 |
12-06-2013, 13:48
|
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,565
|
|
|
קרב תל חי: כרוניקה של מהומה וגבורה.
פורסם במקור בגליון 24 של 'סגולה' - כתב עת ישראלי להיסטוריה, מאי 2012. הזכויות לתרשים שמורות ל'סגולה'.
קרב תל-חי: כרוניקה של מהומה וגבורה[1]
יגיל הנקין
ייתכן שכאמל חוסיין, אחיינו הצעיר של מוכתר הכפר חלסה שעליו נבנתה לימים קרית שמונה, רצה בעיקר להתרברב. הימים היו ימי ההתקוממות הערבית נגד הצרפתים שליטי לבנון וסוריה. בי"א באדר תר"ף (1.3.1920) יצא כאמל (לימים אחד ממשתפי הפעולה הגדולים של ההגנה) ברעש גדול לתל חי, אחת מארבע הנקודות של היישוב היהודי בגליל העליון שניסו לשמור על ניטרליות בסכסוך. מנהיגי המרד הצהירו שאין להם דבר נגד היהודים, ואחד מהם אף הבטיח כי בסיומו ישלם ליהודים פיצויים על כל נזק שייגרם להם.
בתמונה: תל-חי בשנות העשרים
בתל חי שהו באותה עת כ־35 איש, ובכפר גלעדי הסמוכה כ־25. רובם היו ללא ניסיון צבאי, וחסרו להם נשק ואספקה. המצב היה מתוח מאוד. שודדים ובני בליעל הסתובבו באזור, ובתל חי כבר נפלו קרבנות: שניאור שפושניק נהרג בהתקפה על היישוב בכ' בכסלו תר"ף (12.12.1919), ובי"ז בשבט (6.2.1920) נהרג אהרן שר בקרב נגד ערבים שתקפו פועלים שעסקו בחריש בשדה ליד היישוב. באותה תקופה דיווח ערבי ידידותי תושב חלסה כי קיימת סכנה שהמרד הערבי יופנה כלפי היהודים בגלל הסתה של מפקד אזורי שהיה אנטישמי.
למרות זאת היחסים עם ערביי חלסה היו סבירים. אנשי תל חי וכפר גלעדי טחנו את חיטתם בחלסה, ותושבי הכפר סייעו לאיש 'השומר' מרדכי יגאל כאשר הותקף בידי ערבים וסוסתו נהרגה. יגאל סיפר שכאמל חוסיין היה אמנם בין התוקפים, אך הוא התנצל כאשר זיהה את יגאל וטען כי התוקפים סברו שמדובר במרגל צרפתי. כאמל אף נתן ליגאל את אחת מהטובות שבסוסותיו כפיצוי. בל' בשבט חיפשו אנשי חלסה צרפתים בכפר גלעדי ובתל חי תחת עינם החשדנית של המתיישבים, שלא בטחו בהם אך גם לא ראו בהם אויב.
לוחם יהודי מרוסיה
כשהגיעו כאמל ומרעיו לתל חי בי"א באדר היה יוסף טרומפלדור בכפר גלעדי, לשם הלך כדי להביא אספקה. טרומפלדור, שנולד ב־1880, היה החייל היהודי המפורסם בעולם באותה תקופה. ב־1904 הוא איבד את ידו השמאלית בעת ששירת ביחידת קומנדו במלחמה בין רוסיה ליפן, ובשל גבורתו זכה לדרגת מש"ק, שהייתה נדירה בקרב החיילים היהודים בצבא הרוסי האנטישמי, ואף זכה באותות הצטיינות. לפני מלחמת העולם הראשונה עלה טרומפלדור לארץ והיה ממקימי הקומונה שניסתה להיאחז בחוות מגדל. עם פירוק הקבוצה עבר לדגניה ועבד בחקלאות.
בתמונה: טרומפלדור חורש במגדל
כיוון שהיה נתין של רוסיה, שנחשבה ארץ אויב, נאלץ טרומפלדור לעזוב את ארץ ישראל עם פרוץ מלחמת העולם. הוא נסע למצרים, שם היה שותף להקמת 'גדוד נהגי הפרדות' — גדוד שירותים יהודי שפעל בחזית גליפולי ב־1915 - ושלח ידו בפעילויות ציוניות רבות ובהן גם הקמת גדוד יהודי להגנה עצמית ברוסיה המהפכנית. בסוף 1919 חזר ארצה, ואז ביקש ממנו ישראל שוחט, מנהיג ארגון 'השומר', לסייר בגליל ימים אחדים ולדווח על המצב. כאשר ראה טרומפלדור את מצבם העלוב של היישובים החליט להישאר ולסייע בארגון ההגנה עליהם. במהלך שהותו בגליל העליון נשדד בידי בדואים בחמארה, השתלט מחדש על מטולה ומונה ליושב ראש ועד ההגנה בתל חי. הוא לא היה מפקד הנקודה ולא תמיד קיבלו את עצותיו.
