדי עבודה זרה. משה ידע כי כאשר יכבשו את הארץ ויתנחלו בה ירצו להעמיד מלך בראשה לפי רוח התקופה העתיקה. באה התורה והעלתה שאלת מינוי מלך על ישראל בְקָבְעָהּ: שׂוֹם תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך .(יז/טו) לא מלך זר שאיננו צאצא יעקב-ישראל. וקובעת דרכי התנהגות כך: אל ירום לבבו, לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה (הכונה לעבדות) ...ולא ירבה לו נשים , וכסף וזהב לא ירבה לו מאד (יז/טז/יז) , ומשה מבהיר: והיה כְּשִׁבְתּוֹ על כסה ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים (יז/יח): הוא צריך להיות דוגמא לעם : לבלתי רום-לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל.(יז/כ) עליו להיות כאחד העם , לקים את מצוות התורה ככל האדם בישראל. ולשמש דוגמא ומופת בטוהר המדות שלו כפי שזה קבל ביטוי בתהלים: סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. (תהלים לד/טו). וכך ראו הנביאים את עצמם בלשון ימינו מעין "מבקרי מדינה" כך נהג שמואל הנביא בשאול המלך וכך נהג נתן הנביא בדברו אל דוד המלך. בענין אוריה החתי ואשתו בת שבע.

איסור כשפים והעלאת רוחות מתים
בל נשכח כי משה נואם בפני העם וכנביא אשר יודע מה עתיד להתרחש בקרב העם אחרי כיבוש הארץ, זה הוליד בלבו חשש שֶׁיִּמָצְאוּ כאלה בקרב העם שיאמצו מנהגי הכנענים, והוא מזהירם : לא תלמד לעשות כְּתוֹעֲבֹת הגויים ההם (יח/ט) ומוסיף לומר להם בקשר לתפקיד הנביא שיקום בעתיד מקרב העם כשם שמשה עצמו נהיה נביא והוא יצא מתוך בני עמו , עוד יקומו נביאים מקרב העם שיהיו המבקרים את מעשי הרשות המבצעת והשופטת וינחו את העם ללכת בדרך הישר , כי הנביא הוא נציג המחוקק עלי אדמות ועל הרשות המבצעת לְהִשָּמַע לְבִקָרְתּוֹ כפי שיורֵהוּ זאת אלהים לאמר. הדגש מושם בין היתר על מצב בו תהא הליכה אחרי הבלי הגויים ולעשות מעשיהם, כגון מעשי קסמים והיות מעונן ומכשף לכן משה מזהיר את העם: לא תלמד לעשות כְּתוֹעֲבֹת הגויים ההם (יח/ט) כעיסוק בקוסמות ובכישוף או לשאול באוב וידעני או דורש אל המתים (יח/יא). מכאן שאין לשעות לדברי הבל של עושי דברים אלה עוד בימי קדם ולא כל שכן בימינו, כי אין להם שום כח עליון שאין לאדם אחר . בימינו אנו רואים רבים כאלה המתימרים להיות בעלי כוח עליון נסתר ונעלם והם בעצם רק מאחזי עינים, כדי לצבור הון במכירת אשליות שוא . הרמב''ם מכנה מעשים אלה עבודת אלילים. בעוד כל שמבקש משה מן העם להיות: תמים עם ה' אלהיך(יח/יג) והרי יש לנו מקור נאמן לחוק לצדק ולמשפט.

