ככה נראית כותרת מנופחת: הצנחנים חוזרים לקרב הקשה בתולדות הסיירת. ראשית כיוון שרק שנה וחצי אח"כ היה לסיירת אירוע קשה לא פחות, במהלכו איבדה את מפקדה ולא הרגה אף מחבל. במבצע הזה לפחות בכיר החזבאללה לפחות נהרג ואיתו גם שני מחבלים. כך שהיעד הושג. שנית בכארמה ובשאר מיני מבצעים במלחמת ההתשה, במבצע סיני ובפעולות התגמול היו לסיירת צנחנים יותר הרוגים ויותר קשיים. כישלונות דווקא פחות אם בכלל. גנץ אגב לקח את המבצע מאוד קשה ראו למטה את המובאה מהכתבה של אביחי בקר ב"הארץ". באשר לשאלה מי צדק באשר למה היה צריך להיעשות בשטח? לא לנו לשפוט. לא יודע... ממש לא יודע. אני חושב שבהנחה והיו מקבלים סיוע מתאים, ארטילריה, מסק"רים ושות' אז אולי היו צריכים "להתאבד" על הציוד ולחתור למגע ולהרוג את המחבל הנוסף. אם לא... שיתחפפו משם.הקשר גיבור. לא פחות מסער, לוחם הקומנדו הימי, מאסון השייטת. עם זאת היה בעיני כשל והוא לא של גנץ, אבל הוא בטוח ברמת המ"פ ואירגון הכוח למבצע. איך קורה שאין אפילו סמל שייקח פיקוד??? אגב, אלוף צריך לדבר על ערכים ולקבוע נורמות מהיחידות שבפיקודו, וברמה הזו הגיוני שיתבע מהם חתירה למגע ומקצוענות. מנגד לתחקר אותם מיד בלשכה זה אולי מתאים לו אבל לא ממש אנושי בעיני. חבל גם שלא גיבה אותם כי היה מה לפרגן. הסמ"פ המנוח שפעל היטב. המ"פ שלא איבד את קור רוחו. גנץ שפעל בשלווה ונתן גיבוי וגם הקשר. מדהים בעיני ה"טמטום" של חזבאללה. שהרי המבצע הצליח. שבוע אחרי זה הבכיר נסע בכביש ועלה השמימה בסערה.

הצנחנים חוזרים לקרב הקשה בתולדות הסיירת\ מאת חן קוטס בר
לפני 16 שנים הסתבך מבצע לחיסול בכיר חיזבאללה: 3 לוחמים נהרגו, מפקד הסיירת נפצע וציוד סודי ננטש. גם המח"ט דאז בני גנץ לא שוכח

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/489/510.html

שרשרת הפיקוד נפלה כמו דומינו", אומר סמל ראשון צביקה גרינבאום. 16 שנים אחרי הקרב הוא זוכר כל רגע בתהליך קבלת ההחלטות, שהוטל עליו לאחר שהקצינים מתו, נפצעו או התנתקו מהכוח. סיירת צנחנים הייתה בעומק לבנון, מחוץ לאזור הביטחון. "מרכבות האלים", זה שם הקוד שניתן למבצע. החיילים זוכרים אותו בתור שם מבשר רעות, אפל. הכוח היה אמור להניח מטענים ולמלכד ציר תנועה ששימש מחבלים, ובהם בכיר חיזבאללה. המשימה הושלמה, אלא שלאחר מכן המבצע השתבש: מחבלים הפתיעו את לוחמי הסיירת. שלושה לוחמים נהרגו: סרן ערן שמיר, שהיה סגן מפקד הסיירת, סמ"ר זאב (זאביק) זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. עוד שישה לוחמים נפצעו, ובהם מפקד הסיירת, מוטי ברוך. צביקה גרינבאום היה הקשר שתפס פיקוד אחרי שכל המפקדים נפגעו. אות הקריאה שלו: "שבעים". " קבלת ההחלטות נסמכה בסוף על קשר שלקח פיקוד", מודה המפקד מוטי. "המח"ט, בני גנץ, דיבר עם קשר. זה מדהים". לוחמי הסיירת המובחרת פונו מהשטח במסוק, משאירים אחריהם ציוד ואמצעי לחימה. מחבל שירה והרג שניים מהם נשאר בשטח חי. הכוח לא הצליח לאתר מי ירה, מאיפה ואיך. בחדר הפיקוד במרג' עיון ישב אלוף המשנה דאז בני גנץ, מח"ט הצנחנים. אות הקריאה שלו: 'מאתיים'. "בחיים לא אשכח את הזעקה בקשר, 'מאתיים משבעים'", משחזר צביקה, הקשר. "אתה קורא למישהו שיכול להושיע אותך. אתה בחוסר שליטה מוחלט, ואתה יודע שאם ה'מאתיים' הזה לא בעניין, אז אתה לא יוצא משם. עד היום, כשאני במצוקה, זה מה שקופץ לי לראש. מאתיים לשבעים. יש משהו בחיתוך הדיבור, בקול, שמציף בכל פעם מחדש את מה שהיה שם". בעקבות האירוע הגיעו לסיירת אלוף פיקוד צפון עמירם לוין, הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ז"ל ושר הביטחון איציק מרדכי. עם המח"ט גנץ הם ניסו להבין מה קרה. קצינים בכירים שהשתתפו בתחקיר העלו טענות קשות נגד הלוחמים, בעיקר בנוגע לחלקו השני של האירוע, אחרי ששלושה מהם כבר נהרגו, והנותרים ביקשו חילוץ במקום ליזום התקפה. "נשארתי בקונפליקט", אומר צביקה. "לא היה לי ברור מי אני ומה אני, אם הייתי בסדר, או לא, אם אני גיבור או פחדן. זה דרש ממני לשאול את עצמי שאלות קשות. אני זוכר שדיברנו על זה: אולי אנחנו באמת חבורת פחדנים, שרצינו לעוף משם וברחנו?" מבצע "מרכבות האלים" נחתם בדם. מי שהיה בו חזר אחר. הוא נחשב לכישלון כואב של הסיירת, כישלון שהשפיע רבות גם על גנץ. זה היה כבר לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט. "הדממה בצד השני של הקשר נותרה בי כפצע שאינו מגליד", כתב הרמטכ"ל לפני שנה על נפילתו של ערן שמיר, סגן מפקד הסיירת, דברים שאולי אומרים הכל. יותר מפעם אחת תיאר בפני חבריו הקרובים את המבצע כאבן דרך. האבדות, עם ההסתבכות והציוד שנשאר בשטח, העיקו עליו מאוד. גנץ, אומרים, השתנה בעקבות המבצע.

