|
מאמר של עמוס הראל בהארץ לסיכום עשור למלחמת לבנון השנייה
המלחמה שהיתה ונותרה כישלון מהדהד
המלחמה שהיתה ונותרה כישלון מהדהד
ישראל אמנם נהנית בעשור שחלף מאז המלחמה משקט יחסי בגבול לבנון, אך מי שנתלה בזה כחזות הכל, מתעלם משלוש הסיבות להתמשכות השקט: שקיעת חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה, האינטרסים של איראן וההרתעה ההדדית שנוצרה במלחמה
סיכומי יום השנה העשירי למלחמת לבנון השנייה - שלפחות בטלוויזיה הקדימו בחודש את התאריך הלועזי בלחץ התחרות בין שני הערוצים - עמדו בסימן ניסיון להביט במלחמה דרך משקפיים אחרים. אולי, הרהרו פרשנים ושדרנים במבט מפויס לאחור, לא היתה המלחמה ההיא נוראה כל כך, אחרי הכל?
מרחק הזמן אכן יכול לסייע במתן פרופורציות. המלחמה שפרצה ב-12 ביולי 2006 לא הניבה אסון בסדר גודל של מחדל מלחמת יום הכיפורים ב-1973. וגם היריב, אפעס, לא היה המפלצת היעילה להחריד שתוארה לעתים בתקשורת הישראלית באותה עת (הגדיל לעשות השר אז יצחק הרצוג, שהגדיר בתום המלחמה את חיזבאללה כ"אחד הצבאות החזקים בעולם").
חיילים מתאמנים בגבול לבנון, אתמול
אף שישראל התמודדה בעבר עם חיזבאללה ועם ארגוני הטרור הפלסטיניים, היא נתקלה בלבנון לראשונה בעימות א־סימטרי נרחב. העובדה שצה"ל לא הצליח להכריע את המערכה מול אויב שנמנע במתכוון מכל קרב ישיר, זינב בו בכל הזדמנות ושיגר קטיושות לגליל עד יום הלחימה האחרון, עוררה מטבע הדברים תסכול רב בממשלה, בציבור ובצבא עצמו. בשנים שחלפו מאז למדה ישראל כמה דברים על טיבם של עימותים כאלה. ישנן סיבות להעריך שבפעם הבאה צה"ל יידע להתמודד עם האתגר בצורה טובה יותר, אף שהקושי להשיג (ולהציג) ניצחון מכריע כנראה יישאר בעינו.
חוות הדעת המשופרת שמשמיעים רבים על המלחמה נשענת על שני נימוקים, שרק אחד מהם מוזכר בפומבי. הראשון, הלגיטימי, נוגע לתוצאות בשטח. השקט היחסי השורר בגבול עם לבנון מאז הוא בהחלט חריג היסטורי. בשנים קודמות, מתקופת ה"פתחלנד" של הארגונים הפלסטיניים בשנות השבעים, דרך ימי אזור הביטחון בדרום לבנון ועד ההתגרויות התקופתיות של חיזבאללה אחרי נסיגת צה"ל בשנת 2000, נרשם חיכוך ביטחוני לעתים קרובות יותר. השקט, לפיכך, משמש להגנה מאוחרת על תפקוד הממשלה וצה"ל במלחמה עצמה.
הנימוק השני, הפוליטי, נסתר מן העין. אהוד אולמרט, שניהל את המלחמה, היה ראש הממשלה האחרון שנתמך בידי המרכז והשמאל. כישלונו בלבנון הזניק מחדש את הקריירה של בנימין נתניהו והביא בעקיפין, אמנם רק כעבור שנתיים וחצי, לחזרתו של האחרון לשלטון (בדיעבד גם התברר שנתניהו המריץ בחשאי את מחאת המילואימניקים לאחר המלחמה, בתקווה לזרז את הפלת אולמרט). ככל שמצטבר הכעס בשמאל על כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, הנדמית נצחית כמעט, כך גוברת הנטייה לעטוף בפילטר ורוד את ההתבוננות על תקופת אולמרט. כשהנטייה הזו נשענת על הפצצת המתקן הגרעיני בסוריה, המיוחסת לישראל, אפשר להבין זאת. הבעיה מתחילה בניסיון להמעיט מחומרת מעשי השחיתות שבגללם נשלח אולמרט לכלא ואולי חמור מכך - באופן הסלחני שבו שופטים כיום רבים את התפקוד של אולמרט, של הממשלה ושל צה"ל במלחמה ב-2006.
