 |
10-05-2005, 11:07
|
 |
מנהל פורום צבא ובטחון
|
|
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,953
|
|
ג'נין יומן מלחמה - חייל מילואים במבצע חומת מגן
לפני שלוש שנים (וקצת...) יצא צה"ל למבצע הגדול ביותר בשטחים מאז תחילת העימות - מבצע חומת מגן. הסיבה למבצע היתה השתוללות טרור הפיגועים בתוך תחום הקו הירוק, שבתוך חודש אחד ("מרץ האיום") גבה 81 הרוגים ומאות פצועים ב17 פיגועים שונים. הקש ששבר את גב מקבלי ההחלטות היה הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, שהיה הפיגוע הקשה ביותר מתחילת העימות ועד היום - אחריו, נוצרה תחושה שאם לא ייעשה "משהו" אמיתי רציני ומיידי לשבירת גל הטרור חוסנם ואמונם של אזרחי המדינה יקרוס כליל.
היומן המוגש פה קיים כבלוג ברשת, והובא בעבר במערכת הישנה - עקב אי-זמינותה הזמנית, הכתובת למקור לא נכללת באשכול ואדאג להוסיף אותה בהקדם האפשרי. למעט שתי תמונות שנכללו בטקסט המקורי (והכותב מתייחס אליהן), שאר התמונות המובאות כאן נלקחו מאתרי החדשות השונים.
הגיוס
הקדמה
לפני שנה, אחרי ליל הסדר, קראו לנו למילואים.
נלחמנו במחנה הפליטים ג'נין במשך 12 יום, בערך.
להלן חלק ממה שעברנו.
אני חייל בגדוד חי"ר (חיל רגלים), משרת כחייל קרבי מאז 1987. בגדוד הזה אני מ-90.
ליל הסדר
היינו אצל הורי אשתי (היא בהריון - חודש חמישי).
חוזרים מחדר האוכל ומתיישבים לקשקש, לשתות קפה וקצת יין.
בטעות הדלקנו טלוויזיה. אחרי 10 דקות כיבינו אותה.
יום חמישי - מוצאי החג.
גבי מתקשר. מחר מגייסים אותנו, הוא מודיע. יש לו קשרים אז הוא יודע ראשון.
עוד לא ממש מתייחסים לזה ברצינות.
יום ששי
מתחילים להגיע טלפונים מכולם, צריך להתחיל להתארגן.
נוסעים הביתה לארוז ציוד.
בדרך, עוברים אצל אחותי. צריך לקחת מגיסי קצת ציוד צבאי. לו עוד לא קראו (גם הוא יתגייס, יומיים אחרי).
מגיעים הביתה.
אני אורז. לא ברור לכמה זמן, מה צריך לקחת, מתי יקראו לנו, מה נעשה. הכל אפוף במעטה של אי וודאות.
נועה משחקת אותה גיבורה. גם אני, למען האמת.
פעם ראשונה צו שמונה. עוד לא מאמינים שזה באמת קורה.
בשנים האחרונות היה אוסלו. תמיד במילואים דן ואני היינו מדברים ואומרים, אנחנו כבר לא נשתתף במלחמה. נגמרו המלחמות. הא!
בכל מקום ברדיו ובטלוויזיה מדברים על הגיוס המתקרב. מראיינים אנשים וכולם אומרים:
"זהו, אין ברירה, חייבים להיכנס בהם. הם עברו כל גבול"
ואני, אני חושב על הימים של לפני. יושבים בארוחת הצהריים בעבודה וכולם מדברים. הפיגועים בלתי נסבלים. חייבים לעשות משהו. מי חייב לעשות? מה הוא חייב לעשות?
"להיכנס בהם. באימ-אימא שלהם." אז את זה אני הולך לעשות.
צהריים,
התיק ארוז. הטלפון מצלצל. דן על הקו: 'חיים מבקש שכולם יגיעו לימ"ח' (יחידת מחסני חרום).
קריאה רשמית לא הגיעה עדיין אבל כולם כבר בדרך.
אני עולה על מדים. לא מדברים הרבה. מתחבק עם נועה. נכנס לאוטו ונוסע.
גבי ביקש שאאסוף אותו מנתניה. אני גר קרוב. מגיע לשם, הוא נכנס ונוסעים לימ"ח.
מגיעים. מזג אוויר מסריח. גשום. קר מאד. מתחיילים. לוקחים לנו את כל התעודות חוץ מפנקס שבי. שלי עוד מנוילן מהסדיר עם סכין גילוח בפנים.
מגיעים למחסן של הפלוגה. חלק מהחבר'ה כבר הגיעו. את רובם אני מכיר הרבה שנים.
מתחילים לארגן ציוד.
לאן הולכים? מה נעשה? אף אחד לא יודע. מחכים. דאגות הטווח הרחוק מתגמדות מול הטווח המיידי: איפה אוכלים ארוחת ערב? איפה ישנים? אין אוכל. לרוב האנשים גם אין מעילים כי עוד לא קיבלנו קיטבגים. רעבים, עייפים, קר.
יושבים במחסן החשוך (אין נורה) וצוחקים.
מישהו מביא מצות עם שוקולד. ימממ.
הערב היינו מוזמנים לדודים שלי לארוחת ערב. אני משוגע על מרק עם קניידלך. לא אכלתי מספיק מרק בליל הסדר ובניתי על הקניידלך של דודה דני. ומה אני מקבל? מצות עם שוקולד.
מה מטריד אדם שהולך למלחמה: מרק עם קניידלך. עוד רבות ידובר באותן כופתאות...
פתאום, מופיע אבי. את אבי אני מכיר מיומי הראשון בפלוגה. בשנים האחרונות בקושי רואים אותו. מתברר כי הוא שליח הסוכנות במזרח אירופה איפהשהוא. באוקראינה, נדמה לי.
הגיע עם המשפחה לפני 3 ימים לארץ לחופשת מולדת + ליל סדר.
אתם קולטים את הביזאריות של הסיטואציה? הוא בא ל-10 ימים וקראו לו למלחמה. השאיר אישה וילדים אצל הורים ובא.
אין לו מדים, נעליים, כלום.
יום שישי - 23:00
לא יודעים עוד כלום.
הטלפון מצלצל. "מדברים מהצבא. תגיע לימ"ח. יש לך צו 8." תודה רבה, באמת. אני פה כבר 6 שעות. עכשיו מתעוררים?
החלטנו ללכת לישון. אוהלים אין. כולם ישנים במחסן על הרצפה. אבי דן ואני הולכים לישון באוטו שלי. אני ואבי מלפנים ודן על המושב האחורי. מדליקים חימום כי כ"כ קר.
כבר שנה מאז ולא הצלחתי עדיין לנקות את הבוץ שדן השאיר על המושב האחורי שלי.
כל כמה שעות אני מתעורר, רואה שקר ומדליק את המנוע לחצי שעה שהחימום יעבוד.
בבוקר גיליתי שהתעוררתי לא באופן ספונטני. לאבי היה קר אז הוא היה מעיר אותי כדי שאחמם את הרכב.
יום שבת
מתעוררים וחוזרים למחסן.
כולם ניגשים לנגמ"שים למצוא את הציוד ולזווד.
מתחילים לעבוד. רוב הציוד קיים ובמצב טוב. מה שחסר מנסים ל"השלים". ככה זה.
מכינים את הציוד עד הערב. עסוקים מדי בשביל לחשוב.
בסוף היום כולם הולכים לישון. אנחנו מבקשים אישור לנסוע הביתה ולהגיע מוקדם בבוקר.
דן נוסע עם בועז אליו ואבי בא אלי.
האימון
יום א'
היום אנחנו כבר די מבינים מה הולך להיות.
כבר יש יעד.
לפני שכובשים מחנה פליטים צריך להתאמן אז מתחילים.
אימון חי"ר, שטח בנוי, ועוד.
חשוב שתבינו, לא לגבי הכל אפשר לפרט.
אני מתגעגע לנועה. רק לפני 9 ימים התחתנו. אנחנו צריכים להיות עכשיו ביחד.
