22-08-2010, 22:58
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
אגב,
לקמץ תכונה ייחודית - הוא מתקצר בריחוק הטעם. אם הטעם במילה מתקדם - הקמץ נוטה להפוך לשווא.
דוגמה. בריבוי של המילה מָטוס, מטוסים, הטעם כבר אינו על ההברה האחרונה - טוֹס - אלא על
ההברה הבאה, סִים. הוא התרחק מהקמץ. וכפי שאמרנו, כשהטעם מתרחק מהקמץ - הקמץ הופך
לשווא (כאילו "נחטף").
ההגדרה המדויקת של החוק היא שהתנועה מתקצרת אם הטעם מתרחק מרחק של מקום אחד לפחות.
הריבוי של המילה שָעון, הוא שְעונים. משום שהטעם התרחק מן הקמץ, הקמץ איבד את הכוח והפך לשווא.
דָּבָר -> דְּבָרִים.
נָדיר -> נְדירים,
מָהיר, זָקן -> זְקנים.
הערות:
- התהליך חל גם בצירי, בחולם חסר ובפתח. (מַפְתְּחוֹת, כְּתָלִים, ישכְּחו)
- ההברה חייבת להיות פתוחה. החוק אינו תקף בהברה סגורה (הנגמרת בשווא או בדגש חזק).
- הטעם מתרחק מהתנועה במקום אחד לפחות. אם לא, אין חיטוף.
- יש רשימה מוגדרת של יוצאי דופן, מילים שבהן התנועה אינה מתקצרת למרות הכלל
(סְבָרות החכם, ומלחמתו של יצחק אבינרי באקדמיה למען קיום הקמץ בצורת הריבוי של וָתיק - וָתיקים.) מדוע אומרים ישרְאלי?
המילה המקורית היא ישרָאל. מתחת ל־ר' יש קמץ. הטעם במילה מתרחק מן הקמץ בריבוי (ישראלים), והקמץ הופך לשווא: ישרְאלי, ישמְעלי. ישרְאלי עשר. ישמְעאלי.
מְטוסים ומַסּוקים. מדוע הריבוע של מטוס הוא מְטוסים, ושל מסוק הוא מַסוקים?
מטוס הוא משורש ט־ו־ס, וניקודו קמץ: מָטוס. לכן, בריבוי יש שווא: מְטוסים. כך גם מָסוף ומָרום.
מסוק הוא משורש נ־ס־ק. היינו צריכים להגיד מַנְסוֹק. ויתרנו על הנו"ן וקיבלנו מַסּוק. גם הריבוי
אמור היה להיות מנְסוקים, ויתרו לנו על הנו"ן תמורת דיגוש הסמ"ך, אבל נמשיך לומר מַסּוקים. גם מַסּור.
צָהֹב ואָדֹם. גם במשקל זה, של צבעים חלה היחטפות:
צהוב -> צְהֻבִּים, אבל:
אָדֹם -> אְדֻמִּים?... לא. כאן בא חטף: אֲדֻמִּים. וּוי"ו החיבור לפני חטף־פתח תנוקד בניקוד החטף,
שהוא, במקרה זה, פתח. לכן: וַאֲדֻמִּים. וַאֲרֻכִּים.
לעומת פתח־דגש במילה סַבּוֹן, שהריבוי שלו הוא: סַבּוֹנִים.
אני מקווה שהכול כאן ברור. לא כל־כך קל להבין את הכול בקריאה הראשונה. בכל אופן, אם יש שאלה, אנחנו כאן!
_____________________________________
|