טרגדיה של טעויות
תל חי הורכבה מחצר שמסביבה בניין וגדר אבן. לבית הייתה קומה שנייה קטנה במרכזו. למתחם היו שתי כניסות — שער גדול בכניסה לחצר ששימש בעיקר למעבר בהמות, ודלת מצדו האחורי של הבניין שדרכה נכנסו לחדר האוכל. השער הראשי היה פרוץ, וטרומפלדור ביקש במכתביו למנהיגים שישבו בתל אביב סיוע במימון התיקון.
פנחס שניאורסון, איש 'השומר' מכפר גלעדי שרעה את עדר הפרות הקטן של כפר גלעדי סמוך לתל חי, ראה ערבים מתקרבים ומיהר להכניס את העדר לחצר מחשש שמדובר בשודדים. כאמל ואנשיו דרשו להיכנס לחצר כדי לחפש צרפתים, אף שהימצאות צרפתים במקום לא הייתה סבירה במיוחד. אפשר שכאמל התכוון להיכנס, להפגין את סמכותו לעיני מלוויו ולצאת, אך לא כך התגלגלו הדברים. הגרסה המקובלת היא שטרומפלדור הוא שאישר להם להיכנס, אולם האמת היא שהוא כלל לא היה במקום בהגיעם. לפי עדויות אחדות שניאורסון, שידע מעט ערבית, התיר להם להיכנס. לימים טען שניאורסון שטרומפלדור אישר לערבים להיכנס למרות שהוא עצמו התנגד לכך, אולם כפי שנראה בהמשך זו אינה העדות הבעייתית היחידה של שניאורסון.
בהתחשב במערכת היחסים עם חלסה ובכך שהערבים חיפשו בעבר צרפתים ביישובים, לא הייתהסיבה מיוחדת למנוע זאת מהם — מה גם שקשה היה למנוע גישה אל החצר דרך השער הפרוץ, למעט בהתנגשות גלויה. כאמל ואנשיו נכנסו כנראה דרך דלת חדר האוכל והחלו להסתכל סביב.
כאשר נודע שהערבים מתקרבים לתל חי יצא טרומפלדור בראש אנשים אחדים מכפר גלעדי לתל חי. בהגיעו מיקם את המתיישבים בעמדות הגנה. בקומה השנייה, שנחשבה כנראה בטוחה יותר, מוקמו שתי נשים, דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק, ועמן גם יצחק קנייבסקי (קנב) שלא ידע להשתמש בנשק והחובש זלמן בלחובסקי שהיה חמוש ברובה מדוכה. יחד אתם היה גם זאב שרף, מתנדב יהודי אמריקני ששוחרר מהצבא הבריטי.
במהלך החיפוש נשלח שאול מאירוב (לימים אביגור) לכפר גלעדי, בדרישתו המפורשת של כאמל,כדי להודיע לאנשי היישוב שלא יֵצאו ממנו שמא ייחשדו כמרגלים. הגם שמאירוב לווה במשמר הואעוכב בדרכו על ידי חמושים ערבים שלקחו את נשקו, האשימוהו שהוא מרגל ושחררוהו רק אחרי שכאמל עצמו אישר את דבר שליחותו.
בינתיים הלכו הרוחות והתלהטו בתל חי. אחד הערבים טען כי העובדה שהמתיישבים חמושים וניצבים בעמדות הגנה מעידה שהם פרו צרפתים ואנטי ערבים. המתיישבים השיבו כי מצב הביטחון מחייב אותם לזהירות גם מול ידידים. בעוד טרומפלדור מלווה את האורחים הלא קרואים בחיפושם בקומה השנייה, שמע נתן ז'ולטי (זהבי), גזבר תל חי, בוגר גדוד נהגי הפרדות ודובר ערבית, ערבים מדברים על פריקת הנשק מהמגנים. הוא דיווח לטרומפלדור, וזה ירד לחצר, החליף את בלחובסקי בבנימין מונטר הפציפיסט, ואמר לז'ולטי להודיע לחברים האחרים להתכונן לפקודת ירי. זמן קצר לאחר מכן צעקה דבורה דרכלר מן העלייה שהערבים מנסים לקחת ממנה את הנשק. טרומפלדור ירה מאקדחו ירייה בודדת כפקודה לפתיחה באש, והקרב החל כנראה בסביבות 12:30 בצהריים.
