לפי קצין מילואים ראשי יותר ממחצית מהחיילים המשוחררים לא עושים מילואים (אולי כי לא צריך אותם?)
לדעתו הסיבה העיקרית לכך היא כלכלית, בגלל שרוב החיילים מרגישים קודם כל מחוייבות כלכלית כלפי משפחתם.

השנה נדחתה שוב ההצעה לתגמל חיילי מילואים על נסיעות ברכב הפרטי בעלות של כ 70-150 מליון ש"ח בשנה.
לדעתי זה פחות חשוב, כי לכולם יש את האופציה לנסוע בתחבורה ציבורית, או בהסעות מאורגנות שהיחידה מארגנת, למרות שגם את זה כבר לא תמיד יש ורוב היחידות כבר לא מזמינות הסעות, אלא יוצאות מנקודת הנחה שניתן להסתדר בעליה לקווים עם רכבים פרטיים בלבד.

מה שעוד חשוב לדעתי הוא שיהיה החזר על שימוש בטלפון סלולרי שהפך לכלי חובה בכל מילואים (ואני מאמין שגם בסדיר) ואפילו במקרים מסויימים מחייבים חיילים לקחת איתם מכשירים סלולרים.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=3

קודם כל שימצו את הכח העומד לרשותם. הברדק בכ"א מילואים הוא לא קטן.
אני אישית מכיר מישהו, לוחם חי"ר ומש"ק מודיעין בהכשרתו שבין גיל 30-35 פשוט הפסיקו לזמן אותו. הוא יצר קשר עם המפקד שלו ושאל למה לא היה אימון השנה והמפקד ענה שאין לו מושג למה לא זימנו אותו ושהביאו מישהו אחר במקומו (שלא היה משהו) ושאין לו מה לעשות בנידון כי הוא בעצמו עבר יחידה. אותו בחור, שיש לו עוד לפחות 5-10 שנים לתת מילואים ומאוד רצה, פשוט נעלב. כבר 5 שנים הוא לא עושה מילואים ומדובר בבחור מלא מוטיבציה.

מישהו יודע כמה מאלו שמשתחררים מהצבא ובכלל לא נכנסים למערך המילואים דווקא רוצה לעשות מילואים, ולא יתחמק בתירוצים כאלו ואחרים ויתמסמס תוך כמה שנים מהמערך? למישהו אכפת?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ISHPUZ קודם כל שימצו את הכח העומד לרשותם. הברדק בכ"א מילואים הוא לא קטן. אני אישית מכיר מישהו, לוחם חי"ר ומש"ק מודיעין בהכשרתו שבין גיל 30-35 פשוט הפסיקו לזמן אותו. הוא יצר קשר עם המפקד שלו ושאל למה לא היה אימון השנה והמפקד ענה שאין לו מושג למה לא זימנו אותו ושהביאו מישהו אחר במקומו (שלא היה משהו) ושאין לו מה לעשות בנידון כי הוא בעצמו עבר יחידה. אותו בחור, שיש לו עוד לפחות 5-10 שנים לתת מילואים ומאוד רצה, פשוט נעלב. כבר 5 שנים הוא לא עושה מילואים ומדובר בבחור מלא מוטיבציה. מישהו יודע כמה מאלו שמשתחררים מהצבא ובכלל לא נכנסים למערך המילואים דווקא רוצה לעשות מילואים, ולא יתחמק בתירוצים כאלו ואחרים ויתמסמס תוך כמה שנים מהמערך? למישהו אכפת?

בדיוק הפוך- בגלל שאין השקעה ואין כסף אז קשה מאוד לתפקד כמו שצריך ויש תופעות כפי שאתה מתאר.
רוצים כאן גם מדינת רווחה, וגם 100 ביטחון בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון...זה פשוט לא מתכנס, ואחד המקומות הראשונים שנפגעים זה המילואים כי בסדיר מטפלים מטבע הדברים כל הזמן והוא זמין כל הזמן (לא ששם לא פוגעים, מהאוכל שנהיה איום לקיצוצים שונים ומשונים).
השאיפה שדברים יעבדו כמו שצריך למרות שלא משקיעים בהם כלום (וזה בעצם מה שאתה רומז גאן) היא שאיפה נחמדה שלא רק שלא פותרת את הבעיה, היא שמייצאת אותה. רוצים תוצאות? צריך לא רק רצון טוב (שזה כנראה יש) צריך באמת להשקיע לטווח הארוך.
זה אומר שמשלמים מחירים- כסף, זמן כוח אדם וכו'.

!Ya Gotta Believe

ציטוט:

במקור נכתב על ידי emile-a (לא ששם לא פוגעים, מהאוכל שנהיה איום לקיצוצים שונים ומשונים).

רואים שאתה טייס ... מתי האוכל לצבא הירוק לא היה איום?

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

אני מסכים שהשקעה מתחילה ממשאבים אבל זה ממש לא חזות הכל.
אוכל יותר טוב ואיזה ואוצ'ר לסרט אולי ישפיעו קצת על המירמור אבל לא נראה לי שזה מה שישכנע בן אדם לארוז צ'ימידן ולצאת למילואים. גם ציוד אישי טוב יותר ואפילו אמל"ח קל יותר לא יעשו את העבודה. זה מסוג הדברים שלדעתי הם חובה טריוויאלית שאין עליה ויכוח, אבל הנשירה ממערך המילואים בעקבות חרא אוכל ואפוד בלאי היא לא הגורם המשמעותי.
מה שאולי כן היה יכול להיות משמעותי זה נק' זכות במס הכנסה (ואפילו מס הכנסה שלילי למי שמתחת למדרגות המס) למי שמשרת בפועל. זה קיים היום אבל אני מדבר על יישום שיגיע לאחוז גבוה יותר מהמשרתים ולא רק לאלו שהצבא באמת טחן אותם בפראות באותה שנה. וזה כבר יעלה הרבה כסף.


בכל מקרה, הנקודה שלי היא שיש עוד השקעה שלדעתי לא מתבצעת ויכולה להתבצע בקלות, והיא השקעה בתשומת לב ובניהול נכון של מאגר משרתי המילואים. מוטיבציה לשרת היא קודם כל עניין אינטרינסי - יש מי שיש לו ויש מי שאין לו. מה שחשוב זה למפות את אלו שרב הסיכוי שלא ינשרו ולשמר אותם באמצעות אותן השקעות משאבים ויצירת גיבוש שימנעו את השחיקה.

אולי מבחינה מערכתית זו יריה ברגל לרצות שימצו את המשאבים הקיימים, או במילים אחרות - יסחטו עוד קצת את החמורים שעדיין יש להם מוטיבציה, אבל כבר מזמן הבנו שצה"ל הוא לא צבא העם. הוא צבא אלו שרוצים לשרת. וזה נכון במילואים הרבה הרבה יותר מבסדיר.

שעסקו בתפקידים כאלה ואחרים במהלך השירות שלהם, ובגלל הבירוקרטיה הם השתחררו ללא שום סימוכין לתפקידים שהם עצמם ביצעו.
רק במשרד שלי יש בערך 10 אנשים שמאוד רוצים שמ"פ, אבל בגלל שאת התפיקידים שלהם הם מילאו לאחר חפיפות והכשרות ביחידות שלהם ולא יצאו לקורס מסודר של איזה שבועיים-שלוש, אז הם לא מוכרים ע"י הצבא כבעלי אותם התפקידים שהם מילאו 3 שנים נאמנה, והשתחררו כפקידים עם פטור משירות מילאוים.
הצבא לא מוכן להזין להם במערכת שהם אכן ביצעו את התפקידים שלהם, למרות האישורים וחוות הדעת של מפקדיהם מהסדיר, וכל זה כדי שיוכלו להמשיך לתרום למדינה.

הצבא מלא בחיילים ששלחו לקורסים בגלל סיבות פנימיות/הקצאות, ורבים מאותם החיילים שיצאו לקורסים בכלל לא ביצאו את התפקיד של אותו הקורס המכשיר, ומנגד חיילים אחרים כן מילאו את התפקיד, אבל מערך המילואים לא מכיר בהם, אלא בחייל שיצא לקורס של חודש שלעולם לא התעסק בתפקיד.
3 שנים אנשים מבצעים תפקידים כאלו ואחרים, ולצה"ל זה לא הפריע. ברגע שהם השתחררו, פתאום צה"ל שכח את אותם החיילים ואת התפקידים שהם מילאו ורואה בהם כחיילים שניתן לוותר עליהם מכיוון שהם "ללא הכשרה" ו"רק פקידים". אותם אזרחים מנסים בכוח להשתבץ למערך המילואים של צה"ל, והצבא בעצם אומר להם "לא", ואח"כ אנחנו קוראים כתבות על כך שמערך המילואים נפגע, שיש ירידה במוטבציה, שאנשים מתחמקים וכדו, ולא מוכן לגייס את אותם האנשים שמאוד רוצים לתת ולתרום.
אבסורד.

מה, אתה מצפה מצה"ל שיארגן אפשרות לרכישת "מקצוע צבאי נוסף", על בסיס

לשם האיזון, נראה לי שהקמל"ר התייחס ליחידות לוחמות- ושם דומני שהמצב שונה ממה שאתה מתאר. כמה חיילים סיימו מסלול או שירתו כנהגים/חובשים/מכונאים/קשרים כששלישותית הם "סתם פקידים"?

שמאחורי המסר שלי.

ישנם אנשים רבים שרוצים לשרת במילואים ולא נותנים להם, ובאותו הזמן יש השתמטות אדירה מצה"ל ומערך המילואים.

אני מכיר מספיק אנשים ששירתו בתפקיד אחד, מוגדר, וכשהשתחררו הצבא שכח מהם והם ללא תפקיד במילואים ומוכרים ע"י צה"ל כפקידים, למרות ששירתו כנהגים/חימושניקים/משק"י מודיעין/ קשר וכדו וכדו. למה? בגלל שרבים מהחיילים שמגיעים לתפקידים שלהם הגיעו בצורות לא סטנדרטיות (או שזהו כבר הסטנדרט?), ולמדו את המקצוע תוך כדי חפיפות ו on the job, ובמקום שהם ימשיכו - בצורה טבעית- לשירות מילואים עם אותו התפקיד, הם נעלמים, ואז יחידות מילואים מוצאות את עצמן מחפשים אחרי מילואימניקים כאלו ואחרים שימלאו את אותם התפקידים.

אישית אני עושה פחות מידי מילואים. התירוץ הוא אין תקציב. השנה קראו לי לשלושה ימים, ניסיתי לזמן את
עצמי לעוד ימים, הבטיח שיזמנו, ובפועל - חרטא.
פעם גם קיבלתי מכתב ממפקד היחידה לראש השנה בנוסח: "שנה טובה, מצטערים שלא קראנו לכם מספיק בתקופה האחרונה מחוסר תקציב".
חבל ומתסכל, בפרט שצריך אותנו.

שאלה רצינית. הביאו את חברת מקנזי לעזור לצה"ל לבדוק ולשפר את מה שדרש שיפור. לפי הפרסומים בתקשורת הסקירה והייעוץ עזרו לצה"ל להתייעל ולחסוך כסף. אם כך הגיע הזמן שיזמנו את מקנזי לשטחי האימונים, הימ"חים, שטחי ההערכות והמפקדות יחברו אותם עם אנשי המילואים ויקימו את מערך המילואים מחדש באופן מושכל שיוביל לשימוש מושכל באנשי המילואים והתקציב שעומד לרשותם על מנת לשמור על כשירותם לזמן מלחמה.

מדינה עם מוסדות אקדמיים מהמתקדמים בעולם (טכניון, ומכון וייצמן) שמונה לווינים בחלל, מערכות יירוט שלא היו מביישות את החללית אנטרפרייז, עשרות חברות רשומות בנסד"ק, ותל"ג של 217 מליארד דולר לא מצליחה לתכנן וליישם מערכת מילואים שכל כך קריטית להגנת המדינה בזמן מלחמה ולבריאות הכללית של המשק (הפניית משאבים, בזבוז משווע של כ"א) ויותר מכל - המשך רצוף של פגיעה במורל של מאות אלפי ישראלים שמרגישים מנוצלים ע"י מערכת מסורבלת ולא יעילה. דיי בקריאה בפורום הזה בכדי להבין את כמות המירמור בקרב אלו המשרתים במילואים. אולי הגיע הזמן שפלוגות מילואים פשוט ישבו מחוץ לקרייה בכדי להעיר את מי שצריך במשהב"ט. שפשוט ישבו שם ויזכירו להם שהישיבה שלהם שם דומה לבזבוז הזמן בזימון לאימונים, אם כבר יש אימונים.
אין ספק שהמשימה לא פשוטה ושהשינוי יקח זמן אבל להשאיר את המצב הקיים כמו שהוא זה פשוט פשע כלפי אנשי המילואים בהווה ובעתיד.

