סיפור ישן אבל עם מוסר השכל: אי פעם באיזה שבוע שבין ראש השנה ליוה"כ החלטתי שהטף חייב לדעת מה קרה כאן. שלפתי מפות, כינסתי את העדר וטחנתי להם את המח במשך שעתיים שלמות החל מהצופה שכשל והקונספציה, עבור דרך בבל וכלה בשיחות הפסקת האש וקיסינג'ר. את חטיבות צה"ל יצגו על המפה גרגרי חומוס יבש. את חטיבות האויב ייצגו גרגרי תירס שטרם פופקורן. יחידות קטנות יותר יוצגו ע"י עדשים אדומים וירוקים.

הכוחות זזו על המפה, הילדים הקשיבו ואני ברברתי עד לסיום המלחמה.

חלפו שנים ואחת מהקהל באותה מצגת הגיעה לתיכון. אי שם בתחילת שנה"ל היא סיפרה לי שהמורה שאל 'מי יכול לספר לנו על מלחמת יום הכיפורים'.

נו??..! אמרתי בציפיה ובגאווה.

האמת אבא, היתה התשובה, זכרתי שדיברת איתנו הרבה על זה וזכרתי שהחומוסים נלחמו בתירסים או אולי ההפך ושהיו שם גם עדשים אבל ממש לא זכרתי את מה שאמרת לנו...

מסקנות:

[1] אסור להרבות בפרטים [2] אסור להרבות בעזרים טקטיים אכילים

...יש לצאת מנקודת ההנחה שילדים, מכל מה שתאמר להם, יזכרו תמיד (ויחזרו בפומבי) על החלק הכי מביך והכי שלא התכוונת אליו מכל דבריך.

וכל זה הרבה יותר טוב מלראות את הילדה משחקת בלנהוג באוטו, לקלוט אותה ממלמלת חצאי קללות מתחת לאף, להבין שהיא מחקה אותך ולהרגיש הכי חינוך דרעק שבעולם

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Noa_A ...יש לצאת מנקודת ההנחה שילדים, מכל מה שתאמר להם, יזכרו תמיד (ויחזרו בפומבי) על החלק הכי מביך והכי שלא התכוונת אליו מכל דבריך.

מזכיר לי סיפור: היה פעם מנהל שלקח לחדרו ילד בעייתי (נגיד כיתה א-ב, משהו כזה) וצעק עליו והסביר לו שמה שהילד עשה זה משהו שאסור וכו וכו ואז הילד מסתכל על המנהל ואומר: "יש לאבא שלי שעון כמו שיש לך".