מהומה בחצר
המהומה הייתה רבה. הערבים בתוך תל חי תפסו מחסה וירו, והערבים שהיו בחוץ ירו פנימה. יעקב טוקר ירה באחד הערבים ביציאה מן העלייה ומיד אחר כך נפגע וגסס בעמדתו. בחדר האוכל ירה שניאורסון ופגע בערבי או שניים. דבורה דרכלר נפגעה מכדור בפיה, דבר שגרם לאברהם הרצפלד, מראשי 'אחדות העבודה' שהגיע למקום בערב, לכתוב: "יש מקום לחשוב שהיא איבדה את עצמהבמומנט הקשה" (נקדימון רוגל, 'פרשת תל-חי - תעודות להגנת הגליל העליון בתר"ף, 1919-1920', עמ' 280), אף שהדבר אינו סביר ואינו מתיישב עם צעקתה לטרומפלדור. סביר יותר שהיא נהרגה על ידי כאמל או על ידי אחד ממלוויו. לימים טען כאמל כי נפלט כדור — הוא לא ציין למי — וכי הקרב החל בשל אי הבנה. זמן קצר אחר כך הושלך רימון לחדר העלייה וכל מי שהיו בו נהרגו למעט קנייבסקי שאיבד את הכרתו.
טרומפלדור יצא לחצר ושם נפצע. לימים טענו רבים שהוא רץ לסגור את השער, אלא שהשער היה פרוץ ולא ניתן היה לסגור אותו. מן הסתם כוונתו של טרומפלדור הייתה למנוע פריצה דרכו. אחד המגנים סיפר:
עמדתי ליד האורווה ופתאום בא חיימקה וצועק: טרומפלדור נפצע, נהרג ... רצתי אליו ... "אה, טרומפלדור, טרומפלדור!"התפרץ מפי, והוא אומר באותה בת צחוק הטובה: "אין דבר, אין דבר, עשה לי רק פרביאזקה" (תחבושת) ('קונטרס - לידיעות, שיחות ומכתבים' ע"ב, ה' באדר תרפ"א).
טרומפלדור נפגע שוב, וכמוהו ז'ולטי שניסה לחלץ אותו. לבסוף חולץ טרומפלדור אל חדר האוכל כשהוא פצוע שלוש פעמים, ושם טופל על ידי אחד מהמגנים, כנראה החובש זלמן בלחובסקי.
לאחר שטרומפלדור נפצע, לקח שניאורסון את הפיקוד. לדבריו אמר טרומפלדור "לעזאזל שניאורסון! קיבלתי כדור. אתה המפקד" ('קונטרס' ל"א, ז' בניסן תר"ף. מובא בספר 'פרשת תל-חי', נספח ט"ו, עמ' 445). על פי גרסה אחת גם לאחר פציעתו סייע טרומפלדור בפיקוד על הקרב, אך לטענת שניאורסון טרומפלדור רק שאל "אם החברים העומדים על יד החלונות עומדים היטב או לא. 'תמסור להם שיעמדו בכבוד לעם', בזה היה גומר. בשום פקודות לא התערב" (שם, עמ' 446). לאחר שלב הפתיחה נוצר בתל חי מצב המזכיר את הקרב המשולש בסרט 'הטוב, הרע והמכוער', כדברי שולמית לסקוב, הביוגרפית של טרומפלדור:
הערבים בעלייה היו לכודים בפנים ולא יכלו לצאת, שכן לעבר שער היציאה ירו ארבעה חברים ... בצד הצפוני התנהל קרב יריות בין הערבים מבחוץ לבין החברים מבפנים ... המגנים לא יכלו לצאת מן הבית לחצר כי עליה חלשו מלמעלה הערבים שבעלייה ... גם בתוך החדרים נמנעה התנועה ... עזרה מבחוץ למגנים הנצורים לא יכלה להגיע כיוון שעתה הקיפו הערבים את תל חי, ואילו לערבים בחוץ לא הייתה הנהגה מכיוון שקציניהם היו שבויים [לכודים] בפנים ('טרומפלדור - סיפור חייו', הוצאת כתר, עמ' 235).
