פרשת שבוע – פרשת נח

בפרשת נח מתואר תהליך ירדת קרנו של האדם בעיני האל, מנזר הבריאה ועד להשמדתו. אם נעיין בסיפור, נראה שהדרך שבה בחר האל להשמיד את האנושות היא הגשם:

בראשית פרק ו':
יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר … יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע

ניתן לשאול: מדוע דווקא להשמיד את היקום בגשם? האם האל לא יכול פשוט למחות את הבריאה ברגע?
תשובה ראשונה לכך מצויה ברש"י על פסוק ז':

(ז) ויאמר ה' אמחה את האדם -
הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי:

כלומר, מכיוון שאדם יסודו מעפר, ומים ממוטטים דברים עשויים עפר, עולה כי התהליך ההולם למחיית האנושות הוא הגשם.
אני מבקש להציע הסבר אחר (הדברים הבאים מבוססים בחלקם על דברי מו"ר הרב ניר וינברג. בנוסף, מומלץ לעיין בספריו של הרב מרדכי ברויאר על הנושא) – נושא המים קשור לבריאה מחדש של העולם.
אם נבחן את הכתוב בספר בראשית, נראה שמצב התוהו של העולם, הוא בעצם מצב בו העולם מכוסה מים:

ביום הראשון: ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
ביום השני: ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

כך שבכיסוי הארץ ע"י המבול יש סמליות – העולם חרב, וחוזר למצב של תוהו ובוהו.
ניתן לראות את הקשר בין המבול לבריאת העולם גם מברכות ה' לנח אחרי המבול:

פרק ט':
א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.

ואצל אדם הראשון:

פרק א':
כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה

ניתן לראות גם אצל נח עצמו את ההבנה שהוא חוזר לגן העדן:

פרק י':
כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.

נח נוטע כרם, ומוריד את בגדיו – בדומה לגן העדן, ולאדם הראשון, שהלך בו ערום.
מה ניתן ללמוד מכך?
כידוע, יש סיפור בריאה בפרק א' ובפרק ב', והם שונים זה מזה.
בפרק א' נבראים השמים והארץ, לאחר מכן החיות ולבסוף האדם. בפרק ב' נבראת הארץ, האדם ולבסוף החיות.
אני מבקש להציע (וכאן אלו דברי ולא דברי מורי) כי בסיפור המבול מוצגת אופצית בריאה נוספת – האדם והחיות יחד, ולאחר מכן האדמה, ושמודל זה מצליח ומתקיים, בשונה משני המודלים שקדמו לו, שנכשלו.
נבחן כל מודל:

מודל פרק א':
המודל בפרק א' מייצג אדם כנזר הבריאה – עליון על החיות ועל האדמה, שנבראו למענו. ראיה לכך היא מברכת הקב"ה בפסוק כח שצוטט לעיל – מוזכרים ביטויים של כיבוש, וירידה על החיות (מלשון רודנות). מודל זה מנסה מציאות שבה האדם הוא מושל בארץ ומושל בחיות.
מציאות זו נכשלה בסיפור מגדל בבל:

פרק יא':
א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל ה', שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.

רש"י הידוע טוען שחטאם של אנשי דור הפלגה היה מרד בה':

ודברים אחדים -
באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה.
דבר אחר:
על יחידו של עולם.

האדם התרכז למקום אחד, ניצל את המקום האחד (את הארץ) ואת יכולתו לעשות כרצונו בעולם, ובנה מגדל על מנת למרוד בקב"ה. כוחו הרב הוביל לכפירה, והיה לו לרועץ.

מודל פרק ב'
המודל בפרק ב' מציג אדם שהוא משרת הארץ – נברא לבדו על הארץ הריקה מחי, על מנת לעבוד את האדמה:

טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

כלומר, האדם לא נעלה על האדמה, אלא משרתה ושומרה.
נשים לב שלמרות שהאדם אינו נעלה מהאדמה, הוא עדיין נעלה על החיות, שנבראו כדי לענות על בדידותו של אדם הראשון:

יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

מביאים לאדם את החיות, אולם הוא לא מוצא בהן אחד ששווה לו ויכולה להיות לו לבת זוג, דבר המוביל לבריאת האשה.
מודל זה נכשל במבול, בו האדיר האדם את חשיבות האדמה על פני שאר היצורים החיים, דבר שהוביל לגזל. כך כותב ספורנו על פסוק יג':

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. שֶׁכֻּלָּם גּוזְלִים זֶה אֶת זֶה: הַבְּעָלִים גּוזְלִים אֶת הָאָרִיס בְּכחַ, וְהָאָרִיס גּוזֵל אֶת הַבְּעָלִים בְּמִרְמָה, בְּאפֶן שֶׁהָאָרֶץ נותֶנֶת כָּל פֵּרותֶיהָ לְגַזְלָנִים.

כלומר גם השלטת האדמה מעל האדם גרמה לו לזלזל במחויבותו לשאר בני האדם והובילה בסופו של דבר לחברה מקולקלת.
בזמן המבול, אנו רואים ניסיון נוסף לכונן חברה חדשה.

מודל המבול
בזמן המבול אנו רואים מציאות שבה האדם והחיות יחד בתיבה, ללא אדמה כלל. האדם והחיות מוצגים כשווים בתיבה – על נח אומנם מצווה קודם להביא את נציגי האדם (משפחתו) ורק לאחר מכן את החיות:

יח וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת.