לא. על הימים א' וב' אין הרבה מה לספר. רק מספר נקודות חשובות:
אמא של זעפרני
בערב קרה לנו נס. אמא של זעפרני מגיעה עם אוכל בכמויות. אוכל ביתי מדהים. לכל הפלוגה. בין המאכלים אני רואה לפתע מיכל עם מרק עוף. עיני נדלקות ואור של תקווה ניצת בקיבתי. הייתכן, מעיז אני לקוות... יש!!!!
כלי עם קניידלך.
קפיצה של 2 מדרגות לפחות במצב הרוח. אמא של זעפרני. לעולם לא תדעי כמה אני חייב לך.
מה חלקנו
באותו ערב ישבנו אבי, דן ואנכי וחשבנו איזה חלק ניקח בקרב.
שלושתנו נחשבים וותיקים בפלוגה וכבר אין לנו תפקיד קרבי. ידענו כי רוב הפלוגה ייכנס למחנה הפליטים אך חלק יישאר בחוץ. ידענו גם, שעקב תפקידנו בפלוגה איננו חייבים להיכנס ולכן התלבטנו.
השפויים שבקוראים יאמרו וודאי עכשיו לעצמם "איפה ההתלבטות? כמה שפחות, יותר טוב." אכן, יש לנו משפחות ואין שום סיבה לקחת סיכון מיותר.
מצד שני, צריכים כל לוחם, לנו יש ניסיון, אנו לוחמים ולא עוזבים את הפלוגה.
השכל אומר לא להיכנס. הלב מתלבט. הביצים אומרות תכנסו ותראו להם.
לא ממש נפלה החלטה באותה שיחה. אני אפילו לא יודע איך הגענו להחלטה, כי שום דבר מוחלט לא נאמר.
התדריך
חיים כינס אותנו בערב יום ב' והסביר מה הולך להיות. תדריך מסודר כך שכולם ידעו בדיוק מה הולך להיות. מבצע צבאי לכל דבר.
להיכנס בהם
כל הפלוגה בהפסקה. יושבים בשטח ושותים קפה, שומעים רדיו, מריצים קטעים.
פתאום מישהו אומר: "רציתם להיכנס בהם? אז הנה, מחר תיכנסו בהם"
כל המדינה דיברה על זה שצריך להיכנס בהם וללמד אותם לקח. עכשיו הבנו כולנו שאנחנו הולכים לעשות את זה. כולם השתתקו כשלפתע התחוור שבשביל לפרוט לפרוטות את ההצהרה הכל כך בומבסטית ומאצ'ואיסטית אנחנו צריכים להרוג ואולי גם יהרגו אותנו.
ההערכות
טוב. הסתיים האימון ביום ג' בבוקר. הגדוד מוכן ללחימה. יומיים אימון ואנחנו מוכנים ללחימה.
מה לעשות. זה מה יש. לקראת זה אנחנו מתאמנים שנים.
רק במקום המטורף הזה אפשר לקחת קבוצת אזרחים שמנמנים, בעלי משפחות, מכל שכבות האוכלוסייה והפוך אותם ליחידה לוחמת ביומיים.
הגיעה הפקודה לאסוף את הציוד, להזדכות על האוהלים ולעלות לטיוליות. בחוץ כל הזמן גשם. התחזית לימים הבאים: גשם. מה חי"רניקים הכי שונאים? ניחשתם נכון. גשם.
ולנו חסר ציוד לגשם.
על הטיולית אנחנו מחכים ועוד מגיע ציוד. הצלחתי לשים יד על מין שכמיה מוזרה שאולי תעזור לי. נראה.
נוסעים למגידו. נסיעה קצרה. בצומת מגידו פונים מזרחה, לכיוון ג'נין.
אחרי מספר דקות מגיעים לנקודת ההערכות. שם נמצאים כל הנגמ"שים שהכנו ביום שבת.
מתחילים בהכנות הסופיות.
בוץ עד הברכיים. כל כמה דקות מגיע שבר ענן ומניס אותנו לתוך הנגמ"שים. לא שאכפת לנו להירטב. כמו כולם, גם אנחנו יודעים ליהנות מקצת מים. אבל אין איפה להחליף בגדים. לא נעים לנהל מלחמה עם תחתונים רטובים. בשלב הזה עוד חשבנו שיש סיכוי שנישאר יבשים.
אוכלים מנות קרב. אין אוכל חם. קצת לוף, 2 כפות תירס. ארוחת צהריים.
זהו. הכל מוכן. המקלעים משומנים וטעונים, הציוד ארוז בנגמ"שים וגם לנו נשאר קצת מקום בפנים.
אבי, דן ואני נהיה החפ"ק של גיל. זה אומר שאחד מאיתנו סוחב את מכשיר הקשר (מ"ק) וכולנו צמודים לגיל כל הזמן.
המג"ד עולה על אחד הנגמ"שים וכולם מתכנסים סביבו. אווירה טעונה. עם כל הציניות, אנחנו יוצאים להגן על הבית. לא נכנס לדעות פוליטיות. זה היה די קונצנזוס.
הוא אומר כמה מילים. מה שאני הכי זוכר היו מילותיו על נושא הנפגעים. הוא היה מ"פ בלבנון וחזר עם כל חייליו. הוא גם מקווה ומאמין שכך יהיה הפעם.
איש טוב המג"ד שלי. אני סומך עליו. שקט מאוד. לא מתעסק בשטויות, רק בתכלס. מנהיגות שקטה.
עכשיו עולה הרב הגדודי על הנגמ"ש. שמע ישראל. נדמה לי גם תפילת הדרך. אח"כ דיבר על נחשון. זה שקפץ ראשון לעבור את הים שנחצה בפני בני ישראל בצאתם ממצרים.
הוא מקשר את נחשון מצד אחד לחג הפסח ויציאת מצרים ומצד שני ליחידה שלנו, הנקראת נחשון. קישור יפה.
הסתיימו הטקסים והכל מוכן. נדחסים תוך הנגמ"שים ומתחילים לנסוע מזרחה. יום שני בלילה.
האנטנות
זהו. מתחילים.
לילה.
הנגמ"שים עוצרים. כולם פורקים. אנחנו צמודים לגיל. דורכים נשקים. מסתדרים לתנועה רגלית.
לא יורד גשם. אולי זה ימשיך ככה?
יש לנו 5-6 ק"מ ללכת בלילה בתוואי לא מוכר. טיפוס על גבעות. בבוץ. לא פשוט. אסור לשכוח שבאזרחות רובנו בקושי הולכים 200 מטר בלי לעצור לנוח. חוץ מזה, כל אחד סוחב 15-20 ק"ג על הגב.
תחילת תנועה. אחרי מספר דקות מתחיל גם הגשם. קר. לי יש את השכמיה המצחיקה שהשגתי. לפחות הכתפיים שלי יבשות. כולם נרטבים. מדי פעם חבטה עמומה. מישהו החליק בבוץ. לא רואים ממטר. מטפסים קצת וגולשים חזרה.
משמעת לילה ואסור לדבר. אנחנו מנסים להגיע בהפתעה. בכל זאת שומעים קללה עסיסית בקול נמוך מדי פעם.
תחשבו על זה. קחו 15 קילו על הגב ונשק ותלכו לטפס על גבעות מלאות בוץ בגשם במשך לילה שלם. תענוג...
פתאום עמיחי קורס. לא מרגיש טוב. כנראה לא שתה מספיק. מה עושים? שותה וממשיך. אחרי כמה דקות שוב. שותה שוב. בסוף זה עובר לו.
ממשיכים ללכת. זה לא נגמר. וכל הזמן יורד גשם. אני ממושקף. חלק מכם מבינים כמה צר עולמך בחושך עם משקפיים רטובים.
במחנה הפליטים מתחתינו מתחילים הכלבים לנבוח. הם יודעים שאנחנו באים. המואזין מתחיל לקרוא. לא התפילות הרגילות. כנראה מכריז על הגעתנו.
מגיעים לגבעת האנטנות. לא יודעים אם יש שם מחבלים או לא. מוכנים להיתקלות.
סורקים את השטח. לא מצאנו מחבלים על הגבעה. היעד הראשון בידינו.
אין לנו כאן אויבים למעט מזג האוויר.
תופסים עמדות. נשכבים בבוץ והגשם יורד ויורד.
לי יש מזל גדול. יש לי חרמונית. השגתי. אני לובש אותה כשאני עוד יבש. האחרים לובשים מעילים ואת השכמיות שיש לנו.
השמים מתחילים להאפיר. מתישהו במהלך הלילה מתחילים לירות עלינו. לא ברור מאיפה. כל כמה שניות קול ירייה ואז שריקת הכדור מעל הראש. אנחנו יורים חזרה.
אבי, דן ואני בשוחה (יותר נכון שלולית) אחת. עייפים מאד. לא ישנו כבר 24 שעות. קר מאד. דן כבר כ"כ קפוא שהוא לא מצליח לשבור טבלת שוקולד עם הידיים.
אני עם החרמונית ספוג מים עד התחתונים. לפחות היא עוזרת לי לשמור על חום הגוף.
אבי מזהה שדן במצב לא טוב וקם. הוא מושך אותו אחורה, ללכת קצת, להתחמם.
פתאום אני שומע צעקה מגיל: "תביאו את הקשר". אני לוקח את הקשר ורץ לשם. מזנק לשוחה ונשכב ליד גיל.
המקלעים לידי יורים. אני מרים את הראש, משחרר כמה כדורים ומנסה לזהות מאיפה יורים עלינו.
פתאום העפר 20 ס"מ מהפנים שלי מתפוצץ. כדור פגע שם. אני מוריד את הראש. מפחיד. 20 ס"מ מהמוות. וואלה. זה אמיתי. לא משחק. מאנייקים. מה הם יורים עלי?
כמה שעות אח"כ נהרג שם מ"פ מהגדוד של ש'.
אני חוזר לאבי ודן שבינתיים התאוששו. ממשיכים לחכות. היריות נמשכות.
בוקר מאוחר
יחידה אחרת מגיעה ואנחנו עוברים ליעד הבא. יש שני בתים מתחת לגבעה שאותם אנו אמורים לתפוס. התשישות והרטיבות באות על חשבון הזהירות. לא היה אכפת אם יורים או לא. פשוט הולכים.
נכנסנו לבתים. כל הזמן יורים על הבתים אז אסור להיות ליד החלונות.
מחליפים מדים, תחתונים וגרביים (לקחנו זוג נוסף). עליתי לגבעת האנטנות עם תחתונים לבנים. עד היום אחרי שנה ולפחות 20 כביסות הרתחה, לא נשטף הבוץ מהתחתונים.
הבאתי פק"ל קפה אז עושים תה חם ומחממים קצת לוף.
כל היום (יום רביעי) נהיה בתוך הבית.
בבית השני אסף נפצע. חטף כדור. בהתחלה אמרו פציעה קלה. פצוע ראשון בפלוגה.
מחכים ללילה ע"מ להמשיך.
לילה בנגמ"ש
יום רביעי. החושך הגיע.
משהו השתנה בתוכניות ואנחנו עוברים למקום אחר.
לשם כך, צריך לחבור לנגמ"שים. עזבנו אותם אתמול בלילה עם כל הציוד שלנו חוץ ממה שהיה לנו על הגב.
חיכינו לחושך כי לא קל לפלשתינים לראות אותנו ולירות עלינו.
יוצאים לדרך. הולכים. לא זוכר כמה זמן או כמה רחוק. היה איזשהו בלאגן. הם פיספסו בניווט אלינו.
בסוף חוברים לנגמ"שים. אף אחד לא מדליק אורות. מסוכן מאד. מישהו עלול להידרס. קשה למצוא את הנגמ"ש שלך בחושך מוחלט.
בסוף מצאנו. נכנסים ומתארגנים. פתאום מגיעים עוד חיילים. אין להם מקום אצלם אז הם מצטרפים אלינו.
צפוף. צפוף מאד. אנחנו המון אנשים עם המון ציוד בפנים. מזל שלא חם. סוגרים כבש ומתחילים לנסוע. אני יושב כפוף. אין מקום לרגליים. המצח נוגע בברכיים.
אם ידפקו לנו RPG עכשיו, הלך על כולנו.
נוסעים קצת. עוצרים. נוסעים עוד קצת. עוצרים. ככה שעות על שעות.
כבר אמצע הלילה. אני כבר אפוף לחלוטין. לא יודע מה קורה. מנמנם מדי פעם.
הכאבים בברכיים בלתי נסבלים. אני יושב באותה תנוחה שעות. חייב לשנות. מושך, דוחף, מזיז, נדחף. איכשהו מצליח לזוז למצב שכיבה על כל הציוד. בין האף שלי לתקרת הנגמ"ש אולי 10 ס"מ. אין אוויר אבל לפחות הברכיים פחות כואבות.
הזמן עובר. לא יודע מה קורה ולמה מחכים.
פתאום יוני מדבר. יוני בחור דתי. מ"מ. החליף את אסף שנפצע.
הוא רוצה לעשות טקס דתי כלשהו. לא ברור לי מה זה כי החג יצא. אולי הבדלה? לא ממש מבין בזה. הוא מדליק נר ומברך. כולנו אומרים אמן. יוני מוציא חבילת וופלים ומחלק לכולם.
קשה להעביר את עוצמת האירוע. אני אנסה.
יושבים שעות בנגמ"ש. רעבים. עייפים. באמצע מלחמה. בתוך כל הגהנום הזה יש לאדם מספיק גדלות נפש בשביל לזכור את התאריך ואת אלוהיו ודתו. אני לא אדם דתי. אפילו לא שומר מסורת. עם כל זאת, זה היה רגע מאד מרגש.
חוץ מזה, זה הוציא אותי מהכל לכמה דקות ולקח אותי למקום אחר. פתאום שינוי אווירה ומצב רוח. תודה יוני.
כשהאיר הבוקר הגענו לנקודת ההערכות לשלב הבא של הלחימה. הכניסה למחנה הפליטים בג'נין.
מתכוננים לכניסה
החלטתי שאין ברירה. צריך להוסיף קצת תאריכים.
מדובר על לפני שנה בדיוק (לפי לוח השנה העברי).
יום חמישי 4.4.02 - מימונה.
עדיין אין כמעט מה לאכול. כבר 6 ימים מאז הגיוס ואנחנו אוכלים בעיקר פרורי מצות.
אנחנו עמודים להיכנס ללחימה בתוך מחנה הפליטים. לא ברור איך ומה. הקצינים נעלמו לתדריכים. אבי, דן ואני מכינים את הנגמ"ש. משלימים ציוד. טוענים תחמושת.
חשבתי שניכנס ונצא. כמו באנטנות- 24 שעות.
אני מכניס קצת אוכל לאפוד. אין מקום לגזיה. משאיר אותה בנגמ"ש. אנחנו עוד ניפגש בנסיבות מפתיעות מאד.
פתאום מופיעים ארגזים עם באגטים. הייתם מאמינים? באגט אחד לכל אחד. אחרי שבוע של מצות. אני טורף את הבאגט ומתיישב לנוח. פתאום, כאבי בטן. אנחנו באמצע השדה. אין שירותים כמובן ואני עם חרמונית. מוריד אותה מהר, לוקח ארגז, גליל נייר ושועט אל אמצע השדה. אהההה...
בהרגשת הקלה עצומה אני צועד חזרה אל הנגמ"ש. עכשיו אני לא מרגיש טוב. מזיע, סחרחורת, נשכב להירגע רגע. אבי ודן אומרים לי - "כדאי שלא תיכנס איתנו. תישאר פה". לא ברור אם אמרו לי את זה בצחוק או ברצינות אבל זה עובד. אני ישר מתאושש.
עכשיו מתחילות המחשבות. יש זמן וזה מסוכן. אנחנו הולכים להיכנס לתוך מחנה פליטים. לתוך גיהינום. הם מחכים לנו. אף אחד לא יודע כמה ומה הם הכינו. מספרים על מאות מטעני חבלה. עשיתי כבר דברים מפחידים בצבא. אף פעם לא כאלה מפחידים. הבטן מתכווצת. נועה בהריון. מה יקרה אם לא אחזור? מה אני רוצה שהיא תעשה? מה עם ההורים שלי? עם האחיות?
מחשבות קשות מאד. רגע קשה. אני מוציא את הפנקס מכיס החולצה. חייב לכתוב להם משהו. כותב פתק אחד לנועה ואחד למשפחה.
אני מסיים לכתוב ואומר לדן בקול צרוד: "דן, יש לי פה בכיס שני פתקים, אחד לנועה ואחד להורים שלי."
הוא ישר מבין ומהנהן. לא צריך להגיד יותר. אנחנו כבר חברים טובים יותר מ- 10 שנים. הוא ישר מבין מה אני מבקש.
הרגע נגמר. זה מאחורי. עושים קפה. צוחקים קצת. מחפשים עוד אוכל.
גיל מגיע. הוא מוביל את הפלוגה פנימה.
גיל הוא סגן מפקד הפלוגה. חיים הוא מפקד הפלוגה. חיים נישאר באזור האנטנות.
מקבלים תדריך קצר.
עולים לנגמ"שים ויאללה. אל לוע הארי. השעה בערך 14:00.
מחנה הפליטים 4.4.02
הנגמ"שים נוסעים בטור. אף אחד לא מדבר. הקשר מרעיש.
אני נכנסתי אחרון. זה אומר שאני יוצא ראשון מהנגמ"ש.
חברים, הסיטואציה הזו מגדירה מחדש את המושג פחד עבורי. הלב עמוק בתחתונים.
עוברות כמה דקות. עוצרים. נשמעת הקריאה "היכון לפריקה". (במציאות משתמשים במילים אחרות. אני לא מציין אותן כאן כי לא ברור לי אם הקודים האלו אמורים להיות נחלת הכלל).
אני מתנשם. הנה זה בא. הכבש מתחיל להיפתח. אלוהים יודע מה מחכה לי בחוץ.
הכבש פתוח. אני מוציא קנה, דורך את הנשק ורץ החוצה. מחפש מחסה. מצאתי איזה חריץ.
מסתכל ימינה ושמאלה. דן מגיע ומצטרף אלי. לאן עכשיו?
מחכים לגיל. מסביב מהומה. הטנקים יורים ומפזרים מסך עשן. המון אש. המון כוחות.
אני עוד חי. או קיי.
גיל מתחיל לנוע ואנחנו אחריו. למי שלא זוכר, אנחנו החפ"ק של גיל. שלושתנו צמודים אליו כל הזמן. אחד מאיתנו הקשר שלו.
מימין אנחנו רואים את בית החולים. מוחמד בכרי טוען שאנחנו ירינו לשם. הוא לא היה שם. ההוראות ברורות. לא יורים על בית החולים אלא אם כן מזהים בוודאות מקור אש יעיל. זה אומר שרק אם אני רואה מישהו יורה עלי והכדורים פוגעים לידי או ליד חיילים אחרים אז מותר לי לירות לשם. אני בשטחים כחייל מאז האינתיפאדה הראשונה. גדלתי כחייל שמתפקד תחת מגבלות של הוראות פתיחה באש. זה חלק מהקיום שלי כחייל קרבי. גם הפעם זה כך.
הפלשתינים לא ירו משם עלינו. אנחנו לא ירינו על בית החולים.
מתחילים לעבור דרך פרצה בגדר. מסביב הטנקים ממשיכים לפזר עשן. דן ואני מסתכלים על גיל. האפוד דחף לו את המכנסיים למטה. משום מה זה מצחיק אותנו. מסביב כולם יורים ואנחנו צוחקים מהתחתונים של המפקד. כמו ילדים בני 5.
אנחנו עוברים בפרצה. כל אחד מחפה לכיוון אחר. אני מסתכל מסביב. אנחנו בחצר של בית. עצי נוי מסביב. כוח פורץ פנימה. יש בבית משפחה. אוספים אותם בחדר אחד ושמים עליהם שומר. אין אלימות. כמובן שהשתלטות על בית של מישהו עשויה להיחשב כאלימות בעיני חלק מהאנשים. חשוב לי להבהיר.
אין כאן דיון על הסיבה להיותנו בג'נין. על זה אפשר להתווכח. נכון להיכנס, לא נכון. לי זכור קונצנזוס. העובדה היא שקיבלנו פקודה לכבוש את מחנה הפליטים וכך עשינו.
בתוך המעטפת הזו מתרחש כל הסיפור. לאורך כל הקרב הפרדתי בין השאלה הגדולה לשאלות הקטנות והיומיומיות. לא תראו פה התייחסות לשאלה הגדולה כי היא לא רלוונטית לסיפור, לעניות דעתי.
כולנו נכנסים לבית. מחלקה בחצי אחד ומחלקה בחצי אחר. הערב יורד. אין אוכל. פותחים קופסת תירס. שותים קצת.
אנו מאפשרים למשפחה לצאת לשירותים עפ"י הצורך ואחת הנשים הולכת עם אחד הגברים להביא אוכל מהמטבח.
חלק מהאנשים נחים. עושים רשימת שמירה. נכנסים ללילה.
יריות. צעקות. היתקלות ראשונה. אחד מבני המשפחה חזר הביתה מיום לחימה קשה והופתע לפגוש שני חיילים שומרים על הדלת של ביתו. גם הם הופתעו. ירו לכיוונו. הוא ברח. קשה מאד לפגוע בלילה. בבוקר מצאנו את התיק שלו עם תת מקלע ותחמושת.
אמצע הלילה. אני שומר על המשפחה. גיל ישן מטר ממני על הרצפה. יש עליו אחריות עצומה. אני מבקש ממישהו להביא לו משהו לישון עליו. מוצאים 2 כריות ודוחפים מתחתיו. כל הלילה הוא מקשיב לקשר מתוך שינה. עונה כשקוראים לו, מדבר וממשיך לישון. הוא מת מעייפות.
הבוקר מגיע. יום ששי. אנחנו מורעבים. אין אוכל. פתאום מגיע הסמג"ד עם שקית. יש בה 4-5 לחמניות. עושים חשבון מהיר. שליש לחמנייה לבן אדם. ארוחה רצינית מאד. אפילו כך אין מספיק לכולם. אני לא קיבלתי אז אני מחטט בתחתית השקית. מוצא רבע לחמנייה שנפלה על האדמה והיא קצת מלוכלכת. מנקה אותה קצת וטורף. מעולה. יחד עם קצת שוקולד פרה מהמנות קרב זה פשוט עולם אחר. כבר שלושה ימים שאנחנו לא אוכלים כמו שצריך.
למה אני כותב?
משתמש בשם שפיות שלח לי EMAIL :
"אני קורא את מה שאתה כותב, ולא מאמין שזו הייתה מציאות.
נשמע כמו סרט מלחמה, ופתאום אני מבין שככה גם נראית המלחמה עצמה."
בשלב כלשהו, לא זכור לי מתי בדיוק, אנחנו שוכבים באיזה בניין. מסביב יריות.
פתאום מישהו זורק: "זה בדיוק כמו בסרט 'טוראי ריאן'". צחקנו.
אני רוצה להתייחס לEmails שאני מקבל לרגע. אולי גם לנסות להבין/להסביר למה בכלל אני כותב:
בשנה האחרונה, סיפרתי על זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היו מעט מאד כאלה. נועה אשתי סופגת בגבורה את מרבית החומר. חברים מהעבודה שומעים קצת. כמעט כל השאר חזרו לשגרה. גם לי קשה להתחיל שיחה על זה כי זה אפילו לא שיחה. יותר כמו מונולוג. אז חשוב לי להוציא.
מי שנלחם אי פעם לא צריך לקרוא את זה בכלל. אבא שלי היה ב-3 מלחמות והוא יודע בדיוק. יש כ"כ הרבה אנשים בארץ שאין להם צל של מושג. אז אולי עוד קצת אנשים ידעו קצת יותר.
עוד הרבה שנים בתי תהיה בשלה לקרוא את זה, אם היא תרצה.
אולי סטיבן שפילברג יקנה את הזכויות לסרט ;-)
רבות התלבטתי לפני שכתבתי את הקטע הנ"ל, אבל הבנתי שגם חשוב לי להסביר וגם מאד מאד חשובות לי התגובות. אני רוצה לשמוע את דעתם של הקוראים, אם יש כאלה. אני מניח שזו תכונה משותפת לכל כותבי הBLOG בעולם.
יום ששי 5.4.02
ממשיכים לבית הבא. הבית הזה היה בודד.
חייבים לעבור בשטח פתוח. עוברים בזהירות. בכל מקום מטענים. לוקחים צינור קטן וממלאים בחומר נפץ, אבק שריפה או אפילו ראשים של גפרורים. כמו שעשינו שהיינו ילדים. זה די מסוכן.
מגיעים לבית הבא. מטהרים את הקומות. אין אף אחד. כולם ברחו. נכנסים לקומה העליונה.
מתחילה להתפתח שגרה. כל מחלקה תופסת חדר. עושים רשימת שמירה. ממגנים את החלונות מכדורים ואור ומתארגנים לשינה. אני נחנק. אני אלרגי לאבק ובדירה הזו יש המון אבק. לא יכול לנשום. אין לי פה אנטיהיסטמינים כי הם בתיק שהשארתי בנגמ"ש. גם הכדורים שאני לוקח באופן קבוע מתחילים להיגמר. לא עלה על דעתי שאנחנו נכנסים להרבה זמן.
אחרי כמה זמן אני מצליח להירגע ואפילו לנשום קצת.
הרעב לא יאומן. פשוט אין אוכל. מתפתח דיון. יש כאן אוכל של המשפחה הפלסטינית. עושים קצת אורז עם קופסת לוף שנשארה למישהו. הדתיים אוכלים כמה פיתות יבשות שהם מצאו כי כבר שבת.
סיר אורז קטן זה שתי כפות לבן אדם. גיל כבר ישן. כל פעם שמגיע תורו לקבל כף אורז מעירים אותו. הוא מתיישב, אוכל, בולע ונרדם שוב.
הלילה עובר בשקט.
קמים בבוקר ומתארגנים להמשך תנועה.
שבת 6.4.02
איך עוברים מבית לבית? אי אפשר לצאת לרחוב. יש מטענים בכל מקום ויורים המון ברחוב.
אנחנו עוברים דרך החצרות. כמו שלמדנו בסדיר.
הגענו לבניין. נכנסים. עוברים דירה דירה. הבניין נקי. עוברים לבניין הבא דרך הקיר.
מה זה אומר? שני בניינים צמודים אחד לשני. קירות משותפים. הבניה מאד צפופה.
אם נצא לרחוב, נחטוף.
בהתחלה לא ידענו איך עוברים דרך הקירות. ניסינו חומר נפץ. כולם יצאו. חיכינו להשהיה. בום!!!. כל הבניין זז. אבל מה? החור לא משהו. קטן.
קוראים לליאור.
ליאור בחור שקט. זהב שקט. לא ענק. יש גדולים ממנו אצלנו. אלא מה, קוסם עם הפטיש. לוקח פטיש ותוך שלוש דקות יש חור מעגלי בקיר.
כולם עוברים.
חדר מדרגות.
מטהרים דירה דירה. חשוב להסביר.
תארו לכם בניין בן 5 קומות. בכל קומה 4 דירות. בכל דירה 7-8 חדרים (כולל שירותים, מטבחים, חדרי שינה וכו'). כל חדר צריך לסרוק. כל חדר זה לפחות מספר דקות. אפשר לעשות את החשבון ולראות לבד כמה זמן לוקח לטהר בניין. אנחנו גם עבדנו בזהירות. גם זה מאט את המהירות.
התיישבנו לנוח. אנחנו זקנים. לא סדירים. להתרוצץ בבניין מחדר לחדר זה מתיש ואני לא מדבר על החוסר באוכל והמתח הקיומי התמידי.
פתאום חיים מגיע. בשלושה הימים האחרונים גיל ניהל את הקרב. חיים היה במקום אחר ולא הצליח להגיע. אח"כ הוא סיפר לי שהוא השתגע שם. רצה להיות עם הפלוגה.
מנצלים את ההזדמנות שהביאו את חיים ושולחים חזרה את אבי. הוא חייב לטוס חזרה. הטיסה שלו מחרתיים. המשפחה מחכה. מתחבקים. אני לוקח את הקשר ממנו.
מתקדמים. עולים לגג.
הגג זה בעצם קומה עליונה שלא בנויה. יש קירות ותקרה וחלונות אבל אין ריצוף או דלתות.
הכל נקי. ממשיכים הלאה.
מגיעים לבניין. עומדים בכניסה לחדר המדרגות. מימין יציאה לרחוב. מחפים לשם.
עולה צוות להשתלט על הבניין. אנחנו מחכים למטה.
פתאום ירייה. מי ירה? בועז ראה דמות בחלון וירה. לא הספיק אפילו לראות אם פגע או לא.
למעלה מתנהל כיבוש הבית. יריות, רימונים, פקודות.
זהו. הבית מטוהר.
עולים למעלה וממשיכים לטהר. בסוף העבודה מתמקמים בדירה הראשונה שנתפסה. הדירה ריקה. כולם מתחילים להתמקם. סוגרים את אחד החדרים כי יש בו ויטרינה גדולה והוא חשוף מדי.
דן ואני מתארגנים לשינה אבל אז מחליטים שגיל עם המחלקה של חיים חוזרים לגג בו היינו קודם.
חוזרים חזרה. מגיעים לגג. פתאום מישהו מוצא 2 מטענים. צינורות קטנים. כל אחד יכול להרוג בן אדם אחד לפחות. מפוצצים אותם.
אפשר לראות תמונה של המטענים:
אני גווע מרעב.
באפוד יש לי קופסה של לוף. אני מסרב בתוקף לחשוב על לאכול לוף לא מבושל. בשר משומר לא מבושל. תודה רבה אבל לא.
פתאום, בעודנו על הגג, צדה עיני מנגל פלסטיני קטן. יוריקה!!!
אני מקושש קצת גזרי עצים ומדליק אש. בינתיים רואים החברה כי טוב ומוציאים עוד 2 קופסאות לוף. אני עושה חשבון ורואה שיש פרוסה לכל אחד. מעדן אמיתי.
מתחילים לעבוד.
פתאום, ירייה. ירו עלי. הייתי חשוף ליותר משתי דקות. אני זז הצידה אבל לא שוכח את המנגל הקטן. עוד כמה יריות. כולם על הבטן. מחכים. יורים קצת. אף אחד לא מעיז להרים ראש. בתוך שטח בנוי אין לך סיכוי לדעת מאיפה יורים. הוא עומד בתוך חדר ויורה עלינו ואנחנו לא יודעים מאיפה. אני בינתיים עובד על הלוף. גיל מתעצבן וצועק עלי. כל פעם שפרוסה מוכנה מעבירים למישהו. אני ממש מקווה שהסוריאליזם של הסצנה הזו לא מתפספס.
אנחנו חושבים שזיהינו מאיפה הירי. סיימנו כבר לאכול. מביאים את המקלען, יורים 2 רימונים לתוך הבית ומרססים את החדר.
סוף היום. מתארגנים לשינה. כולם כבר שוכבים, חוץ מהשומרים. פתאום עוז (נדמה לי שזה היה הוא) אומר: "גיל, אני לא מוצא את הנצרה ברימון...".
קשה להסביר כמה מפחיד המשפט הזה. אנחנו ישנים צמודים אחד לשני. רימון שמתפוצץ יכול להרוג לפחות 3-4 אנשים. גיל רץ אליו. אני מתיישב. לובש שכפ"ץ וקסדה. אידיוט. כולם כבר ברחו דרך החור בקיר ורק אני לובש קסדה. מה היא תעזור לי?
גיל מוצא את הנצרה בתוך הרימון. כנראה לא רק אני אידיוט. כולם חוזרים. לילה טוב.
הנה תמונה של הגג. במרכזה ניתן לראות את החור שמשמש למעבר, באדיבות ליאור הפטיש.
יום ראשון - 7.4.02
עוד יום של לחימה. במה שונה היום הזה? אז זהו, שהוא שונה מהותית.
יש אוכל. הרבה אוכל. המון אוכל. מגיעים ארגזים של מים מינרלים, לחמניות, באגטים עם סלמי, באגטים עם פסטראמה, במבה, קבנוסים.
הבאגטים נגמרים מיד. יש אחד או שניים לכל אחד. במשך שאר היום אנחנו אוכלים קבנוס עם במבה. לא רע. ביד אחת קבנוס וביד השניה שקית במבה. כל היום.
אני פשוט בכיין. כשלא היה אוכל בכיתי. עכשיו אני מתלונן על המגוון. טוב, נראה אתכם אוכלים ככה. חוץ מזה אתם לא מסוגלים לתאר את ההשפעה של קבנוס על הקיבה. תכפילו את זה פי 30 בחדר אחד קטן בלי אוורור. חגיגה.
עוברים לבית הבא. ועוד בית. סוף היום.
בבית הזה נשארים. מתארגנים. על המדרגות מפזרים את כל הזכוכיות השבורות. זו מערכת אזעקה מעולה. אי אפשר לדרוך על זכוכיות בלי להרעיש. משעינים נורות פלורסנט על הדלת. אם היא תיפתח אנחנו נשמע. ממגנים דלתות וחלונות.
אוכלים ומתארגנים לשינה. אני כבר במצב קשה מבחינת התרופות שלי. חיים עולה מול המג"ד בקשר וצועק. התרופות מגיעות. אני נרגע.
דן ואני מחפשים מקום לישון. אנחנו לא חלק ממחלקה כי אנחנו החפ"ק של גיל. אני נכנס לוויכוח עם צ'יקו על מקום שינה. אין לי כוח לריב אז אני הולך לחפש מקום אחר. העצבים של כולם קצת רופפים.
הבית בו אנחנו נמצאים הוא חדש. רק סיימו לבנות אותו. יש בו המון חדרים אבל אי אפשר לישון בהם כי הם חשופים מדי.
אני מוצא חדר אמבטיה שעוד לא הותקן בו כלום. לא אסלה, לא אמבטיה. לא כיור. מארגנים שם מקום לדן, לגיל ולי. יש בדיוק מקום לשלושה לישון בנוחות סבירה.
אנחנו רוצים לישון. פתאום מגיע בועז ומבקש לישון איתנו. אין לו מקום. בועז הוא חבר טוב מאד. מצטופפים. לילה טוב.
איזה לילה ואיזה טוב. מקום שהוא נוח לשלושה מתברר כבלתי אפשרי לארבעה. אחד מתהפך, כולם מתעוררים. מישהו קם לשמור, דורך לפחות על 2 אנשים.
יום שני 8.4.02
קמים בבוקר. אוכלים קצת במבה עם קבנוס. מישהו מביא לי כוס קפה. השתייה החמה הראשונה מאז שנכנסנו למחנה הפליטים. אני מסתכל על הכוס. נראית לי מוכרת. הולך לחפש את הגזיה. גם היא מוכרת. איחוד מחדש מרגש. מסתבר שדורון ראה את הפק"ל שהשארתי בנגמ"ש לפני הכניסה ואימץ אותו. יופי. אני מאמץ אותו בחזרה.
חלק מהאוכל שמגיע זה מנות חמות בקופסאות אישיות. אולי יהיה זמן אח"כ לאכול משהו חם.
יוצאים לפעילות. עוד בית. עוד בית. עובדים עד סוף היום. חוזרים לישון באותו הבית.
יום שלישי 9.4.02
יום השואה.
היום הזה מתחיל מוקדם. מעירים אותי לשמירה ב- 4:00 לפנות בוקר. אני שומר בחדר המדרגות. מאזין גם לקשר. באמצע השמירה קוראים לחיים בקשר.
אני מעיר אותו. הוא מדבר עם המג"ד. אנחנו צריכים להאיץ את קצב ההתקדמות. (מאוחר יותר גילינו שהדרג המדיני - שרון ופואד - נלחצו והחליטו להתקדם מהר יותר).
השומרים מקבלים הוראה להעיר את המחלקה של שמואלי כדי שיתארגנו ליציאה.
אני מעיר גם את דן. הוא צריך ללכת לשמור באחד החדרים.
-5:10 סיימתי לשמור. אני עם גיל בחדר. מתארגן לשינה.
5:20- צרורות. יריות. פיצוצים. קרב שלם מתנהל ממש לידינו. מה קורה? אש תופת.
אני מדליק את הקשר וגיל ואני מקשיבים.
אף אחד לא ממש יודע מה קורה. כנראה כוח של הפלוגה שהייתה לידינו נתקל.
אני שומע את אחד החיילים מדווח בקשר על פצועים. נשמע רע. אם הבחור מדבר כנראה שאין שם מפקד או שהוא מאד מאד עסוק.
הירי ממשיך כל הזמן. הקמב"ץ עולה מול הקשר ושואל אותו - "איפה אתם? תגיד לי איפה אתם ואני שולח מסוקים." הוא נשמע רגוע. איך אפשר להיות רגוע במצב כזה?
הקשר (צימי) עונה לו - "לא יודע איפה אנחנו. יש לידי פצוע. תשלח מסוקים, תשלח נגמ"שים, תבואו לחלץ אותנו". יותר לא שמעתי את הקשר. לפני שבועיים הייתי באזכרה שלו.
האש ממשיכה. דן מסיים את השמירה. מסתבר שירו גם עליו. הוא חטף נתזים מהכדור.
נהיה שקט. אנחנו ממשיכים להקשיב בקשר. לא ברור מה קרה אבל ברור שזה משהו נורא. מדווחים על 5-6 הרוגים. אח"כ על עוד. חסרים כמה חיילים. נעדרים. מפחיד מאד.
הדקות עוברות. האירוע נגמר. מצאו את הנעדרים.
13 הרוגים. את רובם אני מכיר.
צריך להתקשר לנועה. אני מחייג אליה. 7:00 בבוקר. "נועה, קרה משהו. אני לא יכול לספר. אנחנו בסדר, תודיעי גם להורים".
השעות עוברות. המחלקה של שמואלי נקראת לחלץ את הגופות. הם חוזרים. דממה. חלק מהם מתחילים לבכות. בועז נכנס אלינו לאמבטיה. מתחיל לדבר. מתחיל לבכות.
זוועה. מה הם ראו שגרם למחלקה שלמה להגיב כך? כולנו מזועזעים.
מקשיבים לרדיו. אין כלום. רק דיווחים על "לחימה קשה". רק כמה ימים אח"כ נשמע על המהומה שהייתה בארץ.
אני מדליק את הטלפון בשביל לוודא שנועה מבינה שאני בסדר. לא הספקתי להדליק אותו וכבר 2 שיחות. אנשים שואלים "מה הולך". 10 הודעות. אני מבקש מנועה שתודיע לחברים שאני בסדר.
הזמן עובר. לא זוכר כ"כ את היום הזה.
אחת המחלקות חוזרת לדירה בה הם ישנו ביום שבת בלילה (כשאנחנו היינו על הגג). אחרי זמן קצר גיל נשלח אליהם ואנחנו איתו. בדרך אנחנו עוברים באתר ההיתקלות. פוגשים את מ"פ המפקדה. הוא אחראי על פינוי החללים.
אנשי הפלוגה שנתקלה נמצאים שם. אי אפשר להסתכל להם בעיניים. קשה מאד.
מגיעים לבית. אוכלים. דן ואני מוצאים מקום לישון.
לילה טוב.
באמצע הלילה אני שומר. עומד בחדר המדרגות. בקומה מתחת שומע רעש. צעדים? מישהו בפרוש דורך על הזכוכיות השבורות שפיזרנו. אני מסמן לזה ששומר איתי. הוא גם שומע. אני מנסה לראות מה קורה אבל חשוך מדי. פותח נצרה בשקט בשקט.
נצרה בד"כ עושה 'קליק' כשהיא נפתחת. אני משתדל שלא יהיה לי קליק. מצליח.
מכוון את הנשק לכיוון המדרגות. מחכה. בפעם הבאה שיהיו צעדים אני יורה.
שומע שוב רעש. יורה 3 כדורים. צועק "אני יריתי". שכולם ידעו מה קרה. עוברות 2 דקות וכולם חוזרים לישון.
בבוקר צחקו עלי שאני מנסה לירות בחתולים. כנראה שזה לא היה בן אדם אבל אי אפשר לדעת.