מקנזי לא ראו דברים אופרטיביים מאוד בעיתיים (ובצדק!). אחת הסיבות שיש בעיה, היא אותה סיבה שקשה לקנות לחם ב20 אגורות. או בקיצור, אי אפשר לישם מערכת מילואים תקינה בתקציב שהמדינה רוצה ויכולה לתת.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

קצין המילואים הראשי: "אסור לטפל במשרתים כמו ועד עובדים"\ מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2533480
תת-אלוף שוקי בן ענת, המסיים בעוד כמה חודשים את תפקידו, מותח ביקורת נוקבת על הטיפול במילואימניקים. "מילואים הפכו לסקטור", "קשה לדבר 'מילואימניקית' במטה הכללי"

תא"ל בן ענת בתרגיל חטיבת צנחנים במילואים בצאלים 2011 (צילום: דובר צה”ל)

"....'ביקשתי החזר הוצאות בכסף על כל נסיעה במקום התלוש לאוטובוס שאף אחד לא משתמש בו, גם כי אין תחבורה לכל מקום. למרות הכול, המילואימניק יגיע לפיקוד הצפון מכל מקום בארץ גם ב-8:00 בבוקר אם יבקשו ממנו, אבל צריך לתגמל אותו. כשהסברתי את זה לראש אכ"א לשעבר, אבי זמיר, מה המשמעות של אדם שמוציא מכיסו אלפי שקלים הוא אמר לי 'הם יבואו',' סיפר. 'הייתי צריך להסביר למה זה לא מובן מאליו שהם באים. אמרו לי 'אתה תיתן להם היום החזר בתנאי השירות ומחר הם יבקשו החזר על דלק'. כשאתה אומר לבן אדם שזו הנורמה בחברה האזרחית, זו הוגנות בסיסית, אז אמר לי אחד הבכירים 'הם יבואו שלושה באוטו'. אז עניתי לו: 'זה מה שיש לחייל מילואים בראש, לעשות עליך רווח? זה מה שמפריע לך?'. לפעמים יש הרגשה שזה דבר זמין ואם לא הוא, יבוא אחר. לפעמים הם חושבים שאני מתנהג כמו ועד עובדים. אנחנו ממש לא ועד עובדים'.... 'יש כרגע רמטכ"ל שמבין מה המשמעות של עולם המילואים בצבא. הוא קיבל סקירה לאחרונה על המצב ועל כמה בעיות ומתחיל לטפל בזה', ציין בן ענת. 'אני חושב שהמדינה לא צריכה לטפל בהם כוועד עובדים. הבאנו לישיבת ממשלה את הנושאים, וזרקו אותנו מכל המדרגות'. בן ענת הסביר כי אחת ההקלות שביקש היא שאשתו של אדם המשרת במילואים תקבל שעה חופש מהעבודה ביום על מנת לטפל בסידורים. 'בנציבות שירות המדינה קיבלו את זה, אבל אחר כך זה נעלם, הוסיפו שזה יקרה רק במצב של צו שמונה. מתי היה צו שמונה? במלחמת יום הכיפורים. לפני שלוש שנים, זה היה המעסיק, היום זו האישה. היא לא הבייביסיטר, גם לה יש היום קריירה. היא כותבת פוסט דוקטורט והמנחה שלה מארה"ב לא בהכרח מבין מה זה מילואים'.... כשנשאל מהו הדבר שמדאיג אותו ביותר, הוא דיבר הנושא של לכידות. 'איך אתה משכנע את החייל להסתער על גבעה בלבנון? לכידות', ציין בן ענת. הוא סיפר כי הביא תכנית לרמטכ"ל בנושא בעיית הלכידות בקרב חיילי מילואים. לדבריו, קיים חשש לכשירותם הבסיסית, ואם זו תפגע 'נשלם מחיר כבד'. 'בסופו של דבר, הבן אדם הזה בגיל 31 יסתער על המחבל בלבנון רק בגלל החברים שלו. לכן אנחנו צריכים לחזק אותו ולהעניק לו ימי חינוך בנוסף לאימונים כדי לשפר את זה, ולדאוג שחיילי המילואים יתאמנו', הדגיש. הוא הסביר כי השנה היא שנה עם המון תהפוכות, אבל מה שיכריע זה מה שקורה בתוכנו. 'המילואים נמצאים בליבה של בניין הכוח והפעלת הכוח. כבר השנה, ישנם 22 גדודים יותר מהרגיל בתעסוקה המבצעית כי צריך יותר כוחות. מתאמנים פחות לטעמי. גם הסדיר כבר הגיע לקצה גבול היכולת שלו בתעסוקה ולכן הוא צריך את חיילי המילואים לידו. לכן גם הרמטכ"ל הנחה לבחון את הנושא. גם סגן הרמטכ"ל הבין שה'לכידות יורה' חשובה לא פחות מהאימון'..."

("וואלה!", 16.05.2012)

הקמל"ר-התא"ל המיותר בצה"ל\ מאת איתי לנדסברג-נבו ומשה פישר

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=1449
חברי פורום המח"טים, מג"דים וטייסים במילואים יוצאים בביקורת חריפה נגד מי שאמור להגן על זכויותיהם. לטענתם, עם תום הקדנציה של הקמל"ר השלישי, ניתן לומר כי ממלאי התפקיד כשלו לחלוטין במשימתם. סא"ל (מיל') איתי לנדסברג-נבו ואל"מ (מיל') משה פישר במאמר דעה נוקב ומיוחד לישראל דיפנס
("ישראל דיפנס", 14.12.2011)

הקמל"ר הבא: אל"מ (מיל') הושע פרידמן\ מאת יעל ליבנת

http://www.idf.il/1133-15115-he/Dover.aspx
אל"מ (מיל') פרידמן צפוי להחליף בתפקידו את תא"ל שוקי בן ענת, המכהן כקצין המילואים הראשי מאז שנת 2008

"בחודשים הקרובים עתיד להתחלף קצין המילואים הראשי, תא"ל שוקי בן ענת. מחליפו יהיה אל"מ (מיל') הושע פרידמן, כיום מפקד חטיבת כרמלי. אל"מ (מיל') פרידמן, אשר יועלה בקרוב לדרגת תת אלוף, החל את דרכו הצבאית בסיירת גולני. את תפקידו הראשון כקצין מילא כמ"מ בגדוד 13, ועם שחרורו בשנת 1981 הצטרף לקבוצת מקימי הקיבוץ העירוני 'ראשית' בירושלים, ושלוש שנים לאחר מכן חזר לצבא כמ"פ בגדוד. בשנת 1992, אל"מ (מיל') פרידמן הקים יחד עם חלק מחבריו את הקיבוץ העירוני בית ישראל. הקיבוץ הינו קיבוץ עירוני משימתי שחברים בו דתיים וחילוניים, הפועלים יחד כדי להגשים חזון של חברה יהודית מתוקנת, ואל"מ (מיל') פרידמן חי בו עד היום. לפני כארבע עשרה שנה הקים פרידמן את מכינת 'בית ישראל', המכינה הקדם צבאית המשולבת הראשונה בארץ. לאחר מלחמת לבנון השנייה, בה נמתחה ביקורת על מוכנות מערך המילואים, ביקש הרמטכ"ל דאז, רא"ל במיל' גבי אשכנזי אישית מאל"מ (מיל') פרידמן, אז סמח"ט כרמלי, להתמנות לתפקיד המח"ט של חטיבת המילואים האגדית. בראיון אמר אל"מ במיל' פרידמן על המינוי כי 'ברמה האישית, היה זה עומס רב להיעדר הרבה מהמכינה ומהקיבוץ, מצד שני זו זכות גדולה שיש לנו צבא יהודי אחרי אלפי שנות גלות, והבנתי שבתפקיד הזה אני יכול לתרום רבות לחטיבה. זו בקשה שלא הייתה לי רשות לסרב לה'. בנוסף, אמר אל"מ במיל' פרידמן כי 'הבנתי שניצבת בפניי הזדמנות מאוד גדולה, להביא לידי מימוש את הפוטנציאל הגלום בחטיבת מילואים. למח"ט במילואים יש יתרון משמעותי בהבנת עולם המילואים וביכולת לגייס את המילואים', והוסיף כי 'חטיבת מילואים זו מערכת עם האנשים הכי טובים שיש לנו, שעובדים המון שנים ביחד, מתוך שליחות, חברות והזדהות'. הקמל"ר המכהן, תא"ל בן ענת, מכהן בתפקידו מאז שנת 2008. בעברו הוא שירת כקצין במערך ה'שוט וה'מרכבה' של חיל השריון והשתחרר מהצבא בדרגת סרן. הוא מילא שורת תפקידים במילואים בפיקוד צפון במשך עשרים וחמש שנים, ממפקד גדוד ועד סגן מפקד עוצבת 'אתגר'."



אל"מ (מיל') הושע פרידמן
("אתר דובר צה"ל", 05.03.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

קמל"ר החדש תא"ל הושע פרידמן
מח"ט כרמלי לשעבר.

מתוך כתבה (מומלצת!) של עפרה לקס בעיתון "בשבע" 26.4.2012:

הוא עצמו בחר לממש את דרכה של החסידות בהקמת הקיבוץ העירוני 'בית ישראל' בירושלים, ובמכינה הקדם צבאית המעורבת בראשה הוא עומד | גם את 'פרויקט גולני' שייסד, דרכו הגיעו רבים מבני השכבות החלשות לקצונה גבוהה, הוא רואה בעיניים חסידיות | לאחרונה מונה פרידמן לתפקיד קצין מילואים ראשי, והוא קובע: "בזכות המילואימניקים יורד גשם במדינה הזאת"

הוא נכד של אדמו"ר מפורסם שנולד בקיבוץ חילוני, הוא עוד רגע תת אלוף, ואת ראשו מעטרים זקן ופאות; הוא הולך עם גרטל וחבר בקיבוץ עירוני שחברות בו משפחות דתיות וחילוניות; הוא הקים את פרויקט גולני, ועומד בראש מכינה קדם צבאית דתית-חילונית; ואם זה לא מספיק לכם, תקשיבו למנגינה של דבריו במשך עשר דקות: תמצאו שם סלנג צבאי לצד מילים של חבר'ה, עם ביטויים ביידיש וגם קצת עברית. קבלו את הושע פרידמן, שטוען שהדרך שהוריו, הוא ואחיו בחרו ללכת בה היא הדרך החסידית האמיתית...

ההורים של פרידמן, ציפורה והרב ישראל, נולדו בין מלחמות העולם וגדלו בבתים של אדמו"רים. כשהיתה בת 9, התמנה אביה של ציפורה, הרב חיים מאיר הגר, לכהונת הרבי מויז'ניץ.

הרב ישראל, דור תשיעי למגיד ממזריטש, גודל להיות האדמו"ר הבא מבוהוש, מבית רוז'ין. הוא גדל בבית סבו, האדמו"ר, למד מפיו של מלמד האדמו"רים של החסידות, רכש שמונה שפות על בוריין, נבחן בבחינות הממשלתיות החיצוניות במקצועות הכלליים וקיבל סמיכה לרבנות בגיל 17.

השואה טרפה הכל...

עוד לפני המלחמה הצטרף הרב ישראל ל'שומר הצעיר'. "הוא ראה שיהודים רבים נהו אחרי הקומוניזם שמשמעותו התבוללות", מסביר בנו, "וכשהוא, נער בן 17, חשב איך לעצור את זה, הוא הגיע למסקנה שהתנועה היהודית הסוציאליסטית אומרת דברים נעלים כמו בקומוניזם, אבל מכוונת לארץ ישראל".

ההורים עלו לארץ והצטרפו לגרעין השומר הצעיר שהקים את קיבוץ רשפים. "אבי הלך לשם מתוך ייעוד גדול", מבהיר פרידמן הבן, "לא מתוך עזיבת הדרך". הנישואים נערכו על הדשא בנהלל. בתש"ח עלתה הקבוצה לנקודה, תוך התנגדות פעילה ואלימה של הערבים...

המשפחה היתה יוצאת דופן בקיבוץ, בשל ההשקפה ואורח החיים ששמר על מסגרת דתית מסוימת. האב העביר שיעורי תנ"ך ותלמוד בקיבוץ. בר המצווה של הבן הבכור היתה הראשונה בקיבוץ הארצי.

למרות הכל, האם ואחריה האב שימשו כמזכירי הקיבוץ. "אבא אמר שלב התנועה היהודית היום נמצא בתנועה הקיבוצית, ויש לה כל כך הרבה עוצמה בהתלהבות מהקמת המדינה, בעילוי האדם והחברה - ולכן שם צריך להיות, ולהביא לשם יהדות. תפישה חסידית יותר מזה אני לא מכיר".

במשפחת האב קיבלו בהבנה את מעשי הזוג. אך הרבי מויז'ניץ התנגד נחרצות וניתק קשר עם ביתו הצעירה. במשך 17 שנה היה לציפורה קשר עם האם והאחים, אך לא עם האב.
אולם כשביקרה אותו כשאושפז בבי"ח "ולמחרת הוא קם לתחייה לעשר שנים נוספות".

לאחר חידוש הקשר עם הסבא החליטה ציפורה לעבור לקיבוץ דתי. קיבוץ סעד נבחר.
כשמנסים להבין מה היה במשפחת פרידמן לאורך השנים מבחינת אווירה וקיום מצוות, מסביר הושע שהוריו אף פעם לא ויתרו על מסגרת של שבת-כשרות-טהרה, "אבל אולי לא הקפידו על הכל כמו היום". בני המשפחה לא תמיד חבשו לראשם כיפה, אבל מנגד ניגוני ויז'ניץ הוטמעו אצלם מגיל אפס "בצורה אותנטית שאי אפשר לחקות", ו"ה' היה נוכח בבית שלנו כל הזמן". הראיה לכך לדבריו היא ש"כל האחים שלי משוגעים". כלומר, כולם נמצאים בלב עשייה למדנית-חברתית חלוצית. מנחם, שנחשב חילוני אך גם הלמדן ביותר שבחבורה, פעל שנים להפצת יהדות בקרב חוגים לא דתיים והקים את בית המדרש 'מעגל' שמזמין אליו דתיים וחילונים ללימודי יהדות באופן פתוח. ירמיהו הקים את 'ראשית', הקיבוץ העירוני הראשון, ועודנו מוביל אותו במרץ. שמוליק לא מפסיק לעשות בירוחם ובנתיבות: הקים גרעינים, ישיבות הסדר ומדרשות לבנות. הושע הוא הבן הצעיר איתו אנו משוחחים. איש לא יצא עורך דין, לא עלינו. גם האב, דוקטור בהשכלתו, עורך היום טישים ומלמד במכינה ובישיבת ההסדר בנתיבות.

פרידמן התגייס לסיירת גולני, "מתוך רצון לחזור ולהיות מחנך ולהשפיע על הקיבוץ". גולני של אז היתה רחוקה מאוד מזו של היום. אל הגדודים הגיעה שכבה סוציו-אקונומית נמוכה ובסיירת היו בני קיבוצים בלבד. מבחינה צבאית פרידמן הסתדר מעולה, מבחינה חברתית היה לא פשוט, "חטפתי הרבה אנטישמיות על זה שאני דתי באמת". בצבא גילה פרידמן שהקשר לאנשים מחייה אותו. הוא החליט ללכת לפיקוד דווקא בגדודים ונמלט מבה"ד 1, לאחר ששם הוחלט שיישאר לתפקיד פיקודי. הוא הוחזר, ואחרי מספר חודשים הגיע לפיקוד בגדוד 13 של גולני, כמו שהוא רצה. ואז "התרסקתי פיקודית. גדלתי בקיבוץ, בסיירת, בבה"ד 1. כל השיח שלי עם אנשים היה אחר. הפער המנטלי היה גדול. עשיתי שיחת מחלקה, הסתכלו עלי בעיני עגל. עשיתי שיחות אישיות: ענו לי ב'כן' ו'לא' - כלום לא עבד".

אבל אחרי שלושה חודשים של התמדה, התעקשות ובעיקר לימוד הדדי, "היתה אהבה גדולה וזה שינה לי את החיים לגמרי". כשבסוף האימון הבחין פרידמן שאחד מחייליו תופר לעצמו את האפוד, הוא הבין ש"זהו זה. אנשים מתחילים להשקיע מלמטה. אכפת להם, זה לא רק המפקד דורש".

