|
16-05-2012, 14:41
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
קמל"ר החדש תא"ל הושע פרידמן
מח"ט כרמלי לשעבר.
מתוך כתבה (מומלצת!) של עפרה לקס בעיתון "בשבע" 26.4.2012:
הוא עצמו בחר לממש את דרכה של החסידות בהקמת הקיבוץ העירוני 'בית ישראל' בירושלים, ובמכינה הקדם צבאית המעורבת בראשה הוא עומד | גם את 'פרויקט גולני' שייסד, דרכו הגיעו רבים מבני השכבות החלשות לקצונה גבוהה, הוא רואה בעיניים חסידיות | לאחרונה מונה פרידמן לתפקיד קצין מילואים ראשי, והוא קובע: "בזכות המילואימניקים יורד גשם במדינה הזאת"
הוא נכד של אדמו"ר מפורסם שנולד בקיבוץ חילוני, הוא עוד רגע תת אלוף, ואת ראשו מעטרים זקן ופאות; הוא הולך עם גרטל וחבר בקיבוץ עירוני שחברות בו משפחות דתיות וחילוניות; הוא הקים את פרויקט גולני, ועומד בראש מכינה קדם צבאית דתית-חילונית; ואם זה לא מספיק לכם, תקשיבו למנגינה של דבריו במשך עשר דקות: תמצאו שם סלנג צבאי לצד מילים של חבר'ה, עם ביטויים ביידיש וגם קצת עברית. קבלו את הושע פרידמן, שטוען שהדרך שהוריו, הוא ואחיו בחרו ללכת בה היא הדרך החסידית האמיתית...
ההורים של פרידמן, ציפורה והרב ישראל, נולדו בין מלחמות העולם וגדלו בבתים של אדמו"רים. כשהיתה בת 9, התמנה אביה של ציפורה, הרב חיים מאיר הגר, לכהונת הרבי מויז'ניץ.
הרב ישראל, דור תשיעי למגיד ממזריטש, גודל להיות האדמו"ר הבא מבוהוש, מבית רוז'ין. הוא גדל בבית סבו, האדמו"ר, למד מפיו של מלמד האדמו"רים של החסידות, רכש שמונה שפות על בוריין, נבחן בבחינות הממשלתיות החיצוניות במקצועות הכלליים וקיבל סמיכה לרבנות בגיל 17.
השואה טרפה הכל...
עוד לפני המלחמה הצטרף הרב ישראל ל'שומר הצעיר'. "הוא ראה שיהודים רבים נהו אחרי הקומוניזם שמשמעותו התבוללות", מסביר בנו, "וכשהוא, נער בן 17, חשב איך לעצור את זה, הוא הגיע למסקנה שהתנועה היהודית הסוציאליסטית אומרת דברים נעלים כמו בקומוניזם, אבל מכוונת לארץ ישראל".
ההורים עלו לארץ והצטרפו לגרעין השומר הצעיר שהקים את קיבוץ רשפים. "אבי הלך לשם מתוך ייעוד גדול", מבהיר פרידמן הבן, "לא מתוך עזיבת הדרך". הנישואים נערכו על הדשא בנהלל. בתש"ח עלתה הקבוצה לנקודה, תוך התנגדות פעילה ואלימה של הערבים...
המשפחה היתה יוצאת דופן בקיבוץ, בשל ההשקפה ואורח החיים ששמר על מסגרת דתית מסוימת. האב העביר שיעורי תנ"ך ותלמוד בקיבוץ. בר המצווה של הבן הבכור היתה הראשונה בקיבוץ הארצי.
למרות הכל, האם ואחריה האב שימשו כמזכירי הקיבוץ. "אבא אמר שלב התנועה היהודית היום נמצא בתנועה הקיבוצית, ויש לה כל כך הרבה עוצמה בהתלהבות מהקמת המדינה, בעילוי האדם והחברה - ולכן שם צריך להיות, ולהביא לשם יהדות. תפישה חסידית יותר מזה אני לא מכיר".