לא מחלקים צל"שים

שש עשרה שנה אחרי ליל האימה נפגשו ארבעה מלוחמי הסיירת - ספי בארי, ליאור רחמים, יאיר אברהמי וצביקה גרינבאום - עם טייסי מסוק הבלקהוק שחילצו אותם מהתופת. מאז הלילה ההוא בעומק הלבנון לא נפגשו. הטייס, רב-סרן י', הוא היום טייס באל על. הוא ממשיך לעשות מילואים בטייסת "החרב המתהפכת". סגן-אלוף א', טייס המשנה, משרת בקבע בחיל האוויר. שניהם, יחד עם המכונאים המוטסים שהיו איתם באירוע, רב-נגד מאיר ורס"ר ניר, ורופא מיחידת החילוץ 669, קיבלו בתום המבצע את צל"ש מפקד חיל האוויר. מסוק הבלקהוק חילץ את הלוחמים - תחילה את הפצועים וההרוגים ובסופו של דבר את כל הכוח - בשלושה סבבים, נכנס לעומק לבנון ויוצא פעם אחרי פעם תחת אש כבדה. "היה לי חשוב לבוא כדי להגיד לכם תודה", פתח ספי בארי, שהיה מפקד עמדה וחובש במבצע. החבר'ה מספרים שהרג אחד משני המחבלים שהסיירת הצליחה לחסל במהלך האירוע. "מכל הטיסות שלי, זו הטיסה שאני הכי זוכר", אמר הטייס י', שהשתתף במבצעים רבים וטס גם במלחמת לבנון השנייה. את הטיסה ההיא לא שכח. "אני זוכר את ההרגשה כשחציתי את הקו לארץ בפעם האחרונה והבנתי שכל הכוח יצא. הייתה הקלה", הוא מספר. "כשספי אומר שהוא מוקיר לי תודה זה מוזר לי. אני אומר בבקשה, אבל לא צריך". א', טייס המשנה, זוכר את קולות המצוקה בקשר. "הבנו שאנחנו צריכים להוציא אתכם, שזה הדבר הכי חשוב לעשות. בשביל זה אנחנו שם", הם אומרים. צביקה זכר את הקול של י', מהקשר . גם י' זיהה את הקול של צביקה. כולם זכרו את הרגע שבו עלו על המסוק בדרך הביתה. "חבורת ילדים שבורחת מהר אחרי שלא סיימה את העבודה", תיאר יאיר אברהמי, אחראי על תצפית וחובש במבצע. "לכולנו", סיפר , "היו ייסורי מצפון הרבה שנים על הדבר הזה. ההרגשה הייתה שחטפנו מכה קשה ולא שלטנו במצב. פתאום הידיים שלך קשורות. זה כמו שעמלק זינב אחרי עם ישראל. מישהו זינב בנו. בסוף הנחיתו לנו מסוק וברחנו. לפני האירוע הרגשנו שאנחנו מקום איכותי וטוב, וזה נפל עלינו פתאום בהפתעה. ערב כזה, שהיינו צריכים לקפל את הזנב ולברוח".
זאת אמירה קשה, "ברחנו".
"זאת הייתה התחושה, של אדם בן עשרים ואחת, שחונך על יוזמה, ראש גדול, הסתערות, לא להשאיר ציוד בשטח. כשאתה מנתח את זה, שלב אחרי שלב, אז היינו בסדר".
ובכל זאת הרגשתם בסוף שברחתם?
"אני הרגשתי ככה, כן. ברחנו. או לפחות יצאנו משם עם הזנב בין הרגליים. אולי זה בסדר: אכלת אותה, הרגו לך אנשים, צא. אבל זה לא מה שהצבא מחנך אליו".
"אתה יוצא מהקרב בתחושה שהפסדת", מסכים גם גרינבאום, הקשר. "חינכו אותך לנצח תמיד, והפסדת. אף אחד לא אמר לנו בפנים'אתם לא בסדר'. זה משהו שחלחל לאט-לאט. בתחקירים גולגלה האחריות לסיירת. זרקו את זה למטה. דיברו על הסיירת כגוף. לא היו מפקדים. מוטי היה פצוע, ערן נהרג. מי שנשאר בשלב הזה הם אנחנו".
מה אמרו?
"אני זוכר את הביקורת של עמירם לוין. הוא הסתכל על זה בצורה קרה,'אתם נשארתם 12 לוחמים (שישה לוחמים היו בעמדה אחרת, חק"ב), הייתם כוח אורגני של סיירת צנחנים שנשאר בשטח וירו עליו, אתם לא יודעים מאיפה? אתם לא יודעים מה? תחתרו למגע'. מצד אחד אמרו שתמונת המצב תוארה ב' הגזמה'. מנגד אמרו גם' כל הכבוד לצביקה'. אני נתתי את תמונת המצב לגנץ ויישמתי את ההחלטות. אם חס וחלילה, מהרגע שלקחתי את הקשר היינו מחליטים לעלות על ה' פיסטין' ולהסתער שוב והיה נהרג עוד מישהו, אני לא יודע איך הייתי חי עם עצמי. אני הייתי מוביל לאיזה מהלך הרואי, על מה? לא היה שם כלום". גנץ, שהכיר מקרוב את תפקודו של צביקה במבצע, המליץ להעניק לצביקה צל"ש. עמירם לוין, הוא אומר, דחה את הרעיון על הסף, רותח. "על קרב כזה", מספרים שאמר, "לא מחלקים צל"שים". אבל הוא כן שיבח בתחקיר את התנהלותו של צביקה. בתעודת השחרור שלו נכתב בתמצית וביובש ש"צוין לשבח בפעילות מבצעית".
