כמעט בכל טיול בחו"ל או אפילו למקומות שונים בארץ אפשר למצוא את הרגעים האלה שבהם איך שאנחנו רגילים לראות את הדברים מתנגש עם איך שעושים אותם במקומות אחרים. קוראים לזה "הלם תרבות" והאמת, יש משהו נכון בשם הזה... אז יאללה, לחלוק סיפורי הלם תרבות מטיולים. אני בטוח שלכולנו יש כמה סיפורים טובים לחלוק

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

סיפורים אישיים שלי:

* - בביקורי הראשון בארה"ב, אספו אותי הדודות שלי משדה התעופה בסן-פרנסיסקו. עוד בדרך אליהן הביתה, אנחנו עוצרים ברמזור אדום ומעליו שלט מעניין שאומר "Yield on green" (כלומר: "תן זכות קדימה באור ירוק"). לפני שהספקתי לתהות על קנקן ההצהרה המשונה הרמזור שלנו מתחלף לחץ שמאלה ירוק. הדודה הנוהגת מתחילה לנסוע קדימה, ואז עוצרת באמצע הצומת, לפני שפנתה שמאלה, כיוון שמכוניות מגיעות מהכיוון ההפוך! אני בהלם מוחלט - ירוק לשני הכיוונים והיתר פנייה שמאלה עם זכות קדימה??? לאחר רגע של הלם אני מתחיל לראות את ההיגיון. כל זמן שאתה באיזור שבו אנשים ממש מוכנים לתת זכות קדימה, למה לא?

* - והנה דבר מעניין לא פחות: בארה"ב, אלא אם כן נכתב אחרת במפורש, פנייה ימינה ברמזור אדום מותרת כאילו היה תמרור עצור ותו לא....


גברת רוג לא עמדה בפיתוי ודורשת להשמיע שני סיפורי הלם תרבות שהיו לה כשהגיעה לראשונה לארץ הקודש שלנו.

* - ביומה השני במדינת ישראל הקטנה, לקחתי אותה לאכול פלאפל, כי דוגרי, מה יותר ישראלי מפלאפל טוב? קנינו מנות בפיתה ולשתייה קנינו שני בקבוקי קולה בזכוכית. אנחנו יושבים לאכול והגברת לוקחת את הבקבוק ביד, תופסת את פקק המתכת ומנסה לסובב אותו. אני תוקע בה מבט מופתע בעודה נאבקת בפקק. לבסוף, היא נכנעת ואומרת "תראה אם אתה מצליח לפתוח את זה". אני לוקח את הבקבוק, ניגש למקרר השתייה, תופס את הפותחן המשתלשל מן הדלת ו-פּאק, הפקק נפתח. היא בוהה בפקק, בי, בבקבוק... ואז רוטנת "בבית אפשר לסובב אותם כדי לפתוח". מה שנכון נכון, לרוב בקבוקי השתייה האמריקניים, פקק המתכת בנוי עם הברגה ואפשר לפתוח בסיבוב...

* - בשבוע השני שלה בארץ, הגענו לראשונה לקניון ברחובות. עברנו את מגלי המתכות בלי שום הפתעה (היא מורגלת מן הירידים בארה"ב לבידוק בכניסה), הלכנו בין החנויות, עצרנו לשתות מיץ סחוט טרי... ואז היא עוצרת ומסתכלת בהלם בעת שקצין שיריון, על מדים וגלילון, הולך יד ביד עם בתו בת השש שאוחזת בגלידה בידה השנייה. "זה חייל," אני אומר לה בשקט. "כן אבל..." היא מסתובבת לכיוון השני, רואה מסה של חיילים המחכים לאוטובוסים, על מדים ונשק והכל... "ואתה יודע משהו?" היא מצחקקת עכשיו, "זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי בקניון ולא חששתי לחיי אפילו לרגע".

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

בקשר לתרבות נהיגה, הזכיר לי את מה שהפתיע אותי בארה"ב - צומת עם תמרור עצור בכל ארבעת הכיוונים

אתם יכולים לתאר מה יקרה בארץ? כולם יגידו לעצמם שהם לא צריכים לעצור כי כל הכיוונים האחרים עוצרים.