במשפחת האב קיבלו בהבנה את מעשי הזוג. אך הרבי מויז'ניץ התנגד נחרצות וניתק קשר עם ביתו הצעירה. במשך 17 שנה היה לציפורה קשר עם האם והאחים, אך לא עם האב.
אולם כשביקרה אותו כשאושפז בבי"ח "ולמחרת הוא קם לתחייה לעשר שנים נוספות".
לאחר חידוש הקשר עם הסבא החליטה ציפורה לעבור לקיבוץ דתי. קיבוץ סעד נבחר.
כשמנסים להבין מה היה במשפחת פרידמן לאורך השנים מבחינת אווירה וקיום מצוות, מסביר הושע שהוריו אף פעם לא ויתרו על מסגרת של שבת-כשרות-טהרה, "אבל אולי לא הקפידו על הכל כמו היום". בני המשפחה לא תמיד חבשו לראשם כיפה, אבל מנגד ניגוני ויז'ניץ הוטמעו אצלם מגיל אפס "בצורה אותנטית שאי אפשר לחקות", ו"ה' היה נוכח בבית שלנו כל הזמן". הראיה לכך לדבריו היא ש"כל האחים שלי משוגעים". כלומר, כולם נמצאים בלב עשייה למדנית-חברתית חלוצית. מנחם, שנחשב חילוני אך גם הלמדן ביותר שבחבורה, פעל שנים להפצת יהדות בקרב חוגים לא דתיים והקים את בית המדרש 'מעגל' שמזמין אליו דתיים וחילונים ללימודי יהדות באופן פתוח. ירמיהו הקים את 'ראשית', הקיבוץ העירוני הראשון, ועודנו מוביל אותו במרץ. שמוליק לא מפסיק לעשות בירוחם ובנתיבות: הקים גרעינים, ישיבות הסדר ומדרשות לבנות. הושע הוא הבן הצעיר איתו אנו משוחחים. איש לא יצא עורך דין, לא עלינו. גם האב, דוקטור בהשכלתו, עורך היום טישים ומלמד במכינה ובישיבת ההסדר בנתיבות.
פרידמן התגייס לסיירת גולני, "מתוך רצון לחזור ולהיות מחנך ולהשפיע על הקיבוץ". גולני של אז היתה רחוקה מאוד מזו של היום. אל הגדודים הגיעה שכבה סוציו-אקונומית נמוכה ובסיירת היו בני קיבוצים בלבד. מבחינה צבאית פרידמן הסתדר מעולה, מבחינה חברתית היה לא פשוט, "חטפתי הרבה אנטישמיות על זה שאני דתי באמת". בצבא גילה פרידמן שהקשר לאנשים מחייה אותו. הוא החליט ללכת לפיקוד דווקא בגדודים ונמלט מבה"ד 1, לאחר ששם הוחלט שיישאר לתפקיד פיקודי. הוא הוחזר, ואחרי מספר חודשים הגיע לפיקוד בגדוד 13 של גולני, כמו שהוא רצה. ואז "התרסקתי פיקודית. גדלתי בקיבוץ, בסיירת, בבה"ד 1. כל השיח שלי עם אנשים היה אחר. הפער המנטלי היה גדול. עשיתי שיחת מחלקה, הסתכלו עלי בעיני עגל. עשיתי שיחות אישיות: ענו לי ב'כן' ו'לא' - כלום לא עבד".
אבל אחרי שלושה חודשים של התמדה, התעקשות ובעיקר לימוד הדדי, "היתה אהבה גדולה וזה שינה לי את החיים לגמרי". כשבסוף האימון הבחין פרידמן שאחד מחייליו תופר לעצמו את האפוד, הוא הבין ש"זהו זה. אנשים מתחילים להשקיע מלמטה. אכפת להם, זה לא רק המפקד דורש".
בעת שנתקע כסמ"פ סמוך מאוד לשבת בירושלים, ובלית ברירה 'עשה שבת' אצל אחיו ירמיהו בקיבוץ העירוני 'ראשית'. פרידמן ידע על הרעיון של אחיו, אבל עד אז לא ירד לשורשו. "השבת הזאת שינתה אותי. היא היתה מדהימה. במוצאי שבת מצאתי את עצמי שוטף כלים ושר. וזה לא קורה לקיבוצניק בגולני". כעבור ארבע שנות צבא השתחרר פרידמן והתגורר ב'ראשית', "מקום עם אווירה ומתח רעיוני ורוחני מאוד גבוה". הוא החל בהדרכת בני נוער מקריית מנחם, וגם מבתי ספר דתיים וחילוניים.
תהיתי: מה נעשה עם הנוער המדהים הזה? הם ייכנסו לצבא ויתרסקו שם. ואז החלטתי שאכנס איתם לצבא, אהיה חצי שנה מ"מ שלהם כדי לייצר צבא אחר באווירה אחרת. הכוונה היתה ליצור מסלול לחלוציות חברתית, שיעבור בגולני. הרי אם לא הייתי שם, לא הייתי יכול להיכנס לשכונה מבחינת הבנת שפה ותקשורת. נסעתי לרמת הגולן, לשיחה עם מח"ט גולני, צביקה פרקש-פולג, שהתעניין אבל התנה את הפרויקט בכך שאחתום שנתיים קבע ואהיה מ"פ ולא מ"מ". אחרי התייעצות, השיב פרידמן בחיוב, בחר את קציניו ויצא לדרך.
"לקחתי בני י"ג שכבר התקבלו לטיס ולסיירות, ובני שכונות שבטח לא היו הולכים לקרבי, אם בכלל לצבא. אחר כך, כשהם רצו לצאת לקצינים, נאבקתי על הקב"א (קבוצת איכות) של כל אחד ואחד מהם".
פרידמן עשה מהם גרעין ואימן אותם חברתית, פיזית ומנטלית. "יצרנו פלוגה שבה תיקנתי כל מה שרציתי בצבא: לא טרטרו שם בכלל, המפקדים היו מאוד אוהבים, ובשבת כולם הלכו בחולצות לבנות ובלי ניבולי פה. מצד שני הובלנו את צה"ל בשברי הליכה וכל הזמן היו הקפצות, אוהלי סיירים, שטח". מהפלוגה ההיא יצאו 21 קצינים והמסלול, שקיים עד היום, נקרא 'פרויקט גולני'. אחד מבניו של פרידמן משמש בו היום כקצין ועד כה הניב המסלול 18 מג"דים במילואים, 4 מח"טים ובסך הכל 300 קצינים שמבחינת פרידמן נושאים עימם רוח אחרת.
לא מזמן סיים פרידמן שלוש שנים אינטנסיביות בתור מפקד חטיבת המילואים 'כרמלי', בה הוא שירת מתפקיד מ"מ דרך שתי מלחמות וכאמור, עד פיקוד החטיבה. התפקיד הוגדר אמנם כמילואים, אבל שאב שני שלישים מימי העבודה שלו וחייב זמינות של 24/7. המינוי היה תוצאה של מלחמת לבנון השנייה, "למרות שהחטיבה שלנו לא טולטלה והצליחה במשימותיה", הוא מדגיש.
"משימות המילואימניק זהות למשימות של הסדירניק. כדורי האויב נראים ופוגעים אותו דבר. מה שמשתנה זה המנהיגות ואנרגיית ההינע, וכדי למצות את האנרגיה של המילואים צריך לדאוג שכל מ"פ יבין שזו אחריות שלו להכין את הפלוגה שלו למלחמה, לא משנה מה הצבא עושה מלמעלה. תפקידי כמח"ט היה לתת לו את הכלים לעשות את זה". פרידמן מספר על שינוי באווירה, על האחריות שמפקדי המילואים לקחו בשתי ידיים והדברים באו לידי ביטוי ברעות, בהתנדבות, באימונים ובהעמקה בתוכניות האופרטיביות. "לכל אחד יש תיק שבו הכל מוכן, ויש הבנה שאם מחר פורצת מלחמה הוא שם וזו אחריותו".