"ביציאה מהשטח הרגשתי שהייתי גיבור בעיני כולם", אומר צביקה. "ככל שעבר הזמן משהו התפוגג. השאלה מה היינו צריכים לעשות אחרת חלחלה. אולי מישהו מאיתנו כן היה צריך לקום ולהגיד, ?בואו, כולם אחריי".
ככה חשבת?
"באינסטינקט לא, אבל היינו מבולבלים. רציתי לדעת אם הייתי גיבור. הובלתי מהלך של ניתוק מגע מוחלט. הבאנו מסוקי קרב שינהלו את המלחמה. אנחנו אחורה, מסוקי הקרב קדימה. אם הפתרון שהובלתי אליו הוא בריחה, אז הייתי על הפנים. "באיזשהו מקום לקחתי על הגב שלי את הביקורת הצה"לית, של הפיקוד העליון. את זה שהסיירת לא יצאה כל כך טוב מהאירוע. ההזדהות שלי עם הסיירת הייתה חזקה מאוד. מאז עברתי תהליך. בהתחלה חשבתי שאולי היינו צריכים לפעול אחרת ולהיות נחושים יותר בחתירה למגע, אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שההחלטות שנלקחו שם היו הגיוניות, גם מבחינה טקטית. עשיתי הרבה עבודה עצמית והיום אני הרבה יותר שלם מפעם. אני יכול להגיד עכשיו שעשינו את הדבר המתבקש, הנכון. זו לא מלחמת השחרור, לא מלחמת כיפור. זה מבצע נקודתי, חשאי, שהשתבש. צריך לנתק מגע. חותכים, הולכים. ברמת הסיירת, מבחינת התוצאה, אין ספק שזה כישלון. הסיירת יצאה מהמבצע הזה בעור שיניה. מבחינת הדברים שקרו בשטח זה לא כישלון. אתה צריך לדעת להגיד: חטפתי, הפסדתי. זאת אמירה קשה ללוחם, שחונך רק לנצח". זאת הייתה תקופת שיא בפעילות של צה"ל בתוך לבנון. סיירת צנחנים הייתה השפיץ של הקצה. היא הובילה אינספור פעילויות מורכבות, אבל הייחוד של "מרכבות האלים" היה באיכות המשימה ובעומק הפעולה: מבצע בתוואי בעייתי, ביכולת חילוץ מוגבלת. חיל האוויר היה בכוננות מוגברת, כמעט חריגה, למקרה שהפעולה תשתבש. "רחוק מכל בחינה, בקיבינימט", אומר מוטי, המפקד. המבצע היה אמור להיות "שיא של פעילות מוצלחת", הוא אומר. בשבועות שקדמו לו ספג חיזבאללה סדרת כישלונות. בצה"ל דיברו על משבר שעובר על הארגון. "מרכבות האלים" שינה את התמונה. "חיינו בהרגשה שאנחנו הולכים בלבנון כמו סופרמנים, שלא יקרה לנו שום דבר", משחזר הצלף ליאור רחמים, שנפצע במהלך המבצע. "במשך כמעט שלוש שנים היו לנו עשרות היתקלויות, כמעט שלושים מחבלים הרוגים, ורק פצוע אחד לסיירת. היינו חבר'ה צעירים, עם כל הדאווין והאגו, ובא הסיפור הזה ופשוט מוטט אותנו. גמר אותנו. מחק אותנו. היינו כל כך טובים, איך זה קרה?" ליאור זוכר פגישה שהייתה לו עם אלוף הפיקוד לוין, פחות משבוע לפני המבצע. מכיוון שהמבצע היה מחוץ לרצועת הביטחון, התדריכים נעשו עם אלוף הפיקוד לוין ומפקד החטיבה גנץ. גנץ גם נפרד מהלוחמים אחר כך, לפני שנכנסו ללבנון. עבר מאחד לאחר, בדק ציוד, טפח על השכם. "ביום של התדריך יצאנו הביתה", נזכר ליאור. "האלוף לקח אותי טרמפ. הוא אמר לי, אתם הולכים להיתקל הפעם במאה אחוז, שיהיה לך ברור". בצהרי יום העצמאות, במהלך החופשה, קראו להם לחזור ליחידה. הם היו בטוחים שיצאו ללבנון כבר למחרת בלילה. בסופו של דבר נדחה המבצע ב-24 שעות . רן מזומן, אחד מהרוגי המבצע, התעקש שכל החבר'ה יבואו לאכול אצל הוריו בטבריה. המפקדים בסיירת התלבטו. הבקשה הגיעה לשולחנו של מוטי, והוא אישר אותה. זאת הייתה בעצם הפעם האחרונה שמזומן הגיע הביתה. את ההודעה שלו במזכירה האלקטרונית, "דחינו משהו, אני מגיע עם החבר'ה", הוריו שומרים עד היום. "כאילו בא להגיד שלום אחרון לאמא ואבא", אומר צביקה.

