שלום
אני משרת ביחידה קרבית,והתחלנו כל החבר'ה לדבר על כל הנושא הזה של השביזות (על מה כבר יש לדבר שלא דיברנו).

ביחידה שלנו יש הרבה שבוזים,בצדק או לא,אבל זה מה שיש.

איך אתם הייתם מתמודדים עם השביזות? שאתה סובל ואתה יודע שיש לך עוד 21 או 14 עד שאתה מגיע הביתה?

שביזות יום א',שיעמום..איך התמודדתם עם זה? שאלה קצת מצחיקה,אני מודה,אבל יש סיבה שאני שואל אותה.

שאלה נוספת שלא קשורה..אני נמצא בחודשים הראשונים בשירות,ובינתיים בעיקר סובלים,אבל עם הזמן המצב ישתפר? ככה זה אמור להיות 3 שנים?

יאללה יום טוב

דבר ראשון, המטרה של ההכשרה היא להכשיר אותך, וחלק מהסיפור הוא הסבל, והיכולת לעמוד בו. מי שלא יכול, עדיף שלא ישאר כי הוא לא ישרוד בקרב.
עם הזמן יתמעטו הגורמים שמעצימים את החוסר נוחות, אבל הדרישות המבצעיות יגברו והן לא תמיד יהיו מעניינות יותר.
וזה מתקשר ישירות לשביזות.
חלק מהעסק הוא להעשות עמיד לקושי ולהעביר את זה בסבבה. מה שיעביר לכם את הזמן הוא אתם - הקשר ביניכם והרגעים הקטנים של הצחוקים ביניכם בין זמני הפעילות. אין כמו יחידה מגובשת בשביל לעמוד בפני קשיים גדולים מאוד.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

בס"ד

למה הכוונה בדרישות המצבעיות יגברו והן לא תמיד יהיו מעניינות יותר?

הכוונה לטחון שמירות?

ובכלל,בקרבי גדודים..עושים משהו פעילות עם אקשן או שזה רק במלחמה...ובינתיים טוחנים שמירות ותורניות?

הכוונה היא בשמירות כמו שאמרת, מחסומים סיורים מארבים וכל דבר אחר שעושים בשגרה בגזרה מבצעית.

יתכן שיהיו פעילויות מעניינות שאליהם יצאו החיילים המקצועיים והמוכשרים יותר- אלה שעמדו בשחיקה ולא נכנעו לה.

הרבה פעמים במהלך השירות (במיוחד באימונים) תשאל את עצמך למה אתה עושה את כל זה? למה צריך את זה? בדיוק לאותם מקרים ספורים שתצטרך ליישם את מה שהתאמנת עליו. קח בחשבון שיתכן שאירועים כאלה לא יקרו במהלך שירותך הסדיר.


עדין לא עברת מספיק זמן בשירות כדי להחליט האם המסלול הזה מתאים לך. תן לזה זמן ואני בטוח שהמצב ישתפר.

בס"ד

חחח פותח האשכול ואני זה שני אנשים שונים...

מה זאת אומרת החיילים המקצועים והמוכשרים יותר?הכווה לפלסרים?ואיזה סוגי פעילויות?

בתכלס הבנתי שיש הרבה מעצרים...מארבים וסיורים נראה לי אחלה ומאתגר...

איזה אירועים אני צריך לקחת בחשבון שלא יקרו במהלך הסדיר?

ואגב,מה התפקיד של הקצינים הקרביים במהלך היום יום,ובתכלס איפה אתם ממליצים להיות?

