מאיר הר-ציון נפטר..

"תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידת 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו." ( אריאל שרון כותב על מאיר הר-ציון, בהקדמה לספר "פרקי יומן", הוצאת לוין-אפשטיין, 1968, עמוד 19)

מאיר הר-ציון עיצב בגופו את ערכי הלחימה של צה"ל. מעטים (דוגמת יצחק שדה, וינגייט ואריאל שרון) תרמו כמוהו לעיצוב רוח הלחימה, הדוגמה האישית ונורמות והביצוע של צה"ל. כמו כל הצנחנים לדורותיהם גם אני חונכתי לאור המורשת של הר-ציון וחבריו שאין משימה שלא מבצעים, על חתירה למגע ומקצוענות. כשסיימנו מסע 45 באימון המתקדם הוא הסתיים בעליה ל"אחוזת שושנה". הפשיטה שהוביל לחברון היתה לאבן דרך במבצעים המיוחדים של צה"ל (40 ק"מ של צידה בתוואי שטח הררי ומושלג) ולמופת של דבקות במשימה. היו אלה מבצעים דוגמת זה שפרצו את הדרך למבצעים המיוחדים שנעשים כיום: "אני שותק. אני עייף כמו המציע עצמו. כל חלקיק שבי זועק – להפסיק. לחזור. ברור לי שאינני יכול יותר להמשיך, ברור לי שלא אצליח לבצע את המשימה. העניין כולו נעשה פתאום תפל וחסר טעם. מדוע דוקא בחברון? איזה הגיון יש בשליחת ארבעה אנשים למקומות כאלה? הכל נראה כל-כך מיותר ולא נחוץ, כל-כך טפשי. אינני פוחד עכשיו, אני אדיש לכל, לאור היום השפוך מסביב, לשלג החורקני, לסכנות האורבות, לא איכפת לי בכלל אם תפתח כרגע איזו דלת מדלתות הבתים שאנחנו עוברים ביניהם ומישהו יצא מולנו. לא איכפת לי אם לא נצליח בכלל. ומדוע באמת לא לבצע בכפר חלחול? 'נו הר, ניגשים לחלחול?' ושוב העקשנות חסרת ההיגיון. אנחנו לא הולכים לשום חלחול. אנחנו מבצעים, מבצעים למרות כל הפיתויים, ההרגשות המשברים. מבצעים – וחסל. בלי לברר לעצמנו ברגע זה, למה ומדוע, ואיך אנחנו עושים זאת. ושוב אנחנו צועדים קדימה." (מתוך הספר "פרקי יומן" מאת מאיר הר-ציון, הוצאת לוין-אפשטיין, 1968, עמוד 171)

לוחם ומפקד, נווט ומחנך, היה הר-ציון עמוד תווך ביחידה 101, בצנחנים ובסיירת מטכ"ל: "מאיר פיקד על רבים ממבצעי הצנחנים כשהוא המפקד הגבוה בשדה. עוד בהיותו סמל פיקד פיקד על הכוחות שפשטו לשוקבה, לבריכות שלמה ולחברון. כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד הסיירת החטיבתית נשא מאיר הר-ציון תמיד במשימות הקשות ביותר." ( אריאל שרון כותב על מאיר הר-ציון, בהקדמה לספר "פרקי יומן", הוצאת לוין-אפשטיין, 1968, עמוד 19)

עפר שלח כתב עליו פעם כי: "אני יוצא מהר ציון מדוכדך, ולא כל כך ברור לי למה. אף שגם אני הכרתי את ספר הצנחנים בעל פה, הוא לא היה מגיבורי ילדותי. הדברים שאמר לא הפתיעו בדבר. בחלקם, למרות תיאוריות הקונספירציה והפרשנות ההיסטורית הפשטנית, יש היגיון. נדמה לי שבעיקר אני מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר." (מתוך כתבה בעיתון "מעריב", 29 באפריל 2009)