כאמל צעק שמדובר באי הבנה וביקש לצאת ולהרגיע את הרוחות. שניאורסון סירב תחילה אך לאחר מכן הסכים, הגם שטרומפלדור דרש לשבות את הערבים כיוון שהם מנעו את התנועה בחצר ואת המגע בין המגנים. למרות האישור לא הצליחו כאמל ואנשיו לצאת, שכן מגנים אחדים לא שמעו את פקודתו של שניאורסון וירו לכיוונם. לימים סיפרו אחדים מוותיקי תל חי כי הערבים הצליחו לצאת לאחר שאברהם בן יוסף, שהיה באורווה בעמדה המנותקת מהאחרות, חשב ששאר המגנים נהרגו והחליט להיכנע. שותפיו לעמדה החליטו להתאבד ואף הסירו את שרוכי נעליהם לשם כך: בשל אורכו של הרובה התורכי, מי שרצה להתאבד היה צריך לקשור שרוך נעל אל ההדק, כיוון שבעוד הקנה בפיו היד לא הגיעה אל שמורת ההדק. בן יוסף יצא החוצה ונלכד בידי כאמל וחבריו שהקיפו את החצר בסיבוב ניצחון כשהוא משמש להם מגן אנושי. אחר כך הם שחררו את בן יוסף ונטשו את החצר.
לאחר יציאה זו השתרר שקט זמני; טוקר - גוסס או מת מחמש פגיעות, כולל אחת בראשו - פונה פנימה. אחדים מהמגנים סברו כנראה שהקרב נגמר. לימים סיפר מרדכי (מוט) ברוורמן כי ניצל את הזמן היטב: הוא "אסף ביצים מהלול והכין חביתה גדולה כדי לעודד את רוחם של החברים" (אהרן שמי בשיחה אישית עם ניר מן, 1995). בשלב זה אישרו המגנים לערבים לפנות את נפגעיהם מהחצר ללא נשקם.
כנראה שרק אז גילה מישהו את ההרוגים בעלייה וסיפר זאת לשניאורסון, ששמר את הדבר בסוד. ברוב המקורות נטען כי חילופי אש התחדשו מאוחר יותר, אך כנראה בעוצמה פחותה. שניאורסון הורה לחסוך בתחמושת. בשלב מסוים נשמעה גניחה מן העלייה והמגנים נזעקו לשם ומצאו את קנייבסקי חי ואת האחרים מתים. לא ברור כיצד לא הרגישו בהיעדרם עם תחילת ההפוגה.
הערבים לא ניסו לכבוש את תל חי למרות עדיפותם המספרית ולמרות שיכלו לתפוס עמדות שולטות ולצלוף לתוך החצר. ערבים אחדים עמדו מאחורי קיר האורווה וניסו להטיל מחצלות בוערות על הגג. מסופר שיעקבזון זרק שני רימונים לעבר המתקהלים והם ברחו במרוצה לגבעת האקליפטוסים הסמוכה. שני רימוני רובה סילקום גם משם. שנים אחר כך תפח הקרב בזיכרונותיו של פנחס שניאורסון והוא כתב: "צווחות טירוף ואנקות פצועים ... הערבים ברחו בבהלה בהשאירם אחריהם הרוגים רבים" ('פנחס שניאורסון, בשורה הראשונה', בעריכת שלמה שבא, עמ' 82). עדותו ב-1920 הייתה מינורית יותר.
לפי הגרסה המקובלת הקרב שכך עם לילה. בחילופי האש שהתרחשו לאחר שכאמל ואנשיו יצאו מתוך תל חי לא היו כנראה נפגעים רבים, יהודים או ערבים. מספר ההרוגים הערבים בקרב כולו אינו ידוע.
התגבורת מתמהמהת
שאול מאירוב (אביגור) העיד כי "אנשי כפר גלעדי לא סייעו במאום להדיפת ההתקפה" ('פרשת תל-חי', עמ' 18). גם מעדויות נוספות עולה שלא נעשה מאמץ מרוכז מצד אנשי כפר גלעדי לסייע לתל חי, הגם שעדות אחת וזיכרונות מאוחרים מדברים על השתתפות פעילה בקרב.