השביזות הכתה בי כמעט בכל שלב בשירות שלי, יש זמנים שיותר, ויש שפחות. לכל אחד יש את השיטות שלו, כשאני ממש שבוז, אני נוטה לחייך. זה סתם גורם לי להרגיש הרבה יותר אופטימי משום מה. שבוע שעבר היה לי תרגיל ארוך וקשה שגרם לי לשביזות, אז כל פעם שהייתי מגיע למצב קשה תוך כדי (המאמץ, הקור, העייפות וכו') הייתי חושב על משפחת פוגל מאיתמר שנרצחה, וזה היה גם מכניס אותי לפרופורציות, וגם מזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה.
עוד דבר שאני עושה, זה לקרוא ספרים, כמה שיותר יותר טוב, עוזר לי לשכוח קצת איפה אני.
החבר'ה, אלה שבסופו של דבר שורדים, גם עוזרים, אני לא יודע איך זה במקומות אחרים, אבל אצלנו, כל אחד במחלקה (סה"כ 10 חבר'ה), הוא אח, חבר יקר שיעשה בשבילך הכל, כשחברים שלך במארב על גבול עזה בליל הסדר, תאמין לי שאין מקום אחר שאתה רוצה להיות בו באותו זמן יותר מאשר שם איתם, מנסיון.
בתקופה הראשונה, בעיקר בטירונות בד"כ סובלים, יש מעטים שנהנים מזה. בסופו של דבר זה עובר, הדברים הקטנים והמעצבנים האלה כמו "שעון" ולקרוא לכל בנאדם עם דרגות "המפקד" וההקפצות באמצע הלילה ל"קליטה דרך הרגליים". אבל אחרי הכל אתה לוחם, ומה לעשות לוחמים עובדים קשה, הדרישות עולות עם הזמן,מתחיל באיך הציוד שלך נראה וכמה מהר אתה עושה בר אור, והמסעות יותר ארוכים והתרגילים יותר קשים. ואז מגיע הקו, ואתה לא מקבל 6 שעות מטכלי בלילה, ואתה טוחן שמירות ומטבחים (הרי הותיקים לא עושים), ואתה יורד מ8 שעות סיור, ואיזה מפלגיסט שותה אותך לתורנות למרות שאתה גמור מתשישות. וצריך גם להספיק מד"ס, כי מה לעשות, כושר גופני הוא אחד מיסודות הלוחם. ואז יש אימונים גדודיים, שפותחים לך בהם את התחת, שבוע כיתה ושבוע מחלקה ושבוע פלוגה ושבוע סבך, ושבוע לש"ב עם קרמים כי למישהו נכנס שריטה עמוקה לראש, ואז שבוע מלחמה ובוחן פלוגה רובאית (או מסייעת) ותרג"ד, והגב שבור, והברכיים קורסות, ואתה עייף פצצות, וכל יום שמנ"ש וכל יומיים מד"ס ועוד מסדר למפקד האוגדה שהחליט שבא לו לבדוק איך נראים החיילים בגדוד שלך. אין מנוחה, אולי ברגילות (אם זוכים לקבל אותם כמו שצריך). ואז באיזשהו שלב יש אנשים שמחליטים שדי, מספיק, לא בא להם יותר ללכת לילה שלם בקור 20 ק"מ עם משקלים על הגב, או לכבוש עוד כיפות או לצאת לעוד מארב 72 שבו לא ראית כלום חוץ מהנוף היפה שנשקף מולך, ולחזור פעם ב17-18 יום הביתה . ומצד שני יש אנשים, שמבינים את ההחלטה שלהם לעשות את כל זה, כי אם לא הם, אז מי? בקיצור שלוש שנים עמוסות ולא קלות, אני מקווה שלא הבהלתי אותך, לא צריך להיות סופרמן כדי לעבור אותם, אבל אתה כן צריך לרצות לעבור אותם.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי mt999 השביזות הכתה בי כמעט בכל שלב בשירות שלי, יש זמנים שיותר, ויש שפחות. לכל אחד יש את השיטות שלו, כשאני ממש שבוז, אני נוטה לחייך. זה סתם גורם לי להרגיש הרבה יותר אופטימי משום מה. שבוע שעבר היה לי תרגיל ארוך וקשה שגרם לי לשביזות, אז כל פעם שהייתי מגיע למצב קשה תוך כדי (המאמץ, הקור, העייפות וכו') הייתי חושב על משפחת פוגל מאיתמר שנרצחה, וזה היה גם מכניס אותי לפרופורציות, וגם מזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה. עוד דבר שאני עושה, זה לקרוא ספרים, כמה שיותר יותר טוב, עוזר לי לשכוח קצת איפה אני. החבר'ה, אלה שבסופו של דבר שורדים, גם עוזרים, אני לא יודע איך זה במקומות אחרים, אבל אצלנו, כל אחד במחלקה (סה"כ 10 חבר'ה), הוא אח, חבר יקר שיעשה בשבילך הכל, כשחברים שלך במארב על גבול עזה בליל הסדר, תאמין לי שאין מקום אחר שאתה רוצה להיות בו באותו זמן יותר מאשר שם איתם, מנסיון. בתקופה הראשונה, בעיקר בטירונות בד"כ סובלים, יש מעטים שנהנים מזה. בסופו של דבר זה עובר, הדברים הקטנים והמעצבנים האלה כמו "שעון" ולקרוא לכל בנאדם עם דרגות "המפקד" וההקפצות באמצע הלילה ל"קליטה דרך הרגליים". אבל אחרי הכל אתה לוחם, ומה לעשות לוחמים עובדים קשה, הדרישות עולות עם הזמן,מתחיל באיך הציוד שלך נראה וכמה מהר אתה עושה בר אור, והמסעות יותר ארוכים והתרגילים יותר קשים. ואז מגיע הקו, ואתה לא מקבל 6 שעות מטכלי בלילה, ואתה טוחן שמירות ומטבחים (הרי הותיקים לא עושים), ואתה יורד מ8 שעות סיור, ואיזה מפלגיסט שותה אותך לתורנות למרות שאתה גמור מתשישות. וצריך גם להספיק מד"ס, כי מה לעשות, כושר גופני הוא אחד מיסודות הלוחם. ואז יש אימונים גדודיים, שפותחים לך בהם את התחת, שבוע כיתה ושבוע מחלקה ושבוע פלוגה ושבוע סבך, ושבוע לש"ב עם קרמים כי למישהו נכנס שריטה עמוקה לראש, ואז שבוע מלחמה ובוחן פלוגה רובאית (או מסייעת) ותרג"ד, והגב שבור, והברכיים קורסות, ואתה עייף פצצות, וכל יום שמנ"ש וכל יומיים מד"ס ועוד מסדר למפקד האוגדה שהחליט שבא לו לבדוק איך נראים החיילים בגדוד שלך. אין מנוחה, אולי ברגילות (אם זוכים לקבל אותם כמו שצריך). ואז באיזשהו שלב יש אנשים שמחליטים שדי, מספיק, לא בא להם יותר ללכת לילה שלם בקור 20 ק"מ עם משקלים על הגב, או לכבוש עוד כיפות או לצאת לעוד מארב 72 שבו לא ראית כלום חוץ מהנוף היפה שנשקף מולך, ולחזור פעם ב17-18 יום הביתה . ומצד שני יש אנשים, שמבינים את ההחלטה שלהם לעשות את כל זה, כי אם לא הם, אז מי? בקיצור שלוש שנים עמוסות ולא קלות, אני מקווה שלא הבהלתי אותך, לא צריך להיות סופרמן כדי לעבור אותם, אבל אתה כן צריך לרצות לעבור אותם.

