סדנא בנושא: הפקת לקחים בחטיבת המחקר באמ"ן
ביום שלישי, כ"ג אדר ב' ה'תשע"ד 27 במאי 2014, בין השעות 21-17 (מחמש אחרי הצהריים עד תשע בערב) תתקיים הסדנה השמינית בסדרת המפגשים שעוסקת בהפקת לקחים. המפגש יתקיים במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג' 38 בתל אביב.
המפגש יוקדש לנושאים הבאים:
א. "תהליך הפקת הלקחים בחטיבת המחקר באמ"ן בין השנים 1962-1983" ;
ב. "היגיון בשיגיון" - הקונספציות המוטעות הנוספות של אמ"ן לקראת מלחמת יום הכיפורים בנוסף לקונספציה המפורסמת שעליה הצביעה ועדת אגרנט
את התזות יציגו:
סגן אלוף (בדימוס) אלי דקל – שבמלחמת יום הכיפורים שירת כקצין בענף מחקר1 במחלקת מחקר (השם הקודם של חטיבת המחקר), ובמלחמת לבנון הראשונה פיקד על הענף. הוא ינתח את תהליך הפקת הלקחים בחטיבת המחקר באמ"ן.
ד"ר מיכאל ברונשטיין יציג את נושא "הגיון בשיגיון".
לאחר הצגת התזות יתנהל דיון בין כל המשתתפים (חמש דקות כל אחד) במגמה להפיק לקחים כדי לשפר את תפקודו של צה"ל לקראת המבחנים צבאיים הבאים. אלי דקל ומיכאל ברונשטיין יגיבו.
ינחה הד"ר אורי מילשטיין.
עלות השתתפות 50 ₪. חיילים במדים ללא תשלום.
להלן עיקרי התזות:
תקציר הרצאה: הפקת לקחים בחטיבת המחקר באגף המודיעין 1962-1983
סא"ל (דימ') אלי דקל-דליצקי..
העיסוק במודיעין בכלל ובעבודת המודיעין בחטיבת המחקר באמ"ן בפרט, הוא עיסוק תמידי בתנאים של חוסר וודאות ומציאות המשתנה תדיר. צורת עיסוק זו מחייבת בקרה תמידית וכלים משוכללים להפקת לקחים.
באגף המודיעין (עד לשנת 1983) מערכת בקרת התוצר המודיעיני והפקת הלקחים מהטעויות (שהם חלק בלתי נפרד מהעשייה המודיעינית) הייתה דלה. הפקת הלקחים המעטה שהתבצעה בכל זאת - נעשתה לרוב כלאחר-יד, ורק וכדי לצאת חובת הפקת הלקחים, מבלי לפתח כלים משוכללים המתאימים לצרכים המיוחדים של העשייה המודיעינית.
האירוע היחידי שהתנהלה לגביו מערכת חשיבה ולהפקת לקחים היה הכישלון המהדהד של המודיעין במלחמת יום הכיפורים. לטעמי גם בדיקת מאורע זה הייתה חלקית, ועסקה בעיקר בנושא אי-מתן ההתרעה לפתיחת המלחמה ע"י צבאות מצרים וסוריה (בסיוע כוחות צבא ממדינות רבות נוספות), והתעלמה מכשלים מהותיים בעבודת המודיעין במהלך המלחמה כגון אי-ידיעת היערכות הצבא המצרי בסיני בימים הראשונים של המלחמה וצפי שגוי מן היסוד באשר לכוונת המצרים באשר להמשך פיתוח המתקפה. ועדת אגרנט הקדישה לנושא זה כ־40 דפים אך באמ"ן ובחמ"ן לא עסקו בלימוד כשלון זה ובמציאת דרכים לצמצם שגיאות כאלה בעתיד.