מלחמת לבנון השנייה היתה ונותרה כישלון מהדהד. מי שנתלה בשקט בגבול כחזות הכל, מתעלם משלוש הסיבות העיקריות התורמות להתמשכותו. הראשונה היא מלחמת האזרחים בסוריה. מאז פרצה במארס 2011, וביתר שאת מאז ביקש הנשיא בשאר אסד סיוע צבאי ניכר מחיזבאללה בקיץ 2012, הארגון השיעי שקוע עד צוואר בלחימה שם. חיזבאללה מציב בסוריה בקביעות לפחות 5,000 לוחמים, כמעט רבע מן הכוח הסדיר שלו. כ-1,600 מלוחמיו נהרגו שם (יותר מפי שניים מאבידותיו מול צה"ל ב-2006) וכ-6,000 נפצעו. חיזבאללה נדרש להפעיל, בפעם הראשונה, מערך שיקום וסיוע מאורגן לסיוע לנכיו ולמשפחות השכולות של חלליו. העדיפות הראשונה של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, ואדוניו בטהראן היא שימור משטר אסד בסוריה. פתיחת מלחמה עם ישראל תסיט את חיזבאללה מהמאמץ העיקרי שלו כיום. האבידות שיספוג מצה"ל במלחמה כזו עשויות להחליש את אחיזתם של משטר אסד והאיראנים באותם חלקים שנותרו בשליטתם בסוריה ולחשוף בהמשך את חיזבאללה להתקפות מצד יריביו הסונים בתוך לבנון.
כדאי לזכור גם שאיראן סייעה בעשור האחרון להגדיל את ארסנל הטילים והרקטות העצום של הארגון - כ-130 אלף, לפי הערכות המודיעין בישראל - משיקולים אסטרטגיים משלה. איראן זעמה כשלמדה באיחור על הנחיית נסראללה לחטוף חיילי צה"ל בגבול, שהביאה לפרוץ המלחמה ב-2006. לאחר המלחמה נטלו האיראנים מנסראללה חלק מסמכויותיו והגבילו את עצמאותו. בראש מעייניה של טהראן עמדה הסכנה של תקיפה ישראלית חד־צדדית שתכוון נגד אתרי הגרעין שלה. הרקטות המדויקות שכוונו מלבנון לתל אביב ולחיפה עזרו להרתיע את נתניהו, ששקל תקיפה באיראן, מפני מימוש הרעיון. מאז נחתם הסכם וינה לפני שנה, תוכנית הגרעין האיראנית כבר אינה במוקד הקשב האסטרטגי האזורי. אבל כל עוד סברה איראן שישראל עלולה לתקוף אותה, נשמרו הטילים כהרתעה וכמענה עתידי לישראל. כעת נדמה שבנסיבות הנוכחיות אין לטהראן עניין בעימות צבאי נוסף, שישחק את חיזבאללה ואת הארסנל שלו מבלי שישיג בהכרח תוצאה אסטרטגית חיובית מבחינתה.
חיילים יוצאים מלבנון ב-2006. לראשונה נתקלה ישראל בעימות א־סימטרי נרחב
הסיבה השלישית לשקט קשורה בכך שמתקיימת כאן למעשה הרתעה הדדית. ישראל אכן הוכיחה ב-2006 שביכולתה לגרום נזק עצום לחיזבאללה (ואוהדי אולמרט זוקפים לזכותו את הפגנת מדיניות "בעל הבית השתגע" כחריגה מגישת ההבלגה שהובילו בצפון קודמיו, אהוד ברק ואריאל שרון). הפצצת הדאחיה — מעוז חיזבאללה בדרום ביירות והנזק הכבד שנגרם לכפרים השיעים בדרום לבנון, שבהם נפרסו מפקדות ומחסנים של חיזבאללה, אכן כנראה גורמים כעת לנסראללה לחשוב פעמיים בטרם ייצא לסיבוב נוסף עם ישראל. אבל למטבע הזה קיים גם צד שני. ישראל ערה לגודל הארסנל של חיזבאללה, ליכולתו להמטיר ממוצע יומי של כ-1,500 רקטות וטילים על העורף, לפגיעותם של אתרי התשתית האסטרגיים שלה (תחנות כוח, נמלים, שדות תעופה) ולחוסר האפשרות של מערכות יירוט הרקטות לספק לאוכלוסייה האזרחית בארץ הגנה מלאה.