בעת שנתקע כסמ"פ סמוך מאוד לשבת בירושלים, ובלית ברירה 'עשה שבת' אצל אחיו ירמיהו בקיבוץ העירוני 'ראשית'. פרידמן ידע על הרעיון של אחיו, אבל עד אז לא ירד לשורשו. "השבת הזאת שינתה אותי. היא היתה מדהימה. במוצאי שבת מצאתי את עצמי שוטף כלים ושר. וזה לא קורה לקיבוצניק בגולני". כעבור ארבע שנות צבא השתחרר פרידמן והתגורר ב'ראשית', "מקום עם אווירה ומתח רעיוני ורוחני מאוד גבוה". הוא החל בהדרכת בני נוער מקריית מנחם, וגם מבתי ספר דתיים וחילוניים.

תהיתי: מה נעשה עם הנוער המדהים הזה? הם ייכנסו לצבא ויתרסקו שם. ואז החלטתי שאכנס איתם לצבא, אהיה חצי שנה מ"מ שלהם כדי לייצר צבא אחר באווירה אחרת. הכוונה היתה ליצור מסלול לחלוציות חברתית, שיעבור בגולני. הרי אם לא הייתי שם, לא הייתי יכול להיכנס לשכונה מבחינת הבנת שפה ותקשורת. נסעתי לרמת הגולן, לשיחה עם מח"ט גולני, צביקה פרקש-פולג, שהתעניין אבל התנה את הפרויקט בכך שאחתום שנתיים קבע ואהיה מ"פ ולא מ"מ". אחרי התייעצות, השיב פרידמן בחיוב, בחר את קציניו ויצא לדרך.

"לקחתי בני י"ג שכבר התקבלו לטיס ולסיירות, ובני שכונות שבטח לא היו הולכים לקרבי, אם בכלל לצבא. אחר כך, כשהם רצו לצאת לקצינים, נאבקתי על הקב"א (קבוצת איכות) של כל אחד ואחד מהם".

פרידמן עשה מהם גרעין ואימן אותם חברתית, פיזית ומנטלית. "יצרנו פלוגה שבה תיקנתי כל מה שרציתי בצבא: לא טרטרו שם בכלל, המפקדים היו מאוד אוהבים, ובשבת כולם הלכו בחולצות לבנות ובלי ניבולי פה. מצד שני הובלנו את צה"ל בשברי הליכה וכל הזמן היו הקפצות, אוהלי סיירים, שטח". מהפלוגה ההיא יצאו 21 קצינים והמסלול, שקיים עד היום, נקרא 'פרויקט גולני'. אחד מבניו של פרידמן משמש בו היום כקצין ועד כה הניב המסלול 18 מג"דים במילואים, 4 מח"טים ובסך הכל 300 קצינים שמבחינת פרידמן נושאים עימם רוח אחרת.

לא מזמן סיים פרידמן שלוש שנים אינטנסיביות בתור מפקד חטיבת המילואים 'כרמלי', בה הוא שירת מתפקיד מ"מ דרך שתי מלחמות וכאמור, עד פיקוד החטיבה. התפקיד הוגדר אמנם כמילואים, אבל שאב שני שלישים מימי העבודה שלו וחייב זמינות של 24/7. המינוי היה תוצאה של מלחמת לבנון השנייה, "למרות שהחטיבה שלנו לא טולטלה והצליחה במשימותיה", הוא מדגיש.

"משימות המילואימניק זהות למשימות של הסדירניק. כדורי האויב נראים ופוגעים אותו דבר. מה שמשתנה זה המנהיגות ואנרגיית ההינע, וכדי למצות את האנרגיה של המילואים צריך לדאוג שכל מ"פ יבין שזו אחריות שלו להכין את הפלוגה שלו למלחמה, לא משנה מה הצבא עושה מלמעלה. תפקידי כמח"ט היה לתת לו את הכלים לעשות את זה". פרידמן מספר על שינוי באווירה, על האחריות שמפקדי המילואים לקחו בשתי ידיים והדברים באו לידי ביטוי ברעות, בהתנדבות, באימונים ובהעמקה בתוכניות האופרטיביות. "לכל אחד יש תיק שבו הכל מוכן, ויש הבנה שאם מחר פורצת מלחמה הוא שם וזו אחריותו".

אחרי 'כרמלי' התבקש פרידמן להגיש מועמדות לתפקיד קמל"ר: קצין מילואים ראשי, ולעשות בעצם את מה שהוא עשה ב'כרמלי' בכל מרחבי הצבא. תפקיד הקמל"ר כולל העלאה לדרגת תא"ל ושירות קבע, מה שהיה צריך להבטיח הצלחה מהירה יותר, אבל גם פרידמן יודע שמדובר בהיקפים אחרים וגם בעמדה אחרת. ב'כרמלי' הוא היה מפקד. כאן הוא יועץ של שר הביטחון וכפוף לסגן הרמטכ"ל. 'כרמלי' היא חטיבה של קרביים, כאן מדובר על כלל צה"ל.

"בזכות עולם המילואים יורד גשם במדינה הזאת", מבהיר פרידמן את נקודת המוצא שלו. "רוב גדול של הסד"כ של צה"ל זה מילואים. אי אפשר לנצח שום תרחיש או מלחמה בלעדיו". אבל, כהרגלו, הוא לא מסתפק בפן המקצועי. "זה גם החיבור הכי יפה של עם ישראל. יש שם את כל הריבוד הסוציו-אקונומי וכמעט את כל הזרמים, וכולם יחד. זה לא נותן לך תמורה כספית, זה עושה לך הרבה קשיים, ותכל'ס זו התנדבות. החשיבות של זה לחוסן הלאומי היא אדירה".

פעם אנשים היו טוחנים 45 ימי מילואים בשנה בלי חופשות ובלי סלולרי שאפשר לשמוע בו את הילדים פעמיים ביום. היום התנאים נוחים יותר אבל גם גוברים הקולות לתיגמול נאות.
"בחברה יש תהליכים של אמריקניזציה אבל גם תהליכים אחרים, וצריך לחזק את הערכים של שליחות והתנדבות. אם נהיה חברה אמריקאית בסוף נהיה באמריקה. אם נהיה". לדעת פרידמן, הצבא לא יכול להיות רק מקצועי כי "נדרשת מסירות נפש. את הנפש אתה מוסר על דברים שהם גדולים ממך ומגאווה מקצועית כזאת או אחרת. צבא הוא שליחות שצריך לעשות במקצועיות רבה. החשיבות של המילואים היא בשאר הרוח של החברה הישראלית, לכן מוטיב ההתנדבות חייב להיות המרכזי. הוא מה שנותן חיות לדבר הזה".

מצד שני, הוא חושב שיש גם לתגמל כראוי את משרתי המילואים, בתנאי שהדבר לא הופך ל"שיח של ועד עובדים". אגב, פרידמן מפריד בין זכויות כמו ביטוחים שהם "תנאי הוגנות של החברה כלפיה משרתיה", ובין תיגמול. בראשון הוא רואה ערך גבוה, בשני פחות. "ויש מרכיב שנקרא הערכה שהחברה נותנת, ובא לידי ביטוי למשל במועדון 'בהצדעה'. ההערכה הזאת, יותר משהיא חשובה למילואימניקים היא חשובה לחברה, כי היא אומרת מי גיבור התרבות".

אבל תפקידו של הקמל"ר הוא לא רק ערכי וחינוכי. יש לו מרכיבים ארציים מאוד, כמו חרישת מסדרונות הכנסת בהשגת חוקים ותקנות לטובת משרתי המילואים וגם השגת תקציבים לימי אימונים והכשרת הכוח. פרידמן מוכן לזה ולזה, ובכל מקרה אומר שתפקידו לסייע לרמטכ"ל, שמכיר היטב את חשיבות מערך המילואים.

יש שאומרים שהתפקיד הוא עלה תאנה.
"אני לא מסכים עם זה, ואני לא רואה איך מצב המילואים היה טוב יותר בלי קמל"ר".

קישור אל הכתבה המלאה

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

המערכת כולה משדרת יחס לא רציני והמילואימניקים קולטים את זה ומתנהגים בהתאם, אתה לא יכול לספר לאנשים כמה הם חיוניים וכמה הם ׳ליבת הכוח׳ ולתקוע אותם באיזה קו צפון/שטחים או לעשות להם אימון מצ׳וקמק, כלומר, אתה יכול, אבל זה מה שיוצא

בהקשר לראיון שנתן הקמל"ר בן ענת על מצב תנאי והטבות המילואימניקים ומצבו של מערך המילואים בכללי
מהדהדות עוד יותר אמירותיו של האלוף במיל' ישי בר בראיון שנערך עימו ב"הארץ" בסופ"ש שעבר:
http://www.haaretz.co.il/1.1704114
"באחד עשר ביולי 2006 בא ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט, לביקור בפורום המטה הכללי. בחדר הישיבות בקומה הארבע עשרה של בניין המטכ"ל בקריה נועדו אולמרט, שר הביטחון הטרי שלו עמיר פרץ, הרמטכ"ל דן חלוץ והאלופים. משרדי הרמטכ"ל והאלופים הועברו לבניין המודרני, שמנחת מסוקים הוקם על גגו, מעט יותר משנה קודם לכן. כמו בחדר הדיונים הקודם, גם על קיר החדר הנוכחי, לצד מסכי הפלזמה, נתלה הציטוט המפורסם של דוד בן גוריון: 'תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך'. בלי שאיש מהנוכחים בחדר ניחש זאת, עתיד היה החודש הקרוב להעמיד את דברי ראש הממשלה הראשון במבחן קשה במיוחד. במערכת הבחירות שהסתיימה במארס של אותה שנה תפס תקציב הביטחון מקום ניכר. המפלגות התחרו זו בזו בהצגת קו חברתי, וקיצוצים נוספים בתקציב נראו באופק. סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, תיאם מראש את הסקירות שישמעו אולמרט ופרץ, במטרה לשכנעם שקיצוץ נוסף יהיה מסוכן. ראש אגף התכנון, האלוף יצחק (חקי) הראל, הציג סקירה של השלכות הקיצוצים על צה"ל. בעוד חודש אני משתחרר, אמר הראל לאולמרט. אני בישורת האחרונה של שירותי ומבקש לדבר מהלב. צה"ל הוא צבא חלול, בלא רמת אימון מספקת ובלא די מלאים וחלפים. כדי לעמוד במשימות המוטלות עליו, הוא זקוק ליותר כסף. 'מי שרוצה צבא טוב, צריך להשקיע בו', הוסיף ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, 'זה ייצא זול יותר מאשר המחיר שנשלם במלחמה'. אחריהם נטל את רשות הדיבור האלוף ישי בר, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. במטכ"ל של חלוץ היה הפרופסור למשפטים בר, מומחה בדיני מיסוי, כמעט בחזקת אורח מכוכב אחר. בר, שסיים את שירותו הסדיר כמ"פ מצטיין בחטיבת הצנחנים, התקדם בדרגות במערך המילואים, שם היה מח"ט צנחנים במילואים ואחר כך מפקד אוגדה. עם קבלת דרגת האלוף חזר לשירות קבע, אך המשיך להצטייר כילד הרע של המטכ"ל, שאינו מהסס להצביע על ליקויים ואינו מסתיר את ביקורתו על הזנחת מערך היבשה ויחידות המילואים, בשנים שבהן צה"ל השקיע את כל זמנו ומרצו בלחימה בטרור באינתיפאדה השנייה. בר סיפר לאולמרט על חטיבה 5, חטיבת חי"ר במילואים שחמישה עשר מאנשיה נהרגו בקרב הקשה במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן. יותר מארבע שנים חלפו מאז, אמר בר, ומצב הכשירות של החטיבה לא השתפר במאום. לו נדרשה כעת להילחם, לא היתה משיגה בהכרח תוצאות טובות יותר. כשירות צבא היבשה, הוסיף, משולה לצ'ק בלי כיסוי. מתישהו יגיע הטלפון מהבנק. 'צה"ל הוא צבא ללא אימונים. זה פטנט עולמי. אולי צריך לדאוג לרשום אותו', אמר בר, שגם תקף בחריפות את יחסי הדרג המדיני והצבאי, בעיקר על רקע השליטה בשטחים, והזהיר שהתנהלות המדינה שם 'מנוונת ומנוולת' את הצבא. צה"ל הוא צבא בינוני, אמר האלוף לראש הממשלה. נותרו בו עדיין איים של מצוינות, אך הם מוקפים בים של בינוניות. אולמרט לא התייחס ישירות לדברי בר. את טענות האלופים נגד הקיצוץ דחה. יש לי די צרות עם מצבם הכלכלי של הזקנים בתל אביב, אמר להם, תצטרכו להסתדר עם מה שיש. לאלוף הראל אמר: אני רוצה לאחל לך הצלחה בחיים האזרחיים ולהרגיע אותך - צה"ל לא ייפגע. הרמטכ"ל התערב, בניסיון לתקן משהו מהרושם שהותירו האלופים. 'המשימות השוטפות יתבצעו לעילא ולעילא', הבטיח חלוץ, 'עם מינימום טעויות ומקסימום הישגים. יש על מי לסמוך'. למחרת, בתשע בבוקר, נקלע סיור של גדוד מחטיבה 5 ליד זרעית בגבול לבנון למארב מתוכנן של חיזבאללה. רמת ההכנה של כוח המילואים למשימתו, וכמוה גם איכות הפיקוח של העוצבה המרחבית, אוגדה 91, התגלו כבלתי מספקות. מותם של שמונה חיילים ביום הקרב שהתפתח עם חיזבאללה, ובעיקר חטיפת שניים נוספים, אודי גולדווסר ואלדד רגב (שרק בדיעבד התברר בוודאות שנהרגו בתקרית), דירבן את אולמרט להחלטה הנמהרת-משהו לפתוח במלחמה בלבנון, זו שנודעה בהמשך כמלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה שלח למערכה צבא שלא היה מוכן דיו למשימתו, מבלי שהדרג המדיני הטרי והבלתי מנוסה מבין לעומקן את משמעויות המהלך. בשלושים וארבעה הימים הבאים, ובשש השנים שחלפו מאז, היו לאולמרט בוודאי הזדמנויות לא מעטות להיזכר באזהרה של האלוף בר." (מתוך הכתבה "האלוף שלא מתבייש לא להסתער", מאת עמוס הראל, "הארץ", 11.05.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

שלום לכולם,
אני חדש בפורום ועד עכשיו אני בעיקר נהנה מחומרים שאנשים אחרים העלו ומהדיונים שמתקיימים כאן.
אני יודע שזה לא שרשור "ממורמרי מילואים", אבל אם כבר הזכירו כאן חיילים בעלי מוטיבציה שאינם מנוצלים כראוי, אני רוצה לשתף אתכם בחווית המילואים שלי מנקודת המבט של חייל בעל מוטיבציה גבוהה שמוצא את עצמו נופל בין הכיסאות בגלל בירוקרטיה צהלית.
(הערה למנהלים: אם אני עובר על הנהלים בכל מה שקשור לב"מ או "חוסר עניין לציבור", נא להעיר לי בפרטי)

השתחררתי לפני קצת יותר מ6 שנים על תקן של לוחם חי"ר מוסמך רובאי 08 ששרת בכמה תפקידים פיקודיים. בגלל שלא השתחררתי עם בני המחזור שלי, אף אחד לא הטריח את עצמו לבוא לבקו"ם כדי לראיין אותי ביום השחרור (מה שהגיוני, כי הייתי שם פחות או יותר לבד).
3 שנים אף אחד לא דיבר איתי מהמילואים, חוץ מאימות נתונים פעם ב..., בעוד החברים שלי מהסדיר לא הפסיקו לעשות מילואים. בירור קצר העלה שאני מוצב במפח"ט ללא תפקיד מוגדר. אחרי 3 שנים זומנתי ליום ימחי"ם שבסופו נערך לי ראיון קליטה שלא יצא ממנו הרבה. אחרי עוד שנה שחונה, הוצבתי בתור סמב"ץ בחטיבה, שזה אומר 5-8 יממ"ים בשנה שבמסגרתם הפכתי למומחה בכל מה שקשור בפתיחת וסגירת אוהלי צד של נגמשים, והכנת מפות, תלקי"ם, שקפים ועוד עבודות שדורשות טושים ומהדקים, או במילים אחרות- מיצוי "מקסימלי" של היכולות והכישורים שרכשתי במהלך השירות הסדיר.

לפני כמה חודשים נפתח לי פתח למעבר ליחידה במודיעין, לתפקיד הרבה יותר משמעותי שמשלב בין יכולות חי"ר לכישורים אחרים שלי שרכשתי באזרחות. אחרי תהליך מיון התחלתי קורס יעודי שנמשך 5 שבועות ובסופו הוכשרתי לתפקיד שמוגדר על ידי הצבא כ"תפקיד חיוני". התפקיד הוא אכן חיוני ברמה כזו שליחידה שעברתי אליה יש את היכולת "לשלוף" חיילים מיחידות האם שלהם לטובתה. אחרי תקופה של חצי שנה מתקשרת אלי קצינת השלישות של החטיבה הקודמת כדי להודיע לי שהיא לא מוכנה לשחרר אותי מהחטיבה, כי היא לא מוכנה לאבד סמב"ץ.
אחרי שבועיים של טרטורים בין קצינות קישור (מהיחידה החדשה, שאומרת לי שהחטיבה שלי מפרה הוראה של עתכ"א ושאני החייל היחיד מכל הקורס שלא מוכנים לשחרר אותו וזה"אף פעם לא קרה לה". ומהחטיבה הקודמת, שם הקצינת קישור צועקת עלי בטלפון שאני לא מבין איך המערכת עובדת ואין שום סיכוי בעולם שהיא משחררת אותי), נשברתי ויצרתי קשר עם קצין האגם של החטיבה, שאחרי שיחה קצרה הגענו למסקנה, שאכן אין טעם להחזיק אותי בחטיבה בכח ורצוי להעביר אותי למקום בו אני אהיה יותר משמעותי.
המסקנה שלי מכל הסיפור היא, שלמרות שבסוף כן הגעתי למקום שרציתי ושמבחינתי אני יכול למקסם את היכולות שלי ולתרום שם הרבה יותר, מי שהפסיד בסוף זה הצבא. כי במשך 7 שנים שבהן הייתי בשיא הכושר הפיזי והמבצעי שלי, הצבא לא ידע להשתמש בי בצורה נכונה לצרכיו- חצי מהזמן לא השתמשו בי בכלל, ובחצי השני מצאתי את עצמי בתפקיד שונה לגמרי מכל מה שעשיתי בסדיר.

אם כבר דברנו על תרומה לעומת תגמול, אני חייב להגיד שעל אף ששילמתי מחיר אישי במילואים האחרונים שלי (5 שבועות מילואים- שבועיים אחרי שנולד לי ילד), התגמול היה אכן מספק מבחינה כספית (המשכורת והתגמול המיוחד) ומבחינת הסיפוק האישי שלי מהשירות במילואים והמעבר לתפקיד החדש.

קודם כל ברוך הבא לפורום.
שנית ממילואימניק אחד לרעהו כמו שבטח הבנת צה"ל היא מערכת גדולה שבה אנשים (גם אם הם טובים, מורעלים, ורוצים לבוא ולתת מזמנם) הולכים לאיבוד. כמו בכל מערכת בירוקרטית. הנשק היחיד שלך הוא הוא נשקו היחיד של כל איש מילואים - המטויבציה שלך והנכונות שלך לא לוותר עד שתגיע למחוז חפצך. לראייה זה לקח זמן אבל אתה בסוף בימ"ל המבוקש. שיהיה בהצלחה

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הסיפור שלי מאוד דומה לשלך.
אני גם סיימתי לבד את השירות הסדיר (חצי שנה קבע) רק שלא סתם הגעתי לתפקיד כלום, מפקד מהסדיר משך אותי אליו כי באמת היו לו תוכניות שבהם אוכל להועיל, אבל אחרי שנה הוא עזב למקום אחר ואלו שהחליפו אותו לא מצאו לנכון לנצל את המילואימניקים.

לאחר חוויה לא נעימה בכלל (ניתן למצוא את הפרטים פה בפורום) העברתי לכל החברים בעלי התפקידים הפיקודיים במילואים את הרצון שלי לעבור לגדוד לוחם ודיי מהר נמצא גדוד שהחליט להילחם כדי לבצע את ההעברה, וזאת בהחלט הייתה מלחמה קשה, המיקום המקורי סירב בכל תוקף לאשר את ההעברה בגלל שהוא פחד מהעלמות תקן, לא עיניין אותם שבכל מקרה הם לא מזמנים אותי העיקר שהתקן לא יפגע. עברו חודשים טובים שבהם עוד הייתי מסופח ליחידה הקודמת ואחרי מסע שיכנועים הצלחתי לקבל אישור להתנדב ביחידה החדשה (תוך מתן התחייבות שאסכים לחתום על מכתב התנדבות במידה וגם היחידה הקודמת תצטרך אותי גם אם אעבור את המחסה השנתית) עד שלבסוף הם הסכימו להיכנע.

שבוע הבא יש לי מילואים בתיזמון הכי גרוע שיכול להיות (חתונה של אח, תקופה קריטית בעבודה, אופציה שפיספסתי אפשרות לטיסת עבודה מושלמת וחתונה של חבר טוב) ועדיין אני לא מצטער אפילו לרגע על ההחלטה, העובדה שכשאני הולך למילואים בידיעה שחשוב שאני אגיע וכשאני מגיע אני יודע שאני נמצא בסביבה של אנשים שעושים את אותם ההקרבות שאני עושה ומבינים ומעריכים את מה שאני מפספס בזמן הזה- שווה הרבה יותר ממילואים בתנאים נוחים אבל מיותרים לחלוטין בסביבה סדירה שלא מבינה למה אני כועס שמבזבזים לי את הזמן.

הגלריה שלי בפליקר

ציטוט:

במקור נכתב על ידי yedidya שלום לכולם, אני חדש בפורום ועד עכשיו אני בעיקר נהנה מחומרים שאנשים אחרים העלו ומהדיונים שמתקיימים כאן. אני יודע שזה לא שרשור "ממורמרי מילואים", אבל אם כבר הזכירו כאן חיילים בעלי מוטיבציה שאינם מנוצלים כראוי, אני רוצה לשתף אתכם בחווית המילואים שלי מנקודת המבט של חייל בעל מוטיבציה גבוהה שמוצא את עצמו נופל בין הכיסאות בגלל בירוקרטיה צהלית. (הערה למנהלים: אם אני עובר על הנהלים בכל מה שקשור לב"מ או "חוסר עניין לציבור", נא להעיר לי בפרטי) השתחררתי לפני קצת יותר מ6 שנים על תקן של לוחם חי"ר מוסמך רובאי 08 ששרת בכמה תפקידים פיקודיים. בגלל שלא השתחררתי עם בני המחזור שלי, אף אחד לא הטריח את עצמו לבוא לבקו"ם כדי לראיין אותי ביום השחרור (מה שהגיוני, כי הייתי שם פחות או יותר לבד). 3 שנים אף אחד לא דיבר איתי מהמילואים, חוץ מאימות נתונים פעם ב..., בעוד החברים שלי מהסדיר לא הפסיקו לעשות מילואים. בירור קצר העלה שאני מוצב במפח"ט ללא תפקיד מוגדר. אחרי 3 שנים זומנתי ליום ימחי"ם שבסופו נערך לי ראיון קליטה שלא יצא ממנו הרבה. אחרי עוד שנה שחונה, הוצבתי בתור סמב"ץ בחטיבה, שזה אומר 5-8 יממ"ים בשנה שבמסגרתם הפכתי למומחה בכל מה שקשור בפתיחת וסגירת אוהלי צד של נגמשים, והכנת מפות, תלקי"ם, שקפים ועוד עבודות שדורשות טושים ומהדקים, או במילים אחרות- מיצוי "מקסימלי" של היכולות והכישורים שרכשתי במהלך השירות הסדיר. לפני כמה חודשים נפתח לי פתח למעבר ליחידה במודיעין, לתפקיד הרבה יותר משמעותי שמשלב בין יכולות חי"ר לכישורים אחרים שלי שרכשתי באזרחות. אחרי תהליך מיון התחלתי קורס יעודי שנמשך 5 שבועות ובסופו הוכשרתי לתפקיד שמוגדר על ידי הצבא כ"תפקיד חיוני". התפקיד הוא אכן חיוני ברמה כזו שליחידה שעברתי אליה יש את היכולת "לשלוף" חיילים מיחידות האם שלהם לטובתה. אחרי תקופה של חצי שנה מתקשרת אלי קצינת השלישות של החטיבה הקודמת כדי להודיע לי שהיא לא מוכנה לשחרר אותי מהחטיבה, כי היא לא מוכנה לאבד סמב"ץ. אחרי שבועיים של טרטורים בין קצינות קישור (מהיחידה החדשה, שאומרת לי שהחטיבה שלי מפרה הוראה של עתכ"א ושאני החייל היחיד מכל הקורס שלא מוכנים לשחרר אותו וזה"אף פעם לא קרה לה". ומהחטיבה הקודמת, שם הקצינת קישור צועקת עלי בטלפון שאני לא מבין איך המערכת עובדת ואין שום סיכוי בעולם שהיא משחררת אותי), נשברתי ויצרתי קשר עם קצין האגם של החטיבה, שאחרי שיחה קצרה הגענו למסקנה, שאכן אין טעם להחזיק אותי בחטיבה בכח ורצוי להעביר אותי למקום בו אני אהיה יותר משמעותי. המסקנה שלי מכל הסיפור היא, שלמרות שבסוף כן הגעתי למקום שרציתי ושמבחינתי אני יכול למקסם את היכולות שלי ולתרום שם הרבה יותר, מי שהפסיד בסוף זה הצבא. כי במשך 7 שנים שבהן הייתי בשיא הכושר הפיזי והמבצעי שלי, הצבא לא ידע להשתמש בי בצורה נכונה לצרכיו- חצי מהזמן לא השתמשו בי בכלל, ובחצי השני מצאתי את עצמי בתפקיד שונה לגמרי מכל מה שעשיתי בסדיר. אם כבר דברנו על תרומה לעומת תגמול, אני חייב להגיד שעל אף ששילמתי מחיר אישי במילואים האחרונים שלי (5 שבועות מילואים- שבועיים אחרי שנולד לי ילד), התגמול היה אכן מספק מבחינה כספית (המשכורת והתגמול המיוחד) ומבחינת הסיפוק האישי שלי מהשירות במילואים והמעבר לתפקיד החדש.

בתור קצין קישור של מפח"ט מיל', אני חייב לומר שמה שהולך במפח"טי מיל' זה פשוט ביזיון.
יש שם חיילים שלא דיברו איתם מעולם. התגבורת שלהם כ"כ לא ברורה..

לי אף פעם לא שוכחים לקרוא אין לי מושג על מה אתה מדבר *poker face* =))
אבל מה שכן אהבתי את המוקד(יש לו איזה קיצור "מושלם" נראה לי) הזה עם הבנות.עובדים מסודר.ממש כמו תמיכה טכנית של אורנג' .לייק

ציטוט:

במקור נכתב על ידי bazz2701 לי אף פעם לא שוכחים לקרוא אין לי מושג על מה אתה מדבר *poker face* =)) אבל מה שכן אהבתי את המוקד(יש לו איזה קיצור "מושלם" נראה לי) הזה עם הבנות.עובדים מסודר.ממש כמו תמיכה טכנית של אורנג' .לייק

גם וגם! )

בגלל אופי הפורום הזה רוב הנוכחים בעלי זיקה חיובית לצבא לכן אני מתאר לעצמי שמכאן רוב הדוגמאות על ח'ברה עם מוטיבציה גבוהה שמתבזבזים אי שם במרתפי האזרחות...
אבל אם אתם חושבים שזה המצב האמיתי ,שאלו הם רוב האנשים ,אתם חיים על ענן... רוב האנשים, הלוחמים במיל' לא רוצים לשרת, לא רוצים בכלל לשמוע את המילה הזו, מבחינתם הצבא מפריע להם בחיים, באפשרות לפרנס/ללמוד ולהתקדם בחיים ואתם יודעים מה? הם צודקים...

מערך המילואים בנוי עוד יותר גרוע מהצבא הסדיר( עד כמה שזה קשה לחשוב על משהו יותר גרוע), בלגן, חובבנות מוחלטת שגובלת בחוסר אחריות( כמו אנשים שנשלחים לשירות מילואים בשטחים ובאימון לפני הם לא יורים אפילו מחסנית או מתרגלים משהו שגם קשור למציאות) הבלגן גם חוגג בכל מה שקשור ללוגיסטיקה ומנהלה.

רק מהחברים הקרובים אלי יש כמה ח'ברה שסידרו לעצמם שיחרור מהמילואים(חוסר מוטיבציה מוחלט לגעת בכלל בכל מה שקשור לצבא).
עוד 2 ח'ברה שפשטו את הרגל בגלל מלחמת לבנון( צו 8 ארוך), וכמובן שהמדינה לא שמה עליהם קצוץ..
3 אחרים ששלחו למח"ט שלהם את תעודת המילואים אחרי המלחמה...
ועוד כמה שעושים מילואים אבל ממש לא מבינים למה הם לא מנסים להשתחרר(סוג של עצלנות הם מגדירים את זה...)


אני אגב עשיתי השנה הרבה מעל ל50 יום... מישהו חושב בכלל להחזיר לי את הכסף עבור הנסיעות? השיחות טלפון? בקיצור, זה שאני אדיוט וממשיך לבוא זה לא אומר שכל השאר ימשיכו, ממה שאני רואה כולם בורחים מהספינה... רק אנחנו פה בפורום ממשיכים לשיר ולשוט לעבר הקרחון.




(ועוד לא שמעתם אותי בוכה על חוסר השיוויון מול החרדים שאותי אישית מטריף במיוחד...)

זה שאני (לא אדבר בשם אחרים) מאמין ברעיון המיל' כעניין ערכי חשוב (וגם כתחביב מהנה) לא אומר שאני עיוור למציאות. הרבה ממה שאתה אומר נכון וזה מנת חלקן של חלק מן היחידות (כמובן שלא כולן). הצבא מתעדף בתקציב ימ"מ ואימונים יחידות שהוא מגדיר כחיוניות (כך למשל נשחק מערך השריון במיל' במשך שנים כיהצבא הזניח אותו). ישנה בעיית תקציב, ציוד אימונים וכמובן בעיית מוטיבציה קשה (אותה ראיתי, אם כי במספרים קטנים, גם בגדוד בו אני משרת שהינו גדוד צנחנים מצוין שאמור להכיל בתוכו אנשים שמבינים למה הם שם). צריך לטפל בה, חד משמעית. הצבא הסדיר והמדינה גם לא מתגמלים ומגבים את אנשי המיל' וחבל. מנגד שוב אני שואל מי יעשה את העבודה? גם בתנאים הנ"ל האיומים נשארו (וגברו), המדינה לא התחלפה ואנחנו עוד פה. את העבודה צריך לעשות. זה (כמו בעיות אחרות במדינה) תלוי רק בנו.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אני אקח את תפקיד האיש הרע בדיון הזה ואענה לך כמו שאני עונה לכל החברים שלי שמתנדבים למשטרה, המוטיבציה שלכם היא זו שמפילה אותכם, היא זו שהורסת את האירגון שאתם כלכך רוצים לעזור לו...

כרגע הצבא ומאחוריו הממשלה לא מטפלים בבעיות, לא באלו המקצועיות והמבצעיות ולא באלו המנהלתיות, הכלכליות שעומדות מאחורי ההחלטה של הלוחם לשרת במילואים. למה הם לא צריכים לטפל בזה? כי אנחנו כמו מפגרים ממשיכים לבוא ,לא משנה מה ולא משנה לאן... שום דבר לא ישתנה מהותית עד שהמערכת תקרוס ותהיה קטסטרופה, רק אז יעשו פה חריש עמוק ויטפלו בבעיות האלו, ואם לא? בסופו של יום יש גוף שאחראי לביטחון המדינה ויש גוף מעליו( הממשלה), אם הם לא רואים לנכון לאמן את החיילים שלהם ,לצייד אותם בציוד מתאים ותקין ולגרום להם לבוא... אז כנראה שהם לא באמת חושבים שזה חשוב... אז למה שאני אחשוב ככה?

עובדה שאתה מגיע ליותר מ50 יום...

מה שאתה אומר הוא נכון מאוד. אין לי אלא להסכים איתך. מספיק להביט בתשובה שנתןהאלוף זמיר, ראש אכ"א דאז, לקמל"ר בכתבה מעל ('הם עוד ירצו החזר על הדלק'). זה כמו אותו בעל חמור שקיצץ לחמור כל שבוע חצי מחבילת חציר כדי לחסוך כסף עד שהחמור מת לו מרעב, משום שהוא נשאר רק עם חצי חבילת חציר לשבוע. ולאחר מכן גם התפלא האיכר ותהה מדוע מת החמור שהרי הוא נתן לו חציר?
אבל אני שואל שוב? מה הפתרון? יש במדינה מערכות קריטיות שפועולות רע. דרושה בהן רפורמה אתמול. מערך המיל' הוא מערכת שכזו. אבל עד שיבוא רפורמטור דוגמת רא"ל ידין, ניאלץ להסתפק בפולסים של כסף והערכה לגוף החולה כפי שהיה בתקופת אשכנזי (בניגוד חמור לאפיזודה החולפת של חלוץ, ולתקופה הארוכה של מופז ויעלון, אשר אמנם נאלצו לשחוק את המערך בשל הלחימה בשטחים, אך פגעו בו באופן משמעותי)
המערכת רצה מכוח האינרציה והאנשים הטובים שבה עושים כמיטב יכולתם. אתה לא האיש הרע הרי, והדבר ברור לך כמוני. אנחנו באים כי אנחנו לא יודעים אחרת. זה נכון שימשיכו להוריד אותנו לרבע חבילת חציר ועדשלא ימותו מזה אנשים וזה יהיה אקוטי צר לי לומר אבל אין למצב פתרון. ומוכרחים להמשיך לנגן, כמו שאומרים, כי...

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הפתרון הוא לנדנד. חלק לא קטן של השינויים שהתרחשו במערכת הם תוצאה של עבודה של מתדנבים אזרחיים כמו פורום החפ"שים ופורום המג"דים. לולא הנוכחות שלהם בדיוני חוק המילואים, התוצאה היתה רעה הרבה יותר ממה שהיא היום. הגופים האלה הם מאוד מצומצמים מבחינת כוח האדם שנמצא בה מכיוון שיש אלה שמתנדבים לעשות עוד 20 יום בשנה מילואים, אבל לא 5 ימים בשנה לטיפול במילואים.
מי שמעוניין להשפיע באמת, ולא רק לדבר על הצורך, מוזמן לדבר עם פורום החפ"שים.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

סליחה אבל אני לא מאמין לך...
השקר שלך מתחיל בהצהרה שעשית 50 יום מילואים בשנה, מעטים מגיעים לכמות הזאת, בד"כ מרמת מ"פ/איש צוות אויר או דומיהם.
אתה לא מ"פ, אולי לוחם במיל אבל אני בספק ובטח שלא איש צוות אויר שהמילואים שלו מתגמלים יחסית.
בכל מקרה אתה לא נושא שום תפקיד של 50 ימי מילואים בשנה.
אחר כך מגיעה ההאשמה המוזמנת של החרדים וכל מיני סיפורים על חברים שלך.
בדרך כלל החברים שלנו דומים לנו, תיקח שיריונר ממוצע, והוא יספר לך שרוב חבריו מהסדיר ממשיכים להגיע למילואים עד לרגע השחרור.
יש כאן לא מעט מילואימניקים, לו היה אמת בדבריך אזי כולנו היינו מרגישים את ההשתמטות בזימונים לתעסוקות.
חוץ מזה שכיום כבר יש בונוסים במילואים, והם לא רעים בכלל.
צר לי, לא מאמין למילה ממה שכתבת.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

אין לי מושג כמה ימי מילואים עושה ארז, אבל הוא רושם את הדברים הנכונים. אני עושה מילואים 13 שנים בפלוגה מאוד רגילה בחיל הכי אפור, ואני רואה איך כל פעם בני המחזור שלי פשוט "מתעדים". בד"כ אני יודע מה הסיבה האמיתית לשיחרורם. שביזות. לבן אדם בגיל שלושים+ יש הרבה מחויבויות מחוץ לצבא, לאישה, לילדים, למקום העבודה. בכל המקומות האלה צריכים אותך באמת, ונותנים לך להרגיש את זה. צבא משדר את ההיפך. חוסר השקעה באימונים ובציוד, הבטלה המאולצת שלך, תעסוקות מיותרות וחסרות משמעות גורמות לך להרגיש שלא באמת צריכים אותך. ואתה יודע מה? זה נכון. מתעסוקה אחרונה חזרתי עם תובנה ברורה שהשירות שלי לא הועיל לצבא בשום צורה, ואם לוקחים בחשבון את הכסף שהצבא שילם יל הימ"מ שלי, אפשר לטעון בוודעות שיצא יותר נזק מתועלת.
אגב, כסף. רוב האנשים בגילי מרוויחים מספיק כדי לראות את מענק המילואים כמגוכח. מה גם שהוא מגיע שנה אחרי ולא ממש מפצה אותך על תשלום למטפלת של הילדים והפגיעה בתיפקוד של האישה בעבודה.

בעיקרון, לא איכפת לי (ולחלק גדול מהחברים שלי ונשותיהם) לתרום למדינה מזמנם ומכספם, אבל כשאתה יודע שהתרומה נזרקת לכלבים, אתה מעדיף לשמור אותה לעצמך.

קודם כל זה בסדר..אני סולח לך...
שמחתי גם לקרוא את הניתוח המעמיק עלי ועל החברים שלי..
את מה שכתבתי לא כתבתי בכדי לצאת גבר ,גבר, אלא להראות שאני אדיוט, יודע שהמערכת רקובה ולא מתפקדת ובכל זאת ממשיך להגיע( למרות שלא מזמן נשבעתי שלא עוד... ובנתיים כבר חודש וקצת שאני עומד בזה!), בכל מקרה מה שכתבתי בין אם אתה מאמין לבין אם לא הוא המציאות, גם אלו שמגיעים לא ממש מבינים למה הם שם, כמו שנכתב פה, לאנשים יש קריירה, משפחה וסתם חיים, אתה מגיע ומגלה שסתם באת, סתם מבזבזים את הזמן שלך או במשימות חסרות משמעות או באימונים בתת רמה.

אני דווקא נמצא בסיטואציה אחרת, עם תפקיד משמעותי ומאתגר, אצלי הבעיה היא אחרת, נמאס לי מהחובבנות ומכך שלמעשה אני תורם לכך שהבלוף ממשיך להתגלגל והצבא ממשיך להיות ברמה נמוכה בהרבה מזו שהם רוצים לחשוב שהם.

אני מסכים איתך ועם ענקמן על הבינוניות של הצבא, צהל הוא גוף מאוד בינוני.
כמו רוב הגופים הגדולים בארץ וכנראה גם בעולם.
אומנם חציתי את גבול ה 30 אך מאחר ואני עדיין סטודנט אז המענק הוא בכל זאת בונוס נחמד מבחינתי. (התמחור ליום מילואים הוא לעומת זאת די מעליב).
הצבא גם נסמך לא מעט על המשרתים בו. (החזרי דלק זאת הדוגמה הטובה ביותר, אני הפסקתי להגיע אם האוטו לא משנה מה).
אבל הצד השני של המטבע, בסופו של דבר אחוז המתייצבים הוא גבוה.
יש לי שלוש נקודות ייחוס. הגדוד בו אני משרת (וכן הגדוד בו שרתתי בעבר), החברים מהילדות והחברים מהלימודים.
האם דברים צריכים להשתפר, בהחלט כן. החל בצד המקצועי וכלה בצד בתגמול.
ועדיין התחושה שלי היא שהרוב הגדול מציית לחוק והולך למילואים.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

ולמרות המענק וכל ה"הטבות" של 10 שקל הנחה לרשיון רכב אין שום תועלת במילואים האלה.הרוב נזק.וכל הפקה פקה שכתובה באתר אק"א על זה שסטודנטים לא יפסידו במילואים כמובן שטויות במיץ.אם הפסדת את שני המועדים או שתבטל קורס(חינם איזה יופי) או שתיבחן בסמסטר הבא(אחרי ששכחת הכל)בנוסף ל7 מבחנים שאתה עושה גם ככה.אני לא בוכה וכמובן ממשיך ללכת למיל אבל זה די תורם להרגשה של "אני פרייאר".במיוחד כשאתה זרוק שעות באיזה אוהל בצאלים בחום של פלוס 76 מעלות ומנסה להפעיל את המוח כדי להבין משו שכתוב בסיכום שהבאת איתך.
לפני שנה עשיתי מילואים בימ"ח שלנו.עם סגל הנגדים שהיה שם לא הייתי פותח אפילו שווארמה בשטחים.אז מה יש לצפות משאר המערכת?מה שכן לפני כל המקרה עם המבחנים הייתי די מורעל בקטע של מילואים.כל הכבוד על דימוטיבציה...

הרוב הגדול מוצא את דרכו החוצה. מי שניזוק כלכלית מהמילואים יפסיק לבוא.
בכל תע"מ איבדנו בערך 10-15% מהגדוד, ורובם לא משחרור מפאת גיל.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

מילואימניקים רוצים גם תגמול - ובצדק. על מנת לחסוך בתגמול חותכים במילואים. חותכים בימי המילואים פוגעים בלכידות. מלכוד.

הלכידות של הפלוגות מגבשת בעיקר בקווים. שם נמצאים כולם יחד פרק זמן ארוך יחסית
חוק המילואים החדש מגביל את ימי המילואים ונותן דגש על אימונים. אבל מי רוצה לבוא לאימון ולפגוש אנשים שהוא בקושי מכיר. קשה לבנות הכרות אמיתית לא נבנית ב 4 ימים של אימון.
ובקרב צריך להיות מוכן למות בשביל כל אחד מהם. אף אחד לא ישמח למות בשביל מי שהוא לא מכיר.

צריך משהו מסגנון נקודות זכות במס או משהו שנותן למשרת את ההרגשה שהוא מקבל חזרה אהבה מהמדינה על זה שהוא משרת אותה. כשכל חודש אתה רואה בתלוש שהמדינה מחבקת אותך זה עושה לך משהו

אין לי מושג מאיפה הבאת את הקביעות האלה. אין להן שום שחר.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי gilbmx מילואימניקים רוצים גם תגמול - ובצדק. על מנת לחסוך בתגמול חותכים במילואים. חותכים בימי המילואים פוגעים בלכידות. מלכוד. אין פה שום מילכוד - אם לא יהיה פיצוי מספק, אנשים ינשרו. חד וחלק. הלכידות של הפלוגות מגבשת בעיקר בקווים. שם נמצאים כולם יחד פרק זמן ארוך יחסית קונספציה מוטעה. הלכידות ביחידות שעשו רק תעסוקה בשטחים נפגעה מאוד בהעדר אימונים. תדמית כלבי השמירה מזיקה הרבה יותר מאי עשיית מילואים. מעבר לכך, בתע"מ, הזמן היחיד שכולם נמצאים יחד הוא באימון המקדים. אח"כ חלק הולכים הביתה, אנשים מפוזרים בין מוצבים שונים ומשמרות שונות. אתה רואה בקושי את המשמרת שלך במהלך התע"מ. חוק המילואים החדש מגביל את ימי המילואים ונותן דגש על אימונים. אבל מי רוצה לבוא לאימון ולפגוש אנשים שהוא בקושי מכיר. קשה לבנות הכרות אמיתית לא נבנית ב 4 ימים של אימון. ובקרב צריך להיות מוכן למות בשביל כל אחד מהם. אף אחד לא ישמח למות בשביל מי שהוא לא מכיר. שוב פעם, קונספציה מוטעה. יחידות שמתאמנות בצורה תכופה וסדירה מגלות לכידות יותר גבוהה מאשר יחידות שלא. צריך משהו מסגנון נקודות זכות במס או משהו שנותן למשרת את ההרגשה שהוא מקבל חזרה אהבה מהמדינה על זה שהוא משרת אותה. כשכל חודש אתה רואה בתלוש שהמדינה מחבקת אותך זה עושה לך משהו

מה שאתה צריך, זה שבסופו של מילואים לא תצא בהפסד. לטווח הארוך זה גורם הנשירה הראשון במעלה. יש סיבה מדוע בחרו בתגמול ולא החזר מלא. הסיבה היא שתגמול חלקי יותר זול וגם מאפשר למערכת לטעון שהיא באה לקראתך יתר על המידה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

כרגיל ביטיס צודק

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

עכשיו, כל מה שצריך לעשות זה לשכנע את אישתי שזה המצב...