ייתכן שהיעדר הסיוע נבע מכך שיריות היו כה נפוצות עד שתחילה לא חשדו אנשי כפר גלעדי שמתרחש משהו חריג בתל חי, וגם מכך שבתל חי היו יותר אנשים מאשר בכפר גלעדי. יצחק מולדבי סיפר כי בסביבות שלוש אחר הצהריים יצא בראש פטרול קטן מכפר גלעדי לכיוון תל חי, אך בשל סוודר בהיר שלבש - שהיה שייך לדבורה דרכלר - זיהו אותו הערבים ופתחו באש. הוא אומר כי קודם לכן "הסביבה הייתה שקטה", אך היו "המון בדווים בחורשה ליד המשק" ("אפיזודות מימי תל-חי", בתוך 'ספר השומר - דברי חברים' בעריכת יצחק בן-צבי ואחרים, עמ' 281). גם מרדכי יגאל, שהיה במטולה באותו זמן, העיד לימים: "שמענו יריות והתפוצצויות מצד ההרים ... לא שיערנו שהדבר היה בתל חי ... היריות לא פסקו כל הזמן, אך זה היה דבר רגיל" (מרדכי יגאל, 'עלי אוכף', בעריכת ירמיהו רבינא, עמ' 83). ד"ר גרשון (ג'ורג') גרי, הרופא של כפר גלעדי, סיפר: "בשעה אחת פסקו היריות והיה שקט במשך שעה שלמה. אנחנו אכלנו בשעה זו ארוחת צהרים"; ('קונטרס' כ"ט, כ"ב באדר תר"ף). עדויות אלה ועדויות נוספות מוכיחות כי הערבים לא הפעילו כוח אש רב נגד כפר גלעדי והמצב לא נתפס כחריג.
בשלב כלשהו הזעיקו אנשי כפר גלעדי עזרה ממטולה באומרם כי "מהשעה העשירית יורים על תל חי. שמה מלחמה עזה ואינם יכולים לגשת לשמה. בקשו עזרה 15 איש מהקבוצה במטולה" ('פרשת תל-חי', תעודה 176, עמ' 277). לא ברורה הסתירה בין תיאור זה לתיאורים האחרים. אפשר שלאחר הירי על הפטרול הבינו בכפר גלעדי כי המצב חריג. התגבורת ממטולה כללה את אברהם הרצפלד וכ-15 אנשים נוספים, ועם חשכה - בערך בחמש וחצי לפנות ערב - הם יצאו מכפר גלעדי לתל חי יחד עם הרופא ד"ר גרי ואנשים נוספים.
במקביל נשלחו שלושה ממגני תל חי לכפר גלעדי להזעיק עזרה. הם התעכבו ביציאתם עד שסבלנותו של טרומפלדור, שנמנע בדרך כלל מגידופים, פקעה והוא קרא לשניאורסון: "תגרש כבר את הבשי-בוזוקים לעזעזל" ('קונטרס' ל"א, ז' בניסן תר"ף, 'פרשת תל-חי', נספח ט"ו עמ' 447). 'באשי-באזוקים', שפירושו 'חלולי הראש' או 'חסרי המנהיג', היה כינוי גנאי לחיילים תורכים לא סדירים שנודעו לשמצה בשל היעדר המשמעת שלהם, ובהשאלה שימש הביטוי כינוי לחוליגנים.
השלושה יצאו לכיוון כפר גלעדי, וכמעט התרחש אסון כאשר הם נתקלו בחושך בתגבורת שיצאה מכפר גלעדי. לבסוף הגיעה התגבורת לתל חי ומצאה שם פצועים, הרוגים ומהומה גדולה.
מילים שעשו היסטוריה
ד"ר גרי ניגש לחדר הפצועים ושאל את טרומפלדור לשלומו. לפי ההיסטוריוגרפיה הציונית הקלסית אמר לו אז טרומפלדור את המשפט המפורסם "טוב למות בעד ארצנו". לימים היו שפקפקו בכך שמשפט כזה אכן נאמר. כך טענה ההיסטוריונית עדית זרטל כי ד"ר גרי לא הכיר קודם לכן את טרומפלדור וכיוון שגרי היה אמריקני וטרומפלדור רוסי לשניים לא הייתה יכולת ממשית לתקשר ("המעונים והקדושים - כינונה של מרטירולוגיה לאומית", 'זמנים' 48, 1994). באווירת ניפוץ המיתוסים שהתפשטה בארץ בעשורים האחרונים קיבלו טענות כאלו הד ציבורי נרחב, ובדומה להן הטענה מחוסרת הבסיס ההיסטורי כי למעשה רק קילל ברוסית.
