"לא נשאר שום דבר חדש לגלות בפיזיקה" - כך, מסַפּרים, אמר לורד קלווין הנכבד לאגודה הבריטית לקידום המדע בשנת 1900. "כל מה שנותר הוא עריכת מדידות מדויקות יותר ויותר". הוא טעה.

בשנת 1905 לא היה שום סימן שאיינשטיין עומד לשחרר לעולם annus mirabilis (שנת פלאות) שכמוה לא ידע המדע מאז 1666, השנה שבה אייזק ניוטון, המחופר בבית אמו בכפר ווּלְסְתוֹרְפּ כדי להימלט מהמגפה שזרעה מוות בקיימבּרידג', פיתח את הקַלְקוּלוּס, ערך ניתוח של ספּקטרוּם האור וניסח את חוקי הכבידה.

אבל הפיזיקה עמדה ליהפך על פניה בשנית, ואיינשטיין נועד להיות האדם שיעשה זאת. היתה בו התעוזה הנדרשת כדי לקלף ולהסיר את השכבות של חשיבה מקובלת שכיסו על הסדקים שנִבעו ביסודות הפיזיקה, ודימיונו החזותי איפשר לו לבצע קפיצות מושגיות שחמקו מעיני הוגים מסורתיים יותר.

פריצות הדרך שהוא עיבד במהלך ארבעה חודשים קדחתניים, ממרס עד יוני 1905, בישרו על בואן באחד המכתבים האישיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של המדע. קונרד הַבּיכְט, עמיתו למשובותיה הפילוסופיות של אקדמיית אוֹלימפּיה, עזב בדיוק אז את בֶּרְן, למרבה שמחתם של ההיסטוריונים - שכן עזיבתו נתנה לאיינשטיין סיבה לכתוב לו בשלהי מאי.


לכתבה המלאה -

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4119850,00.html