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

don't push it...

מי אמר שקו יותר מלכד מאימון? ברוב הקווים הפלוגה מפוזרת בין מוצבים ועמדות, חלק גדול מהאנשים לא עושים את כל התקופה, כך שבפועל אתה בכלל לא פוגש מקרוב את רוב האנשים.

אולי אפילו להיפך-ככל שנותנים תגמולים (ואני לא מדבר על קבלת שכר העבודה-זה מובן מאליו), המירמור לעיתים עולה כי שום תגמול לא ניראה מספק, ותגמול לא מספק גרוע מתחושת הסיפוק שבהתנדבות .
ואגב, בארה"ב אם אתה מזומן להיות בחבר מושבעים (וזה קורה להרבה מאוד אנשים, וגם יותר מפעם אחת) אזי אתה תשב כמה שייקח המשפט ותקבל תשלום יומי בגובה דמי כיס גם אם המשכורת היומית שלך גבוהה מאוד. ואוי למי שינסה להשתמט בלי אישור (קרי-בלי סיבה מספיק טובה).
וזה מביא אותי למה שבעיני הוא שורש הבעיה: המילואים כבר מזמן לא נתפסים כחובה שכולם צריכים למלא (אם כי מעולם לא כולם מילאו בפועל-זה עניין של מראית עין) אלא כמעין אופציה ששמורה למתנדבים ופרייארים (או צירוף כלשהו של השניים). כשזה המצב, אנשים יקטרו ונשרו מהשירות מה שלא יהיה. ואגב, אני מזהה תהליך דומה גם ביחס לשירות הסדיר, ובייחוד זה הקרבי. אבא שלי עשה מילואים עד גיל חמישים, חודש בשנה ויותר. כחקלאי במושב,כל תקופת מילואים כזו הייתה כאב ראש עצום וגם הפסד כלכלי לא קטן ופגיעה במשפחה (כי מישהו צריך מוקדם בבוקר לחלוב ולחלק אוכל לעדר, גם אם זה הבן הגדול שאפילו לא מלאו לו 14 ושבגלל זה יגיע לבית הספר באיחור, עייף ותשוש) ולא היה פיצוי לשום דבר מזה. ובכל זאת, הוא התייצב כמו שעון כל שנה (מקסימום דחו לו מחודש X לחודש Y שהיה פחות עמוס) ובכלל לא העלה על דעתו אופציה אחרת. זאת הייתה חובה. והוא בסך הכל היה קשר בגדוד שריון אפור.
הפיתרון אם כך טמון בהתעקשות של המדינה על מימוש חובת השירות. אני מבין שאין יותר מדי תקציב לימ"מים ולכן נוח להעלים עין ואף לשתף פעולה עם ההשתמטות אבל אם רוצים להציל את מערך המילואים צריך לזמן את כולם, גם אם רק לכמה ימים בשנתיים, וגם אם רק לשם ריענונים תיאורתיים.

רק שהיחידות סבלו באותה תקופה מנשר עצום, נשר שהביא ליצירת יחידות קרביות המורכבות מג'ובניקים 02.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אבי, על כל פנים, עשה מילואים כל השנים עם פחות או יותר אותם אנשים ורוב המבוגרים שהכרתי בילדותי עשו מילואים וזה נחשב חלק בלתי נפרד והכרחי (גם אם לא בהכרח נעים או רצוי) בחיים. מה שכן-הרבה מעול הבט"ש היה מוטל אז על המילואים (הצבא הסדיר היה קטן מהיום, צרכי הבט"ש היו פחותים לפני האינתיפאדה הראשונה ורצו שהצבא הסדיר ממש יתאמן ולכן לא טחנו אותו ללא הכרה בבט"ש) ואותו נשק שכן היה, יחד עם מצוקות כח אדם מסוגים אחרים, אכן הביאו לכך שג'ובניקים הוכנסו ליחידות בט"ש קרביות. אם אני זוכר נכון, הייתה התקלות אחת לפחות שהסתיימה באופן עגום מאוד בבקעת הירדן/גיזרת ים המלח ושהסתבר לי שהמילואימניקים שנפלו בה היו כולם או חלקם ללא רקע קרבי מהסדיר.
מצד שני, וזה אולי כבר נושא אחר, היו אצלי במילואים כמה חבר'ה שאומנם לא היו קרביים בסדיר אבל הייתה להם מוטיבציה ונכונות ולכן השתלבו בתפקידים משמעותיים בפלוגה ואף היו בה לציר מרכזי. עניין של אופי.

מנתח לב ביום, מילואימניק בלילה
אחת לשבוע מחליף רס"ן ליאור את חלוק המנתחים בסרבל טיסה וממריא במטוס ה"סופה" למגוון אימונים ומשימות. השבוע הוא יקבל אות הצטיינות מהרמטכ"ל

http://www.idf.il/1133-15957-he/Dover.aspx

משפחה במיל'
המחויבות למילואים כנראה עוברת במשפחה: לרגל שבוע ההוקרה למערך המילואים, פגשנו שתי משפחות החולקות יחד את חוויות השירות על מדי ב'

http://www.idf.il/1133-15967-he/Dover.aspx

הרמטכ"ל העניק תעודות הצטיינות לקצינים וחיילים במילואים
במהלך הטקס העניק הרמטכ"ל 40 תעודות הצטיינות לקצינים וחיילים המשרתים במערך המילואים, על תרומתם הבולטת של המצטיינים כאנשי מילואים בכלל יחידות הצבא

http://www.idf.il/1133-15978-he/Dover.aspx

מערך המילואים קורס מחוסר כ"א ואנשים כמוני מלאי מוטיבציה שאמורים לעשות מילואים בכלל לא מזמנים אותם. לא יכול להיות שאני נשכח אצלהם במערכת.

צחי, לדאוג לך לצו מילואים ל14-11-12 ??

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

חח אוותר

אבל באמת שלא אתנגד למילואים בחודשי הקיץ הקרובים. רק שיזמנו!

יחידת המילואים שלי יצרו איתי קשר מיד עם השיחרור רק לאמת טל', כתובת וחשבון בנק ומאז חלפה לה שנה וחצי וכלום..

משרד הביטחון מבקש לשנות את החוק ולהכפיל את מספר הפעמים בשנה בהן ניתן לזמן למילואים, מ-3 ל-6

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=4

ראו כאן, בפורום המילואים:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...827#post4234295

עלה
העמותה למען משרתי המילואים
admin@miluim.co.il

פורום ב- ynet
אתר העמותה למען משרתי המילואים (ע"ר)
דף הפייסבוק של העמותה למען משרתי המילואים (ע"ר)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles_3/30864981_1.JPG]

http://www.idf.il/1133-16096-he/Dover.aspx

סא"ל (מיל') דן מנור, המילואימניק הוותיק ביותר בחטיבת המילואים המשוריינת "יפתח", לא מפספס אף יום מילואים גם בגיל 70. "אמשיך לשרת כל עוד צה"ל ירצה בכך", הוא אומר

מילואימניק מובטל תתקשה למצוא עבודה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4277077,00.html
דעתי ידועה - מורחים אותנו עם ערבי הוקרה וימי הוקרה.
כל מה שצריך זה הכרה יום יום.
מה דעתכם על מס מעסיקים מדורג שיורכב עפ"י אחוזי משרתי המילואים מס"ה כוח האדם ?

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

מה דעתך שאנשים יפסיקו לעשות מילואים ואולי מישהו במדינה הזאת יתעורר?הרי שום דבר לא עובד פה בלי כוח

אני חושב שזו דרך לא יעילה ליצור או לשמור על משרות "סובלניות" לאנשי מילואים. הרי שיעור ניכר מהטבות המס יילך לחברות בטחוניות, חברות שמירה, תחנות דלק, מרכזי שירות טלפוני וכו' שמעסיקות הרבה יוצאי צבא וצעירים בכלל גם בלי תמריץ המס, אבל לא בהכרח מתייחסות טוב לאנשי מילואים.

אולי עדיף לתת משקל במכרזים ממשלתיים לשיעור משרתי המילואים בחברה.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

אני תומך

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

היה טקס נעים ומשפחתי ,שמחתי לפגוש מכרים וותיקים וחלקם אף מבוגר ממני
שנה טובה .

הקמל"ר בן-ענת אמר בראיון שהתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות" כי:
"לפני 15 שנה שנים היו 15 מפקדי חטיבות שהם אנשי מילואים. היום יש אחד. השאר הם אנשי קבע. למה? אני אצטט מה שאמר מפקד גדוד לרמטכ"ל: 'זה לא תלוי בי, זה תלוי במעסיק שלי'. ואני אומר: במעסיק שלו ובאשתו. במעסיק שלו יפטר אותו כי הוא יוצא ליותר מדי ימי מילואים, ובאשתו שצריכה להסכים להישאר בבית עם הילדים, לעיתים קרובות בלי רכב, כי הוא לוקח אותו איתו, ולראות שהוא בין היחידים שעושים את זה" (עמוד 18)

"מה שנשאר מסעיף ההעדפה המתקנת זה חוכא ואיטלולא. ואם זה לא יבוא לידי ביטוי במגזר הציבורי, בטח שזה לא יקרה במגזר הפרטי. צריך להגדיר את אנשי המילואים כמגזר הראוי להעדפה מתקנת. לא רק כרטיסים מוזלים לסרטים והנחה ברישיון טיס. צריך להבין שזו קבוצה ייחודית, שנוטלת על עצמה לא רק את הסיכון הפיזי - אלא גם נטל כלכלי לא מבוטל ועול משפחתי." (עמוד 19)

"אם לא תמצאו פתרון ודרך לעשות את מה שצריך, אז קודם ייעלם הסגל הפיקודי, אלו שמשרתים עשרות ימים בשנה, ויכול להיות - ואני אומר את זה בצער - שבעוד חמש שנים גם לא יהיו לכם אנשי מילואים." (עמוד 19)

אגב, קצת פרטים על תא"ל בן-ענת מן הכתבה.א(ני למשל לא ידעתי שהוא במקור מסיירת גולני):
"הוא בן 58, תושב מעלה-גמלא שברמת-הגולן. במלחמת יום הכיפורים שירת כלוחם בסיירת גולני, אחר כך עבר לשיריון, וב-1978 השתחרר מהצבא אחרי שני תפקידי מ"פ. הוא המשיך לשרת במילואים, היה תשע שנים מג"ד במילואים, אחר כך חמש שנים מח"ט במילואים. בזמן המועט שנותר לו בין שירות מילואים לשירות מילואים עסק בחקלאות - מנגו ואבוקדו. כיום הוא משמש כראש מטה של אוגדת מילואים במקביל לתפקידו כקמל"ר. 'אני מכיר את מערך המילואים מקרוב מאוד', הוא אומר." (עמוד 19)
.
(בראיון לאריאלה רינגל הופמן, "גם אם במלחמה הבאה חיילי המילואים יגיעו, לא יהיה מי שיפקד עליהם", "ידיעות אחרונות" "המוסף לשבת", ‏ 12.10.2012, עמודים 18-19.)

אם מישהו יוכל בבקשה לסרוק את הראיון המלא זה יהיה נהדר, תודה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מילואים זה בשביל לשמור על הבית. מי שלא מבין את זה (בהנהלת המדינה) הוא טיפש ורשע. טיפש כי אנחנו שומרים גם על הבית שלו. רשע כי אנו שומרים לא רק על הבית שלו.
השיטה היא להגיע בלי לוותר לכל האימונים, ולהשתמט ככל הניתן מתעסוקות. שמירת כשירות (אימונים) היא שמירה על חיינו, משחיזים את החרב ליום פקודה. תעסוקות הן משהו שניתן לתמרן איתו מבחינת המדינה, לא מביא לפגיעה מהותית.
את "בהצדעה" צריך לסגור. זה לא סיוע. זה לעג לרש באופן הכי בוטה שיש. קחו הנחות של שלושה או שלושים ש''ח, ותמשיכו להיפגע אנושות בעבודה, ביכולת לפרנס משפחה, להשאיר את האישה והילדים בעונש לבד בכל קריאה.
מישהו מהגברים הפקידים או הלוחמים ניסה פעם ברצינות לעבוד עשרים יום או אפילו עשרה רצוף עם שניים עד חמישה ילדים, ללא ההורה השני, לקיים את כל המשימות שצריכות להתבצע בבית מלא עם ילדים לומדים והורה עובד?

נראה ששכחו שם בהנהלה כי מטרת המדינה היא הבטחת חיי האזרחים ושיפור מתמיד באיכותם. רק לפי הצידוק הזה מותר לדרוש מהאזרחים.
עוד כדאי לזכור כי בדמוקרטיה העם הוא הריבון, לא הרשות המחוקקת, לא הרשות המבצעת, ולא הרשות השופטת. זה אמור להיות תלוי בחדר שבו מחליטים על תמלוגי הגז וגם בחדר שבו הגו את הלעג לרש שנקרא "בהצדעה".
נזיין אותכם מילואימניקים, וניתן לכם הנחות בכל הדברים שלא באמת עוזרים לכם בחיים. סרט, חופשה במלון, ציוד מחנאות, תכשיטים. וגם הנחות לא משמעותיות.
טיפש ורשע. טיפש ורשע.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

גם אני אשמח אם מישהו יוכל לסרוק ולהעלות.....

תודה

טוב מאוד - הגיע הזמן שקמל"ר כלשהו יפסיק לכסות את התחת של המטכ"ל.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

המערך התקדם אך לא מספיק לצערנו, הנטל נופל עלינו, ויודעים כי נמשיך לבוא ולשרת בכל עת ועל כן לא מתבצע מאמץ דיו כדי להגן על המערך ולעגן את חוקיו בחוקת המדינה לצערי.