לאמיתו של דבר לא חסרו להם כנראה דרכי תקשורת: ד"ר גרי נולד באוקראינה ועבר לארצות הברית רק בגיל 15, ולכן סביר לשער שידע לפחות מעט רוסית, וגם צאצאיו העידו שדיבר רוסית. הוא גם הגיע לישראל לראשונה כבר בינואר 1919 ובוודאי הכיר את טרומפלדור, שהרי הוא מעיד ביומנו שבארוחת בוקר בכפר גלעדי ישב לידו. טרומפלדור דיבר וכתב עברית, ואף בשפה זו כנראה יכלו לתקשר. שאול מאירוב (אביגור) ואחרים טענו שהעברית שבפיו הייתה עלובה, אך לעומתם ז'ולטי ובלכובסקי טענו שטרומפלדור דיבר עברית טובה, אם כי במבטא רוסי כבד, וכך עולה גם מעדויות נוספות. טרומפלדור ידע גם אנגלית בסיסית. ביומן 'גדוד נהגי הפרדות' שניהל הוא מזכיר שיחה עם המפקד הבריטי באלכסנדריה: "הבנתי כמעט את כל דברי הגנרל גם בלי עזרת המתרגם והרבה עניתי אני עצמי באנגלית" ("יוסף טרומפלדור - יומן גדוד נהגי הפרדות", בתרגומו של מיכאל דרור ובעריכת שולמית לסקוב, 'קתדרה' 7, אפריל 1977, עמ' 221). ד"ר גרי דיבר כמובן אנגלית שוטפת. סביר בהחלט שטרומפלדור וד"ר גרי יכולים היו לדבר באחת משלוש השפות, אם כי נוכחותו של אברהם הרצפלד, שידע עברית ורוסית, מעידה כנראה שהשיחה לא התקיימה באנגלית.
לפי הדו"ח שכתב ד"ר גרי אמר לו טרומפלדור: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ" ('קונטרס' כ"ט, כ"ב באדר תר"ף. הובא בספר 'פרשת תל-חי', נספח י"ד, עמ' 441) בליל הקרב כתב הרצפלד באירוניה:
קיבלנו בשורה טובה שט' [טרומפלדור] מסוכן ואין כבר תקווה. ניגשתי אליו, הוא הכירני בקול [לפי הקול. בתל חי לא דלקו אורות] וענה לי על שאלתי "מה שלומך?" - "לא נורא!"בלי שום אנחה כלשהי. "כדאי למות בשביל ארץ ישראל" הוא הוסיף (שם, תעודה 176, עמ' 278).
שנים מאוחר יותר טען ז'ולטי, ששכב אף הוא פצוע בחדר, כי גם הוא שמע את טרומפלדור אומר זאת. גרי כתב באותו דו"ח כי טרומפלדור "רצה מאוד שיעבירוהו משם אחרי שאמרתי לו שאעבירהו למטולה כדי לנתח את הפצעים"; (עמ' 441), ואין ספק שקיווה לחיות. מדבריו של ד"ר גרי עולה שמשמעות המלים "טוב למות בעד ארצנו" (או 'כדאי למות בעד הארץ') לא הייתה צוואה של אדם הנוטה למות, כפי שגורסת המיתולוגיה הציונית, אלא אמירה של מי שחושש שימות אך מבקש עדיין להיאחז בחיים.
יש הסוברים כי טרומפלדור ציטט בלטינית את אמירתו של המשורר הרומי הורציוס, Dulce et decorum est pro patria mori;, כלומר "מה נעים ונכון למות למען המולדת"' אולם לו כך היה לא היו שני אנשים מתרגמים באופן בלתי תלוי מלים אלה ל"כדאי למות". ראיה אפשרית לכך שטרומפלדור אמר משפט זה בעברית היא הדמיון הבולט בינו לבין נוסח מכתב התנחומים שכתב בעברית לאביו של החייל וורטהיימר שנהרג בגדוד נהגי הפרדות: "אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תיוודע שנפל בנך בתור גיבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל" (נקדימון רוגל, "ורטהיימר הצעיר", 'עת-מול' 155, מרץ 2001, עמ' 21).
הגיבור מת, הסמל נולד
בלילה הוחלט לפנות את תל חי. שניאורסון ייחס את הפקודה לוועד ההגנה של כפר גלעדי. "כשהמפקד [שניאורסון] אמר לט' [טרומפלדור] שאנו עוזבים את תל חי על מנת להתבצר בכפר גלעדי, הסכים" ('קונטרס' ל"א, ז' בניסן תר"ף). מעניין כי בתיאוריו של שניאורסון יש רק הוראה אחת של טרומפלדור בכל הקרב - להעביר את הפיקוד לשניאורסון, והסכמה אחת בלבד - לנסיגה מתל חי. בזיכרונותיו עובר שניאורסון ללשון רבים כשהוא מספר על פינוי תל חי ועל שרפתה: "החלטנו להעלות באש את הבניינים"; (פנחס שניאורסון, 'בשורה הראשונה', עמ' 85). עד אז כמעט כל דבריו מנוסחים בלשון יחיד: "החלטתי", "אמרתי" וכדומה. דומה כי שניאורסון ניסה לחלוק באחריות לפקודות הבעייתיות, אך לתאר את עצמו כאחראי הבלעדי לניהול הקרב.
במהלך פינוי הפצועים לכפר גלעדי מת טרומפלדור מפצעיו. ישעיהו דרזנר סיפר: "דבריו האחרונים בתשובה על השאלה מה שלומו היו 'טוב למות בעד המולדת'" ('קונטרס' כ"ט, כ"ב באדר תר"ף. מובא בספר 'פרשת תל-חי', נספח י"ג, עמ' 438). מדבריו נולדה האמונה שאלה היו מלותיו האחרונות של טרומפלדור, אך נראה שכוונתו של דרזנר - שלא שמע את טרומפלדור בעצמו אלא רק תיאר מה שסיפרו לו על השיחה עם ד"ר גרי - לא הייתה שטרומפלדור אמר משפט זה ומיד מת.
לדברי ד"ר גרי טרומפלדור התלונן בדרך על כאב ראש ולאחר רגעים אחדים מת. אהרן שמי סיפר לניר מן ששמע מאברהם טורגובצקי (אבידן) ב-1970 כי במהלך הפינוי נשמעה ירייה, נושאיו של טרומפלדור השאירו אותו וברחו, וכשחזרו כבר היה מת. ייתכן שזו הסיבה שאיש כמעט לא התנדב לומר שנשא את טרומפלדור. לפי גרסה אחרת הערבים ירו על עגלת המתים ומובילי העגלה ואנשי כפר גלעדי השיבו אש.
ההרוגים נקברו עוד באותו לילה סמוך לכפר גלעדי. באספה משותפת של ועדי ההגנה הוחלט לבצר את כפר גלעדי, להעביר את הפרות למטולה, ו"לא לעזוב את הנקודות הללו עד ועד בכלל" ('פרשת תל-חי', תעודה 176, עמ' 281). בפועל, היישובים ננטשו סמוך לנפילת תל חי בעקבות חששות מהתקפה ערבית נוספת, והמתיישבים חזרו אליהם רק חודשים אחדים מאוחר יותר.
מותם בקרב של שישה אנשים ביום אחד השרה אבל כבד על יישוב היהודי, אך לצד האבל נולד מיתוס הגבורה של היהודי החדש בארצו. דברי טרומפלדור נפוצו ברבים. הנוסח המפורסם "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" הוא למעשה שילוב של שתי עדויות - זו של ד"ר גרי, וזו של יוסף ברץ ששלח כעבור חמישה ימים מכתב מדגניה ללשכת 'הפועל הצעיר' בחיפה ('פרשת תל-חי', תעודה 213, עמ' 316). אף שז'בוטינסקי היה הראשון שהשתמש בנוסח זה בעיתון 'הארץ' (8.3.1920), הספדו של הסופר יוסף חיים ברנר זכה לפרסום רב יותר:
השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית הרוממה של הגיבור כרות הזרוע: "טוב למות בעד ארצנו?" טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו ותל חי למראשותיו ('האדמה', ו' באדר תר"ף. מובא בספר 'פרשת תל-חי', נספח י"ט, עמ' 458).
ברנר השמיט את המלים "אין דבר" והפך את אמירתו של טרומפלדור למצווה כמעט. השלמתו של טרומפלדור עם הגורל, תוך הכרתו בכדאיות המחיר, הפכה לקביעה עקרונית. נוסח זה התקבע לאחר שנים בזיכרון הקולקטיבי, אף שבשנות העשרים עוד הופצה גלויה של טרומפלדור ובה נכתב "אין דבר, כדאי למות בעד ארץ המולדת", הנוסח של ברנר הוא שכתוב על מצבת האריה השואג סמוך לכפר גלעדי והוא המוטו המזוהה עם תל חי עד היום.
