|
03-07-2009, 13:15
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
|
|
דת, חילוניות ואנחנו
לכולנו זה קורה בשלב מסוים, לחלק בגיל התיכון, לחלק אף מוקדם יותר. אצל חלקנו הדבר מוביל לנטישה מוחלטת, חלקנו רק מתחזקים מזה. אצל מספר אנשים מדובר בפאזה, אנשים אחרים ממשיכים עם זה כל חייהם.
אני, כמובן, מדבר על ספקות בדת. כאחד שבאופן אישי נמצא בתהליך של בירור כזה, שהתחיל מהתיכון, רציתי לדבר על מה שעובר עלי אישית, ולשאול אותכם על הספקות שהיו לכם, למה הם הובילו, ואיך הסתדרתם איתם. תוכלו גם לספר על סביבתכם הקרובה- אם מישהו ממכריכם עזב את הדת, מהי רמת קירבתו אליכם ואיך "אכלתם" את העזיבה שלו. מאידך, לא חייבים לספר רק על נפילות ועזיבה. אפשר לספר גם על התחזקות שנבעה מהספק, ועל תמונת עולם איתנה שנוסדה מהשברים. אני, שוב, מאוד אשמח לשמוע על כך.
הדגשה: לא מדובר באשכול תיאולוגי, שמטרתו לברר את הספקות שמוצגים, אלא רק לתת תיאור אישי (אם תסכימו לשתף אותנו בתיאור זה) של העליות והירידות שהיו לכם בדת, ואולי לקבל תמונת מצב מעניינת על הלך רוחו של הנוער הדתי.
אז על עצמי:
אני "הדוס" של המשפחה. תמיד הייתי כזה. ההורים הם דתיים "לייט", האחים לא כל כך מתעניינים בדת, ואילו אני תמיד למדתי תורה, תמיד הסתובבתי עם אנשים שמקפידים בדת, ותמיד הקפדתי להכניס את עצמי לאוהלה של תורה. הדבר המשיך גם אחר כך, כשהלכתי לישיבה תיכונית ששמה על נס את הרמה הגבוהה של הלימודים (בעיקר לימודי הקודש) במקום ללכת לישיבה שעושים בה חיים עם החבר'ה ומריצים צחוקים, ואחרי סיום לימודי בתיכון הלכתי לישיבת הסדר שנחשבת אחת הכבדות מבחינת רמתה הלימודית והרוחנית.
אז איפה זה השתנה?
היו האנשים שסביבי- רבים מהמשפחה של אבי הם חילונים כיום, אולם כמה בני דודי הדתיים הורידו את הכיפה, וכשגיליתי את הדבר לראשונה (בסביבות גיל 14) הייתי בשוק טוטאלי. אנשים שמורידים את הכיפה מעולם לא היו חלק מתמונת העולם שלי, והרגשתי שברגע שהם נכנסו איזה משהו נסדק. גיליתי שיש אנשים שהדת לא מספקת עבורם את התשובות, למרות שהם חיו בתוכה (מעניין לציין שהעובדה שיש הרבה חילונים קרובים אלי לא הטרידה אותי מעולם). אולם בסופו של דבר לא הסובבים אותי והשקפת עולם הם שהובילו למשבר אצלי, אלא אני בלבד.
היו, כמובן, הספיקות שעולים אצל כל אחד- האם אני מאמין בדת, האם יש אלוהים וכדומה- אבל יש כאלה ששם זה מפסיק אצלם, ואצלי זה לא הפסיק. ההתחלה הייתה בתיכון, אולם סחבתי אותה גם בהמשך, בישיבת ההסדר, ושם הבנתי שלא מדובר בסתם ספיקות של של מתבגר, אלא במשהו רציני וכבד הרבה יותר, שדורש בירור מעמיק.
הבעיה שלי היא שאני קרוע. התשובה לשאלה: "האם אני מאמין באלוהים"? היא "כן" בשבילי. התשובה לשאלה "האם אני מאמין ביהדות"? היא "בוודאי". מצד שני, אני ממש לא מרגיש צורך להכניס את אלוהים ואת היהדות לחיים שלי. באופן זה הצלחתי להעביר פרקי זמן די ממושכים (כמו חודשים כל פעם) בלי לשמור על דברים בסיסיים כמו: תפילות, תפילין, ברכות וכדומה. הרגשתי רע כשעשיתי את זה, אבל לא בגלל שלא שמרתי על מצוות, אלא בגלל שלא הייתי עקבי. הייתי אומר לעצמי: תחליט, או שאתה מאמין בזה- ובמקרה זה תשמור כמו שצריך, או שאתה לא מאמין בזה- ותעזוב את הכל.
וניסיתי. ניסיתי לעזוב את הכל. אבל כשניסיתי גיליתי כי בסופו של דבר אני באמת מאמין בזה, וגם בתקופות שאני לא כל כך מאמין בזה (חוסר האמונה הזה התווסף מאוחר יחסית למערכת היחסים המורכבת שלי עם הדת) אני בהחלט חושב שהיהדות היא דרך נבונה מאוד לחיות על פיה, ועם כל הכבוד (ויש כבוד) לתרבות החילונית, אני חושב שהיא חולה במובנים רבים, ואני לא רוצה לחיות לפיה- לא אני ולא ילדי.
אז לסיכום, בגזרה האישית, הבירור נמשך, ואני לא יודע אם הוא ייפסק אי פעם. אני אומנם חותר לסיום הבירור (לאף אחד לא נעים להיות קרוע בין שני עולמות), אבל בנתיים בלי הצלחה יתרה. האמונה נמצאת, אולם אני עדיין חי זמנים ממושכים בלי לחשוב על אלוהים ובלי לערב אותו בחיי, ואני לא מרגיש עם זה רע.
אולי, עם הזמן הדברים יתבהרו. אולי יום יבוא ואני אהיה שלם. מי יודע?
בעזרת ה'
ורשות הדיבור שלכם...
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
|
|