בהצדעה הוא לעג אמיתי לרש, לאחרונה הורידו את כל ההנחות והדבר כבר לא אטרקטיבי, לצערי הרב בכל אתר קופונים ידוע היום ניתן להשיג הנחות גבוהות מההנחות הניתנות על ידי אתר בהצדעה. אתר בהצדעה ממומן דרך התמלוגים המגיעים למערך המילואים. חבר'ה אף אחד מאיתנו לא צריך מגהץ בהנחה, הוא צריך שישלמו על הוצאות הדלק למילואים, הוא צריך שייתנו פיתרון טוב לאישה שנשארת בבית לבד עם הילדים, וליפול על החמות זה לא פתרון, פיתרון מעוגן כחוק כנגד מעסיקים בריונים שנוטים לתפוס אותך בנקודה רגישה ומלכתחילה לא מקבלים אנשי מילואים לעבודה.

"בגבורה ובענוווה"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ביטיס טוב מאוד - הגיע הזמן שקמל"ר כלשהו יפסיק לכסות את התחת של המטכ"ל.

ייאמר לזכותו של בן-ענת שהוא באמת מנסה לשנות את ההתייחסות של מוסדות המדינה כלפי המילואים - ולא רק של הצבא - גם כשבצבא (ובכנסת, ובממשלה) לא כ"כ אוהבים את מה שיש לו לומר.
נקווה שמחליפו יידע להמשיך בעשייה.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

הדבר שקמל"ר מצביע עליו - כי המפקדים הבכירים אינם אנשי מילואים - לא רק מעיד על הקושי שבשירות, אלא גם בכך שאותם מפקדים בסדיר אינם מבינים את אנשי המילואים.

לדוגמה - באימון, כאשר אני וכל איש מילואים אחר מתנתק מהיומיום שלו, המפקדים הסדירים מנהלים במקביל לאימון את היומיום שלהם - כי הם בסביבה הטבעים היומיומית שלהם. אותו מפקד, לא מבין את המשמעות של להתנתק, כי הוא לא באמת מתנתק. ואם המפקדים רק מסתפקים ברפליקות שחוקות כמו "זה לא מובן מאליו", ולא באמת מבינים מה עולמד מאחורי זה - הם לעולם לא יוכלו להעלות למפקדים הבכירים באמת, אלו שמעצבים את היחס של הצבא למילואימניקים, ובסופו של יום מהווים גם מי שאמו רלייצג את אותם אנשי מילואים מול "ההנהלה הבכירה"..
ועוד דבר - המדינה שלנו מנוהלת על ידי פקידים, לא על ידי מנהיגים. בודקים כל דבר דרך טבלאות של שקל לפה שקל לשם. לא יתנו הטבה אמיתית כי במכפלות, אנשי המילואים עוד בטעות ייהנו מההטבה האמיתית הזו. והם באים גם ככה. בינתיים. אם העסק היה מנוהל על ידי מנהיגים, זה לא היה המצב.

אסף.

www.jeepolog.com

אבל לרוב המג"דים הם אנשים מילואים.הסגל הם אנשי מילואים.לדעתי ה"סבל" ממח"ט בקבע (מבחינת חפ"ש) הוא מינורי.

כחפ"שׁ אתה פשוט לא יודע לייחס את זה למח"ט

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אני מסכים עם ביטיס (ואני חפ"ש). אף שישנם יתרונות למינוי מח"ט בקבע (שיפור ההיכרות עם מערך המיל', הכשרה וניסיון בפיקוד על מסגרת מתמרנת) הרי שצה"ל הרחיב את התופעה יתר על המידה. מח"ט במיל' שאינו אדם שרואה בתפקיד קרש קפיצה למח"ט סדיר או משמש במקביל כמדריך\ סטודנט ושות', אלא חי את התפקיד פרק זמן ארוך מאוד (כך למשל היה אלישע שלם מג"ד 13 שנה והקמל"ר תשע שנים, ושניהם היו המח"טים למעלה מחמש שנים) הופך מקצועי בהרבה, כמו גם מבין היטב את יכולות המערכת עליה הוא מופקד ואת לב אנשיה, שהרי הוא נמנה עליהם.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי marloweperelab89035 הקמל"ר בן-ענת אמר בראיון שהתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות" כי: "לפני 15 שנה שנים היו 15 מפקדי חטיבות שהם אנשי מילואים. היום יש אחד. השאר הם אנשי קבע. למה? אני אצטט מה שאמר מפקד גדוד לרמטכ"ל: 'זה לא תלוי בי, זה תלוי במעסיק שלי'. ואני אומר: במעסיק שלו ובאשתו. במעסיק שלו יפטר אותו כי הוא יוצא ליותר מדי ימי מילואים, ובאשתו שצריכה להסכים להישאר בבית עם הילדים, לעיתים קרובות בלי רכב, כי הוא לוקח אותו איתו, ולראות שהוא בין היחידים שעושים את זה" (עמוד 18) "מה שנשאר מסעיף ההעדפה המתקנת זה חוכא ואיטלולא. ואם זה לא יבוא לידי ביטוי במגזר הציבורי, בטח שזה לא יקרה במגזר הפרטי. צריך להגדיר את אנשי המילואים כמגזר הראוי להעדפה מתקנת. לא רק כרטיסים מוזלים לסרטים והנחה ברישיון טיס. צריך להבין שזו קבוצה ייחודית, שנוטלת על עצמה לא רק את הסיכון הפיזי - אלא גם נטל כלכלי לא מבוטל ועול משפחתי." (עמוד 19) "אם לא תמצאו פתרון ודרך לעשות את מה שצריך, אז קודם ייעלם הסגל הפיקודי, אלו שמשרתים עשרות ימים בשנה, ויכול להיות - ואני אומר את זה בצער - שבעוד חמש שנים גם לא יהיו לכם אנשי מילואים." (עמוד 19) אגב, קצת פרטים על תא"ל בן-ענת מן הכתבה.א(ני למשל לא ידעתי שהוא במקור מסיירת גולני): "הוא בן 58, תושב מעלה-גמלא שברמת-הגולן. במלחמת יום הכיפורים שירת כלוחם בסיירת גולני, אחר כך עבר לשיריון, וב-1978 השתחרר מהצבא אחרי שני תפקידי מ"פ. הוא המשיך לשרת במילואים, היה תשע שנים מג"ד במילואים, אחר כך חמש שנים מח"ט במילואים. בזמן המועט שנותר לו בין שירות מילואים לשירות מילואים עסק בחקלאות - מנגו ואבוקדו. כיום הוא משמש כראש מטה של אוגדת מילואים במקביל לתפקידו כקמל"ר. 'אני מכיר את מערך המילואים מקרוב מאוד', הוא אומר." (עמוד 19) . (בראיון לאריאלה רינגל הופמן, "גם אם במלחמה הבאה חיילי המילואים יגיעו, לא יהיה מי שיפקד עליהם", "ידיעות אחרונות" "המוסף לשבת", ‏ 12.10.2012, עמודים 18-19.) אם מישהו יוכל בבקשה לסרוק את הראיון המלא זה יהיה נהדר, תודה.

ביקשתי מהבחור הזה להעלות את זה ולשמחתי הוא העלה

http://rotter.net/forum/scoops1/19700.shtml#12

תודה רבה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בין אלפי המילואימניקים שנקראו ל"עמוד ענן", בלטו כאלה שחוק גיוס המילואים פסח עליהם לפני שנים, אבל גם בגיל 70 הם ממשיכים להתנדב

http://www.idf.il/1133-17769-he/Dover.aspx

בגלל אופיה המיוחד של יחידת המילואים הפיקוד עליה מורכב הרבה יותר מאשר הפיקוד על יחידה סדירה. המאמר מפרט מהם מאפייניה העיקריים של יחידת המילואים ומה נדרש ממפקדה כדי להצליח בתפקידו

http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/113179.pdf

מתרגיל בצפון....

:-)

פחות ופחות אזרחים משרתים במילואים, אך בחינה מעמיקה מראה שזה לא נובע מהחלטות המילואימניקים - שדווקא מפגינים מוטיווציה גבוהה ומוכנים לשרת - אלא מאילוצי המערכת
המשפיעים על ההשקעה באימוניהם ובציודם

http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/113229.pdf

פיקוד הדרום הוקיר את מצטייניו מקרב מערך המילואים, והדגיש את חשיבותם ככוח המכריע של צה"ל. רס"ר א', ממקימי לוט"ר אילת, זכה בפרס למפעל חיים

http://www.idf.il/1133-19562-he/Dover.aspx

פיצול כוחות המילואים לשני דרגים על פי גיל המשרתים עשוי לפתור רבות מהבעיות שפוגמות כיום בכשירותו של מערך המילואים ומרתיעות את הדרג המדיני והצבאי מלהפעילו בעת חירום

http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/113285.pdf

דמגוגי, אומלל, ועושה רושם שמנסה למכור לאסקימוסים קרח, שופט את אנשי המדינה הצעירים ככאלה הנחשבים פחות דעתניים.
רבותיי אם יש לצה"ל בעיות ערכיות בהפעלה שלו סופו שיתמודד איתן בגבורה, ובטח שלא לגרוס שחייל יותר צעיר, הוא דעתן פחות ועליו לשאת בנטל יותר. הוא שוכח שאותנו הצעירים שולפים למשימות מתוך לימודים, לא משנה באיזו שעה, ואנשים מגיעים. נכון אנחנו שכלתנים, מפעילי שיקול דעת, ולא תמיד רצים קדימה ליצור את ההתלהטות הבאה. אוסיף ואומר שבעזרת הידברות לא פעם פתרנו בעיות עם המקומיים, הן בגלל הפעלת שיקול, והן בגלל תפיסת ההפעלה הכוללת.
ממתי פוליטיקה מעורבת בתוך הצבא? לאן הגענו בנושא זה? האם יש מקום לערב את המושג בתוך הצבא?
נדמה כאילו לא רוצים אותנו בצבא עם משפטים כמו "עלות שימור כשירות גבוהה ומקצועיות נמוכה", פשוט משפט עלוב ומקומם, מבטיח לכם שכל מש"ק בן 34-35 שם כ"כ הרבה קצינים בכיס הקטן, עם כל הניסיון שהוא צבר, צבא המילואים הוא מנוסה, הוא מיוחד ומורכב, ונקרא לדגל ומבצע את משימתו בכל אשר נדרש ואפשרי.
במאמרו הוא טוען כי צה"ל פוחד מדעתנות, וטוען כי המדינה פוחדת מאנשי מילואים שעשויים להביע את דעתם בפומבי. עצתי לעניין גייסו רובוטים.
עניין הרגישות לחללים, מה הוא חשב שאנשים נטולי רגשות? זוהי חוצפה ממדרגה ראשונה לדבר ככה, עניין השכול מלווה את מדינת ישראל מאז תקומתה, זהו עניין כואב ואין לשכוח אותו. אנשים פוחדים למות ולאבד את יקיריהם וזה נכון, אין סיבה שזה יקרה כתוצאה ממחדל של מפקדי פלזמה בפיקוד העליון (ע"ע מלחמת לבנון השניה וכל שינויי המשימה ההרסניים שהתבצעו, כולל משימות כמו זו שנשלח אליה בנג'י הילמן).

בקיצור, עוד אחד שמנסה למכור לנו ישראבלוף במיטבו, לא קונה מאית מן המילים במאמר הנ"ל.

"בגבורה ובענוווה"

קודם כל, מסכים עם הנאמר לעיל. רק אוסיף כמה דברים:
א. מהפכות, לרוב, עושים אנשים צעירים ורעבים. לא מבוגרים עם משפחות.
ב. לטעמי, דווקא הערבוב הזה בין צעירים לותיקים יוצר שיווי משקל סביר. צעירים לרוב יותר חמומי מוח, ותמיד טוב שיש ותיקים ושקולים ברקע.
ב. אני עושה מילואים כמפקד צוות בתותחנים, מש"ק, מזה 20 שנה. קצינים באים והולכים (החלפתי כבר חמישה מסו"לים), אבל המש"קים נשארים, ואין מה לעשות - בסוף הנסיון מכריע. לפקד על אנשי מילואים יותר 'קשה מלפקד על סדירים, ורק הנסיון מדבר פה. אני רואה כיצד למדתי ממש"קים ותיקים ממני, וכיצד לימדתי (אני מלמד ...) קצינים (ולעתים אף מחליף אותם). גם להומוגניות יש חסרונות ...

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

המאמר סותר חלק גדול מהנקודות במאמר למעלה על גבעת חלפון

בלי וותיקים שמשמרים ידע ויודעים לאפס קצינים וחיילים צעירים יצוצו בעות רבות. שכרו בהפסדו

ההצעה שלו בפועל מאוד פשוטה. הוא מציע להוריד את גיל השירות ל-30. ככה יתקבלו יחידות יותר אורגניות, יותר מקצועיות (בהנחה שאת הסדיר כן מאמנים) ויותר זולות. זה נשמע אפילו הגיוני.

צעירות לא בהכרח מעידה על מקצועיות.
ביחידת המילואים שלי יש מי שהנוסחא החדשה תגדיר "זקנים" בני 35 ברמות מקצועיות גבוהה משל סדירניקים ו"ילדים" שהשתחררו לפני שנתיים שמקצועיות זה מהם והלאה.

יותר מזה- אנשים צעירים פחות מבינים את המשמעות של המילואים (יש נטייה היום לחשוב שהשירות נגמר בסדיר וזה הרבה פעמים גם המצב) ומבחינה פרקטית הם פטורים הרבה יותר (טיולים של אחרי צבא, לימודים-מבחנים וכו').
המבוגרים יותר מבינים יותר את המשמעות של המילואים ואע"פ היותם בעלי מקצוע ומשפחות הם פנויים יותר (או שמפנים את עצמם יותר) למילואים.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

המציאות היא, שסד"כ מילואים הקיים גדול על צה"ל. בפועל הוא כבר צומצם - חלק מהיחידות מבצעות רק אימוני סגל - שזה פוגע בכשירות של יחידה הרבה יותר ממה שהפיקוד חושב. ביחידות האלו אותם מילואימניקים בני שלושים פלוס פשוט לא יכולים לרכוש את הניסיון היקר, כי בתור בני עשרים הם לא עשו מילואים. למעשה היחידות האלה קיימות רק על הנייר והתקציב המועט שהושקע בהן פשוט מבוזבז.
חלק אחר מהיחידות מתאמנות בהיקף סביר.
הלופה לצימצום האנכי הזה, זה צימצום אופקי שעליו מדברים במאמר. אז כן, זה יפגע ביחידות שמתאמנות, אבל בסך הכל זה יעשה טוב לצבא. המילואימניקים יהיו זולים יותר, ובסה"כ יהיו יותר חיילים מיומנים ממה שיש עכשיו.

