|
18-09-2011, 23:10
|
|
|
חבר מתאריך: 05.06.06
הודעות: 1,834
|
|
אז אני לא עד כדי כך חלוד....
http://www.iaf.org.il/1213-21486-he/IAF.aspx
"
שני פאנטומים, שבעה מיגים ושש דקות
סיפורם של ארבעת אנשי צוות האוויר שניהלו את אחד מקרבות האוויר הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, הוא במידה רבה סיפורו של חיל האוויר במלחמה - תנאי פתיחה קשים, מעטים מול רבים ותוצאות חד משמעיות.
מאז שהפילו שבעה מיגים בשש דקות, בלי אישור המראה מהבקר, כמעט ולא נפגשו ארבעת אנשי צוות-האוויר שניהלו את אחד מקרבות האוויר הנועזים והמרשימים ביותר במלחמת יום הכיפורים. ב-6 באוקטובר 1973 חברו יחד תא"ל (מיל') אמיר נחומי, אל"ם (מיל') דניאל שקי, רס"ן (מיל') דוד רגב ורס"ן (מיל') יוסף יבין והפכו לצוות מנצח. 30 שנה אחרי, הפגיש ביטאון חיל-האוויר את הארבעה, שזכו בעיטור המופת על שיקול הדעת וקור הרוח, שדחפו אותם להמריא בשני מטוסי פאנטום בודדים לעבר שבע רביעיות של מטוסי מיג מצריים.
הרקע לסיפור מתחיל עוד בקיץ 1973. מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות לסיני הופל על-ידי מטוסי קרב של חיל-האוויר לאחר שסירב להיענות להוראותיהם לנחות. במטה החיל התפתח החשש מפני פעולת תגמול כנגד מטוסי אל-על הטסים לדרום אפריקה וחזרה. לצורך כך הוצבו שני פאנטומים בכוננות יירוט והגנה בבסיס שארם א-שייח'. רצה הגורל וארבעת אנשי צוות האוויר מאיישים את הכוננות ערב פרוץ המלחמה. "ביום שישי בערב עוד ישבנו במועדון", מספר שקי, "צפינו בסרט 'טורה טורה' - גרסת שנות השבעים ל'פרל הארבור'". "חופי סיני היו מלאים באנשים", מתאר רגב את האווירה במקום שעתיד היה להפוך לחזית הקטלנית של המלחמה, "לא הייתה פיסת חול פנויה, ואנחנו 'קרענו' את המדבר עם הג'יפ שלנו. לא "היה לנו ניסיון", מסביר נחומי, " היינו מוכנים לעוד תורנות שגרתית. אף אחד לא דיבר איתנו, לא היה אפילו מפקד".
הסימן הראשון להתחממות היה מטוס דקוטה שנחת בבסיס, עניין חריג יחסית לערב יום כיפור. מתוכו יצא אל"ם יאק נבו, כשבפיו הבשורה שלמחרת עלולה לפרוץ מלחמה ושהחל מעכשיו הוא מפקד הבסיס. אי-הוודאות והמתח תפסו את מקומה של השגרה השלווה. בשבת בבוקר הגיע טלפון מהטייסת והארבעה התבקשו להיות בכוננות של חמש דקות להזנקה."צלצלתי לספקטור, שהיה אז מפקד הטייסת", נזכר נחומי, "ואמרתי לו שאין פה מוביל. 'אין מוביל?' הוא שאל, 'אז מעכשיו אתה מוביל'. באותה שיחה גם סיפר לי קצין המבצעים על יום קרב בסוריה, ואני התאכזבתי שנפספס את ה'אקשן' בצפון".
סמוך לשתיים בצהריים כינס יאק את הצוות לתדריך, אך דבריו נקטעו על-ידי סירנה. הם רצו למטוסים, אלא שהבקר אמר שאין אישור להמריא. נחומי פנה לשקי ואמר לו: "תניע", והם ממריאים בניגוד להוראת הבקר, כשבמטוס המוביל יושבים נחומי והנווט יבין, ואת השני מטיס שקי עם הנווט רגב. "לי לא היו שיקולים", מסביר את נחומי את ההחלטה שהייתה יכולה להעמיד אותו בפני וועדת חקירה, "מי שיושב 400 ק"מ משם לא יכול לדעת, ואם יש מיגים אז אנחנו באוויר. לא היה מקום להיסוס, היה לנו בטחון מלא".
מיד לאחר ההמראה מתגלים מכתשי הפצצות על מסלול ההמראה ונחומי אומר ליבין: "מפציצים את המסלול, זו כנראה מלחמה...". נחומי מבין שהוא צדק כשהוא מבחין מולו בנצנוץ של מיג. הם מחליטים להתפצל, לאור השטח הגדול שיש לכסות. "מעבר להגנה על הבסיס" מסביר רגב, "רצינו להגן גם על בסיס חיל-הים וסוללת ההוק שהייתה שם, כך שלא יכולנו לחפות אחד על השני". נחומי מהנהן ואומר בחיוך: "מקסימום יפילו אותנו - אנחנו מעל הבית". שני המטוסים נפרדים בקשר בברכת "עשה כמיטב יכולתך" ויוצאים כבודדים לקרב אוויר, מגלים במלוא העוצמה את המושג ''מעטים מול רבים".
אם העובדה שהיו שני פאנטומים מול עשרים ושמונה מיגים לא יצרה מספיק קושי, נדרשו גם שני המטוסים לרדוף אחרי המיגים בגובה נמוך מאוד, מה שהקשה להגיע לנתוני הפלה והביא לצריכת דלק גבוהה במיוחד. מטוסם של שקי ורגב פגע שלוש פעמים בפני הים אך לתדהמת כולם יצא בשלום. אצל נחומי ויבין לעומת זאת מנוע אחד פעל רק חלק מהזמן. קרב האוויר נמשך כשש דקות, "כמו נצח" לדבריו של נחומי, ובסופו הפילו נחומי ויבין ארבעה מטוסים, ושקי ורגב הפילו שלושה.
כשהתקרבו הארבעה למסלול, הבינו שזו לא עומדת להיות נחיתה רכה, היות שמסלול הנחיתה נראה יותר כמו מסלול מכשולים עם מכתשי הפגזים הממלאים אותו. התפתח ויכוח בקשר אם לנחות וכיצד. שקי ורגב נחתו ראשונים על טיפת הדלק האחרונה ואחריהם נחומי ויבין. עם הנחיתה קיבל את פניהם מפקד הבסיס, יאק נבו, חיבק אותם בהתרגשות ואמר: "כל הכבוד, ראינו את כל ההצגה מפה". תגובה קצת שונה באה ממוביל מבנה המיראז'ים שהוזנק בינתיים על-ידי הבקר, שיצא בזעם מהמטוס וצעק: "איפה כל המיגים האלה שכולם מדברים עליהם?!"
"
|
|