אחרי 'כרמלי' התבקש פרידמן להגיש מועמדות לתפקיד קמל"ר: קצין מילואים ראשי, ולעשות בעצם את מה שהוא עשה ב'כרמלי' בכל מרחבי הצבא. תפקיד הקמל"ר כולל העלאה לדרגת תא"ל ושירות קבע, מה שהיה צריך להבטיח הצלחה מהירה יותר, אבל גם פרידמן יודע שמדובר בהיקפים אחרים וגם בעמדה אחרת. ב'כרמלי' הוא היה מפקד. כאן הוא יועץ של שר הביטחון וכפוף לסגן הרמטכ"ל. 'כרמלי' היא חטיבה של קרביים, כאן מדובר על כלל צה"ל.
"בזכות עולם המילואים יורד גשם במדינה הזאת", מבהיר פרידמן את נקודת המוצא שלו. "רוב גדול של הסד"כ של צה"ל זה מילואים. אי אפשר לנצח שום תרחיש או מלחמה בלעדיו". אבל, כהרגלו, הוא לא מסתפק בפן המקצועי. "זה גם החיבור הכי יפה של עם ישראל. יש שם את כל הריבוד הסוציו-אקונומי וכמעט את כל הזרמים, וכולם יחד. זה לא נותן לך תמורה כספית, זה עושה לך הרבה קשיים, ותכל'ס זו התנדבות. החשיבות של זה לחוסן הלאומי היא אדירה".
פעם אנשים היו טוחנים 45 ימי מילואים בשנה בלי חופשות ובלי סלולרי שאפשר לשמוע בו את הילדים פעמיים ביום. היום התנאים נוחים יותר אבל גם גוברים הקולות לתיגמול נאות.
"בחברה יש תהליכים של אמריקניזציה אבל גם תהליכים אחרים, וצריך לחזק את הערכים של שליחות והתנדבות. אם נהיה חברה אמריקאית בסוף נהיה באמריקה. אם נהיה". לדעת פרידמן, הצבא לא יכול להיות רק מקצועי כי "נדרשת מסירות נפש. את הנפש אתה מוסר על דברים שהם גדולים ממך ומגאווה מקצועית כזאת או אחרת. צבא הוא שליחות שצריך לעשות במקצועיות רבה. החשיבות של המילואים היא בשאר הרוח של החברה הישראלית, לכן מוטיב ההתנדבות חייב להיות המרכזי. הוא מה שנותן חיות לדבר הזה".
מצד שני, הוא חושב שיש גם לתגמל כראוי את משרתי המילואים, בתנאי שהדבר לא הופך ל"שיח של ועד עובדים". אגב, פרידמן מפריד בין זכויות כמו ביטוחים שהם "תנאי הוגנות של החברה כלפיה משרתיה", ובין תיגמול. בראשון הוא רואה ערך גבוה, בשני פחות. "ויש מרכיב שנקרא הערכה שהחברה נותנת, ובא לידי ביטוי למשל במועדון 'בהצדעה'. ההערכה הזאת, יותר משהיא חשובה למילואימניקים היא חשובה לחברה, כי היא אומרת מי גיבור התרבות".
אבל תפקידו של הקמל"ר הוא לא רק ערכי וחינוכי. יש לו מרכיבים ארציים מאוד, כמו חרישת מסדרונות הכנסת בהשגת חוקים ותקנות לטובת משרתי המילואים וגם השגת תקציבים לימי אימונים והכשרת הכוח. פרידמן מוכן לזה ולזה, ובכל מקרה אומר שתפקידו לסייע לרמטכ"ל, שמכיר היטב את חשיבות מערך המילואים.
יש שאומרים שהתפקיד הוא עלה תאנה.
"אני לא מסכים עם זה, ואני לא רואה איך מצב המילואים היה טוב יותר בלי קמל"ר".
קישור אל הכתבה המלאה
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|