ובכן, כבר הרבה זמן שלא היה אתגר כתיבה, אז אני שמח לבשר כי אנו ממשיכים במסורת .

בתחילת כל חודש, ייפתח אתגר כתיבה, בו יוצג ביטוי/מילה/ציטוט/תמונה.
המטרה: לכתוב משהו שקשור לנושא האתגר.
כמו כן, קיימת האופציה שהציעה מריאל: ניתן גם להוסיף חומרים כתובים של יוצרים אחרים הקשורים לאתגר שכמובן ישמשו רק כדי להוסיף מוזה לאשכול.

חוקים, פרסים והערות:
כל משתמש יכול להעלות כמה יצירות שירצה ולקבל עליהן תגובות - אך כשהאתגר יסתיים עליו לבחור רק יצירה אחת שתיכנס לסקר.
(אם הועלו שתי יצירות ומעלה, והמשתמש לא בחר את היצירה שהוא רצה שתעלה לסקר, היצירה הראשונה שלו באשכול תעלה).

המנצח/ת י/תקבל צל"ש בפורום למשך חודש שלם, עד שיוכתר מנצח חדש באתגר הבא!

והנושא הפעם הוא (תופים):

קיץ

שיהיה לכולם בהצלחה!

משלוחי קיץ
כל הצהריים עשיתי שליחויות מ"פיצה האט" לאנשים שונים בעיר. בעיקר למשרדי חברות שונות אבל גם לבתים של אנשים שלא ברור מה הם עושים בבית בצהריים,
ועוד יותר לא ברור איך במזג האויר הזה אנשים חושבים שזה רעיון מוצלח להזמין פיצה, ועוד ממקום ששמו מזכיר את המילה חם בלעז, אפילו אם לא במידה רבה.
אני חושב שהחום הזה דופק לי את המוח.
בראבו! התחנה הבאה - עוד משרד!
איפה הבושה? לתת לשליח פיצה להרגיש את המזגן פולט עליו אויר ב-17 מעלות כשהם יודעים שאני שם רק לרגע. כאילו שהטיפים שהם נותנים אינם עלבון מספיק.
מזל שאיזו סבתא הפילה שטר גדול בדרך חזרה לאופנוע - התעשרתי במאה שקלים!
התחנה הבאה - רינת! לקוחה קבועה של פיצה האט שמכירה את כל השליחים. בקושי הגעתי אליה בחיים מחמת החמה.
לא רואים עליה שהיא זללנית בצק גדולה. אני בכלל לא בטוח שהיא אוכלת את הפיצות שאנחנו מביאים לה. כנראה שזו החברה שהיא מחפשת.
לפחות לרינת אין מזגן. היא לא צריכה אותו כי יש לה מאוורר קטן, שעושה רעש של טרקטור קטן, ומזכיר לה צלילים ששמעה כשהיא הייתה קטנה. היום זה רק התאילנדים והיא שעוד ששומעים את רעשי הטרקטורים.
סיפור קצר ממנה על ימים עברו ואני שוב בדרכים. התעשרתי בשלושים שקלים!
התחנה הבאה - י..ים? ים! אם לא מוזר מספיק שאנשים מזמינים פיצה הביתה באמצע יום עבודה, עכשיו זה.
הכל שורץ זאטוטים, החופש הגדול מעולם לא נראה נוסטלגי יותר, והופ רצים אלי כמה זאטוטים עם מספיק שקלים לכסות את הבצק שהבאתי להם, ו-טיפ. לא בדיוק התעשרתי.
פאק איט! אני כולי האט ונוטף מים, מטר מהים!.. ויש לי עוד טריליון משלוחים על הראש - על ה*ין. פאק מיי ג'וב! אני חותך למים!

יהיה משהו, כי יש משהו

nice!, העלית לי חיוך בסוף

ההנאה שלך, שלי.

יהיה משהו, כי יש משהו

חם מאוד ולח. כמעט בכל חדר מאוורר חסר אונים מטרטר ומערבל את האוויר,
בוחש ומפזר ריח ים ואקונומיקה ואומללות.
שתי הידיים שלי חבושות.
ריטה אומרת לי להפסיק לעשות שטויות כשהיא מתאפרת מול המראה.
הם דחפו לה פקק גומי בפה שהיא צובעת
כשנתנו לה חשמל? אני לא שואלת.
אני מנסה להחליט אם לקום.
בשביל מה?
טיול מקצה אחד של המסדרון לקצה השני?
שטיח מצמר? מאפרה מחימר?

בשמונה המנקה באה. בשמונה וחצי שיחת בוקר. חמש נשמות מעונות
במעגל. השאר מתחבאים מתחת לסדיני משרד הבריאות שלהם (שלהם?),
רוטטים וחשופים לאור הלבן המשסע, מבקשים נואשות לצלול בחזרה
לשינה אפורה ולא נוחה כמו שמיכת צמר עוקצנית.
זה כמו לישון על שולחן מנתחים. בלי זריקת ההרדמה, כמובן.

איזה יום היום? כל הימים דומים.
ריפוי בעיסוק, קולאז' קבוצתי, שיחה עם הרופא, כל זה אובד ונמחק בשלוש ועשרים - הם הולכים הביתה.
כשהצוות עוזב ונשארת רק אחות במשמרת, אז יוצאים הצללים מהפינות, אז מתחילים הקולות להדהד, כי פתאום יותר ריק במחלקה.
הייאוש מראה את עצמו.
האחות יכולה להציע רק ואבן.

האנשים משוטטים בין הקירות הארוכים במסדרון כמו רוחות מבולבלות בכותנות ופיג'מות (הכסאות השחורים הם סימני דרך, ברביעי צריך להסתובב ולחזור, חלק נתקעים שם) מעשנים סיגריות
שכמעט תמיד רועדות, אפילו העפעפיים התחתונים כאילו נפלו, הכל כאן בצניחה, רואים את מה שבפנים.

אני הכי צעירה במחלקה: בת שמונה עשרה וחצי. השכנות שלי לחדר בנות ארבעים וחמישים, אני רואה בהן את העתיד שלי, ובימים טובים אני רואה אותו באחיות, בימים פחות טובים אני רואה אותו ממתין לי על גג הבניין ממול.
אמרו לי שמישהי קפצה משם בשבוע שעבר - מסכן הפסיכיאטר התורן: כולם משתתפים בצערו ("זה כבר המקרה השני שלו, הוא דווקא כזה נחמד, לפני שבאת אחד תלה את עצמו במקלחת"), אני חושבת שהיא זו שראיתי נגררת בכיסא גלגלים וגבס על ידי קרובים שוחרי טוב.
לא הלך לה.

היא בקשה מהם שיתנו לה למות, שמעתי כשעברתי בחצר. הם אמרו לה שעוד יהיה לה טוב, ואני הלכתי לחדר טלויזיה.
רציתי לעזור לה למות ושהיא תעזור לי. אבל לא ידעתי איך.
שכחתי איך לתכנן.

הנפילה (בפנים, לא בחוץ, לא מהגג) מתקרבת, אני מרגישה אותה באה, כמו משק כנפיים של עוף טורף מסריח ממוות.
היא כאן, הכנפיים מכסות אותי כמו גאות שחורה חסרת צליל, אף אחד לא רואה? הכל מאפיר, נרקב, מתרוקן. כמו ענן גדול שמכסה לא רק את פני השמש, אלא את העולם כולו, אותי, את המחלקה, את
האנשים, לשום דבר אין משמעות.
אני מתכסה בשמיכה ורועדת. היום רק התחיל. בחוץ מישהו בוכה בטלפון הציבורי שיקחו אותו מפה.
בחדר לידי הרדיו דלוק. החזאית מבטיחה יום יפה. צאו לפיקניק,
היא אומרת, יום מושלם לטיולים.
תחילת המסדרון.
סוף המסדרון.

פשוט מעולה.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

Sweat and Sand


Summer heat, we lay side by side
glistening bodies across golden sand
shades over your eyes, your head on my body
catching some sun, our skin getting tanned

A few drops of sweat slide down your back
begging to be licked, I silently wish I could too
but all I can do is soak you in me
and you just ignore me, as you always do

Yeah check out those guys, flash them a smile
push out your chest, pretend I'm not here
one day soon my patience will end
I won't be around to dry out your tears

You better stop treating me like I'm some kind of rag
Just because I'm so shy and won't start to howl
stop folding me over and roughing me up
I'm sick of your treatment just because I'm a towel