זו הקלה. לא צריך לארגן את הבית לשינה מחדש. החיסרון - הם יודעים שאנחנו שם.
הלילה בועז יצטרך לישון במקום אחר. אחרת לא נישן כולנו.
אוכלים ארוחת ערב. נחשו מה. הפעם משהו אחר לגמרי. לא במבה עם קבנוס. מגוונים. קבנוס עם במבה.
הערב יורד. חיים רוצה שנוריד נעליים ונאוורר את הרגליים. אני מתעצבן. לא הורדתי נעליים כבר שבוע ואני מרגיש עם זה יופי. מה הוא רוצה עכשיו הנודניק הזה?
חיים עקשן. אני מוריד נעליים. אחרי מכת הריח זו הרגשה נפלאה. לא זכרתי איך נראות כפות הרגליים.
נועלים את הנעליים בחזרה. אי אפשר לישון בלי נעליים. מסוכן מדי.
לילה טוב.
על מסוקים, טלפונים ומעשיות
ביום חמישי, לפני שנכנסנו למחנה הפליטים, ראינו מסוקים של חיל האוויר מגיעים, טסים מעל המחנה ויורים טילים. שעות זה נמשך והוסיף לפחד. לתוך זה אני נכנס?
במשך כל הזמן שהיינו בתוך מחנה הפליטים המסוקים ירו. לפעמים ירו טילים ממש לידינו. כ"כ התרגלתי שעד עכשיו אפילו לא זכרתי לספר על זה.
כל כמה דקות שומעים מסוק. אח"כ שריקה ויודעים הטיל מגיע. מורידים ראש ואז פיצוץ.
באחד המקרים שמענו בקשר מישהו נותן הוראות למסוק. הטייס אומר לו שהוא מזהה כוחות שלנו ליד הבית. ההוא מציע לו לא לירות כי הוא עלול לפגוע בהם. הטייס עונה לו בביטחון מוחלט - "אל תדאג, אני לא עושה טעויות". לכאורה, שחצנות טיפוסית לטייסי ח"א. למעשה, הוא ציין עובדה. הם ירו שם מאות או אלפי טילים בשטח מסובך מאין כמוהו שבו שהו באותה עת המון חיילים מיחידות שונות. אף אחד לא נפגע. הם פשוט טובים.
חשבתם איך מתקשרים הביתה מתוך מחנה פליטים שאין בו חשמל. הבטריות של הפלאפון נגמרות אחרי יום, מקסימום יומיים. אי אפשר להיות מנותק כי המשפחה בלחץ.
פיתחנו את שיטת ה-SMS. כל כמה שעות מדליקים את הפלאפון, שולחים SMS קצר ומכבים שוב. פעם ביום אפשר לעשות שיחה של דקה שתיים. ככה ידעו שאני בסדר לאורך היממה. נועה ידעה שהיא מודיעה להורים כל פעם שהיא מקבלת SMS וההפך.
חוץ מזה, חברות הסלולר תרמו בטריות לטלפונים. כמובן שלא היו מספיק לכולם וגם המטענים החד פעמיים שהגיעו לא הספיקו, אבל לפחות יכולנו לשמור על קשר מינימלי.
כל פעם שדיברתי עם נועה, סיפרתי לה סיפורים. אמרתי לה שאנחנו לא נכנסנו למחנה, רק את הסדירים מכניסים. אנחנו בסדר. הכל על הכיפאק. שומרים הרבה.
אחרי כל שיחה כזאת הייתי מנתק ואומר לדן שבחיים לא שיקרתי כ"כ הרבה.
היא מספיק לחוצה גם ככה. מי שלא מכיר אותי עשוי להתבלבל ולחשוב שזה טבעי אצלי. לא. אני גם שונא לשקר וגם שקרן גרוע לאללה. מזל שלא דיברתי עם אמא שלי. היא תמיד ידעה מתי אני משקר.
10.4-14.4
יום רביעי בבוקר.
אנחנו בדירה בה נהיה עד יום ראשון. היום הדחפורים התחילו לעבוד.
בוודאי ראיתם בתקשורת תמונות ושמעתם סיפורים. דחפור מגיע לבית. מנדנד אותו עד שהוא נופל. כמובן שקודם כל מודיעים לכולם לצאת ומוודאים שאין אי הבנות.
מי שנכנע, יודע מה לעשות. הם מגיעים לבושים בתחתונים בלי נשקים או שאחד מהם נושא את הנשקים של כולם.
למה תחתונים? זה לא שאנחנו נהנים לראות מחבלים פלסטינים בלי בגדים. הניסיון מלמד שמתחת לבגדים אפשר להחביא חגורות נפץ ולהתפוצץ על חיילים. ג'נין היא בירת המתאבדים, זוכרים? כל ה"השפלות" כביכול שהם עברו זה לקחים פרגמטיים שלמדנו על בסיס דם שלנו שנשפך. זהו.
בימים האלה אנחנו פשוט שומרים. לא זזים מהבתים. הדחפורים ממשיכים במלחמה.
פתאום מגיעה אספקה. מה זאת אומרת? לפני שבוע, כשנכנסנו, השארנו את הציוד האישי בנגמ"שים. מאז לא ראינו את התיקים שלנו. דהיינו, אין מברשות שיניים, אין גרביים ותחתונים להחלפה, כלום.
אז קיבלנו. איזה כיף לצחצח שיניים. לכם זה נראה טריוויאלי - נסו לוותר על זה לשבוע. אבל הכי כיף זה שקיבלנו מגבונים לחים. אפשר להתקלח. במחנה הפליטים אין מים זורמים כבר שבוע. עושים מקלחת מגבונים ומחליפים תחתונים וגרביים בפעם הראשונה אחרי יותר משבוע. חגיגה.
גם קיבלנו מטענים חד פעמיים אז אפשר לדבר קצת יותר בטלפון. אני מספר לנועה שהפלסטינים מתחילים להיכנע. אני גם מספר שהחלפנו גרביים. היא אומרת "בטח שהם נכנעים עכשיו. גם אני הייתי נכנעת אם גדוד שלם היה מחליף לידי גרביים..."
את כל הזמן הזה אנחנו מעבירים בלי לדעת מה קורה הלאה. מתי משתחררים? מתי יוצאים מפה? עד מתי זה יימשך?
לקראת סוף השבוע מספרים לנו שחלק מהגדוד יוצא לנוח סוף שבוע בנתניה במתקן של הצבא. אנחנו לא. אנחנו נצא כשהם יחזרו. סוף שבוע מגיע ועובר.
יום ראשון. גולני מגיעים להחליף אותנו. סדירים. דן מספר להם שלפני הרבה שנים היה בגדוד שלהם. מדהים לראות איך שהם מצוידים.
אנחנו מזנקים לנגמ"שים שהגיעו לקחת אותנו ויוצאים מהמקום הארור הזה.
14.4.02
הגענו החוצה.
אחרי הרבה זמן עם כדור בקנה סוף סוף פורקים נשקים. זה מפחיד להסתובב עם כדור בקנה.
קודם כל פוגשים את החבר'ה שנשארו בחוץ. חיבוקים. התרגשות. מה שלום אסף הפצוע?
מדברים קצת. מוזר. אלה שנשארו בחוץ מרגישים מרוחקים. הם לא עברו את זה. מתחילה לחלחל ההרגשה שמשהו מהותי השתנה. בפלוגה, בגדוד, בחיים שלנו. מי שלא היה שם איתנו לעולם יישאר קצת בחוץ.
מוצאים את הציוד שלנו. קצת רטוב מהגשם אבל הכל שם.
מגיעות הטיוליות. אנחנו עולים. יוצאים החוצה. 5 דקות נסיעה ואנחנו בצומת מגידו.
מוזר כ"כ. פה החיים ממשיכים. אנשים נוסעים לעבודה וחוזרים, פוגשים את המשפחה וחברים, מתקלחים כל יום, יושבים על אסלה.
מצד אחד, קצת מעצבן. איך אתם יכולים להמשיך בחיים נורמליים אחרי מה שאני עברתי?!
מאידך גיסא, בדיוק בשביל זה נלחמתי. כדי שאתם תוכלו להמשיך לחיות. בדיוק בשביל זה 13 הרוגים לא יחזרו הביתה. כדי שאתם תוכלו לחזור הביתה.