הגלריה שלי בפליקר

לי לקח ארבעה חודשים להתרגל לנהיגה כזאת. הגברת הייתה צריכה להזכיר לי כל פעם תורו של מי עכשיו

למי שלא מכיר - בצמתים עם עצור לכל ארבעת הכיוונים בארה"ב, מה שקורה זה שבעצם יש תור לפי "מי הגיע קודם". הדבר המדהים באמת - זה ממש עובד.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

נסו לנהוג בפריס - בכיכר של שער הניצחון יש שישה (!) נתיבים ואף לא סימון אחד...

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

לפחות יש בית חולים קרוב?

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

(חלק מסקנדינביה, לדוגמא): לא משנה כמה אנשים חיים ככה שם, אותי זה הפחיד כל פעם מחדש. ממש תחושת פחד כמו כשמנסים לחצות כביש מהיר בריצה...

אגב תעבורה והלם תרבות - לא ממליץ לישראלי רוכב אופניים להתחיל טיול מחוץ לאמסטרדם ואז להגיע לעיר, בפעם הראשונה בחייו, כשהוא רכוב על אופניים... באמסטרדם תנועת רוכבי אופניים, הולכי רגל, חשמליות אימתניות וכלי רכב שחולקים לא פעם נתיבים משותפים למדי... (או ככה היה פעם לפחות). אתה נוסע אחרי ההולנדים, על אופני הברזל המסורבלות שלהם, ופתאום ללא התראה מוצא את עצמך בנתיב של חשמלית הרודפת אחרך במהירות תוך הרעדת האדמה וצילצול בפעמון הצורם שלה. במקרים כאלה אתה פשוט מוצא עצמך עוצר לאיזו חצי שעה של סידור הדופק, עמוק על איזו מדרכה בטוחה...

בכלל הולנד כ"כ מסודרת מבחינה תחבורתית שכל טעות או קיצור דרך כהולך רגל/רוכב אופניים עשוי להביא אותך למקומות שבעוד שבישראל נחשבים לסבירים (שולי כביש בין עירוני, לדוגמא) בהולנד המצאותך שם פשוט גורמת למקומיים להאט ולהביט עליך באימה כאילו ראו חייזר.

הלם תרבות מאוד נפוץ אחר הקשור בתעבורה - אדם מגיע בפעם הראשונה בחייו ללונדון, יוצא לרחוב מהרכבת התחתית, ולכמה דקות נראה לו שכל המכוניות נוסעות מעצמן ללא נהג...

לפחות כאשר מבקרים במדינות שהן בעלות זיקה ל"מערב"... בהתייחס למדינות רבות בהן ביקרתי לו היו לי ציפיות, ולא פעם לא ממש עשיתי "שיעורי בית" ולכן באופן יחסי לא זכורה לי תחושת "הלם תרבות" חזקה, מעבר לפרטים נקודתיים. יוצאת דופן אחת: ניו יורק/ארה"ב!

ככל הנראה הדימוי של העיר המשתקף מאינספור סרטים וסדרות שכולנו ראינו הוא של עיר חלומות, עיר מלגו עם גורדי שחקים ואנשים "קוליים" שאוכלים המון במסעדות והולכים עם מעילי לבד (שלא סתם בארץ נקראו פעם "מעילי ניו יורק") מבעד לענני הקיטור הנישאים אל על דרך ארובות איוורר של הרכבת התחתית. מי שקודם בילה המון בערי הבירה של אירופה, רגיל לאיזה סטנדרט של נקיון, אסטטיקה, סדר, ארגון ומצב תחזוקתי - אפילו ערי התעשיה לשער של בריטניה מתגאות במרכז עירוני "טיפ טופ". והנה אתה מגיע לניו יורק בפעם הראשונה בחייך - שולף עצמך מתחנת הרכבת התחתית (אני מדבר פה עוד על האלף הקודם) ובניגוד לתמונה המפורסת של מנהטן וקו הרקיע שלה בעת שקיעה, אתה קודם כל רואה עיר די מוזנחת, מתפוררת בחלקה, עמוסה מהגרים עם רכבת תחתית פונקציונאלית אולם מוזנחת להחריד (כמובן שהכל ביחיס לאירופה, לא לתל אביב). בניינים יפים מרחוק, אולם במבט מקרוב חלקם במצב תחזוקתי ירוד ביותר.