תהליך הפקת הלקחים באמ"ן נקטע בפקודת ראש אמ"ן האלוף שלמה גזית. ברבות השנים גם חלק מהלקחים שהופקו בכל זאת באמ"ן התמוססו וספק אם כיום מישהו מודע בכלל לקיומם.
במלך ההרצאה אעמוד על הפקת הלקחים בתחומים הבאים:
· הפקת לקחים ממלחמות ישראל "הגדולות", ואצביע על כך שחלק מהמלחמות לא נבדק כלל.
· הפקת לקחים ממבצעי צה"ל שהמודיעין במטכ"ל היה הגורם המרכזי שסיפק את המודיעין לכוחות המבצעים (יחידות מטכל"יות, חיל האוויר וכיו"ב)
· הפקת לקחים מטעויות בהערכות-מצב ובדיווחים השוטפים של אמ"ן "לצרכנים"
כדי להמחיש את הנזק שנגרם למערכת כתוצאה מחוסר הפקת לקחים אצביע על הכישלון המתמשך של אמ"ן באיתור מוצבי הפיקוד העליון בארצות ערב החל ממלחמת ששת הימים ועלה במלחמת לבנון הראשונה.
לבסוף אנסה לעמוד על הגורמים לאי הפקת הלקחים כדלהלן:
· אמ"ן הוא חלק מצה"ל שכידוע אינו מצטיין בהפקת לקחים
· סגידה לערך "דם חדש" ושוטטות מכוונת של הקצונה באמ"ן בתפקידים שאין קשר בניהם, פוגעים אנושות ברמה המקצועית כך שחלק ניכר מהעוסקים במלאכה הם בבחינת "מי שאינו יודע לשאול"
· אין מערכת ממוסדת להפקת לקחים ולבקרת התוצר המודיעיני
· אין כלים בסיסיים להפקת לקחים כגון: העדר ספרית פרסומי אמ"ן לדורותיו; אין רישום של המפיקים של הפרסומים השונים כך שאין למי להעניק מדליות ומאידך אין את מי לתלות, ונוצר מצב שאנשים שכשלו כישלונות סידרתים נשארו במערכת ובכך פגעו בתפקודה בעתיד.
כל האמור לעיל אינו פוטר את המפקדים מאשמת אי-תחקור הקמ"נים שלהם בבחינת "וחקרו ודרשו היטב" וקיבלו את הערכותיהם ללא הסתייגות.
תקציר ההרצאה: היגיון בשיגעון: המחדל המודיעיני בניתוח מערכתי
ד"ר מיכאל ברונשטיין
אני אומר, "מחדל מודיעיני", או "מחדל מודיעין", ולא "מחדל אמ"ן". המודיעין בשלב הזה הוא המידע, שנכנס למערכת, וגורם לה לפעול, לשנות פעולות, או לחדול מעשייתן. בשלב הזה המודיעין הוא כל הדרך, שעושה המידע מכניסתו למערכת (או אפילו מ"לידתו" לפני הכניסה) ועד לביצוע. בקצה הביצועי נמצאים הכוחות המבצעים, הכוחות בשטח. לפעמים מגיע אליהם המודיעין בתור מידע, ולפעמים כפקודות.
אדבר על המחדל המפורסם – אי-מתן התרעה בתחילת אוקטובר 1973. מטרתי להבין איך נולד המחדל. מקובל, שהמודיעין במובן מידע הספיק. זאת היא מהות המחדל: היה מידע ולא הייתה הפעולה ה"נדרשת" ממנו.
אין לי "מקורות" בתוך אמ"ן ולא בתוך ה"מוסד", וגם אין לי "גילויים" של מידע, שלא ידענו, או משהו דומה, אלא רק ניתוח וסידור שיטתיים של הדברים בסדר, שאינו מקובל. אם תרצו, זאת גישה פוסט-מודרנית במובן הטוב של המונח. בתור שכזו היא "נרטיב". אשמח מאוד אם יבוא "בעלי הידע", ומתוך רצון לסתור את הנרטיב החדש יביאו נתונים חדשים.
