בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל

עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל.

וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו,

תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.



צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי,

צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן-זוּגִי,

וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ –

כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ.



אַךְ אִם-אֵין לָךְ חוּט הַשָּׁנִי

דַּבְּרִי שָׁלוֹם אֶל חֲתָנִי;

מַה-תַּגִּידִי לוֹ? הַגִּידִי:

נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֶל יְדִידִי.

מישהו מכם שם לב פעם למה שהולך בשיר הזה? הגברת מחפשת חתן - אז היא שולחת דוכיפת להביא לה אחד כזה. גם אם נתעלם מהמגבלות הפיזיות עימן תאלץ להתמודד דוכיפת שנאלצת לצוד חתן ליאכנה אובססיבית אזי ההוראות שהדוכיפת מקבלת אינן סבירות בעליל. הגברת שולחת את הצפור המסכנה לכפות את החתן מיד לאחר שימצא. כן, שמעתם טוב, 'לכפות'! כאילו מדובר בדוכיפת שהייתה רשג"ד בצופים וכאילו שהחתן עשוי מסנדות. אין יותר רומנטיקה? אין העברת מסרים מילוליים? ישר לכפות? ובכלל מערכת קבלת ההחלטות של הכלה לוקה בחסר - היא לא מציידת את הדוכיפת בחבל 8 או אזיקונים אלא יוצאת מנקודת הנחה שלדוכיפת יש 'חוט שני' משלה כאילו שדוכיפתיות עושות כל היום מאקרמה וכאילו שזה בטיחותי להיות מוטס ע"י דוכיפת בגובה 1000 רגל כשאתה קשור בחוט שני סטנדרטי.

ומה אם אין לדוכיפת 'חוט שני'?? אההה.. במקרה כזה ורק במקרה כזה מאפשרת הכלה הפוטנציאלית לדוכיפת לדבר אליו בטוב יענו 'דברי שלום עם חתני' כלומר להגיד לו: 'בוא. צא. צא החוצה, לא מרביצה, דוכיפת רק מדברת'.

הדוכיפת שמבינה שיש לה עסק עם פסיכופטית שמוציאה 'חוזה' על חתן מסכן מנסה לצאת בשלום מהעניין ומוכרת לכלה לוקשים רק כדי שתתן לה ללכת:

רִיפַת דִּיפַת וּמוֹרִיפַת –

כָּכָה שָׂחָה הַדּוּכִיפַת:

לַיְלָה אָטוּס אֶל בֵּית דּוֹדֵךְ

וַאֲגַלֶּה לוֹ אֶת-סוֹדֵךְ.



אֶשְׁאַל לוֹ בִשְׁמֵךְ לִשְׁלוֹמוֹ,

דְּמוּתֵךְ אַרְאֶה לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ;

פִּתְאֹם יִקְפֹּץ מִמִּשְׁכָּבוֹ

וְעַל מַטְאֲטֵא רָכוּב יָבֹא;

חדי העין יבחינו שהדוכיפת כבר מסדרת על כל מקרה איזה מטאטא שיסחוב אותו במקומה כי לא מתאים לה להתקע עם פריצת דיסק רק בשביל שהגברת תהיה מרוצה.

כמו שצפוי היה שיקרה - ברגע שהדוכיפת משוחררת למשימתה - היא טסה אל החתן ומזהירה אותו מהצפוי לו אם יפול חלילה ברשתה של ציידת החתנים. הדוכיפת והחתן נמלטים בעזרת התוכנית להגנת עדים איש איש למקום המסתור שלו וחיים שם ככל הנראה עד עצם היום הזה תחת זהות בדויה.

כנאמר:

אָתָא לַיְלָה, וּלְבֵין שִׁפְעַת

עָבִים פָּרְחָה הַדּוּכִיפַת,

עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה

וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.

אחרי חוויה קשה שכזאת - מה הפלא שסידרו לה להיות הצפור הלאומית?