האינסטינקט של זאביק

תיאורי קרבות הם רשומון: שאון הקרב, הלך הרוח ומיקומו של הדובר בזמן הלחימה ישפיעו על הסיפור ועל מה שייצרב בזיכרון. לוחמי הסיירת זוכרים את "מרכבות האלים" כאילו היה אתמול. אוסף פרטים יבשים, כמעט טכניים. מראות, צבעים, ריחות. ב-14 במאי 1997, בשעת לילה, יצאו ללבנון. הם זוכרים את היום והתאריך כי ביום שישי, יומיים אחר כך, כבר החלו מסעות הלוויה של החברים המתים. הכוח הייעודי כלל עשרים ושישה לוחמים, בעיקר ותיקי הסיירת, רובם מצוותי אוגוסט ונובמבר94', על סף שחרור. הצטרפו גם שני לוחמי סיירת יעל של חיל ההנדסה. המטרה הייתה לשבש את פעילות המחבלים במרחב זילא ויחמור אל-בקע, עמוק בתוך לבנון. התכוונו לפגוע במחבל אחד, ספציפי: מפקד האזור מטעם חיזבאללה. רכב הספארי פרק אותם שמונה קילומטר מהיעד, על צלע הר. משם טיפסו ברגל. הניחו את המטענים והתמקמו בחמש עמדות שונות, באור ראשון. ביום המחרת, חמישי, המתינו. השטח היה חשוף, בלי צמחייה וסבך. סלעי ענק, שצלם מאיים ומתעתע. היו אמורים להתכנס בחשכה, כולם, לאותה נקודה. זאביק זומרפלד, שהיה בעמדה של המפקד מוטי, שמע רעשים בקשר. "הוא לחש לי ?אני שומע קולות בערבית'", משחזר צביקה. שניהם היו זה ליד זה בעמדה. בגלל הקולות החליט מוטי לעכב את התנועה בעשר דקות. אם המחבלים רק הגיעו לשטח באותו זמן, או חיכו ללילה כמו לוחמי הסיירת - הם לא יודעים. את זומרפלד אי אפשר היה לתחקר: הוא היה ראשון ההרוגים בכוח. "ביישן ושקט", אומר עליו צביקה. "האינסטינקטים של זאביק בשלב הזיהוי היו עשויים להציל את כולנו". העמדה של מוטי, המפקד, נתקלה ראשונה. המחבלים פתחו באש לפני שהושלמה החבירה בין הכוחות, כשהכוח מפוצל. מהצרור הראשון נהרג זומרפלד. לוחם נוסף נפצע. מרימון שהושלך נפגע גם מוטי, בעורק הראשי של הרגל. "הכל קרה מהר", סיפר השבוע. "מאיות שנייה. חושבים אם זה ירי כוחותינו על כוחותינו, ואז משיבים אש".
"מתוך שישה שהיו בעמדה", מספר צביקה, "שלושה נפגעו. היינו כמו ברווזים: הולכים, מגיע הצרור וכולם נופלים". מוטי העביר את הפיקוד לערן שמיר. "אתה תפקד על ההסתערות, אני אשאר מאחור", אמר לו. ערן, סגן מפקד הסיירת, היה בנו של רב-סרן דב (דובי), שהיה סגן מפקד גדוד ונהרג בתאונת אימונים כשערן היה רק בן שנתיים. ערן, שנחשב ללוחם מבריק, הוביל את ההסתערות על המחבלים. קרב יריות ורימונים. "מדובר בקרב יוצא מן הכלל מבחינת הטווחים", אומר מוטי. היתקלות כל כך קרובה, פנים אל פנים, לא הייתה להם. "שניים-שלושה מטרים מהמחבלים".
מפקד סיירת נאלץ להעביר את הפיקוד לסגנו בגלל פציעה. זה קשה?
"לא פשוט. אבל סמכתי על ערן. גם לא חשבתי שהדברים יסתבכו. אחר כך, בבית החולים, כשהגיעו השמועות על עוד נפגעים, אני זוכר שחשבתי שזה בטח בגזרה אחרת. עד כדי כך היה לי ביטחון בכוח ובשליטה של ערן באירועים". במהלך ההסתערות נפצע ליאור רחמים, הצלף, בחזה. "לא היו יכולים לטפל בי כי ירו מסביב", הוא מתאר. "אחד החובשים תקע את האגרוף שלו בחזה שלי, לחסום את הפצע. הרגשתי שאני גווע. אני יודע מה קורה מסביב, אבל אני לא מחובר לכלום. החיים רצו לי בראש בספרינט. אמרתי לחובש, תגיד להורים שלי שאני אוהב אותם, תגיד לסבא וסבתא שלי. ראיתי את הנשמה שלי עוזבת את הגוף. החובש גזר לי את האפוד. אמרתי לו, לא, אל תחתוך, זה אפוד חדש". הכוח סיים את ההסתערות, והצליח להרוג שני מחבלים. מחבל אחר כנראה חמק, ובאזור השתרר שקט. הלוחמים, בפיקודו של שמיר, ביצעו סריקה יסודית של השטח. הם זרקו רימון והתקדמו קדימה, תצפתו והתכוננו להתארגנות מחדש. את החלק הזה הם מדגישים, כשהם מספרים על המבצע. איך סרקו את האזור דקות ארוכות, בסבלנות ובהקפדה. אולי מפני ששם, בסריקה ההיא, כשהם לא יודעים עדיין מה מצפה להם, מתחיל ונגמר סיפורה של הסיירת המובחרת באותו לילה נורא. רב-סרן י' וסא"ל א' ראו טלוויזיה בטייסת לפני שהוקפצו. השעה היתה חמישה לתשע בערב בקירוב, מועד ההיתקלות הראשונה. הבלקהוק נחת בשטח כעבור חצי שעה. צוות האוויר פינה את זומרפלד עם שלושת הפצועים. החבר'ה זוכרים את רן מזומן סוחב את מוטי ברוך ב"אחד על אחד" למסוק, שיצא מיד לרמב"ם בחיפה. "דיברנו עם גנץ בחפ"ק", משחזר י'. "הדיבור היה שהאירוע נגמר". אבל הטייסים נאלצו לחזור אחר כך לאותו המקום בדיוק פעמיים נוספות, כדי להשלים את הפינוי. ערן שמיר עלה מול גנץ בקשר. "אנחנו רוצים חילוץ", הלוחמים מספרים שאמר לו אחרי שהמסוק עזב את השטח. בגלל תוואי השטח, פינוי רכוב היה בלתי אפשרי. גנץ חשש שהשטח "מלוכלך" במחבלים. "תארגן את הציוד", מספרים שאמר לשמיר, "תארגן את הכוח, תתקדמו שני קילומטר דרומה, תקבלו את המסוק שלכם". שמיר פקד לקפל עמדות בדיוק כשמחבלי חיזבאללה התחילו לירות עליהם במרגמות. קצין נוסף, הסגן השלישי, נפצע. "לא הבנו מה פגע בו", מספר ספי. עד היום הם לא יודעים. היה ברור להם שהפגיעה לא נגרמה מפצצת מרגמה. "בעצם", אומר ספי, "התחיל אירוע חדש". שמיר, המפקד, הציע שיתפסו מחסה. הם ניסו לאסוף את הציוד מהנקודה שננטשה קודם. "זה הסיפור עם רן", אומר יאיר. לא מזמן היו באזכרה לרן, ואחיו של רן ביקש ממנו שיספר לו שוב איך נפל אחיו. "אני חושב שהוא היה הראשון שהלך להביא ציוד", הוא נזכר. "הוא רץ לכיוון התיקים ונפגע. רן נפל מיד. הגעתי אליו, פתחתי לו את הפה. הוא כבר היה מת. גררנו אותו לסלעים. הגיעו הרופא, החובש, ספי ואני. וטיפלנו בו. אפילו שהיה די ברור שהוא גמור".
מה קורה אז?
"אני זוכר שאני ליד רן, ואני רואה בזווית העין את ערן שמיר נעמד עם המאג. הוא רצה להבין מה קרה. מי ירה, מה ירה. אני שוכב ואני רואה אותו מתרומם, שני מטר ממני, ואז עוד משהו מתפוצץ, ואני רואה את ערן שמיר צועק ונופל". "הוא צעק ?נפגעתי בחזה'", מוסיף צביקה. "הרופא אמר ?תעזבו את רן, אנחנו עוברים לערן'", אומר יאיר. "אני זוכר שהרופא טיפל בו והוא נשם פעם ופעמיים, וזהו".