במקרה שלנו הדרך של המודיעין הייתה קצרה יחסית: אמ"ן-"מוסד" כיחידות הקולטות את המידע לתוך המערכת; סינון בתוכם; הצגת למקבלי החלטות (בעיקר, לדרג הפוליטי, קרי מטבחה של רה"מ). אין להתפתות ולומר: לא התקבלו החלטות. גם החלטה לא לשנות דבר היא החלטה. מקבלי החלטות לא היו עיוורים, טיפשים, או בוגדים. היו להם סיבות לקבל החלטות ו\או לא לקבלן.
בכל מקרה ה"מסלול" של המודיעין הגיע לנקודה, שבה צריך היה להבין את המידע, בנפרד, או כתמונה כוללת (אינטגרטיווית).
זאת בעיה אפיסטימולוגית, כלומר, דרך החשיבה. לא תמיד מודעים האנשים לדרך חשיבתם, "אינם יודעים שמדברים פרוזה", כדברי מולייר הליצן. במקרה שלנו חלק מהאנשים קיבלו הדרכה אוניברסיטאית, וזה הפריע והזיק. כי הידע (השכלה) הוא כמו פגיון חד בלי נדן – יכול להרוג את האויב ו\או לפצוע את בעליו.
"במלחמה רק הדברים הפשוטים עובדים והפשטות הזאת קשה מכל" – כתב קלאוזביץ. אני מניח שהוא נאנח קשות ובעצב בזמן הכתיבה. בפשטות, אנו מסיקים את מסקנותינו על בסיס עובדות. הקפיצה מעובדות למסקנות נקראת היגיון. נעדיף את המונח, "לוגיקה". ברור שהמסד העובדתי של מודיעין צבאי לעולם לא יידמה לעובדות המדעיות. יש בהן ערפל ויש סכנה של הונאה. אמ"ן (שם כללי) של 1973 בחר את העובדות, אשר נראו לו יצוקות עד רמת ה"מדעים". לרוע מזלנו, היו עובדות כאלו (או כמעט כאלו) אבל לא באלו, שהוא בחר.
גם הלוגיקה של אמ"ן נראתה מפותחת ובטוחה. מטבע הדברים היא הייתה מרוכזת בידי אנשים מעטים (נקרא להם, "אריה שלו", כי הוא היה מראשיה ובוודאי ממציגיה לפני הדרג המדיני). רבים מוקסמים מהלוגיקה של אריסטו. מתוחכמים יותר – מהלוגיקה של אוקלידס. הלוגיקה של אוקהאם נכונה יותר, והיא בעצם הלוגיקה של המדע. אילו השתמשו בשיטות (קריטריונים) של אוקהאם, מצבנו היה יותר טוב. אבל זה רק חלק מהעניין. אוקהאם (המדע) לא היה צריך להתמודד עם הונאות למיניהן.
קאנט הגדול בישר לעולם שיש יותר מלוגיקה אחת וש"מסלולים" של החשיבה הלוגית זורמים בערוצים, שנקבעים בהנחות היסוד. ועדת אגרנט תפסה אחת מהן – "הקונצפציה של השוויון באוויר". המלה נתפסה בציבור, כנראה בגלל הצליל היפה שלה, כסמל של קיבעון מחשבתי. אבל שוכחים, שכלל אין חשיבה בלי "קונצפציות". העניין הוא שגם הן נתונות לאותו מהלך לוגי של מסקנות. במקרה הזה המהלך נקרא, "בדיקה". קאנט הבין זאת היטב. במערכת המודיעין של 1973 (במובן הרחב המנוסח לעיל) לא בדקו את הקונצפציות ואפילו לא הבינו אותן. רק את הקונצפציה המפורסמת, ומכאן ברור מדוע היא נתפסה בועדת אגרנט. אבל היו גם אחרות: מניעי סאדאת, רצון ארה"ב (קיסינג'ר) ובריה"מ, גם של אירופה הליברלית ועוד.