מודעות הדדית
המודעות ההדדית ניכרה בשנים האחרונות, בכל פעם שבה הצדדים עמדו בפני התנגשות כתוצאה מתקרית מקומית. המקרה הבולט אירע בינואר 2015. בתקיפה אווירית שיוחסה לישראל ברמת הגולן נהרגו שבעה פעילים, בהם בכיר חיזבאללה ג'יהאד מורנייה וגנרל איראני שהצטרף לשיירה. חיזבאללה הגיב כעבור עשרה ימים במארב טילי נ"ט שממנו נהרגו קצין וחייל בחטיבת גבעתי, למרגלות הר דב. שני הצדדים החליטו לעצור בכך, בידיעה ברורה שכל תגובה נוספת עלולה להצית מלחמה. המהלכים שוחזרו, באופן דומה למדי כעבור שנה, לאחר מותו של המחבל סמיר קונטאר, על פי פרסומים בתקיפה אווירית ליד דמשק. שוב איים נסראללה בתגובה קשה ושוב הסתפק בפעולה מוגבלת, שעליה נמנעה ישראל מלהגיב. הם מפחדים? מסתבר שגם אנחנו, קצת (ואולי זו הדרך היחידה למנוע עוד מלחמה, לפי שעה).
שיחות עם קציני צה"ל - ממלאי התפקידים הבכירים במלחמה ולצדם אלה שנמצאים בעמדות הללו כיום - מלמדות שהצבא מודע להיבטים הללו לחלוטין. בניגוד לפוליטיקאים אחדים ולחלק מן העיתונאים, במטכ"ל לא נוטים לייפות את התוצאות מלפני עשור. גם שם מבינים שבהתחשב ביחסי הכוחות בין צה"ל לחיזבאללה בפרוץ המלחמה, וחרף הפערים בהכנה המוקדמת של צה"ל לעימות בלבנון, מרגע שהתקבלה החלטה להגיב על החטיפה באופן שיוביל למלחמה נדרשו מהצבא תפקוד ותוצאות שונים לחלוטין.
שום מלחמה אינה נקייה מאסונות ומכישלונות. ועדיין, הרצף באותם 34 ימים ארורים בקיץ 2006 היה עגום במיוחד. התנהלות ישראל הושפעה מהכשירות הנמוכה של צה"ל, שקיצץ בהתמדה באימונים והשקיע את רוב מאמציו בשש השנים הקודמות במאבק קשה לריסון הטרור הפלסטיני. בה בעת, הפיקוד הבכיר של הצבא שכנע את עצמו שהכל דבש; שאין כמו מרדף אחר מתאבד פלסטיני בדרכו משכם לתל אביב כדי להכין את הצבא להתמודדות עם הלוחמים המאומנים והמצוידים של חיזבאללה במרון א־ראס ובבינת ג'ביל.
לכישלון תרם גם חוסר הבשלות של השלישייה המובילה - אולמרט שנכנס לתפקידו במפתיע עקב השבץ המוחי של שרון, שר הביטחון עמיר פרץ ששוכנע לקבל את התפקיד בלי שום הכנה מוקדמת כי אולמרט פחד להפקידו על משרד האוצר והרמטכ"ל דן חלוץ, טייס הקרב המצטיין שהפליא להסביר עם מינויו כי "לא צריך להיות קודם כבשה כדי להוביל את העדר". המלחמה לימדה שניסיון כזה דווקא הכרחי ושהיעדר התמצאות של הרמטכ"ל באופן שבו פועל צבא היבשה עלול להתברר כקריטי בעת אישור תוכניות התקפיות של אוגדות וחטיבות. חוסר הניסיון הרלוונטי של השלישייה עמד ביחס הפוך ליהירות שהפגינה בזמן הלחימה, גישה שהתנפצה ברעש גדול לנוכח ההישגים הקלושים בסיומה.
אולמרט, פרץ וחלוץ בימי המלחמה. עדיין מסרבים להכות על חטא
בתמצית, הקבינט והממשלה בראשות אולמרט אישרו תקיפה מאסיבית של אתרי הרקטות של חיזבאללה לטווח בינוני (מבצע "משקל סגולי") מבלי להבין שהמשמעות היא הכרזת מלחמה ובלא מודעות לליקויי הכשירות של יחידות הסדיר והמילואים והיבשה, למודיעין המוגבל על חיזבאללה ולתוכניות המבצעיות הבלתי מעודכנות של פיקוד הצפון. כשהפעילות האווירית, מרביתה מוצלחת כשלעצמה, מיצתה עצמה כעבור ארבעה ימים, הוחלט להמשיך במלחמה מבלי לעדכן בהתאם את מטרותיה או לבחון דרך פעולה חליפית. בארבעת השבועות הבאים טורטרו אוגדות צה"ל לשווא, הלוך וחזור במהלכי סרק מוגבלים בדרום לבנון, משום שהממשלה והצבא לא הצליחו להחליט מהו המהלך הדרוש להשגת יתרון על חיזבאללה. וכשהושג לבסוף, בתיווך אמריקאי וצרפתי, הסכם הפסקת אש שעוגן בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון, התעקשו אולמרט, פרץ וחלוץ להטיל את הכוחות פנימה למהלך קרקעי אחרון שעלה בחיי 33 חיילים ב-60 שעות. המהלך האחרון נקטע בעיצומו, עוד בטרם נכנסה הפסקת האש לתוקף, מבלי שהשיג דבר ומבלי שהשפיע על אופי ההסכם הסופי. האינסטינקט של הציבור הישראלי לאחר המלחמה לא היה מוטעה. אובדן האמון המוחלט באולמרט, כמו מלאכת התיקון הנמרצת שבה עסק צה"ל מאז, מעידים על אופייה האמיתי של המלחמה שפרצה לפני עשור.
העימות הבא
הטילים והרקטות, שמספרם גדל פי עשרה בינתיים, נותרו מקור העוצמה המרכזי של חיזבאללה לקראת עימות אפשרי בעתיד. בנאומיו, מדגיש נסראללה את היכולת של ארגונו לפגוע בעורף הישראלי ואת קיומה של משוואה - חיזבאללה יוכל לפגוע בבתי הזיקוק ובמכל האמוניה במפרץ חיפה, בתחנות הכוח, בנמלים ואפילו בכור בדימונה, כמענה לאיום הישראלי על הדאחיה ועל התשתיות האזרחיות בלבנון. לצד הגדלת טווח הטילים, המכסה היום את כל שטח ישראל, מדאיג גם שיפור הדיוק שלהם, גם אם הדבר נכון לאלפים בודדים של טילים ורקטות. חיזבאללה נסמך גם על הניסיון המבצעי שצברו מפקדיו ולוחמיו במלחמה בסוריה. שנות הלחימה הרצופות אמורות להכין אותם טוב יותר גם להתמודדות עם צה"ל, חרף יתרונותיו הטכנולוגיים והמודיעיניים. ואילו הלחימה לצד קצינים רוסים ואיראנים בסוריה סייעה לשיפור הטכניקות הקרביות של חיזבאללה ולהתנסות בעבודה גם במסגרות מבצעיות גדולות יותר, הכוללות כלי טיס, שריון ואמצעי מודיעין.
נסראללה מפזר בנאומיו רמזים על היכולת ההתקפית של ארגונו ומאיים ב"כיבוש הגליל" במלחמה הבאה. הכוונה, כנראה, היא לפיתוח יכולת תקיפה סימולטנית של כמה יישובים ומוצבי צה"ל לאורך הגבול הלבנוני, באמצעות פלוגות קומנדו מאומנות מהכוח המובחר של חיזבאללה, "רדוואן". ההתפתחויות הללו הן שהובילו את צה"ל להתחיל להתייחס באחרונה אל חיזבאללה כאל צבא לכל דבר ולא כאל ארגון גרילה בלבד.
תותחנים ב-2006. שום מלחמה אינה נקייה מכישלונות ועדיין, הרצף באותם 34 ימים ארורים היה עגום במיוחד
מן העבר השני, הגביר ועדכן צה"ל את אימוני היחידות שלו לקראת תרחיש לחימה בלבנון ושינה בהתאם את תוכניותיו האופרטיביות. אחרי המלחמה גם נעשה מהלך נרחב לשיפור הציוד והכלים המשורינים בימ"חים, אף שהדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים שפורסם לפני כחודשיים מזהיר מפני נסיגה מחודשת בתחום זה. אבל נראה שהקפיצה המהותית ביותר ביכולות של צה"ל קשורה בשילוב שבין חיל האוויר והמודיעין. מאז המלחמה נעשתה עבודה מקיפה ל"קילוף" שכבות ההסתרה של חיזבאללה ולפענוח האופן שבו הארגון פורס ומפעיל את כוחותיו בלבנון. בידי צה"ל קיים כיום מודיעין מדויק על אלפי מטרות לתקיפה, כשהשינויים שנעשו בחיל האוויר מאפשרים כיום תקיפת מטרות בקצב גדול בהרבה מאשר לפני עשור.