להעביר את המקל

"כאוס", מתאר צביקה את מה שקרה אחר כך. רב סרן מוטי, מפקד הסיירת, היה במסוק בדרך לבית החולים. סגנו ערן שמיר נהרג. הסגן השלישי היה פצוע, ממתין לפינוי. קצין אחר נשלח מיד אחרי ההסתערות לעמדה רחוקה יותר, לטפל בנושא הציוד. בשטח נותר כוח שמורכב מסמלים. "הלוחמים הוותיקים, בלי שמוגדר מי המפקד, מתחילים לעשות את העבודה", צביקה משחזר. "אני תופס את הקשר ומספר לגנץ ששמיר נפל. אני אומר לו ?שבעים נפצע, שבעים במצב קשה'. אני אומר לו גם שאנחנו צריכים מיד חילוץ. הוא אומר לי, ?מה קורה שם, יש לכם היתקלות?' ואני מסביר לו שאנחנו לא בדיוק מבינים מה קורה, יורים עלינו, אנחנו לא יודעים מאיזה כיוון, אין לנו פתרון טקטי. ?בגלל זה', אני אומר, ?אנחנו גם רוצים חילוץ'. באותו רגע יש לי רעיון: שייכנס מסק"ר ויפתח באש על הרכס. אני אומר לגנץ ?ואני צריך מסק"ר'".
אתה מבין את המשמעות של מה שאתה עושה?
"לא אמרתי שאני עכשיו תופס פיקוד. בסיטואציה שנוצרה הקשר היה על הגב שלי. הייתי צינור בין החפ"ק והמעטפת ובין הכוח. שם לבד. מצד שני, אני בהחלט יודע שההתנהלות שלי סייעה להגיע לפתרון. להגיד שזה מה שמצופה מקשר בסיירת? לא בהכרח. היום אני יודע את זה עוד יותר. אני מסתכל על עצמי אז, הייתי ילד. אני מסתכל על הלוחמים של הסיירת עכשיו. מה הסיכוי שאחד מהם יתפוס את הקשר? זה לא מובן מאליו. היה יכול להיות שם ואקום רציני, אחרי ששמיר נפל. איך מקבלים החלטה נכונה? איך חוברים למסוק? איך מביאים מסוקי קרב? יכול להיות גם שמישהו אחר היה לוקח את זה, אם הייתי משתהה. אולי ספי, או מישהו אחר, היה תופס את הקשר ומדבר. אני מתאר לעצמי שזה מה שהיה קורה. לוחמים איכותיים, יחידה מובחרת. באיכות האנשים שהייתה שם, אני מניח שמישהו היה עושה את זה גם אם אני הייתי מאבד את העשתונות". שהבלקהוק מתקרב לנחיתה ברמב"ם מבין הצוות שהשטח עדיין בוער. "אנחנו מבינים שהאירוע בעצם לא נגמר", מספר א', טייס המשנה. "אנחנו מנחיתים את הפצועים ומתחילים לחשב את מצבנו מבחינת דלק. אנחנו מחליטים בקשר כבר יש דיווח על הרוגים ופצועים נוספים, ועל מסוק אנפה שנע פנימה לפנות אותם. שני מסוקי קרב נכנסים לסייע לכוח. צוות הבלקהוק חוזר לכוננות בגיבור. "אנחנו בסטנד-ביי", מספר י'. כשהאנפה מסתבכת, הם מוזנקים בפעם השנייה. "נכנסים שוב לאותו המקום", הוא אומר. מאז הפינוי הראשון האש גברה. אל הבלקהוק מצטרפים שני מסוקי קרב. בקשר מבטיחים ללוחמים שעל הקרקע שהיסעור בדרך. היסעור מתאים יותר לפינוי כוח בסדר גודל כמו זה שהיה בשטח. מצוות הבלקהוק מבקשים במטה חיל האוויר להעביר את המקל ליסעור.

"המדרון עליי"