להלן דוגמה לאחד ממבצעי גדוד 890 של הצנחנים אותם הוביל מאר הר-ציון:

כיבוש מוצב כיסופים
דו"ח

אוגוסט 1954
פעילות המוצבים המצרים ברצועת עזה התבטאה ביריות על משמרות ישראליים. כגמול על התקפות אלה הותקף מוצב מצרי מבוצר מול כיסופים. כוח האיוב על המשלט מנה 50 חיילים מחולקים בתוך עמדות חפורות. הכוח התוקף כלל 45 פורצים בשלוש מחלקות קטנות ורזרבה של 15 חיילים נוספים מאחור. הונחו חסימות בדרכים האפשריות להבאת תגבורת. המוצב נכבש לאחר התנגדות מסויימת ולאויב נגרמו אבידות בשיעור של 9-10 הרוגים, מספר פצועים ושני שבויים. היתר הספיקו לברוח. נלקח שלל של נשק קל ובינוני. אבדותינו- הרוג וחמישה פצועים.

חלוקת הכוחות
מפקד הפעולה- אריק 15 חיילים
מפקד הפריצה סופפו 15 חיילים
מחלקת פריצה 1– מאיר 15 חיילים
מחלקת פריצה 2- גוזני 15 חיילים
חסימה 1- מרסל 20 חיילים
חסימה 2- מרכוס 20 חיילים

לילה בכיסופים. שורת המכוניות נעצרה. אנחנו מתארגנים ויוצאים לדרך. ילדי המשק פוקחים עיניים סקרניות על השורה האינסופית העוברת לאורך הגדר. מספר קצינים בכירים מחייכים מן הצד בהנאה בראותם את המחלקות העוברות בדממה על פניהם כשהנשק מחוזק הכן בידי האנשים. החגור מהודק, הפנים מתוחים אך בוטחים. אין ספק, לוחש מי מהם, הם "בסדר" הצנחנים האלה. וניצוץ של גאווה מוסתרת עולה בלב לאלה שהספיקו לשמוע זאת.
הפעם אנחנו כוח. איננו כנופיה קטנטונת של ארבעה או שישה המתגנבת בחרדה, התוקפת בזהירות, המשאירה מאחור את נפגעיה, באם ישנם. אנחנו כוח. אנחנו חזקים, ובמבט אחד אל השורה הארוכה והדוממת דיו כדי להשתכנע בזאת לגמרי. המתיחות מחדדת את החושים. ההרגשה היא של רצון עז להכות, להכות במלוא עוצמת הכוח. למוטט ולהרוס כל מה שיעמוד בפנינו. עוד מעט יצטרף, זה הטומי שבידי, למקהלה של עשרות כמותו ואז!...
אני צועד בראש. הרגשה כבירה. אני סוטה ימינה, השורה כולה אחרי. אני מתכופף ומיד כבמטה- קסם מתכופף אחרי כל הטור הענקי. הטור בוטח (עמוד 196)

