והנה אתה יושב באותו מקום ובאותה שעה כל יום. בראשך מתרוצצות יותר מדי נשים שונות. יותר מדי אהבות אשר חוזרות ולא משתנות. ומי זאת ההיא שעזבה פעם אחרונה? כבר לא זוכר את השם שלה. אבל עדיין זה לא אומר שלא אהבתי אהבתי אותה עכשיו אני לבד למשך איזו תקופונת... עכשיו אני מריץ בראש גברת ועוד גברת ואומר לעצמי שוואלה העלמה מאוסטרליה הייתה ממש חמודה ליומיים עד שבוע, חיממה אותי באוטובוס וזה היה נעים נורא.והילדה מברזיל היא זמרת מעולה עם אנחה של בתולה והיפנית לא דיברה יותר מדי כמו שציפיתי וכל הישראליות היו לא כמו שחשבתי. אחר כך עם הרבה כעס בלב שתיתי קצת יין וגילית שאהבתי להתאהב כל יום מחדש. אז מה פתאום אני כבר לא נוטה להיות כל כך נרגש....? אולי זה בעיה אישית שלי מול הסביבה? ואולי אני רגיש מדי או מדבר יותר מדי או סתם אוכל סרטים על כלום ושום דבר... או שכך או כך הכל מראש כבר מיותר ואין כאן טיפת חשיבות למאיפה באתי ולאן אני הולך ומה יקרה מחר? אני קצת מסתבך וזה התחיל עוד לפני שידעתי מה ומי ומו ואיך ולמה... זה התחיל כשהייתי בכיתה א' ולא הבנתי שהתאהבתי בה . אהבה אמיתית מלאה בתמימות ואושר בסיסי וגם קצת עצב. כי גדלתי וידעתי ועברתי וחוויתי יותר ממה שרציתי מזה ומדברים נוספים. אבל למה דווקא מדבר כל כך נפלא החיים שלי מסתבכים?