האירועים מהרגע שרן מזומן וערן שמיר נהרגו ועד חילוץ כל הכוח בפינוי המסוק השלישי הם מהקשים בהיסטוריה של הסיירת. שש עשרה שנה חלפו מאז מבצע "מרכבות האלים", והלוחמים עדיין עוסקים במה שקרה בחלון הזמן הזה. זרע הפורענות טמון שם, אחרי הפגיעה הקטלנית ברן ובערן לוץ, כשניסו לגלות מי ירה עליהם ומאיפה - מתצפתים, אוספים ציוד, שואפים לצאת החוצה, יורים לכיוון מקומות חשודים, אבל לא מסתערים. לא חותרים למגע. לכך נוסף הציוד שהשאירו בשטח: "מדרון אדום", אמצעי תצפית שהיה אז מסווג וחדיש ונקנה לסיירת גם מכספי תרומות, ונשקי צלפים חדשים. "היה מישהו על הגבעה. הוא הרג לנו שני אנשים, את ערן ואת רן, והוא נשאר שם", מספר יאיר. "אחר כך הוא דיבר בראיונות בעיתונות של חיזבאללה. סיפר איך ?זינב בלוחמים הישראלים'".
איך הרגשתם?
"חונכנו לא להשאיר דברים בשטח - לא ציוד ולא מחבלים חיים. באחד המבצעים ביחידה הלוחמים כבר סיימו להרוג מחבלים, ניתקו מגע מהאויב, ונזכרו ששכחו סנדלי חבלה בשטח. הכי דבילי בעולם, משהו מספוג. אבל הם סיכנו חיים, חזרו חזרה, והביאו אותם. על זה גדלנו. ואנחנו השארנו מחבל חי בשטח, וציוד. הציוד הזה ישב לי על המצפון הרבה שנים, הרגשנו עם זה רע מאוד. בכלל, כל האירוע היה 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'". בלוויה של רן מזומן, ביום למחרת המבצע, פגש יאיר את אחד המפקדים שלהם לשעבר, שכבר השתחרר אז מצה"ל, וסיפר לו מה הוא מרגיש. "בטירונות חינכת אותי שאין דבר כזה, שאסור להשאיר בשטח מימיה שנפלה", הוא מספר. אבל המפקד לשעבר אמר לו: "עשיתם מצוין, היה עדיף לברוח משם מה שיותר מהר".
"הוא ממש שטף אותי על זה שאני מרגיש רע, אבל המשכתי להרגיש רע", אומר יאיר. "לקח לי כמה שנים. למרות שחיפשתי בשטח, והחזרתי תיקים של אחרים, את שלי לא מצאתי. זה קשה לי, וגם העובדה שבסוף לא התארגנו למשהו הרואי ופשוט חיכינו למסוק ויצאנו החוצה. אמרו לנו גם בתחקירים, למה לא קמתם, עליתם בחזרה לגבעה, חיפשתם את מי שפגע בכם, שהרג לכם שני חברים, וסיימתם מעמדת כוח לא מעמדת בריחה. אבל זה היה רכס ענק, אזור שלם, עם עשרות בולדרים, ולא ראינו אפילו נקודת יציאה".
"כל הזמן אמרתי להם, הפקודה מבני גנץ היא לחפש ציוד עד שיגיע המסוק", אומר צביקה. "גנץ אמר, ?ברגע שהמסוק נכנס אתה אומר לכולם להיכנס פנימה, זאת פקודה. הציוד עליי'. הוא אפילו אמר משהו בסגנון ?המדרון הזה הוא עליי', כי אמרתי לו שהמיוחד (אמצעי ראייה בלשון הקשר, חק"ב) בשטח ועוד לא מצאנו אותו. הוא אמר לי, ?אתה מחפש אותו רק עד שנכנס המסוק. נכנס המסוק, שכח ממנו'. וזה מה שהעברתי גם ללוחמים". רב סרן י' וסא"ל א' התבקשו לתדרך את צוות היסעור שעשה דרכו לכוח. ביניהם, הם מספרים, התחילו לחשב אם בבטן הבלקהוק יש די מקום ללוחמים שנשארו. י' עלה בקשר מול גנץ. "אני שואל אותו כמה לוחמים יש. אני זוכר שהוא אומר ?אחד שמונה'. לא ?שמונה עשרה'. אנחנו אומרים לו ?ניקח אותם'. ולא מקבלים אישור". בחיל האוויר התעקשו שהיסעור יחלץ. "הבנו שאנחנו צריכים לעבוד ב' שיווק' של האירוע הזה", אומר י'. " להסביר למה דווקא אנחנו, להיות החלטיים". " המסק"ר עולה גם הוא מול השולט (מנהל המרחב האווירי, חק"ב)", מספר א'. " הוא אומר שזאת טעות, שצריך להכניס אותנו, שזו נקודה קשה לנחיתה ושאנחנו כבר מכירים אותה". בסופו של דבר האישור ניתן. י' וא' נוחתים בגיבור ומורידים שם את ההרוגים והפצוע. הם מחליטים לקחת איתם בסבב השלישי, האחרון, את המכונאים המוטסים, את הרופא של יחידת 669 וציוד רפואי הכרחי. "אני שומע בקשר מישהו אומר ?אני יודע איפה הם, אני כבר נכנסתי, אני אכנס שוב'", אומר צביקה. עכשיו הוא יודע שהדובר היה י'. " משפט החלטי. אסרטיבי. הבנתי שהם בדרך, ואמרתי לחבר'ה ?באים'".
והתארגנתם?
"ספרנו את האנשים. אתה מתחיל סדרת מספרי הברזל וקולט מה קרה. כל מספר שני בערך אתה עוצר: זה נפצע, זה פונה, זה מת. אתה מתחיל להבין שהכוח פגוע קשות. אין אפילו מפקד שיערוך ספירה מסודרת. יושבים כמה סמלים ראשונים, ואנחנו, בינינו, סוגרים עניינים. מי נמצא, מי לא". י': "אותי הטריד אם אני יכול לפדות את הצ'ק הזה. לא היינו בטוחים שכולם ייכנסו. אמרנו למכונאי המוטס לצאת ולדחוף את הלוחמים פנימה, שיהיה מקום לכולם. רק שייכנסו ונעוף מפה. אני זוכר שהסתכלתי אחורה וראיתי שמצד אחד של המסוק כולם היו מחוצים. לאחרונים שנכנסו כבר היה מקום לשכב". "המון אנשים שנכנסים למסוק", משחזר ניר, אחד המכונאים המוטסים בצוות. "אני זוכר את מאיר (המכונאי המוטס השני, חק"ב) דוחף, ואני מסדר". מאיר: "נכנסתי בחזרה למסוק דרך החלון. נשענתי על כיסא הטייס, וככה חזרנו לארץ. ברור לי שאם לא היינו עושים שם את מה שעשינו, הרבה מהחבר'ה האלה היו מריחים את הדשא מלמטה".