בי. אני מצטרף אליו בזאת בכל לבי... הנה הגבול, הנה שדה הדורה שראינו בתצפית היום, ופה אנחנו עוקפים את המוצב ובאים מעורפו. אני עוצר בתעלה עמוקה. אריק מתקרב.
- "הר, חכה רגע, אני שולח את החסימה."
עוברות מספר דקות. ממערב בוקעים קולות וקריאות של פלחים המצעקים מתוך בקתותיהם, צריך לזוז. הטור שהתקצר מעט, צועד בעקבותי. המוצב מאפיל כמאתיים מטרים מימיננו, מקשת אבטיחים מוריקה על החול המלבין. אני שולף את הסכין וקורא לאלישע להצטרף אלי. "פה מוכרח להיות שומר." אני מסביר לו בלחש. אנחנו מתקרבים בדממה לסוכה בודדת בשטח. פלח ערבי מתרומם פתאום מתוך השדה.
-"אהלן וסהלן" אני מברכו ולוחץ בכוח את הסכין.
-"מן הדא?" הוא רועד כולו מפחד ובטרם נזנק אליו הרים זוג רגליים יחפות וברח. ניסיתי לרדוף אך לא הועיל. מרחוק נשמעו זעקותיו הנוראות. מהמשלט נשלחה יריה בודדת לחלל האוויר.
פקודה: "להערך ולילות מיד על המוצב!"
הטור, שקט ורב אונים נפרש והתקדם על הגבעה. הירח האיר את הדמויות הכהות המזנקות בדממה על החול הבהיר. גדר תיל עצרה את ההתקדמות. המשלט החריש. יתכן כי לא הבחינו עדיין? אני שולח את חוליית הפריצה. צינורות הבונגלור מוכנים, המספריים חותכות בתייל. הגדר נפרצה. קדימה!
מסתערים. כדורים מתחילים לרעום. הת"תים פולטים צרורות קצרים. אי- שם נשמע רימון מתפוצץ. החפירות לפנינו. אנחנו מטהרים אותן ברימונים ואש ומתקדמים במהירות לעבר מרכז המשלט. מקלע בינוני פותח בצרורות ארוכים ומבוהלים בקצה המזרחי. סופפו מסתער מימיני. אש חזקה נפתחת משמאל, כדורים זוהרים מעלים אבק מסביב, רימונים מתפוצצים ברעם. אלישע נפצע, חנניק מכריז בקולי קולות "נהרגתי," כדור השכיב את עמיקם ועוד חייל משל סופפו. יש להשתיק את האש הארורה הזאת.
"כולם לעבור לכאן," אני שואג ומרכז את האנשים מאחורי תלולית עפר. "לפתוח באש על הברן והיכון להסתערות!" אש מרוכזת ניתכת על עמדת האויב. עתה יש לזנק ולהשמידה.
סופפו מגיע בריצה, "הר, עצור. נדפוק קודם פגז פיאט." הפיאט משמיע את קולו, ואנחנו מזנקים אחריו אל העמדה. המקום ריק, הספיקו לברוח.
האש שככה. אני מארגן את המחלקה בעמדות העזובות למקרה של התקפת נגד. אנחנו מרכזים נשק ציוד ושלל, עוברים בעמדות ותוהים על המצעים הפרושים ותרמילי הציוד המתגוללים. לפני דקות ספורות עוד ישנו פה חיילי האויב שנת ישרים ועכשיו... מצרי שחום- פנים מוטל בתעלת הקשר. (עמוד 197)

מרחוק נשמעות יריות בודדות של המוצבים השכנים אבל החסימות דוממות. אינם מעיזים להתקרב. הלילה הוא שלנו אפילו בתוך שטחם שלהם. אני נקרא למסור דו"ח לאריק, הוא שוכב חבוש. "נפגע" לוחש לי מישהו. אני מדווח על המצב וניגש למרכז המשלט. העניינים פה מבולגנים במקצת. אבל איך שהוא מתארגן איסוף הפצועים והשלל וחלק מהכוח כבר מתחיל לנוע עם הכבודה. אני וסופפו נשארים בחיפוי על המשלט ומארגנים בהזדמנות זו מספר פיצוצי עמדות במעט חומר- הנפץ שהיה בידינו. היריות פסקו לגמרי. רוח לילה מחתה את אגלי הזיעה מהפנים הלוהטים. עוד מספר דקות נעזוב את המשלט הכבוש ונצעד אחרי כל היתר חזרה אל הגבול, אל המנוחה. שלווה גדולה יורדת עלי. "בחיי," מלחש סופפו, "זה הלך כל- כך טוב הפעם." אני מסכים איתו הסכמה גמורה. ( עמוד 198)
(מתוך הספר "פרקי יומן" מאת מאיר הר-ציון, הוצאת לוין-אפשטיין, 1968, עמודים 196-198)