סימן השאלה הגדול נוגע לאפקטיביות של המהלכים הללו, מרשימים ככל שיהיו, על רוח הלחימה של הארגון. בצבא לוקחים כמובנת מאליה הנחה שאינה ברורה בהכרח לכל הציבור הישראלי: שבעת מלחמה ירי הרקטות לעורף יימשך עד לרגע האחרון לפני הפסקת האש ושהנזק כאן יהיה רחב וחסר תקדים, גם אם הנזק בלבנון יהיה גדול לאין שיעור. במטכ"ל ישנה אסכולה הגורסת שהמענה חייב להישען הפעם על תמרון קרקעי נרחב, כמהלך משלים למתקפה האווירית. אחרים, בעיקר בממשלה, מטיפים לתקיפת התשתיות האזרחיות של מדינת לבנון. ואילו אהוד ברק, האיש שהוציא את ישראל מלבנון במאי 2000, מטיף באחרונה דווקא לרכש מאסיבי של טילי יירוט למערכות שרביט קסמים וכיפת ברזל, כמענה האפקטיבי האמיתי לדבריו לטילים של חיזבאללה.
לומדים מכישלונות
פחות משנה לאחר המלחמה בלבנון מת הפרשן הצבאי הוותיק של "הארץ", זאב שיף. לשיף, שסיקר את צה"ל גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, היתה פרספקטיבה רחבה יותר על אירועי 2006, אך גם הוא לא חסך מהצבא ומהממשלה את אכזבתו מחומרת הפערים והתקלות שהתגלו בלבנון. בחודש שעבר, בכנס לזכרו של שיף במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) באוניברסיטת תל אביב, סיפר סגן יו"ר המכון, תת־אלוף (מיל') אודי דקל, על משימה שאליה נשלח כשבועיים לאחר המלחמה.
דקל, ששימש אז כראש החטיבה לתכנון אסטרטגי במטכ"ל, היה אמור לצאת לפגישה תקופתית עם קצינים ממדינות ערביות ידידותיות לישראל. "אמרתי: מה אני הולך לעשות? ואז החלטתי שהדרך הטובה ביותר היא שאני אציג להם את הכשלים של צה"ל במהלך המלחמה. יש בצבא גורם שנקרא רמחב"מ, ראש מחלקת ביטחון מידע, כשהראיתי לו את המצגת הזו הוא רצה לחתוך לי את הראש. הוא אמר לי שאני פוגע בביטחון ישראל ובהרתעה וזה יהיה נורא אם אני אציג את זה, אבל בכל זאת הרמטכ"ל (חלוץ) נתן לי אישור להציג את המצגת כי היא בעצם הביאה בצורה מקצועית את כל מה שהיה כתוב בעיתון (על המלחמה. ע").
"אמרתי להם: בואו אני אציג לכם את חצי הכוס הריקה, לרמוז גם שיש חצי כוס מלאה. הצגתי להם את כל הכישלונות שלנו ואת כל נקודות החולשה בהפעלת הכוח במהלך המלחמה. כשסיימתי את ההצגה, (הקצינים הערבים) עמדו עשר דקות ומחאו לי כפיים. הם אמרו לי: תדע לך אודי, זו הסיבה שתמיד תנצחו אותנו. זה שאתה עומד כאן ואתה פתוח ואתה מתאר בפנינו את הכשלים שלכם - אנחנו יודעים שתלמדו ובפעם הבאה תהיו הרבה יותר טובים. ואז קם גנרל מצרי מאוד ידוע, לא אציין את שמו כי גם הוא התפתח עם השנים, ואמר: אם תשאל מישהו במצרים מה זו מלחמת 67' מעט אנשים יוכלו לספר לך. ומי שיודע יפחד לספר לך".
"אני חושב", סיכם דקל, "שזה היתרון הגדול שלנו. אנחנו חברה פתוחה, אנחנו בוחנים את עצמנו ומבקרים את עצמנו. זה חלק מהעוצמה שלנו. אנחנו צריכים להישאר כאלה. אסור לנו לשחק את המניפולציה שעושים אחרים". צריך לקוות שהוא צודק.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 10-07-2016 בשעה 09:05.
|
ראשי
צ'אט
24-06-2016, 23:55
מצב כלאיים
