כמו שהבטחתי קיימתי , כול חמישי פרק חדש .

הפרק הזה מהווה המשך לפרק הראשון, שנמצא באשכול הבא: בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק 1.

הינה ההמשך, מקווה שתאהבו (קרדניל בנוגע לפסיקים, נסיתי את מייטבי, מקווה שהשתפרתי )

בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק 2 :

אני חושב שאגיע בזמן, המשכתי לחזור על זה בדעתי, בלי הרף, בתקווה שאולי אגיע ליעד שלי, אולי יותר מהר? או ללא סיבוכים? כמו שקרה לי מלפני כמה דקות ספורות.

ולרגע עינני כושפו,לא יכולתי לזוז,האובססיה שלי שלטה בי למראה הבחורה הצעירה, נהפכתי לאבן, לא! היא הפכה אותי, כישפה אותי, בחורה ארורה ! ודומה לי שהיא מכשפה? יצור מיתולוגי ?,נוסעת לה ברכב השרוע על גלגלים, מרחף כאילו היה מכושף בקסמים, כחול צבעו, ובו בחורה, והיה לה כמקדש האטובוס הכחול שהתיישבה בו בנחת, ואני מכושף כאילו שלטו בי בבובת וודו, הלכתי לתומי לכיוונה, בתקווה לקבל קצת מהחן.

ובעודי אני אבן, נשברה הדממה, ועבר לו המקדש, ומדוזה שילחה את נחשיה לקורבן אחר.

ואני בראש מושפל, במעיל פרווה, ומזוודה, פסעתי לי לאטי בעודי מתנתק מהאשליה, שיצרתי לעצמי.


הדרך עוד רחוקה מלהסתיים,חשבתי לעצמי, ופתאום נזכרתי, מה שכחתי? כאילו חיפשתי משהו, משהו שאבד לי? אולי התיק?לא הוא ביד שלי, אולי נפלו לי המפתחות? מששתי את כיסי, לא הם שמה, חזרתי לאזור התחנה, מסתכל על האדמה הרטובה, ומנסה נואשות לחפש חפץ,שאני אפילו לא יודע מה הוא !, הסתכלתי ביד לראות את השעה, אבל לא מצאתי אותה, לא בגלל שאיבדתי את השעון, אלא בגלל ששכחתי ללבוש אותו, בקוצר רוח המשכתי למקום העבודה שלי, שהרחיק לכת ככול שאני מנסה להתקרב אליו.


לפתע הגשם נפסק, והיה נדמה לי, שאלוהים מתחיל להאיר לי פנים?, אין גשם, אפשר להשתחרר קצת, לפתוח את המעיל הארוך, וללכת נגד הרוח, וליצור מין מחזה הוליוודי, של לוחם פשע או פושע המהלך לו בקוצר רוח, בעוד שהמעיל שלו מתנפנף ויוצר אפקט של איש בעל ערך חשוב, או מה שלא ניסה היצרן לעשות, בקיצור הלכתי לי והרגשתי כמו דמות הוליוודית,עד כדי כך של רגע רציתי להתחבא בסמטה ליד הדרך, מקבוצת בנות בית ספר שהולכת לדרכן, כן זה היה מטומטם ואפילו מעט מטריד, אבל ככה אני, רגיל להיכנס לסוטיאציות מוזרות.

ריח מאפה של בוקר פלג את ראיותיי, עם ריח של קפה, שאיש אחד שתה אותו להנאתו בעודו חוצה את דרכי,לא אכלתי ארוחת בוקר, לפחות אנשנש משהו, אמרתי לעצמי, ולבטן שלי שלא הפסיקה לקרקר מהבוקר, אספתי את המטריה , הכיתי בה פעמים בצד הגדר, קשרתי את הרצועה ונכנסתי לחנות.

"כן, בבקשה אדוני, מה תרצה להזמין?" ניגש אלי המוכר הצעיר בנוסח די טוב.

"מה יש לכם?" אמרתי בתימהון, "תמליץ לי על מאפה פלוס קפה." אמרתי בעודי בוחן את התפריט הענקי התלוי על קיר האבנים.

"יש לנו,מאפינס, קרואסון,קרואסון חמאה,קרואסון שוקולד...." התחיל לספור לי עם היד בעוד הוא משנן את כול התפריט,רק רציתי המלצה לעזאזל ! והוא מדקלם לי את התפריט.

עצרתי אותו מדיבור וביקשתי ממנו שייתן לי את מנת "פינוק על הבוקר", השם נשמע כולך מפתה, שלקחתי ושילמתי על זה בלי לדעת מה קיבלתי, משהו שלא כהרגלי. שלמתי לו בעזרת כרטיס האשראי, ויצאתי מהחנות.