יהי זכרו ברוך.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2271134

התרומה הייחודית של מאיר הר ציון\ מאת עוזי עילם

איש הצנחנים שהיה לאגדה עוד בחייו, מאיר הר ציון, הלך לעולמו ביום שישי שעבר. רבים וטובים ספדו לו, וציינו אותו כלוחם נועז וכדוגמה ומופת של גבורה לדורות של לוחמים. אך מעבר לאומץ הלב ולהעזה שבחציית הגבול בסיורים רבים מני ספור והשתתפות ברוב פעולות התגמול של שנות ה–50, תרם הר ציון תרומה ייחודית לתורת הלחימה של צה"ל. התפנית שהר ציון הביא לה נוגעת ללב לבה של התנהגות המפקדים בקרב. הכוונה היא למקומו ולתפקידו של המפקד בדרך אל היעד, ובהמשך - למקומו בקרב עצמו.
בהשראת הר ציון התקבעה החשיבות של יכולת הניווט של המפקדים בכל הדרגים. יכולת זו הביאה לביסוס מקומו של המפקד כמוביל, וכאחד שנמצא בראש הכוח.
עוד כנער היה הר ציון איש הטבע והסביבה. הסיורים וההתמצאות היו לחלק ממנו. התשוקה הבלתי נלאית לתור את הארץ לא הניחה לו, ואף הביאה לכך שבקיץ 1951, כשהיה בן 17, הוא ואחותו שושנה נפלו בשבי הסורי. הר ציון לא דיבר על החוויה הקשה בכלא הסורי, אבל תוצאותיה באו לידי ביטוי בגישה שלו לאויב. הר ציון לא היה מוכן לוויתורים ולפשרות. בפעולות התגמול הוא התעקש לבצע את המשימה במלואה, ולוודא שאיש מהאויבים לא נשאר בחיים. החוויה הקשה של הכלא לא הרתיעה אותו מלעבור את הגבול עם ירדן. בהיותו לוחם בנח"ל ערך עם בן כיתה מעין חרוד, אורי אופנהיימר, סיור מירושלים לעין גדי. זה היה סיור ללא אישור וללא ידיעת המפקדים, אך הוא נודע וזכה לתשומת לבו של רב־סרן אריאל שרון.
המשימה שהוטלה על שרון היתה להקים יחידת סיור מיוחדת, שתוכל לבצע סיורים ואף פיגועים מעבר לגבול. ראש הממשלה אז דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין היו מודאגים מהעדר רוח לחימה בצה"ל שלאחר מלחמת השחרור וביקשו להקים יחידה, שתהיה לדוגמה ולמופת ותביא לתפנית. שרון, שהיה לפני כן קצין המודיעין של פיקוד הצפון, הבין את חשיבות ההיכרות עם השטח והיכולת לנווט בו ולהגיע בבטחה ליעד; הר ציון ואופנהיימר היו בין הראשונים שגייס ליחידה 101.
בימים של טרום המדינה ובעת מלחמת העצמאות היה הניווט המומחיות הבלעדית של הסיירים. המפקדים הלכו בעקבות הסיירים, שהיו אמורים לדעת את הדרך, וככלל לא ראו הכרח לנווט בעצמם. מקומם של מפקדי הגדודים, ולפעמים אף של מפקדי הפלוגות במהלך הקרבות היה מאחור. עובדה זו הביאה לבעיות בקריאת הקרב ובצורך להישען על דיווחים של מפקדי המשנה. בהתחשב בתקשורת המוגבלת שעמדה אז לרשות היחידות הלוחמות, ברור שהיה למפקדים קושי להעריך נכונה את מצב הקרב ולתת פקודות נכונות.