מעבר ליסודות האלה משפיעים על המחשבה גורמים אחרים: רצונות של האנשים במערכת, ניסיונם האישי, ה"מחיר" של החלטות אליהן "דוחפים העובדות את המערכת ועוד. חשוב מאוד לציין שלכל גורם יש "אינרציה" משלו וכל "אינרציה" המאִטה (מעכבת) את השינוי.
עיכוב בקליטה נקרא "הפתעה", אבל גם שינוי מהיר מדי עשוי לגרום טעות. זאת היא דילמה, שאין לה פתרון פורמלי, אלא רק אינטואיטיווי. את האינטואיציה אפשר וצריך לפתח, אבל האפשרויות אינן בלתי-מוגבלות. בדרג המדיני ב-1973 (לגולדה, אם נדייק) היו אינטואיציות לא-רעות, אך הן לא הפכו לצוהר לחשיבה מעמיקה יותר.
שלא כמו במדע, נשלט המודיעין הצבאי על-ידי גורם הזמן. "אתרוגים אחרי סוכות" – בעצם ההפתעה הייתה באיחור בהבנת המציאות. במצב של "קליטה מתעכבת" לא יכלו להתקבל החלטות "נכונות".
המסלול המודיעיני מתחלק ל"תחנות מינהליות" או "תחומי אחריות". בכל "תפר" (ממשק) בין ה"חוליות" קיימים עיכוב ואופציה ריאלית של אי-הבנה (העדר שפה משותפת). כל זה היה במודיעין 1973 ובמנה גדושה. למעשה, "המשבר", שהורגש היטב, טופל בדרך של שגרה.
החלוקה ל"לוחיות" הייתה מאוד לא מוצלחת. החוליות המעוניינות בכך, הצליחו לתמרן את הדיון ל"סודוקו" של חידות אינטלקטואליות. בחמישה באוקטובר הסטטוס של החידה היה כדלהלן: "בינתיים אין לנו פתרון, אך הוא יבוא תוך יום-יומיים". גבולות הזמן היו ברורים: מחמישה עד שבעה באוקטובר – אם נכונים הנתונים בספרות. מעולם לא הבהירו לדרג המדיני את גבולות הזמן האלה.
מנינו בקיצור נמרץ את הגורמים, השאר – זיל ולמד. ואם לקצר עוד עד לרמה של עמידה על אצבע אחת – נמצא את "הגורם העיקרי". האמונה הבלתי-מעורערת, שהמצרים לא ייצאו למלחמה של ממש. להנחה זו היו הרבה ביסוסים – כל כך הרבה עד שכדאי להפעיל על כולם את הכלל הפסיכולוגי: המסקנה הייתה העיקר והביסוסים היו רק "תירוצים". אין לנו פתרון של ממש לחידה, ואין זו משימתנו למצוא אותו.
ישאל השואל: האם היה ניתן לחזות את המלחמה?
התשובה תהיה: השאלה אינה נכונה. את המלחמה חזו כולם, אך לא חזו דפ"א (אחת מ-) תתמלא ברק"ם ובאמצעי גישור הנעים לכיוון התעלה. (נזכיר כי דפ"א היא הדרך, ועליה נעים הכלים). המפנה לתוך הבועה האינטלקטואלית (סודוקו) נעשתה מלכתחילה בהתעלם ממערכת מחקר המוכנות למלחמה. אני מניח (כי רצוני להניח), שהיו עוד גורמים, שנודעו ולא נלקחו בחשבון, אך על זה הקונקרטי אנו יודעים בוודאות. הכוונה היא לענף מחקר קרקע (1), שלא התאים לרמה האינטלקטואלית (הגבוהה) של אמ"ן.
בנימה אופטימית זו מסתיים התקציר.
|