את הטעם של הבוקר והרעב, שברתי עם "פינוק על הבוקר", בבייגל טוסט, הנראה טעים למראה, וגם לפה, וכוס קפה חזק, המשכתי לנגוס ולשתות, עד שנגמר לי האוכל והחשק.

ביד שלי מעכתי את שקית הנייר של הבייגל ט"ל (טעמו לברכה), וביד השנייה שתיתי את שארית הקפה שבכוס, דחפתי את שניהם זה בזה, וחיפשתי לי פח אשפה, מטעם שמירה על הסביבה, וכתודה לה על כך שהגשם הפסיק.

מוזר העולם, אפילו שאתה מנסה לעזור לו הוא לא עוזר לעצמו, פשוט הוא מתחיל להתעלם ממך, אתה רוצה לשמור על הגוף, פתאום יש איזה שהוא תירוץ שתבטל את הפגישה עם החבר בחודר כושר, אתה מנקה את החצר, ואוסף את העלים בצורה יפה, ופתאום אלוהים מפהק, והעלים חוזרים למקום, וגם עכשיו, אני מנסה לשמור על הסביבה, אבל אין פחי אשפה, כמה פתטי ועצוב, למזלי, בזווית העין שלי, וגם כן בדרכי, ראיתי ליד כניסת הרכבת התחתית פח אשפה, לא וויתרתי, מה שרוב האנשים היו עושים, זורקים את הלכלוך על הרצפה, או מניחים אותו ב"נימוס" על סף המדרכה או איפה שזה לא יהיה, ופתאום באורח פלא, בגלל שאל רציתי לוותר, השמים הרעידו, וגשם שוטף כול התחיל לרדת, ועוד פעם התפוגגו אנשים, כאבך סיגריות, למקלטים, וניסו להתחבא מהגשם, וגם אנוכי.


מהר,מהר, שלא אאחר, עכשיו נזכרתי מה איבדתי בתחנת האוטובוס, המחשבות שלי, אני,שלי אף אחד לא יודע על זה חוץ ממני, והינה בתחנת האוטובוס שכחתי, או רימו אותי, גנבו לי את המחשבות? או פשוט לקחו ,זרקו, ודחפו לי אחרות? בכול מצב אין על מה להצטער.וכמו שאמרו: " לא בוכים על חלב שנשפך".

אבל למה לא לבכות? ולמה לא ? הרי יש קשר בין בכי וחלב, הם נוזלים, זה מקשר, גם כן שניהם נשפכים, אולי הם מתכוונים שלא שווה לשפוך עוד נוזלים? מספיק נוזל אחד נשפך? או שמי שאמר את המשפט התכוון שלא שווה להצטער ולבכות על החלב, בגלל שערכו מעט? אולי זה היה רק באותו זמן? היום המצב הכלכלי גרוע, או מה לעזאזל התכוון האומר משפט זה? לא בוכים ומצטערים על משהו שאי אשפר לתקן? אבל מה זה כבר משנה לי? הגשם עשה את שלו, ושפך מים ושפך.

רטוב גופי, רועד מקור,מתעטף במעילי הרטוב, שמזמן ספג את כול המים שכבר יכול לשאת, במהרה פילסתי את דרכי לעבר הרכבת התחתית,מתחבא מהגשם, הפכתי לאבך, הרגשתי את הדירה.


מקווה שאהבתם
מחכה לתגובות.

שיהיה לכולם יום נעים.
אמיל.