מלאך בכחול

הם נחתו בגיבור קרוב לחצות. "אתה לא מתעסק עם רגשות", אומר י'. "אין חיבוקים, אין נישוקים. מורידים אותם וזהו". " היינו בשוק", אומר צביקה. מהמנחת לקחו את כל מי שלא נזקק לטיפול רפואי לתחקיר ראשוני אצל אלוף פיקוד צפון. "הלכנו לכיוון הלשכה", מתאר צביקה. "זה היה באמצע מאי, וירד גשם, טפטוף. ואני חשבתי: גשם, במאי? הכל היה מבולבל".
מה היה אצל האלוף?
"שם התחילה הציניות. זה היה מצב אבסורדי. כולנו עם צבעי הסוואה, מטונפים, ועמירם לוין מולנו. מושיבים אותנו בלשכה, מלוכלכים, עם דם. פתאום אתה מוצא את עצמך מתחת לניאון. לפני שנייה היית בקרב, כל הגוף אדרנלין, אתה מוצף. לי אישית היה קשה לעכל את זה. זאת אומרת, אתה שמח שאתה שם, אבל פתאום אתה גם קולט: קרה פה משהו, משהו נורא". אחרי התחקיר הראשוני אצל האלוף נערך גם תחקיר מצומצם, של המפקדים. את צביקה הביאו בתור נציג הסיירת. יחד איתו הגיע גם הקצין שהיה בנקודה המרוחקת יותר בשטח. גם הרמטכ"ל ליפקין-שחק ושר הביטחון מרדכי שאלו את צביקה שאלות. הם רצו לדעת. נשאלו שאלות בתחום המודיעיני, איך הופתע הכוח. "פתאום נפלה עליי אחריות", אומר צביקה. אז גם עלתה סוגיית הצל"ש. "יומיים אחרי האירוע בני גנץ הבין שאני לא אקבל צל"ש", צביקה מספר. "הוא עשה לי מחווה, לקח אותי לאירוע התרמה של עמותת הצנחנים, ושר הביטחון היה שם. אני זוכר שנסעתי ברכב איתו ועם הסמח"ט. חייל פשוט, יושב איתם באוטו, והם כל הדרך רק טופחים לי על השכם ואומרים לי כל הכבוד. כשהגענו לשם העלו אותי על הבמה. 'הלוחם של הסיירת, שלקח פיקוד בהיתקלות האחרונה'. ואיציק מרדכי טופח לי על השכם, והצלם של החטיבה בא, עושה לי פיקצ'ר עם השר". את התמונות האלה מעולם לא קיבל. "גנץ אמר לי ?הכל יהיה בחטיבה, תבוא לחטיבה, תקבל'", הוא מסביר. "באתי לחטיבה אחר כך, היה שם סמח"ט ב'. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. ?מה אתה רוצה?' נעלבתי . אמרתי ?מה, אני צריך עכשיו לרדוף אחרי הכבוד?' פשוט הלכתי משם".
ועם גנץ יש לך קשר?
"לא. אני פוגש לפעמים את הרל"ש שלו. אבל אני מרגיש לא נוח להגיד לו ?תמסור ד"ש לבני, מצביקה, הקשר'". מסוקי הקרב של חיל האוויר השטיחו את אזור ההתקלות, וההנחה הייתה שהציוד שהושאר בשטח הושמד בהפצצות. המשימה הושלמה כמה שבועות אחר כך, כשהמטען שהניחו הלוחמים הופעל בעזרת מזל"ט. מפקד הגזרה של חיזבאללה נהרג, מחבל נוסף נפצע. "היינו ציניים. ספרנו כמה הרגנו להם וכמה הם הרגו לנו", אומר צביקה. "היינו גברים צעירים שלא ידעו להתמודד עם רגשות. בתור לוחם סיירת מחנכים אותך לשים את כל הרגשות בצד. בטווח הקצר זה חינוך מעולה, בטווח הארוך זה תוקע". בצה "ל הופקו לקחים. הוחלט על שרשרת פיקוד שתגיע עד אחרון הלוחמים בכוח. החליטו גם לפצל בין תיקים למסווגים ולא מסווגים. תיקים מסווגים סומנו. סיירת צנחנים, ספגה מכה קשה. "זעזוע", אומר מוטי. הוא היה אז כבר לקראת סוף התפקיד. החליף אותו איתן בלחסן, שנהרג בלבנון בפברואר 99', שנה וחצי אחר כך. "האם עצרנו אפילו לדקה אחרי 'מרכבות האלים'? " שואל מוטי. "התשובה היא לא". הלוחמים זוכרים אחרת. "לסיירת היה קשה להתאושש", אומר יאיר. הוא, צביקה, ספי וליאור השתחררו באותו הקיץ, זמן קצר אחרי המבצע. מהבקו"ם נסעו ישר לסיני. "אני זוכר שבכל התקופה שאחרי המבצע היינו ישנים זה אצל זה, כאילו אנחנו עוד בצבא", נזכר יאיר. "היינו צוות מגובש גם לפני המבצע, אבל מה שקרה חיבר אותנו לעד". סיפור המבצע מלווה אותם עד היום. "יש מי שמדחיקים הכל, לא רוצים לשמוע", מתאר ליאור. "יש מי שזה פשוט מקביל לחיים שלהם. טסתי לבלגיה אחרי השחרור, עבדתי באבטחה. בדיוק יצא הסרט ?להציל את טוראי ראיין'. הלכנו שניים שהיינו יחד בצוות לראות אותו. אחרי עשר דקות יצאנו עם דמעות בעיניים, רועדים. לא היינו מסוגלים".
סיוטים?
"אני במקור מכפר תבור. יש שם כפר בדווי, שיבלי. בכל פעם יש חתונות ויריות. בשנים הראשונות הייתי מתעורר מזה בלילה מבועת, מזיע. באחת הפעמים רצתי לאבא שלי. אמרתי לו ?אבא, יורים עלינו', ואני עושה ככה, עם יד על הראש. ואבא שלי ?מה יורים? לא יורים. הכל בסדר'". צביקה : "לי נפל האסימון רק כשבלחסן (מפקד הסיירת הבא, כאמור, חק"ב) נהרג. כל הזמן הצלחתי להחזיק מעמד עם מה שהיה, לדחוף קדימה, להתגבר על זה בלי יותר מדי התמודדות רגשית. אבל זה כאילו שם לי את הזבנג". יאיר : "היה לי קשה עם העובדה שלא מצאנו את כל הציוד. זה משהו שהפריע לי מאוד, אף שזה היה שולי לעומת ההרוגים. לפחות על ההרוגים אין לי רגשות אשם. אני לא חושב שהיינו יכולים להציל את מי שנהרג".
בנוגע לציוד אתה מרגיש אשם?
"כן".
אנשי צוות האוויר, הטייסים, המכונאים והרופא של יחידת 669 קיבלו צל"ש ממפקד חיל האוויר. ובכל זאת י' מתעקש: "אני לא חושב שעשינו משהו חריג". במשך 16 שנה לא פגשו הטייסים את הלוחמים שחילצו. "הנחמה שבניתוק", אומר סא"ל א'. אחד מדודיו נפצע קשה בצבא ופונה במסוק. כשא' קיבל את הצל"ש כתב לו הדוד שיר, על "המלאך בכחול". " לכן אני יודע איך זה נראה", הוא אומר, "איך זה מצטייר מהצד השני. אבל אנחנו עושים את העבודה שלנו, כמו שהלוחמים עושים את שלהם". "אתה במין בועה", אומר י'. "אתה רוצה את הניתוק כדי שתגיע גם למשימה הבאה בראש נקי. אתה לא רוצה להסתכל להם בעיניים. אתה מתורגל לעשות מה שאתה צריך, בלי רגשות". גם הלוחמים היססו. רצו לפגוש את הטייסים, אבל פחות ששו להתראיין. הם הסכימו בעיקר כדי להנציח את חבריהם, שנהרגו במבצע. "אנחנו לא רוצים לפתוח שוב את הפצע", אמר לי יאיר על מה שממילא לא נסגר. רק לפני כמה שבועות נסעו יאיר וצביקה לאזכרה של רן מזומן. יחד, באותו האוטו. "דיברנו על המבצע חלק גדול מהנסיעה", מספר יאיר. "שוב ניתחנו את מה שהיה שם".
"לו אני היום בן עשרים ואחת, ואני שם", אמר, "אני חושב שלא היינו מוותרים. היינו אומרים למסוק ?חכו שתי דקות. נקום, נעשה עוד סריקה. לפחות לגבי הציוד'. לגבי המחבל שירה עלינו, זה היה הרבה יותר מסובך". ("מעריב", 12.07.2013)