בטיולית שרים, צוחקים. אני מתקשר לנועה ולהורים ומודיע להם שאני בדרך. הם גרים קרוב ויבואו.
אל תדאגו, לא שכחתי להזכיר את המרק עם הקניידלך. לא שכחתי את החלום.
לכאורה, חלום טיפשי. אבל זה מסמל את הבית. את חופשת הפסח שהלכה לבלי שוב.
מגיעים לנתניה.
מתחלקים לחדרים. יש ארוחת ערב צבאית.מוותרים. אני מתקלח ראשון כי נועה כבר בדרך. מקלחת ראשונה אחרי יותר משבועיים. מתגלח. מתלבש ויוצא החוצה.
החברה מתארגנים ליציאה ל"אל גאוצ'ו".
אני מחכה למשפחה. אבא מתקשר. אני יוצא לפגוש אותם. בחושך אני רואה אותם מתקרבים. עמוסים בחבילות. כשהם במרחק כמה מטר ממני הם זורקים הכל. רצים אלי. מתחבקים. לא עוזבים. הרבה מאד שנים לא התחבקנו ככה. אנחנו משפחה פולנית. בד"כ נשיקות רטובות וזהו. פתאום אני מתחיל לקלוט כמה זה היה קשה להם.
מחכים לנועה. היא מתקשרת עצבנית כי היא לא מוצאת את המקום. קצת הסברים והנה היא. חיבוק ארוך. חזרתי אלייך. אני פה.
נכנסים ומתיישבים על הדשא. מסביב הרבה חברה עם המשפחות.
אמא מוציאה את המרק עם הקניידלך. אני מתחיל שוב להרגיש שפוי. אוכלים. מכבדים את החבר'ה. אני מספר קצת. נועה מבינה שלא ממש סיפרתי לה הכל.
סוף הערב. ההורים נוסעים הביתה. נשארים נועה ואני.
אני מלווה אותה לרכב. פרידה נוספת.
הולך לישון.
15.4.02
יום שני בבוקר. מתעוררים.
המשפחות מגיעות. ערב יום הזיכרון. מבלים את הבוקר עם כל המשפחות.
אני נוסע להיפגש עם אבא ונועה לארוחת צהריים.
אחה"צ אני מקבל אישור לישון לילה בבית. נוסע עם נועה.
בערב הולכים לטקס יום הזיכרון ביישוב. היום יש לו משמעות אחרת לגמרי.
16-27.4.02
אין הרבה יותר מה לספר.
חוזרים לצבא בבוקר יום הזיכרון.
טקס. ישנים לילה.
נכנסים חזרה לבית אחר. שמירות.
יום העצמאות. אני מקבל חופשת 24 שעות. נועה באה מההורים שלה לאסוף אותי. הם מגיעים איתה. אמא של נועה מחבקת אותי חזק. לא קלטתי אבל גם להם זה היה מאד מאד קשה. היא לא ישנה לילה רצוף מאז שהתגייסתי.
יושבים ואוכלים. מתחילות שאלות. יש להם חברים מאום אל פאחם שטוענים שהיה שם טבח. מה באמת קרה?
אני צוחק. רוצה לבכות אבל צוחק. אם צה"ל היה עובד כמו בספרים, לא היו לנו הרוגים. צבא שמנסה לכבוש יעד שכזה קודם שולח את חיל האוויר והתותחנים לנקות ורק אז נכנס החי"ר בשביל לגמור את העבודה.
אנחנו הומאנים. לא רצינו להרוג חפים מפשע אז שלחנו חי"ר כדי שיעשו ניתוח כירורגי וינסו להוציא את המחבלים מתוך האוכלוסייה שמגנה עליהם. הניתוח הזה עלה לנו ב- 23 הרוגים רק בג'נין. כל מחנה הפליטים זה 100 100x מטר. חיל האוויר היה משטח אותו בשעה.
אבל לא. אני לא שופט. לא יודע אם זה נכון או לא. לא יודע כמה שווים חיים של אחד משלנו מול חיים של אזרחים שלהם. אם היינו הורגים 10 ילדים והיו לנו פחות הרוגים זה צודק? זה הוגן? איך בכלל מחליטים דבר כזה?
למחרת בבוקר אני חוזר. הפלוגה בבית שממנו המשפחה לא ברחה. הם בקומה אחת ואנחנו בקומה השניה.
אנחנו מביאים להם אוכל ומים. מדברים איתם קצת. באחת ההזדמנויות מחכים שמיכל המים שלהם יתמלא. אני עוזר/שומר לאישה שממלאת את המים. היא מדברת אנגלית. אני יושב מולה, עייף, עם קסדה על הראש ואפוד ונשק. היא מסתכלת עלי ושואלת:
You are tired?
היא מחייכת. חיוך מתגרה: הראינו לכם. אתם עייפים. ניצחנו.
אני עונה לה:
I'm a lot more angry than tired.
אני מקווה שהיא הבינה. הם לא ינצחו. לא באלימות. רק בידידות.
ככה עוברים הימים. עדיין לא מתקלחים אבל כבר יש מים לאסלות (על זה אני אכתוב פרק נפרד).
מגיע יום שני. משתחררים עוד יומיים. עוזבים ועולים לימ"ח להשתחרר.
שלום לך ג'נין.
השחרור
זהו. מגיעים למחסני החרום. פה התגייסנו לפני כמעט חודש.
מי שהיה בצבא יודע מה זה. זיכויים.
מנקים נשקים. מרוקנים קיטבגים.
חיים עושה תחקיר. עוברים על כל מה שעשינו. מנסים להפיק לקחים. יש הערות מעניינות. צוחקים הרבה.
המג"ד עושה תדריך על האירוע. מסביר מי עשה מה, איפה הם נהרגו ואיך. מפכח.
עכשיו, כמו כל דבר בצבא, הסתיימה העבודה וצריך לחכות. מתי כבר יתנו לנו אישור ללכת?
בעצם, איך הולכים? לאן הולכים? הייתי עם האנשים האלה חודש. עברנו ביחד חוויות שלא אעבור עם אף אחד מהחברים או המשפחה. רק חלק קטן מהקבוצה הזו חברים שלי, אבל כולם כולם קשורים אלי בצורה שאי אפשר לתאר.
בסוף מגיע האישור להתפזר. כולם מקבלים פתק בשביל ביטוח לאומי ומתחילים ללכת לכיוון הרכבים. ממשיכים לדבר, הפרידה מוזרה.
אני עולה לרכב ומתחיל לנסוע. אחרי עשר דקות עוצר אותי שוטר. הוא מסתכל עלי ושואל "מילואים?". אני עונה לו "היום השתחררתי אחרי חודש בג'נין". הוא אומר לי "סע".
נועה עוד בעבודה ואני עובר ליד הבית של חברים טובים. נכנס להגיד שלום. הבנות הקטנות שלהם לא מבינות מה אני לובש. שכנים נכנסים. החיים ממשיכים.
חלק שואלים מאיפה אני בא. כשאני אומר עושים איזה מין פרצוף מוזר ומשנים נושא.
מישהו יכול להסביר למה? כאילו לא רוצים לדבר על זה.
אני נוסע הביתה.
נועה מגיעה. אני חושב שזהו.
סוף דבר
אין לי מה להגיד. הסיפור נגמר.
חלק מהדברים לא זכרתי. חלק ממה זכרתי לא זכרתי במדויק. עם האמת הסליחה.
אני חייב את חיי לחיים, לגיל ולעוד כמה אנשים. בזכות איך שהם ניהלו את הקרב ובזכות המון מזל, אני פה ולא שם.
אתם יודעים מה? גם אתם חייבים להם את חייכם. בזכות קבוצה קטנה מאד של אנשים אתם חיים בשקט. אנשים פשוטים מן השורה. רואי חשבון, אנשי מחשבים, פועלי ייצור, חקלאים. השכנים שלכם. נוסעים במאזדה. מכסחים את הדשא בשבת. לא שונים מכם בכלום.
חלק שילמו מחיר כ"כ גבוה שהם לעולם לא יחיו יותר בשקט.
_____________________________________
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