אולם מיד לאחר מכן הוא מחוייב לטפל ולדאוג להם:

כא וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה.

ומציאות זו היא זו שבסוף מצליחה, ומביאה את אלוהים להבטיח שלעולם לא ישמיד את האדמה שנית, ועם הדגשה מיוחדת על כך שזו ברית עם כל בעלי החיים, ולא רק עם האדם:

פרק ט':
ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.
ובהמשך:
טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.

ראיה מעניינת נוספת להצלחת המציאות הזו היא דווקא בשלילה – עם חטאו של חם בן נח:

יח וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה--שֵׁם וְחָם וָיָפֶת; וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

במה חטא חם זה עניין הנתון לפרשנות, אולם דבר אחד ברור: מי שמקלל את חם ומברך את אחיו הוא נח ולא הקב"ה. בסיפור קין ניתן לראות שמיד אחרי הבריאה לא כך התנהלה המציאות:

פרק ד':
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ
.
כלומר, האדם עדיין נמצא בפיקוח האל, ונענש על ידיו כשהוא עושה רעה. לעומת זאת בסיפור נח, הוא החי בארץ ואחראי על הצדק בה.
יש לציין כי גם במציאות זו האדם והחיה אינם שווים ממש, כאמור בברכת ה' לנח:

ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.

כלומר החיות עדיין ניתנות לאדם לממשל ולאכילה, אולם בשונה ממודל המציאות של פרק א', יש הגבלה: אסור לאדם לאכול את הדם של החיות, ואסור לאדם לשפוך דם בני אדם, כי הדם הוא הנפש.
ניתן לראות שהחיות נמצאות באותה קטגוריה כמו האדם גם בהשוואה לנאמר בבריאה בפרק ב' לגבי החיות:

(ט) וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.

כלומר, האדם הוא שקובע אם חיה היא בעלת נפש או לא.
לעומת זאת, בסיפור המבול, הקב"ה מכתיב לאדם שהחיות הן בעלות נפש, ולכן יש עליו הגבלות הנוגעות לאכילתן.
אנו רואים כאן שינוי מהותי – החיות שייכות לאותה כקטגוריה של בני האדם – בעלי נפש, ולא במחלקה שונה כמו בסיפור הבריאה. כאן, לחיות יש נפש ואסור לאדם לפגוע בה, בדומה לזה שאסור לאדם לשפוך את דם רעיו בני האדם.

מה ניתן ללמוד מכל זה?

במודל הבריאה הראשון ראה האדם את עצמו כנעלה על כל הבריאה כולה – על הארץ ועל החיות, דבר שהובילו לקרוא תיגר גם על בורא עולם. כשאדם נמצא במסגרת בה הוא המושל היחיד ללא הגבלה, אין דבר העוצר אותו מלכלות את העולם בגאוותו, ובהתעלמות משאר הסובבים. על מי שמעוניין לחיות בתוך מערכת מורכבת להכיר בה ולדאוג לה, אחרת היא תיעלם ואין איש שיוכל לתקנה.
במודל הבריאה השני מוצג האדם כנחות לאדמה, דבר המלמדו ענווה וצניעות שחסרה לאדם במודל הראשון, אולם העובדה שי משהו שגדול ממנו מעליו מנעה ממנו לראות את אחיו בני האדם כשווים לו, כל עוד יש לו משהו מעליו עליו הוא צריך לשמור (דבר דומה ניתן לראות בנבואות ישעיהו לגבי אי הצדק של האנשים שמקפידים על עבודת ה' והמקדש, ולא אכפת להם מיחסי בין אדם לחברו. גם שם יש הקפדה על דבר הקדוש והנעלה ממך, והתעלמות מהשווים לך או נחותים ממך. כפי שאומר ישעיהו – זה לא דבר רצוי בעיני ה'), דבר המוביל להשחתת הארץ ולחורבנה במבול.
במבול אנו רואים את המציאות שזכתה לשרוד בסופו של דבר – האדם הוא הנעלה על הבריאה, אולם הוא לא יחיד. לאדם יש שותפים על פני הארץ שהם גם בעלי נפש, דבר ההופך אותו מסתם מושל, למושל בעל אחריות – יש לו חובה כלפי החיות האחרות, שגם איתן נכרתה בהרית בסוף המבול, ויש כללים שהוא צריך לעמוד בהם אם ברצונו לחיות, גם כלפי נפש החיות (איסור אכילת הדם) וגם כלפי אחיו בני האדם (האיסור לרצח).
כלומר במודל זה אנו רואים את הייתרון של שני המודלים הקודמים לו: האדם הוא מושל, מה שמטיל עליו את האחריות כולה לנעשה על האדמה, בלי שהוא יוכל להתרכז בדבר שמעליו ולהתעלם מהשאר, אולם הוא לא בודד בממשלו ויש עליו הגבלות ואיסורים – דבר הנותן ענווה ודאגה לאחר.
מי ייתן וכולנו נדע לנצל את הכוח שיש לנו בבריאה – על הבריאה עצמה ועל החברה הסובבת אותנו – בצורה הדואגת לשווים לנו ולכפופים לנו, בצורה המשרה שלום וצדק, כך שתהיה מציאות שראויה לברית השלום של הקב"ה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time