אלוף עצבות\ מאת אביחי בקר

כמה קצינים בצה"ל מקבלים דרגת אלוף בגיל 42? וכמה מפקדים בכירים מוכנים לעלות על במה ולהגיד - נכשלתי? סוד הקסם העצוב של אלוף פיקוד הצפון החדש, בני גנץ

http://www.haaretz.co.il/1.789106
"אני אוביל את החטיבה בהשקט ובבטחה", היה המשפט שבו פתח את שיחת ההיכרות כשהתמנה בספטמבר 96' למפקד חטיבת הצנחנים. כאן הוא עצר, בעיניים חצי עצומות הוא שאף מהסיגריה, ובטרם המשיך בדבריו המסר כבר היה ברור: ההתנהלות מעתה והלאה תהיה שונה לחלוטין מהסגנון שאפיין את קודמו ישראל זיו. הקצינים התקשו לעכל את העצמאות והחופש שהוגשו להם פתאום במנות גדושות, אחרי שהתרגלו לנוקשות של קודמו, שהכתיב להם 24 שעות ביממה מה עליהם לעשות. גנץ, הקוטב ההפוך מזיו ה"פרוסי", הציע דגם של מנהיגות מרוככת שיש בה לא מעט מרכיבים אזרחיים. הוא גילגל את היוזמה לפקודים והיו שלא עמדו במעבר הקיצוני. חסרה להם הלוחמנות והכוחניות של המח"ט היוצא. אחרים נשמו סוף סוף לרווחה. "הצנחנים ייזמו, יובילו, יהוו דוגמה ומופת וינצחו בקרב", היה המוטו שלו, והודות לאנושיות ששידר הוא הצליח לרתום לשירות קבע כמעט כל מי שרצה. נקי, מחושב, לאט לאט, אין ספק שקצין אג"ם של גנץ בצנחנים, איתי וירוב, קלע בול כשהצמיד לו את הכינוי "בני-חותא". גנץ כדרכו השכיל להקיף את עצמו באנשים מעולים, הוא היה תכליתי וממוקד מאוד ואת הטיפול בתחומים שלא עניינו אותו הוא השאיר לחבר הנאמנים. הוא לא טבל את הידיים בבוץ, המנהיגות שלו היתה מרוחקת, לא צ'פחות ולא הסתחבקות. "הוא לא היה חבר, הוא היה אבא", מעידים פה אחד המג"דים ששירתו תחתיו, רובם ככולם אוהדים מושבעים. מצד שני, הם זוקפים לחובתו את הטיפול הרך מדי במפקדים שמשכו לכיוונים שליליים. "הוא לא ממהר לבעוט, הוא מעל הדברים האלה, וכשהוא כבר מבחין בתככנים הוא מתעלם. בצנחנים זה איכשהו הסתדר, אבל בפיקוד צפון, שהוא לא המגרש הביתי שלו, העדינות עלולה להיות בעוכריו". לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה. האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי. "מח"טים אחרים היו מתחקרים, מפיקים לקחים וממשיכים הלאה בלי להניד עפעף", אומרים הקרובים לו, "אבל בני התקשה להתאושש". כשעמית משכבת האל"מים אומר לי "תבדוק למה הוא עצוב" - זה האירוע שהוא רומז עליו. יש לא מעט מקטרגים הטוענים שגנץ סובל ממינון יתר של רגישות לאבידות, שאמנם לא חסר לו אומץ לב אבל בעקבות "מרכבות האלים" הוא נהיה זהיר מדי, שונה ללא הכר מגנץ הקודם. קומתו שחה, ולא רק כמשל. מכל מקום, במקרה או לא במקרה, עד לתפקיד הבא הוא יצא ללימודים בוואשינגטון. (מתוך הכתבה "אלוף עצבות" מאת אביחי בקר, הארץ, 26 באפריל 2002.)


להלן קישור לסרט שנעשה על המבצע:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)