את השיר "קרב הראל", שאת מילותיו אתם יכולים לקרוא בקישור המצורף בהמשך, כתב חיים חפר ב-1965 כהוקרה ללוחמי ונופלי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. אני זוכרת את השיר הזה מטקס
יום הזיכרון בבית הספר היסודי, ומאז יש לו משמעות מאוד חזקה בעיניי. והנה עכשיו, בשיטוט פשוט ברשת, אני מגלה שהלחן של השיר הזה איננו מקורי, וחיים חפר לקח אותו משיר פולק אמריקאי
שנכתב אודות מלחמת האזרחית האמריקאית, על ידי יוצרים-זמרים אמריקאים (בוב גיבסון, בוב קמפ ועוד).
אני מרגישה שעוד איזו פרה נשחטה לה היום.. אך בכל אופן, אם תשאלו אותי, "קרב הראל" הוא עדיין הרבה יותר חזק בעיניי מ"אחיו" האמריקאי, מן הסתם כי אני ישראלית, ואני קרובה יותר רגשית
להיסטוריה של העם שלי מאשר לזו של העם האמריקאי.
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי borsood שמתחילה ב "לא הבנתי איזו "פרה" נשחטה..."
טוב, אבל זה לא היה ידוע לי, ולכן, לגלות את זה פתאום אחרי 20 שנה הציק לי מעט, אולי אף יותר מהגילוי שהלחן של "ירושלים של זהב" לקוח משיר עם באסקי.
ייתכן שהביטויים "שחיטת פרה קדושה" או "שבירת מיתוס" באמת אינם מתאימים כאן, אבל עדיין, זה מוזר לי. לגיטימי? :/
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי אורחת לרגע שמתחילה ב "טוב, אבל זה לא היה ידוע..."
ציטוט:
במקור נכתב על ידי אורחת לרגע
הלחן של "ירושלים של זהב" לקוח משיר עם באסקי.
מתנצל ששוב אני צריך לחלוק עלייך. לא כל הלחן נלקח משיר עם באסקי אלא רק שתי התיבות הראשונות.
גם שם רק יש התאמה של 7/8 כך שאם באסקי היפוטתי היה רוצה לתבוע את נעמי שמר הסיכויים שלו היו גבוליים.
בכל מקרה היא לא עשתה את זה במודע וסתם אכלה לעצמה את הלב בשקט כשגילתה את זה. כל זה לא מנע מה"סנסציה" לפרוץ.
אבל אנחנו סוטים מהשיר החזק. הבנתי שחיים חפר כתב אותו תוך כדי התקופה שהייתה אחת מנקודות השפל של מלחמת העצמאות, או שזה רק נדמה לי?
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי borsood שמתחילה ב "[QUOTE=אורחת לרגע]הלחן של..."
עריכה:
אוקיי, כעת אני מבולבלת. בקישור שהבאתי בפתיחת האשכול, רשום שהוא כתב את השיר ב-1965. אך לפי מקורות אחרים (ויקיפדיה), כתוב שהוא כתב זאת בימי מלחמת השחרור עצמה,
ופרסום השיר פשוט נדחה למשך כמעט שני עשורים (עד 1965), כי לא היה כל כך מקובל להביע כאב באותה תקופה. מי צודק? מה נכון?
נערך לאחרונה ע"י אורחת לרגע בתאריך 01-05-2014 בשעה 10:12.
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי borsood שמתחילה ב "[QUOTE=אורחת לרגע]הלחן של..."
מייד אחר ששת הימים הוציא מאיר אריאל את השיר ירושלים של ברזל לאותו לחן של ירושלים של זהב המוכר לנו. נעמי שמר דרשה ממנו לגנוז את השיר שהוא "גנב" לה. והנה - שקט דממה. מה קרה עם התביעה שפורסמה בקולי קולות בכל העיתונים? פשוט מאד - מאיר אריאל לחש לה באוזן ששניהם יחד שמעו את פאקו איבנז בהופעה ב"חמאם" ביפו שר את השיר הזה במלואו, וכל כולו הועתק על ידי נעמי, ובעקבותיה על ידי מאיר אריאל. לידיעתך - גם השיר "יש לי יום יום חג" של כביכול נעמי שמר הוא העתק מלא של שיר ילדים שהושמע בפסטיבל זמר לשירי ילדים באיטליה כשנתיים לפני פרסומו על ידי הגשש החיוור כאןן כשיר של נעמי שמר, תוך כדי הסתרת מקורו האיטלקי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי אורחת לרגע שמתחילה ב ""קרב הראל" של חיים חפר - עוד מיתוס נשבר לו :("
השיר הזה נצרב בתודעתי עוד בתקופת ילדותי, שיר עם לחן ומילים חזקים ונוקבים, יש בשיר זה משהו יוצא דופן ... משהו...
וגם אני הופתעתי לגלות לפני מספר שנים כי מדובר בלחן ש״הושאל״ .... עם זאת, אינני רואה כאן שבירה של מיתוס או דבר מה דומה...
_____________________________________
V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי אורחת לרגע שמתחילה ב ""קרב הראל" של חיים חפר - עוד מיתוס נשבר לו :("
עוד אחד משירי הפלמ"ח הגדולים "דחילק מוטקה" שמזכיר את "ליל הגשרים" הינו למעשה "עיברות" של שיר אמריקאי, רק שבמקרה הזה מדובר בשיר עם קונטוציות שונות למדי
דחילק מוטק'ה
Put the blame on Mame בביצוע של ריטה היורת'
וחידונת:
בשיר "דחילק מוטקה" מוזכר: "את הפור בי טו הצידה הוא אזי זרק".
מה זה "פור בי טו"?
_____________________________________
"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח
"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח