בהמשך לזה.


17.5.2009





הטלפון שלי מצלצל. אמא. אני לוחץ על הכפתור הירוק ומקשיב.

תמיד זה ככה.

"לא, שלחתי, שלחתי," אני שומע אותה אומרת ברקע.

"לפני שבוע," היא ממשיכה, כאילו היא לא התקשרה אלי.

"תשאלי את אתי אם את לא מאמינה לי. נראה לך שאני נולדתי אתמול?

אני לא נולדתי אתמול, וגם לא עשו אותי באצבע,

ואם את לא רוצה שאני אשרוף את הבית-חולים בזה הרגע תקבעי לי תור עכשיו."

וברור לי שהיא קבעה לה תור,

כי זו אמא שלי,

והיא לא נולדה אתמול,

וגם לא עשו אותה באצבע.

ואז היא פונה אלי. "מה נשמע כפרה שלי, מה שלומך?"

"הכל בסדר, אמא," אני עונה.





*מבוסס על סיפור אמיתי.

"אם את לא רוצה שאני אשרוף את הבית-חולים בזה הרגע תקבעי לי תור"
בגלל אנשים כאלה

יהיה משהו, כי יש משהו

סליחה אבל מה ה"קאטץ'" שבו ? בקטע הראשון הייתה יותר מוצלח

שיהיה לך יום נעים,
אמיל.

אין קאץ', זו בסך הכל עוד פיסת חיים אותנטית שלי.