בגדוד הצנחנים 890, שאליו צורפה יחידה 101, הופקו לקחים מכישלונות בולטים של יחידות צה"ל בתחילת שנות ה–50. אחד מהם היה פעולת תגמול של כוח גדודי מחטיבת גבעתי בכפר פַלָמֶה, מצפון מזרח לקיבוץ אייל. בין הסיבות לכישלון בניסיון הראשון של תקיפת הכפר היו טעויות בניווט. נותחה גם פעולה של גדוד 13 של חטיבת גולני, בפיקוד רחבעם זאבי. מדובר בכיבוש תל אל מוטילה, שהסורים תפסו במאי 1951, מה שנתן להם שליטה על כביש טבריה־מטולה. הקרב הקשה והממושך, שנהרגו בו 41 חיילים ו–70 נפצעו, נלמד ושונן בצנחנים, תוך כדי הדגשת מקומם של המפקדים בקרב.
לזכות שרון תיזקף החשיבות שהעניק לסוגיית הניווט כאשר בנה את יחידה 101. אמנם ניווט הוא מרכיב טבעי ומובן ביחידת סיור, אבל כאן היתה הכנה לשילוב שלו כחלק מ"ארגז הכלים" של המפקד. התרומה של הר ציון היתה בתפישה המבצעית המיוחדת של הכנה מדוקדקת, המותאמת לכל סיור בפני עצמו, אך מעבר לכך בלטה התפישה של הטלת האחריות לניווט ולהובלה אל היעד על המפקדים. בדרך שקטה ובלי להרבות במלים נתן הר ציון דוגמה אישית בקשר למקומו של המפקד בדרך אל הקרב ובקרב עצמו.
בשנים הראשונות לפעילות של גדוד 890, שהיה הגדוד היחיד בצנחנים, הועמדו המפקדים למבחן, ואלה שלא היו מסוגלים לנווט איבדו את תפקידם כמפקדים של יחידות המשנה. התקופה של פעולות התגמול היתה משופעת בסיורים מעבר לגבול של צוותים קטנים המורכבים מקצינים ולוחמים. זו היתה הזדמנות טובה למפקדים ללמוד באופן מסודר את תורת הניווט מבית מדרשו של הר ציון. השינון של תוואי השטח שבו צריך לנוע בעזרת המפות הטופוגרפיות והידיעה המדויקת של כל הצטלבות שבילים וכל שלוחת גבעה וצומת ואדיות היו תנאי הכרחי להצלחה בניווט.
בדרך זו, של פיקוד על פעולות סיור אמיתיות, ניתנה למפקדת גדוד 890, לשרון ולאהרון דוידי, אפשרות לעמוד על רמת המפקדים. המבחן העליון היה קשור ביכולת המפקדים להגיע בדיוק אל היעדים שבהם יהיה עליהם להילחם. חלק מהלקחים שהופקו במהלך הפעילות הזאת נגע גם ליכולת להביא את הכוחות לנקודה המדויקת שבה צריך להתחיל בלחימה. כפי שלמדנו בפעולת "חץ שחור" ברצועת עזה ב–1955, טעויות בשלב האחרון של הניווט עולות במחיר דמים.
עוז רוח ואומץ לב בקרב והיכולת לתפקד תחת אש ולהמשיך את תנופת הלחימה של הכוח הם חשובים, והדוגמה האישית של מפקדים בצה"ל תורמת לחינוך של דורות המפקדים שאחריהם. המעבר מהתפישה של מלחמת העצמאות ותחילת שנות ה–50, ולפיה הסיירים הם המובילים את הכוח, אל המורשת של מאיר הר ציון היא השינוי האסטרטגי. גם היום, בעידן התקשורת המשוכללת ומסכי הפלזמה, מקומו של המפקד בראש לוחמיו, שם ביכולתו להבין טוב יותר את פני הקרב, ומן הדין שהתורה שהוריש לנו הר ציון תוסיף להנחות אותנו גם בעתיד.
תא"ל במיל' עילם היה קצין בגדוד 890 בתקופת פעולות התגמול, וכיהן כסגן של הר ציון בעת הקמת הסיירת הראשונה של הצנחנים ("הארץ", 16.03.2014)

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.10 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה