מאמר של New Scientiest, מתורגם באתר הארץ. מעניין בהקשר הצבאי, ובכלל.

מדובר בשיטת גירוי חשמלי גולגלתי במתח ישר transcranial direct current stimulation (tDCS,
המביאה את המטופל למיידית ולא מאמץ למצב של "זרימה"- ריכוז חסר מאמץ, ללא מודעות לזמן החולף, ללא תסכול ושעמום המפריעים בד"כ ללמידה.
זאת בעקבות מחקרים שהראו שבעת פעילות, יש ירידה בפעילות קליפת המוח הקדמית אצל שחקנים מוכשרים במיוחד. כאילו העדר הביקורת העצמית מאפשר מיקוד טוב יותר במשימה. אפקט דומה, אך חלש יותר, מתקבל כשספורטאי מתבקש להתמקד בעצם חיצוני ולא בגופו (אולי זו הסיבה שבטירונות לימדו אותי להתמקד בכוונת החרירית ותת לסחיטת ההדק לקרות מאליה ..). אפשר להגיע למצב ריכוז כזה גם בעזרת ביופידבק. גם לגבי ביופידבק וגם לגבי tDCS מתואר כי הן מזרזות את הכשרת הצלף בערך פי 2..

לא ברור האם הגירוי החשמלי מעודד למידה ע"י זירוז יצירת קשרים עצביים או ע"י דיכוי מנגנוני הבקרה (שמשמרים את המצב הקיים). הכתבת מתארת כיצד במצב רגיל מטווח סימולטור הלחיץ אותה במידה שהיא לא יכלה להגיב, בעוד שתחת tDCS היא העבירה אימון של 20 דקות ללא מאמץ ובלי להרגיש במעבר הזמן, תוך ירי בכל המטרות.

ציטוט:

הייתי סקרנית לדעת כיצד ארגיש בזמן שווייסנד הפעיל את המערכת. בהתחלה חשתי עקצוץ קל, ואז פתאום הטעם שהיה לי בפה היה כאילו ליקקתי פחית אלומיניום. לא הרגשתי שום השפעה אחרת, רק התחלתי לפגוע בתוקף אחר תוקף. כאשר 20 מהם רצו לכיווני ונופפו ברוביהם, החזקתי בנינוחות את הרובה שלי, לקחתי שנייה כדי לנשום עמוק, והרגתי את התוקף שהיה הכי קרוב אלי, רגע לפני שהערכתי בסבלנות את היעד הבא לתקיפה. הרגשתי שהכל קורה מאוד מהר עד ששמעתי קול שאומר "אוקיי, זה הכל". האורות נדלקו בחדר ההדמיה ואחת האסיסטנטיות, אשה צעירה שרק סיימה את הלימודים באוניברסיטה, נכנסה לרגע לחדר. בשקט הפתאומי בין הגופות שמסביבי, ציפיתי ליותר לוחמים שיתקפו אותי. הייתי מאוכזבת כשצוות המעבדה החל להסיר ממני את האלקטרודות. הסתכלתי למעלה ותהיתי אם מישהו הזיז את מחוגי השעון קדימה. באופן שלא ניתן להסבירו חלפו 20 דקות. "בכמה פגעתי?" שאלתי את האסיסטנטית. היא הסתכלה עלי במבט בוחן. "בכולם", אמרה. 6. 20 הדקות שהעברתי בירי במטרות בזמן שהחשמל זרם במוחי לא היו התעלות שמימית. אני זוכרת שהרגשתי כאילו שתיתי כוס קפה משובח, רק בלי העצבנות של הקפאין. הרגשתי שראשי צלול וכמו עצמי, רק חדה יותר. רגועה יותר. בלי פחד ובלי ספק. מאותו רגע והלאה, רק חיכיתי שתצוץ בעיה כדי שאוכל לפתור אותה. החוויה לא היתה רק של עונג פשוט על מומחיות שהושגה באופן לא ראוי. מה שגרם לקרקע להישמט מתחת לרגלי היה העובדה שלראשונה בחיי, סוף סוף היה לי שקט בראש.

לא ראיתי התייחסות לאפקט המתמשך- האם המיומנות שהמטופל רוכש בכזו קלות תחת הזרם החשמלי נשארת גם במצב רגיל, או שהוא אמור להישאר באופן קבוע עם אלקטרודות על הראש?

אישית, המטווחים ותרגילי ההסתערות בטירונות זכורים לי בתור חוויה מייאשת מאוד, עם הרבה פחד וחשש. אני בהחלט יכול להבין איך נטרול הביקורת העצמית יכול לעזור ללמידה טובה יותר.

זו נראית טכניקה עם פוטנציאל רב ללימוד מיומנויות פיזיות מאתגרות: טיסה, נהיגה, ירי, קרב מגע, צניחה וכו'. מובן שיש לה גם פוטנציאל רב והשלכות רבות מחוץ לתחום הצבאי.