ברור שתוך זמן מה נגלים היבטים אחרים של העיר, אולם ברגע הראשון ספגתי בהחלם "הלם תרבות".

הלם תרבות אמריקאי #2 - ערב (שני בעיר, למיטב זכרוני): אני מגיע למדיסון סקוואר גרדן לצפות במופע רוק של להקבה מסויימת. בחוץ - ניו יורק והאמריקאים שאתה רגיל לראות בה: אין כמעט עישון, אין כמעט אלכוהול ברחוב, אין יותר מדי "לבנים". בפנים? עשרים ומשהו אלף אמריקאים, לבנים כולם, מעשנים מריחואנה "חופשי-חופשי" (כולל משפחות של 2-3 דורות), שותים בירה אחרי בירה, שמפניה אחרי שמפניה (שנמכרת ע"י דיילים לבושי מדים מצועצעים, והם הלא לבנים הכמעט יחידים באולם...) וזוללים נקנקיות, צווחים בפראות, משתוללים כאילו כל אחד ואחד מהם הוא האדם היחיד עלי אדמות - כל האובססיביות האמריקאית הידועה בקשר ל"דימוי בציבור" של הפרט והמשפחה - אינם קיימים לחלוטין. אני הולך לשירותים ורואה שם אמריקאים בני חמישים, ללא ספק די מצליחים בחיי היום יום (לפי המראה והלבוש), שיכורים למחצה, עומדים מול המשתנה עם נקניקיה ביד אחד, כוס בירה ענקית מונחת על ראש המשתנה וביד השניה מחזיקים את מה שמחזיקים כשמשתינים... מדברים בקולי קולות על משחק של היאנקיז שנערך במקביל, מפליצים ומגהקים...

זו הייתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי אי פעם... מצאתי פעם ביוטיוב כמה קטעים ממנה שצולמו ע"י מישהו מהקהל ואני שומא אותם באוזניות וממש מתרגש כאילו אני שוב בהופעה.

כשיצאתי מההופעה חזרתי למלון והתקשרתי הביתה - אשתי שאלה אותי "איך היה?" ועניתי לה "ראיתי את האספסוף הרומאי בקולוסאום עם הגלדיאטורים קם לתחיה - לחם ושעשועים"...

אוי, הלם תרבות.

מה שהכניס אותי הכי הרבה להלם כשהייתי בסין זה העובדה כמעט אף מקומי שפגשתי לא ידע מילה באנגלית. כבר כתבתי על כך בהרחבה בעבר, ולא בא לי עכשיו לחזור על עצמי, אבל נדהמתי כל פעם מחדש כשנתקלתי בבעיה ואף מקומי לא יכל לעזור לי בגלל קשיי שפה.

בין הטיולים שעשינו באי הגענו לבית קברות
מה מיוחד בו?
על הגדר שמקיפה אותו היה תפריט של פאב צמוד ומהצד השני צמוד אליו מועדון חשפנות
רק המחשבה איך דבר כזה היה מתקבל בארצנו האורתודכסית הקטנה,מכניס להלם

הלם קל בקוסטה ריקה.
אחרי שנחתתי שם והתאקלמתי יומיים בבית חברים באסקאזו (פרבר יוקרה של סן-חוזה), המשכתי אל החוף הקאריבי לעיירה קטנה בשם קאוויטה. נסעתי לשם באוטובוס סביר. בדרך הייתה עצירה בעיר לימון - עיר נמל קלאסית - פשע, מלחים וזונות.
הגעתי לקאוויטה, ולא הבנתי שהגעתי. אין כבישים, אין מדרכות - רק שבילי עפר שבגשם הטרופי הופכים שבילי בוץ...

המשך ההלם הגיע בארבע בבוקר כשהשאגנים מהשמורה הסמוכה לגסט-האוס עשו השכמה...

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20