פקודת -יום מפי משה בסגנון ימינו
משה רואה בחזונו מה שעתיד לקרות כשישראל יעברו את הירדן מערבה כדי לרשת את ארץ כנען, הארץ המובטחת נוהג כמו בלשון ימינו נותן פקודת יום גם כמצביא , אף על פי שכבר אמר להם כי אלהים גזר עליו למות מחוץ לגבולות ארץ כנען ולא הוא שיוליך את ישראל בכניסה לארץ . זאת יעשה יהושע שקבל את שרביט המנהיגות ממנו עם ברכה להצלחה במנהיגותו זו. דברים באים לחזק את לב העם , שלא יחשוש ממפלה בקרב. והוא אומר: כי תצא למלחמה על אויבֶךָ ... (כ/א) מתעוררת שאלה מדוע נאמרים דברים אלה בפרשת משפטים , בעוד הם יאמרו בדיוק באותו אופן בפרשת כי תצא בשבוע הבא? רש"י מסביר זאת כך: סמך הכתוב את כי תצא למלחמה אל עניני דין ומשפט , לומר לך , שאם עשית משפט צדק מֻבְטַח אתה שאם תצא למלחמה אתה נוצח. ודוד המלך נתן לענין זה ביטוי חד וברור : עשיתי משפט וצדק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי (תהלים קיט/ קכא) כלומר גם במלחמה עליך לנהוג על פי כללי החוק והמשפט אין אדם חפשי לעשות דין לעצמו. בפרשה זו מושם הדגש על המשך חיזוק לב העם באמרו:... וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך ... (כ/א) ואילו בפרשת כי תצא הכתוב מזהיר את הלוחם המנצח במלחמה ובטוב לבו בנצחונו לוקח שבויים, והכתוב מזהירו שעליו לנהוג על פי מוסר התורה בְּלָקְחוֹ אשה בשבי שיזהר ביחסו אליה. עליו לנהוג בה בחמלה ולא לְהָפְכָה לשפחת מין,כפי שדאע"ש נוהג בנשים ששובה כמצות נביאו מוחמד וחליפו אל בַגדָאדִי. ושוב נחזור למנות למי מותר שלא להיות מתפקד כיוצא צבא על פי התורה. האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו וזה שנטע כרם ולא חללו והאיש אשר ארש אשה ולא לקחה , לא יצאו למלחמה פן ימותו ולא יחנכו ויחללו ויקחו את האשה שארשו. גם האיש הירא ורך הלבב הוא לא יצא למלחמה פן מורך לבו ישפיע לרעה על הלוחמים. אין זכר לאי התיצבות כיוצא צבא לכל סוכ אחר של אדם , תלמיד חכם ולומד תורה או מיוחס שיש לו דרכים לאלץ את הצבא שלא יציב לצבא. דבר נוסף חשוב ביותר בפרשה זו והוא: אין עושים מלחמה נגד אמה אחרת אלא אם מושיטים יד לשלום תחילה ורק אם היד המושטת נדחית והמלחמה חיונית על פי התורה, יוצאים למלחמה. ונאמר : והכית את לוחמיה הזכרים ואם מתחילים במלחמה שלושה ימים לפני שבת ממשיכים במלחמה אף בשבת למען שלום הארץ והעם.

הֲאִם נִשְׁכְּחוּ מֵלִבֶּנוּ דִּבְרֵי מֹשֶׁה
מָתַי נִמְחֶה וְנַתְרִיעַ וּמָתַי נֶחֱשֶׁה
הֲלַשַּׁוְא הָיוּ דִּבְרֵי מֹשֶׁה אֶל הָעָם
וְנִתְנָהֵג כְּלֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם
וְנִצְעַק שׁוּב הַצִּילֵנוּ מִיָּדָם
וּבַתְּחִנָּה זוֹ נִתְנֶחַם
מִשֶׁסִיֵּם מֹשֶׁה דְּבָרוֹ וְעֵינָיו עָצַם
קַם לו נביא מנחם וְקוֹלוֹ לֹא נָדַם
שֶׁאָמַר הִִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי בְּבֹא נְהָרָה
הִכּוֹנִי הִכּוֹנִי לְיוֹם בּוֹא הַסְּעָרָה
לֹא תִּשְׁתִּי שׁוּב מִכּוֹס הַתַּרְעֶלָה
כִּי כְּבַר חַטָּאתֶךְ נִמְחֵלָה
אַךְ יוֹסִיף הַנָּבִיא לְדַבֵּר וּלְהַזְהִיר
בְּדִבְרֵי תּוֹכֵחָה וָרֹגַע כְּדִבְרֵי שִׁיר
בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֶּךְ מַחֲלָצוֹת
ולֹא יָשׁוּבוּ שׁוּב מְנַאֲצִים
וְאוֹיְבֶיךָ יִהְיוּ נִמְחָצִים
לֹא תֵהֵא תְּקוּמָה לַרְשָׁעִים הַמְּרַצְחִים