A.T.H. 16/5/10 ©

"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides

"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole

אני וניסים היינו החברים הכי טובים
גדלנו יחד בשכונה,היינו יחד בגן ואחר כך גם ביסודי
היינו יחד בקייצים בקייטנה ובחורפים בדירה שלי או שלו עם ילדים נוספים בשכונה
הראשון לספטמבר הגיע ואני צריך להתחיל כיתה ד'
כמו כל בוקר ירדתי לקומה ראשונה ודפקתי על הדלת של דירה 3
לא היה מענה.
הלכתי לבדי מנסה להבין מה קרה
כולם שאלו אותי איפה ניסים ולא ידעתי מה להגיד אז שאלתי את המורה.
המורה אמרה שגם היא לא יודעת.
כשחזרתי הביתה פתאום אני רואה שלט "למכירה" על מרפסת ביתו של ניסים
ואז ראיתי אותו עם דמעות בעיניים מספר שאביו קיבל תפקיד בשבדיה וכעת הם בדרכם לשדה התעופה להתחיל בחיים חדשים.
אביו האיץ בו להזדרז וכך נפרדנו לתמיד
אינני זוכר את שם משפחתו, אינני יכול לחפש אותו בפייסבוק או בסקייפ
אינני יודע האם הוא חזר לארץ
למען האמת, אינני יודע אם הוא עדיין חי
הדבר היחיד שאני יודע זה שאותו קיץ לפני הרבה שנים
היה הקיץ האחרון של ניסים
כי בשבדיה קר וקודר
וגם אם יש שמש,היא לא באמת מחממת
בשבדיה אין שקיות שוקו קטקטים ולחמניה עם ממרח השחר.
בשבדיה אין בריכה ובשבדיה אין קולנוע עם סרטים לילדים,קרטיב בשקל וטרופית
בשבדיה יש את ניסים
ובשכונת הפרחים רחוב צבעוני 4 כבר אין את ניסים
במקומו יש את אולג,ליאוניד וארקדי שהגיעו מרוסיה
וארקדי לא יודע עברית אז קשה להיות חבר שלו

שונא את הקיץ. מה לעשות. לדעתי חורף היא "אחת" העונות. אז נרשום משהו מטמטם בשכל. שקיץ או חורף הכל גם ככה הבל. אני יכול להמשיך להתלונן בלי להסביר למה עדיף יום קריר מחמים וזה משמים אני לא שם נקודות בין משפטים ולא בונה את הקטע בכמה בתים ואני פשוט רושם מה בא לי ברגע בלי לחשוב אם הנגע יוצר גם פגע אז זה שגע און הורמונלי שפתאום ככה בא לי באתגר כה פשוט שעדיף כבר למות. לשכב להשתזף עד שנחטוף סרטן או לעוף לעופף על איזה גלשן, כי מה זה באמת משנה איפה הפסיק, העיקר שאת החומר שלי אנ'לא מעתיק.וזה ככה ואחרת ואני לא גברת רק באתי בשינוי אדרת כי עבר הרבה זמן והחלטתי שלהיות סאחי זה הכי בעולם ואם עדיין המשכתם לקרוא עד לפה קלטתם משוגע שרוצה לעוף מפה אבל לא יכול כי מזה הוא רוצה להתפרנס אבל אין לו שם "כיף" מכל שטות מתעייף וחי על כדורי הרגעה שבאו במקום הסמים בלית ברירה וגם אם תשאלו אותי או לא או כן או איזה מסכן שלא סגור בכלל על מה הוא ולאן הוא הולך אני מאשים את עצמי ולא מסתבך רק ממשיך לרשום שטויות בסבבה רק מרגיש איכשהו סבא ואני ילד מה אני מבין מהחיים אני מבין שאני לא מבין על מה מדברים כי הכל הוא הבל הבלים ואתגר למנוכר שחולם על לילה קר אז הנה מה שאכתוב עכשיו

אמצע הקיץ
בחורות בטייץ
גועל נפש
חוסר צניעות מטמטם*
וכולם מסריחים מזיעה
ואין יותר ברירה
רק להמשיך ולרשום
שוואלה הלוואי היה חורף היום ואני גולש על מילים מחבר גם צלילים ואתם לא שומעים אתם רק קוראים ולא מבינים אותי שאני כזה שטותי ובאותה מידה מהותי סתם מזיע היותי ומוסיף דרמטי ומתתי כבר פעם אחת ולא מצאתי אחת ומלא רחמים עצמיים
הקיץ, החום. מלמולים כאגלי טל בחושך אהבה בתוך האובך ומערבולת של חול והים כחול ומדוזות המבינות יותר מהכל וזה קיץ עם משקפי שמש ועם מלא הגנה ואני מזל סרטן ללא תקנה. אוף, עוף קיץ

"אינני מוכן להודות בכך, אך אנסה לנסח זאת בבהירות מוחלטת: אנוכי הוא אנוכי. אתה הוא אתה. כל העובדות אשר נוכחות בשטח לא קיימות מבחינתי!"

וננעל..
תודה לכל המשתתפים, נפתח אשכול ההצבעה.