זה ברור לי,גם אני חוויתי את ההקפצות,את הבאסה שמעירים אותך באמצע הלילה לשמירה כשבחוץ 4 מעלות וקופאות לך הביצים,שאתה אמור לקום "בבוקר" (שזה באמצע הלילה בדר''כ) ואתה מת להתכרבל עוד קצת בשק''ש המגעיל.
אז אמנם אני לא ותיק כמוך,אבל חוותי די אותם דברים.

מצד אחד אפשר להסתכל על זה ולהגיד "מה אני צריך את החרא הזה? אף אחד גם ככה לא סופר אותך (סיפור אמיתי- פעם חזרתי הביתה בשישי אחרי 3 שבועות שטח,עליתי לאוטובוס שהיה מלא באנשים צעירים,ראיתי שאין מקום אז פשוט ישבתי על התיק שלי באמצע האוטובוס ונרדמתי. אף אחד לא ידע לקום ולפנות מקום ללוחם שיורק דם בשבילם).
,אז בוא נגמר עם הסבל הזה ונרד לג'וב".

או שאפשר לקחת את זה בסבבה,לחייך לעצמך בחיוך מזויף ולהאמין שמתישהו יהיה יותר טוב ותהיה גאה בעצמך.

מה שאני עושה בשביל להתמודד, זה לחשוב על איך היה נראה השירות הצבאי לפני 50 שנה.
לא היה משקית ת''ש,לא מנילה,לא סרגל מאמצים,אוכל מסריח ופירות רקובים ובטח שלא פלאפון,ראית את אמא פעם בחודש וחצי אולי אולי אולי (מכיר מישהו שחווה את זה) ובכל זאת אנשים עשו את זה,וכולם כולל כולם התגייסו.

למרות שאני בחור די אופטימי,היו לי רגעי שביזות,אני זוכר בימים הראשונים,הייתי עייף,התגעגעתי הביתה בטירוף שרציתי לברוח או למות. הייתי אומר לעצמי "בשביל מה אני צריך את זה,3 שנים שאתה לא אוכל טוב,לא ישן טוב,רעב,עייף,מתגעגע למשפחה,לחברים ולחיים הקודמים,וואלה,יש שמועות שגם אפשר למות".
מהר מאוד התאפסתי על עצמי,חייכתי ואמרתי "בוא נשמור את השביזות להמשך השירות,חבל לבזבז את זה עכשיו".


אפשר להסתכל על זה כך או כך,אני אופטימי מטבעי אז אני מניח שקל לי יותר,אבל לא אצל כולם זה ככה.

ציטוט:

מצד אחד אפשר להסתכל על זה ולהגיד "מה אני צריך את החרא הזה? אף אחד גם ככה לא סופר אותך (סיפור אמיתי- פעם חזרתי הביתה בשישי אחרי 3 שבועות שטח,עליתי לאוטובוס שהיה מלא באנשים צעירים,ראיתי שאין מקום אז פשוט ישבתי על התיק שלי באמצע האוטובוס ונרדמתי. אף אחד לא ידע לקום ולפנות מקום ללוחם שיורק דם בשבילם). ,אז בוא נגמר עם הסבל הזה ונרד לג'וב".