אז הפתרון הוא לסגור את יחידות המילואים שקיימות רק על הנייר ולהעביר את הימ"מ שלהם ליחידות פעילות.

עדיף 10 חטיבות מילואים ב100% איוש, אימון וציוד מאשר 20 (ובת'כלס גם יותר) חטיבות ב50% איוש, אימון וציוד.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

זה בדיוק מה שהמאמר מציע, אם כי לא בפה מלא. אם אתה מצמצם את מספר היחידות ב-50 אחוז, מן הסתם עדיין לא תרצה לשחרר מהמילואים את המשתחררים הטריים, שהם אמורים להיות גם מאומנים טוב יותר, גם בכושר טוב יותר וגם זולים יותר. אז את מי כן תשחרר? את אלה שהם מעל גיל שלושים, מין הסתם, שחלקם הגדול גם ככה כבר לא באים למילואים.

זה לא מה שהוא מציע, הוא מניח שמי שמתחת לגיל מסוים הוא טוב יותר ומגיע יותר למילואים (שזה כבר הנחה שגויה) ואז הוא פשוט אומר שכל מי שמעל הגיל הזה לא יזומן יותר.

בפועל המצב הוא שדווקא האנשים שהמאמר מציע לשחרר הם אלה שבאים יותר למילואים והם מקצועיים יותר והאנשים שהמאמר מציע להשאיר לא מגיעים למילואים (ולא מעט פעמים הם גם לא מקצועיים).

מעבר לכך- המאמר מדבר על מהלך גורף בכל היחידות, אני דיברתי על לאחד מסגרות אם זו אכן הבעיה.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

אני לא יודע על מה אתה מתבסס, כשאתה אומר שבני שלושים מגיעים יותר למילואים, זה בפרוש לא מה שאני רואה בפלוגה שלי. יש נשירה כל הזמן, אבל אחרי גיל שלושים היא הופכת להיות מואצת יותר. מה גם שלבני שלושים+ יש הרבה יותר סיבות אובייקטיביות לא להתייצב לגיוס. אני גם רואה את זה לא מעט. אלה אנשים שגם נמצאים בסד"כ וגם מוכנים לשרת, אף בפועל לא יכולים להגיע פעם אחר פעם.

חלקם מבני השלושים שכן מגיעים הם בהחלטת מקור הידע והמיקצועיות בפלוגה. אך אותם בני שלושים פלוס של היום מקצועיים יותר, כי הם רכשו את המיקצועיות בסדיר. בשנות התשעים גם התאמנו יותר וגם הספיקו לטעום ממטעמי אזור הביטחון, ניסיון יקר מפז. בני העשרים פלוס, לעומתם, עשו סדיר בצבא שלא מתאמן ועסוק מעל הראש בפעילות שיטור. כיוון שיחידות מילואים גם לא מתאמנות כמו הצריך, הידע של הוותיקים לא מועבר לצעירים, כך שעוד חמש-עשר שנים לא יהיו חיילים מיומנים בכלל, זה צעירים ולא ותיקים.
לאחד מסגרות, או לבטל מסגרות, תיקרא לזה איך שאתה רוצה. בסופו של דבר צריך להיפתר מחמישים אחוז מהאנשים. מן הסתם, המבוגרים יותר ילכו הביתה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ענקנמן אני לא יודע על מה אתה מתבסס, כשאתה אומר שבני שלושים מגיעים יותר למילואים, זה בפרוש לא מה שאני רואה בפלוגה שלי.

על הגדוד שלי ועל עוד איזה כמה עשרות גדודים שראיתי כשהתעסקתי בתחום.

אני לא אומר שהם באים יותר- אבל הם בפירוש לא באים פחות.
בנוסף בגילאי העשרים יש יותר סיבות מוצדקות-רשמיות לא להגיע למילואים. שנה ראשונה מהשחרור, הטיול הגדול לחו"ל, הגבלות לסטודנטים, מבחנים וכו'. בגילאי השלושים יש פחות סיבות כאלה.

ציטוט:

יש נשירה כל הזמן, אבל אחרי גיל שלושים היא הופכת להיות מואצת יותר. מה גם שלבני שלושים+ יש הרבה יותר סיבות אובייקטיביות לא להתייצב לגיוס. אני גם רואה את זה לא מעט. אלה אנשים שגם נמצאים בסד"כ וגם מוכנים לשרת, אף בפועל לא יכולים להגיע פעם אחר פעם.

אז כמו שאמרתי זה בד"כ הפוך. לגיל הצעיר יותר יש יותר סיבות אובייקטיביות לא להגיע (באובייקטיבי אני מתכוון לחוקי, לא הגיוני) והוא גם רוכב עליהם יותר. כלומר- יותר סביר לראות מילואימניק בן 30 שמגיע למרות שהוא יכול לא להגיע מאשר בן 20. זה לא אומר שבני 20 לא עושים את זה כי הם כן, אבל אני מדבר על יחסיות.

אני בפרוש לא חושב שיש האצה בנשירה מעבר לגיל 30. שוב- אם כבר אז ההיפך הוא הנכון.

ציטוט:

חלקם מבני השלושים שכן מגיעים הם בהחלטת מקור הידע והמיקצועיות בפלוגה. אך אותם בני שלושים פלוס של היום מקצועיים יותר, כי הם רכשו את המיקצועיות בסדיר. בשנות התשעים גם התאמנו יותר וגם הספיקו לטעום ממטעמי אזור הביטחון, ניסיון יקר מפז.

בני ה30 של היום התגייסו אחרי הנסיגה מלבנון ולתוך האינתיפאדה השנייה שהיא אם כל החולי.

עם זאת אני לא בטוח שקו בלבנון בשנת 2000 "שווה יותר" מקו או מבצע בעזה.

ציטוט:

לאחד מסגרות, או לבטל מסגרות, תיקרא לזה איך שאתה רוצה. בסופו של דבר צריך להיפתר מחמישים אחוז מהאנשים. מן הסתם, המבוגרים יותר ילכו הביתה.

וזאת הטעות הכי גדולה. אם צריך לשלוח מישהו הבייתה (ואני נגד עקרונית) זה את מי שפחות טוב וזה משהו שבאופן ברור לכל מילואימניק לא קשור לגיל.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

יש לך נתון על גיל ממוצע של חייל מילואים? אם כן, אשמח לראות. אם לא, אנחנו נשארים אם תחושות בטן. הפוכות, במקרה שלנו.אני מצאתי נתון שמילואימניק ממוצע הוא בן 31. לא ברור מה גיל הלוחם הממוצע. יחד עם זאת, כתוב שכ-30% מהמשרתים הינם סטודנטים, מכאן אפשר להשיג כי הרבה יותר מחצי מהסד"כ הם מתחת לגיל 30.
http://megafon-news.co.il/asys/archives/51940

כך אן אחרת, מי שנשר בגיל עשרים וחמש לא יחזור לעשות מילואים בגיל שלושים וחמש. לכן, פשוט לא יכול להיות שיש מספר זהה של חיילים בין 21 ל-31 וחיילים בין 31 ל-41.

החשבון הוא פשוט. מי שמעל 34 - עשה את רוב הסדיר שלו בשנות התשעיםץ להזכירך, דיברת למעלה על מילואימניק מנוסה בן 35. שעל אותו בהזדמנות, מאיפה הידע והמיקצועיות שלו.

צריך לשלוח מישהו הביתה כי אין כסף להחזיק את כולם, זה לא עניין של רוצים או לא רוצים.
להצעה שלך יש שני חיסרונות.
א', אם תתחיל לשחרר מהמילואים על ימין ועל שמאל אנשים שלא טובים מספיק, לאנשים תהי סיבה מצוינת להפסיק להיות טובים. חלק גדול מהחיילים בכלל לא יבכו אם יפסיקו לקרוא להם.
ב', אם פתאום תרצה להגדיל את הסד"כ בחזרה, בשיטה שלך לא יהיה מאיפה להביא אנשים. בשיטה השנייה יהיה לך מלאי של מילואימניקים מאומנים ומנוסים בני שלושים+.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ענקנמן יש לך נתון על גיל ממוצע של חייל מילואים? אם כן, אשמח לראות.

שקרים וסטטיסטיקות. אנחנו מדברים על הגיל ההמוצע של המשרת (קרי המזומן) או של המשרת בפועל?

ציטוט:

יחד עם זאת, כתוב שכ-30% מהמשרתים הינם סטודנטים, מכאן אפשר להשיג כי הרבה יותר מחצי מהסד"כ הם מתחת לגיל 30. http://megafon-news.co.il/asys/archives/51940

איך בדיוק מסיקים את זה? כל מי שמתחת לגיל 30 הוא סטודנט וכל מי שמעל הוא לא?
ושוב- משרת מילואים בפועל או מזומן? מזומן ת'כלס שולחים לו צו או מזומן הוא מופיע ברשימה של המ"פ אבל אף אחד בגדוד לא ראה אותו מעולם מקסימום באיזה יום ראיונות לפני 5 שנים?
סטטיסטיקה זה כלי מאוד בעייתי.

ציטוט:

כך אן אחרת, מי שנשר בגיל עשרים וחמש לא יחזור לעשות מילואים בגיל שלושים וחמש. לכן, פשוט לא יכול להיות שיש מספר זהה של חיילים בין 21 ל-31 וחיילים בין 31 ל-41.

אבל כן יש אנשים שחוזרים מחו"ל או מהיעדרות ממושכת מסיבה מוצדקת אחרת.

ציטוט:

צריך לשלוח מישהו הביתה כי אין כסף להחזיק את כולם, זה לא עניין של רוצים או לא רוצים.

אם כסף הוא העקרון המנחה אז צריך לשלוח את כולם הבייתה.

ציטוט:

להצעה שלך יש שני חיסרונות. א', אם תתחיל לשחרר מהמילואים על ימין ועל שמאל אנשים שלא טובים מספיק, לאנשים תהי סיבה מצוינת להפסיק להיות טובים. חלק גדול מהחיילים בכלל לא יבכו אם יפסיקו לקרוא להם.

כמובן, בגלל זה אני לא תומך בצמצום בכלל וגם ציינתי זאת.

ציטוט:

ב', אם פתאום תרצה להגדיל את הסד"כ בחזרה, בשיטה שלך לא יהיה מאיפה להביא אנשים. בשיטה השנייה יהיה לך מלאי של מילואימניקים מאומנים ומנוסים בני שלושים+.

בשום שיטה לא יהיה אפשר להגדיל את הסד"כ בחזרה. אם אתה חושב שאתה יכול לפטור בנאדם בן 30 ממילואים ואז אחרי 7 שנים להתחרט ולקרוא לו שוב ולצפות שיצא מזה משהו אתה טועה.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

נכון, היא מאוד פשוטה. היא מציעה לחסל את היתרון היחיד הבולט של אנשי המילואים על הסדיר.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אם כבר להנהיג כשירות דיפרנציאלית- אז הייתי פשוט נותן את הכוח למפקדים. הם הרי בשטח עם החיילים. שיחליטו האם א', שמנוסה מאוד אבל כבר לא בכושר, העסק שלו נמצא כבר כמה שנים בקשיים והאימונים כבר לא ממש מעניינים אותו, צריך ללכת ולפנות מקום לב', שהשתחרר לפני שנתיים ומעוניין לבלות את השנים הקרובות באימוני טנקים ולא בחי"ר-קל.

אגב, יש כאן נקודה עדינה: השכר. אם יתחילו לתת למפקדי היחידות עם הכשירות העדיפה יותר מדי חופש ("קחו תקציב ושימרו על כשירות")- הם עלולים להתחיל לגרוע חיילים שמרויחים באזרחות שכר גבוה יחסית; מה שבהחלט יגרום למרמור; נניח שג' מתקבל לעבודה בתור סמנכ"ל, ומתברר לו שהמג"ד שלו החליט להעביר אותו מהגדס"ר שבו הוא נצא כבר 12 שנים לגדוד חי"ר-קל שאינו מכיר, שעושה 4 שבועות תע"מ בשנה ואף פעם לא מקבל הקצאות לאימונים מעל רמת מחלקה.

[יש כבר כשירות דיפרנציאלית בין יחידות. צה"ל עושה זאת מטעמי תקציב לפחות שני עשורים (מנסיון אישי) והוא אפילו עשה זאת במידה מסויימת בתקנון. יתר על כן, מפקדי יחידות עושים בדיוק את זה - הימ"מ מוגבל ומפקדי יחידות שנמצאים באובר תקן עושים תעדוף למי לקרוא לאימונים.
המאמר הזה הוא בדיוק דוגמה לחוסר ההבנה של אנשי קבע את עולם המילואים - נושא הנפגעים אף פעם לא היה פונקציה אצל אנשי המילואים, ולומר שדעתנות היא חיסרון... נו, רק אצל מי שלא מסוגל להתמודד עם ביקורת.

בפועל, כמעט כל הטיעונים של המח"ט הזה אינם נכונים. אנשי מילואים ותיקים הם לרוב מקצועיים יותר ומנוסים יותר מהחיילים הצעירים - ליחידות המילואים זכרון ארגוני ארוך יותר ונסיון חיים ארוך יותר מאשר לסדירים, דבר שנראה לא רע בבצועי הלחימה בלבנון השניה, למרות שהמילואים קיבלו הרבה פחות הזדמנויות לשמר את הכשירות שלהם לעומת הסדיר. אני כבר לא מדבר על השטות בנוגע למפקדים. החשיבה השבלונית כאילו הידע המקצועי טמון רק אצל הקצינים הוא פועל יוצא של אדם שמכיר רק את הסדיר. ביחידות מילואים קרביות הגורם המייצב ביחידה הוא המש"ק - אחד ששירת 5-10 שנים בתור חייל ביחידה. העברה של אותו חייל תמוטט את דרג המש"ק ביחידות המילואים ותביא להרעת המצב המקצועי והחברתי בפלוגות המילואים.
מה שאני מבין מהמאמר הזה הוא בעיקר שגיא חזות הוא מפקד על אנשי מילואים ולא של אנשי מילואים.

לגבי הסיפא שלך - מפקדי המילואים כבר היום מקבלים הקצאת תקציב. הימ"מ מגיע כתקציב קשיח (X ש"ח ליום), והוא לא תלוי במשכורת האמיתית של אותו חייל. אני בספק עם אפילו האוגדה רואה את ההוצאה האמיתית.

נ.נ.ב. - אז יש לנו את המאמר של אל"מ גיא חזות, ויש לנו מאמר קודם של סא"ל במיל'. האם הבדלי הגישות בין איש המילואים לאיש הקבע מפתיעים מישהו?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

כרגיל ביטיס כל מילה בסלע.
אותי המאמר קומם.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)