בתמונה: 'שוקולד טרומפלדור' של 'פרוגרס', שנות העשרים
קרב היסטורי
במבט לאחור קל לזלזל בקרב תל חי, שהחל כנראה בטעות, התנהל בצורה לא מוצלחת, והסתיים באבדות כבדות ובנטישת היישוב. אמרה המיוחסת למשה דיין טוענת: "מה זה תל חי? כיתת צנחנים עם 'עוזים' הייתה פותרת את העניין בחמש דקות" (אורנה קדוש, "הגיבור והחידה|, 'במחנה' פברואר 1983). מבחינה צבאית טהורה הדברים מן הסתם נכונים, אולם באותה מידה אפשר לטעון כי לו היו לנפוליאון מפציצים אסטרטגיים וכוחות שריון מודרניים הוא היה מנצח בקרב ווטרלו. זו אולי אמת לאמיתה, אבל זו גם טענה חסרת כל משמעות. אם הייתה שם כיתת צנחנים חמושים בתמ"ק עוזי היריב מן הסתם לא היה כאמל חוסיין ואנשי חלסה.
קרב תל חי היה נקודת מפנה בתולדות כוח המגן העברי בשל עצם הנכונות להילחם. הוא היה הרגע המשמעותי הראשון מאז ראשית הציונות - לפחות בעיני תושבי הארץ - שבו יהודים התעקשו להילחם, לעמוד על שלהם ולא להיכנע גם מול כוח גדול יותר, ואם נדרש, גם למות בעד הארץ.
לאחר מעשה נטען כי עמידת התושבים בגליל העליון השפיעה על קביעתם של גבולות הארץ. ספק אם כך הוא, אך אין ספק שכבר באותו זמן הובנה המשמעות של עמידת תל חי. ה'יזכור' המפורסם שחיבר ברל כצנלסון הזכיר שההרוגים חירפו נפשם "על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". פרופ' יוסף קלוזנר השווה במאמר בעיתון 'הארץ' (9.3.1920) בין הרוגי תל חי שמתו מות גיבורים לבין פרעות קישינב, שם מתו יהודים ללא טעם. דברי טרומפלדור נתפסו כהחלפת הזעקה לא-לוהים בנאמנות למולדת, כדוגמה לשינוי סולם הערכים הגלותי שנעשה על ידי החלוצים בארץ ישראל. אחד מחברי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור כתב בעלון הגדוד במלאות שבע שנים לקרב: "המהפכה הגדולה שחוללו אנשי תל חי בהיסטוריה שלנו. הם לא התעטפו בתפילה כאבותינו ולא נחבאו במרתפים ... אלא כל איש לנשקו עמד והמטיר כדורים" ('מחיינו', י"א באדר שני תרפ"ז).
השוואה זו לא הייתה הוגנת כלפי הדורות הקודמים, אולם היא נתנה משמעות לקרבן ולאובדן הגדול. דברי טרומפלדור הפכו למוטו, וטרומפלדור עצמו - בעיקר מסוף שנות העשרים ואילך - הפך לגיבור הראשון במעלה של התנועה הציונית. גם לאחר שצמחו דמויות נוספות של גיבורים, גם לאחר שעלו פקפוקים באשר לאמרתו המפורסמת, וגם לאחר שקמו אנשים שראו בתל חי מיתוס מיליטריסטי שעבר זמנו - השפעת הקרב על החברה הישראלית מהדהדת עד ימינו. לא לחינם הצהיר השר מאיר שטרית: "אנחנו לא אומרים טוב למות בעד ארצנו, אלא טוב לחיות בארצנו" כשרצה להמחיש שמפלגת קדימה אינה מחויבת לאידאולוגיות הישנות (Ynet, 27.3.2006) ולא לחינם אלכסנדר בונימוביץ, לוחם שריון יליד ביילורוסיה שנהרג במלחמת לבנון השניה וזכה לצל"ש אלוף אחרי מותו, רשם על תיק הגב שלו באותיות גדולות: "טוב למות בעד ארצנו".
אלכסנדר בונימוביץ
לקריאה נוספת: נקדימון רוגל, תל חי- חזית בלי עורף, תל-אביב: הדר, 1979;
נקדימון רוגל, פרשת תל חי :תעודות להגנת הגליל העליון בתר"ף (1919-1920), ירושלים: הספריה הציונית, 1994
שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, מהדורה שלישית, ירושלים: כתר, 1995
מרדכי נאור (עורך): איש תל חי זלמן בלחובסקי: פרשת תל-חי לאחר תשעים שנה, ירושלים: יד בן-צבי, 2009
[1]מאמר זה מבוסס על מחקר בכתיבה על תולדות מיתוס תל חי וזיכרונו. תודה מיוחדת לד"ר ניר מן, לד"ר ברוך הורוויץ ז"ל ולעדנה שוחט, ארכיבאית תל חי, על סיועם ועל עצתם.
נערך לאחרונה ע"י YGH בתאריך 12-06-2013 בשעה 14:03.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