זה לא אומר שאף אחד לא סופר אותך. הרבה אנשים מעריכים אותך, וההערכה הזאת לא חייבת לבוא לידי ביטוי במעשים או במילים.

אני לא לוחם, ואני מן הסתם לא עובר את מה שאתה עובר, אבל יש לי בשבילך שני טיפים שבטוח יעזרו לך:

1. שביזות זה מדבק. תהיה בסביבה של אנשים שבוזים, גם אתה בסופו של דבר תהיה שבוז. לא שיש לך יותר מידי ברירות בבחירת החברה שלך, אבל אתה כן יכול להוציא אותם מהשביזות במקום להישאב לתוך זה ביחד איתם. תדברו על זה כמה שפחות. ותנסו למצוא נושאים אחרים לשיחה. ואם ממש אין על מה לדבר, אז פשוט תעשו שטויות.

2. תעשה ספורט. אין כמו ספורט בשביל להעלות את המצב רוח. זו אמנם לא העצה הכי פרקטית שאפשר לתת לחייל קרבי שכמעט ואין לו זמן פנוי, אבל שווה לגרד חצי שעה מהזמן הפנוי שאולי אתה מקבל בשביל ספורט, גם אם אתה מרגיש שהגוף שלך מפורק. עדיף ספורט קבוצתי כמו כדורגל. תביאו כדור, תאלתרו שערים ותתחילו לשחק. מניסיון, אחרי חצי שעה של משחק כדורסל, אני ממשיך את הערב מבסוט. לא יצליחו להשביז אותי באותו ערב גם אם יגידו לי שלמחרת בבוקר יכרתו לי אשך (טוב, אולי אני מגזים, אבל הבנת את הרעיון).

ובגדול הגישה שלך נכונה, לדעתי. תמשיך כך, תאמץ את הטיפים ששאר האנשים נתנו פה וזה יתן לך כוח להמשיך.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ofirms מצד אחד אפשר להסתכל על זה ולהגיד "מה אני צריך את החרא הזה? אף אחד גם ככה לא סופר אותך (סיפור אמיתי- פעם חזרתי הביתה בשישי אחרי 3 שבועות שטח,עליתי לאוטובוס שהיה מלא באנשים צעירים,ראיתי שאין מקום אז פשוט ישבתי על התיק שלי באמצע האוטובוס ונרדמתי. אף אחד לא ידע לקום ולפנות מקום ללוחם שיורק דם בשבילם). ,אז בוא נגמר עם הסבל הזה ונרד לג'וב". .

אני יודע שהפסקה הזאת הוא לא עיקרו של הנושא, אבל זה די מציק לי...
זה מטריד אם באמת ציפית שיקומו בשבילך. באת לשרת, לא שישרתו אותך, אם כל הכבוד למקצוע שלך (שריונר אם אני לא טועה?) אתה לא גברת זקנה או בנאדם בלי רגל, ברוך ה' אתה צעיר וחסון ויש לך כח במותניך ואין שום סיבה בעולם שמישהו יקום בשבילך, גם לא הג'ובניק שעושה יומיות מעשר בבוקר עד 2 אחה"צ..

ציטוט:

במקור נכתב על ידי mt999 אני יודע שהפסקה הזאת הוא לא עיקרו של הנושא, אבל זה די מציק לי... זה מטריד אם באמת ציפית שיקומו בשבילך. באת לשרת, לא שישרתו אותך, אם כל הכבוד למקצוע שלך (שריונר אם אני לא טועה?) אתה לא גברת זקנה או בנאדם בלי רגל, ברוך ה' אתה צעיר וחסון ויש לך כח במותניך ואין שום סיבה בעולם שמישהו יקום בשבילך, גם לא הג'ובניק שעושה יומיות מעשר בבוקר עד 2 אחה"צ..

נכון אני שריונר,ולא התגייסתי לאן שהתגייסתי בשביל שאנשים יקומו,אבל בכל זאת,לפני שהתגייסתי כל הזמן הייתי קם לחיילים,לא משנה מה העיסוק שלהם.
זה היה יכול לחמם את הלב,ויותר מחזק את העובדה למה אתה עושה מה שאתה עושה - בשביל אותו אחד שקם בשבילך.

אין מה לעשות. רק תסתכל על המחזורים שמעליך, תראה איך הם העבירו 3 שנים ותבין שגם אתה יכול.

בכללי השירות לא קל (ואני אומר זאת לאחר שנה בצבא.) אבל הוא גם לא כזה קשה.

העצה האולטימטיבית לשביזות היא לחשוב על זה כמה שפחות...

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right