מתוך "לשון וסגנון", אהרן בן אור (אורינובסקי) ויצחק אבינרי, עמ' 74-75.

הייחוד הנפשי־לשוני, שמקורו לרוב סמוי מן העין, הוא ממהותה הפנימית של כל אומה, אף הוא גם מההבדלים הבולטים שבין העמים.
נִקח, למשל, את מושג הזמן: הרוסי מלווהו (אל העבר), הפולני מגרשו והעברי מבלהו (מכלה אותו);

את תנועת הגשם: שיורד הוא מלמעלה למטה, רואה הרוסי כהליכה, הצרפתי כנפילה והעברי כירידה; והצימאון -- הרוסי משקיטו, הצרפתי עוצרו,
הגרמני מכבהו, והעברי מרווהו.

ביתר דיוק: אין העברי מרווה את צמאו כלל, אלא מרַוֶה הוא את נפשו, רָוֶה הוא, מתרווה. יש כאן מסגולות־היקר של העברית, שהיא מביעה
במלה אחת מה שאין להביע בלועזית אלא על ידי צירוף: העברי רווה, כשם שהוא שבע. ואם תרצו — שובר הוא את צמאו (ע׳ בתהלים קד, יא),
כשם שהוא שובר את רעבונו. — לא בפעלים ובשמות בלבד, כי אם גם במלות היחס ובאותיות היחס באים לידי גילוי דפוסי לשון, כידוע לכל מי
שנהירים לו שבילי השימוש של לשון, איזו־שהיא.

כללם של דברים הוא: המיוחד לכל לשון (האידיומטיקה שלה) גלום קודם־כל בדרכי הצירופים שלה.

אם אתם מכירים עוד דוגמאות, אנא שתפו!

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן