החורף השחון הגביר עוד יותר את געגועינו למים. עכשיו, בקיץ, הפתרון הפשוט הוא ללכת לים. אבל יש גם שיטה אחרת: למצוא איזו בריכה נסתרת, שאוספת אליה מי מעיין.

דרגת קושי: קל למשפחות
סוג הטיול: הולכי רגל




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.parks.org.il/BuildaGate5/portals/parks/imagesP/sub36/368526264-L-V_maayanot-shkolnik.jpg]


ליד בריכה כזאת יש בדרך כלל מחסה סלע או עץ נותן צל, ותמיד – תחושה אמיתית של התחברות אל הטבע

כתב וצילם יעקב שקולניק

מעיינות קטנים מתחמקים מצרות. אלה השופעים – אין להם ברירה. הם נאלצים "לוותר" על מימיהם ולהזרים אותם בצינורות לבתים ולשדות. לעומתם, דווקא המעיינות הדלים נעזבים לנפשם, ומימיהם ממשיכים לזרום באין מפריע.
בימי קדם הרוו המעיינות האלה את תושבי הכפרים ואת חלקות השדה שלהם. במשך הלילה אספו את המים לאט לאט לתוך בריכות, ומשם אל ערוגות השלחין. ברבות השנים נסתמו כמה מהמעיינות, והבריכות חרבו, אבל בשנים האחרונות קמים אנשים טובים ומשפצים אותן, כדי שנוכל להשתכשך בהן בקיץ.
אנחנו מביאים לכם מבחר של ארבעה מעיינות, שבדרך כלל שופעים כל השנה, אם כי צריך לזכור, שכאשר מדובר במים – הדברים נזילים...

זיכרון שכולו חוויה
עין דיר עזיז, רמת הגולן
במושגים של בריכות המתבססות על מי נביעות, זו של עין דיר עזיז יכולה להיחשב בריכה אולימפית... היא נבנתה כאן על ידי משפחת נוביק, בסיוע המועצה האזורית גולן, לזכרו של אשי נוביק, בן מושב כנף, שנפל במלחמת לבנון השנייה.
המים בבריכה מגיעים לגובה מטר וחצי, כך שהטבילה היא כדת וכדין. מי המעיין נשאבים אמנם לטובת מושב כנף, אך הבריכה עצמה זוכה בהחלט למנה מספיקה של מים. המקום נפלא. עץ אקליפטוס ענק מעניק צל בנדיבות, והבריכה צופה אל הערוץ הגדול והמרשים של נחל כנף ואל השלוחות הדרומיות של הגולן.

איך מגיעים: נוסעים בכביש המחבר בין צומת מעלה גמלא לצומת דליות (כביש מס' 869) ופונים דרומה בכביש הגישה למושב כנף. מעט לפני שער המושב מסתעפת דרומה דרך המסומנת בסימון שבילים שחור. הדרך מתעקלת מזרחה ומגיעה, לאחר כ-2.5 קילומטרים, אל רחבת החנייה של הבריכה. מכאן יש לרדת במדרון כ-50 מטר ולהתמקם בצל האקליפטוס.

מה עוד: בסמוך לרחבת החנייה, מצידה הצפוני של דרך העפר, נמצאים שרידי בית הכנסת הקדום של דיר עזיז. זהו מקום שחובה לבקר בו בין טבילה לטבילה. הספסלים, ארבעת העמודים הסמוכים לקיר הצפוני של אולם בית הכנסת, וכן הרצפות – הכל נמצא באתרו. בחצר בית הכנסת התגלתה אבן ועליה חרוטה ביוונית המילה AZIZO.


האפלולית שמאחורי הקיר
עין קדם, כרמל
עין קדם שופע מים צלולים במשך כל השנה, והם מגיעים אליו משתי ניקבות חצובות. אם יש לכם פנס תוכלו להיכנס לתוך הניקבה הימנית ולהגיע בהליכה שפופה אל מקום הנביעה, מרחק של 15 מטר.

המים בניקבה רדודים מאוד. לעומת זאת, בניקבה השמאלית, החסומה בקיר בטון שבו פתח קטן, הסיפור שונה לגמרי: קיר הבטון אוצר מאחוריו מים שגובהם מטר לפחות. תפקידו של הקיר הוא לאגור מים בכמות מספקת, כדי להקל את זרימת המים בצינור היוצא ממנה. התוצאה – בריכה אפלולית, שאפשר להידחק אליה דרך פתח בקיר. שימו לב, בעלי גוף מלא במיוחד עלולים להתקשות בעניין הזה. הנה עוד סיבה לפצוח בדיאטה.

איך מגיעים: נכנסים לטירת-כרמל בכניסה הדרומית (רחוב ז'בוטינסקי). בכיכר השלישית פונים שמאלה (רחוב הרצל) וברחוב השני משם (רחוב השחרור) פונים ימינה. כשמגיעים לכיכר נוספת ממשיכים היישר לפנים, ברחוב החרוב, שהופך בהמשכו לדרך עפר. נוסעים בדרך כחצי קילומטר עד השלט של רשות הטבע והגנים, המציין את גבול שמורת הר הכרמל. כאן, ליד מכלאת סוסים, משאירים את הרכב.

מה עוד: ביקור במעיין מזכה את המבקרים בטיול רגלי שאורכו 1.5 ק"מ לכל כיוון (העצלים או המתקשים בהליכה יכולים, כמובן, להגיע אל המעיין ברכב 4x4). מרחבת החנייה צועדים מזרחה בדרך המסומנת בכחול. חולפים על פני חורבה ולידה כמה עצי בוסתן ועץ ברוש גדול. 200 מטר משם נוטשים את הדרך "הכחולה", הממשיכה בנחל גלים, ופונים שמאלה בנחל נדר, בעקבות הסימון השחור, עד המעיין. בדרך – עצי זית יפים במיוחד ועץ שקמה ענקי.

בריכה בלב בוסתנים
עין איילון, הרי ירושלים בימים אלה (יולי 2009) אין מים במעין בשל השנה השחונה.
עין איילון (ביר אבו ג'אבר) ממוקם בשטחו של פארק איילון, שנודע בעבר בשם פארק קנדה. המעיין נובע מתוך מבנה אבן דמוי באר, בצל עץ חרוב. מי המעיין זורמים מתחת לפני הקרקע, במורד הגיא המוביל לתל איילון, ונאספים אחרי כ-50 מטר לתוך בריכה ריבועית משוקמת, המושכת אליה בקיץ חובבי טבילה. עומק המים בבריכה – כמטר אחד.
מסביבה נמצאים הבוסתנים רחבי הידיים של הכפר החרב יאלו, ובקיץ אפשר לראות כאן תאנים לרוב. הגבעה המתנוססת מעל הבריכה היא תל איילון, המזוהה עם העיר איילון שנזכרה בתנ"ך. בראש התל נראים שרידים של המבצר הצלבני קסטלום ארנולדי, שנבנה בראשית המאה ה-12. במתחם התל יש בורות – כדאי להיזהר.

איך מגיעים: נכנסים לפארק איילון (קנדה) שליד לטרון. בכניסה, במקום לפנות שמאלה לאגם של עין התמרים, השוכן למרגלות עמק המעיינות, ממשיכים היישר לפנים, במעלה הדרך הסלולה. בעיקול הכביש החוזר לאגם ממשיכים ישר, על פי השילוט לתל איילון (סימון ירוק). נוסעים כ-500 מטר ועוברים לדרך "שחורה", המכונה "דרך התמר". כעבור כקילומטר מגיעה הדרך לחניון קטנטן, ובו שלט הסבר על תל איילון. כאן חונים. הבריכה נמצאת למרגלות החניון, במרחק 50 מטר בערך.

מה עוד: כקילומטר במורד הגיא נמצא בית הקשתות – מבנה קשתות מרשים מהתקופה הרומית, ששרד עד ימינו. באותם ימים היתה לו קומה שנייה ובה, כנראה, בריכה. בתקופה הביזנטית הפכו את המבנה למאגר מים, ובתקופה העות'מאנית נבנה בקומה השנייה מסגד.

מסך ירוק ורענן
עין עקב, הר הנגב
עין עקב הוא אחד המעיינות היפים בהר הנגב. הנחל נמצא בערוץ נחל עקב, לא הרחק ממפגשו עם נחל צין. בריכת המעיין ניזונה ממפל בגובה עשרה מטרים, שמימיו זולגים אליה דרך מסך ירוק ורענן של שערות שולמית – מין שרך שצומח במקומות לחים. מי הבריכה עמוקים מאוד, יותר מגובהו של אדם. לפני המעיין יש רחבה של סלע גיר בהיר – מקום נוח להתארגנות לקראת רחצה.
המעיין ממוקם בלב אזור מדברי מבודד. זהו יתרונו, אך יש בכך גם חיסרון מסוים: הגישה אפשרית רק ברכב שטח או בהליכה של כשבעה קילומטרים בתוואי מישורי.

איך מגיעים: בעלי רכב שטח ירדו בכביש המתעקל ממדרשת שדה-בוקר לנחל צין, לפני שער הכניסה לגן לאומי עין עבדת. בערוץ הנחל יש לפנות מזרחה בדרך העפר המסומנת באדום. לאחר כארבעה קילומטרים מגיעים לדרך "כחולה". כאן פונים ימינה ונוסעים כשני קילומטרים, עד לרחבת החנייה של עין עקב. מכאן יש לצעוד עוד כמה דקות, עד למעיין.

מה עוד: מתבקש ביקור בגן לאומי עין עבדת (הכניסה בתשלום). זהו אתר טבע מקסים, ובו מעיין שמימיו זורמים בתוך נקיק צר וגבוה.

המסלולים פורסמו בכתבה "בלי מציל", בגיליון הקיץ של מוסף "ארבעונות" המופץ ב"מעריב".

במהלך השירות הסדיר בקרתי במעיין הזה לא מעט בשל קרבתו לבסיס האם של הגדוד שלי(בערך 3 ק"מ)

בפעם הבאה שאגיע לגולן, נבקר(בלי נדר)

כמה שאני מחכה לסוף הסמסטר...

כל המרבה הרי זה מסובך