אמיל, הדמות שאתה מצייר היא מאותן דמויות שהקורא פשוט נהנה לראות איך היא מגיבה למציאות. לא צריך סיטואציה מדהימה בשביל להוציא את המיטב מזו ואני מקווה שלא תיתן לדרמטיות להשתלט על הגוןן הקומי של היצירה.
בנוגע לפסיקים- הבעיה עדיין לא נתפרה. ברשותך, ערכתי מחדש את הקטע לפי ניקוד קצת נטול פסיקים, שיכול לעזור לך בכתיבת הפרק הבא.
עוד דבר אחד אחרון: אני מרגיש שהפסקה על ה"חלב שנשפך" היא קצת לא קשורה לכלל הקטע ומיותרת.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי simen בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק 2 : אני חושב שאגיע בזמן, המשכתי לחזור על זה בדעתי בלי הרף, בתקווה שאולי אגיע ליעד שלי. אולי יותר מהר? או ללא סיבוכים? כמו שקרה לי מלפני כמה דקות ספורות. ולרגע עינני כושפו. לא יכולתי לזוז,האובססיה שלי שלטה בי- למראה הבחורה הצעירה נהפכתי לאבן. לא! היא הפכה אותי, כישפה אותי, בחורה ארורה ! ודומה לי שהיא מכשפה? יצור מיתולוגי ? נוסעת לה ברכב השרוע על גלגלים, מרחף כאילו היה מכושף בקסמים, כחול צבעו, ובו בחורה. והיה לה כמקדש האטובוס הכחול שהתיישבה בו בנחת, ואני, מכושף כאילו שלטו בי בבובת וודו, הלכתי לתומי לכיוונה בתקווה לקבל קצת מהחן. ובעודי אני אבן נשברה הדממה, ועבר לו המקדש ומדוזה שילחה את נחשיה לקורבן אחר. ואני בראש מושפל, במעיל פרווה ומזוודה, פסעתי לי לאטי בעודי מתנתק מהאשליה שיצרתי לעצמי. הדרך עוד רחוקה מלהסתיים,חשבתי לעצמי, ופתאום נזכרתי- מה שכחתי? כאילו חיפשתי משהו, משהו שאבד לי? אולי התיק?לא הוא ביד שלי, אולי נפלו לי המפתחות? מששתי את כיסי. לא הם שמה. חזרתי לאזור התחנה, מסתכל על האדמה הרטובה ומנסה נואשות לחפש חפץ שאני אפילו לא יודע מה הוא ! הסתכלתי ביד לראות את השעה, אבל לא מצאתי אותה, לא בגלל שאיבדתי את השעון, אלא בגלל ששכחתי ללבוש אותו. בקוצר רוח המשכתי למקום העבודה שלי, שהרחיק לכת ככול שאני מנסה להתקרב אליו. לפתע הגשם נפסק והיה נדמה לי שאלוהים מתחיל להאיר לי פנים? אין גשם, אפשר להשתחרר קצת, לפתוח את המעיל הארוך, וללכת נגד הרוח; ליצור מין מחזה הוליוודי של לוחם פשע או פושע המהלך לו בקוצר רוח, בעוד שהמעיל שלו מתנפנף ויוצר אפקט של איש בעל ערך חשוב, או מה שלא ניסה היצרן לעשות. בקיצור הלכתי לי והרגשתי כמו דמות הוליוודית,עד כדי כך שלרגע רציתי להתחבא בסמטה ליד הדרך, מקבוצת בנות בית ספר שהולכת לדרכן. כן זה היה מטומטם ואפילו מעט מטריד, אבל ככה אני, רגיל להיכנס לסוטיאציות מוזרות. ריח מאפה של בוקר פלג את ראיותיי, עם ריח של קפה, שאיש אחד שתה אותו להנאתו בעודו חוצה את דרכי. לא אכלתי ארוחת בוקר. לפחות אנשנש משהו, אמרתי לעצמי, ולבטן שלי שלא הפסיקה לקרקר מהבוקר. אספתי את המטריה , הכיתי בה פעמים בצד הגדר, קשרתי את הרצועה ונכנסתי לחנות. "כן, בבקשה אדוני, מה תרצה להזמין?" ניגש אלי המוכר הצעיר בנוסח די טוב. "מה יש לכם?" אמרתי בתימהון, "תמליץ לי על מאפה פלוס קפה." אמרתי בעודי בוחן את התפריט הענקי התלוי על קיר האבנים. "יש לנו,מאפינס, קרואסון,קרואסון חמאה,קרואסון שוקולד...." התחיל לספור לי עם היד בעוד הוא משנן את כול התפריט. רק רציתי המלצה לעזאזל ! והוא מדקלם לי את התפריט. עצרתי אותו מדיבור וביקשתי ממנו שייתן לי את מנת "פינוק על הבוקר". השם נשמע כול כך מפתה, שלקחתי ושילמתי על זה בלי לדעת מה קיבלתי, משהו שלא כהרגלי. שלמתי לו בעזרת כרטיס האשראי, ויצאתי מהחנות. את הטעם של הבוקר והרעב, שברתי עם "פינוק על הבוקר" בבייגל טוסט, הנראה טעים למראה, וגם לפה, וכוס קפה חזק. המשכתי לנגוס ולשתות, עד שנגמר לי האוכל והחשק. בידי מעכתי את שקית הנייר של הבייגל ט"ל (טעמו לברכה), וביד השנייה שתיתי את שארית הקפה שבכוס. דחפתי את שניהם זה בזה, וחיפשתי לי פח אשפה, מטעם שמירה על הסביבה, וכתודה לה על כך שהגשם הפסיק. מוזר העולם; אפילו שאתה מנסה לעזור לו הוא לא עוזר לעצמו. הוא פשוט מתחיל להתעלם ממך; אתה רוצה לשמור על הגוף, פתאום יש איזה שהוא תירוץ שתבטל את הפגישה עם החבר בחודר כושר; אתה מנקה את החצר, ואוסף את העלים בצורה יפה ופתאום אלוהים מפהק, והעלים חוזרים למקום. וגם עכשיו, אני מנסה לשמור על הסביבה אך אין פחי אשפה, כמה פתטי ועצוב. למזלי, בזווית העין שלי, וגם כן בדרכי, ראיתי ליד כניסת הרכבת התחתית פח אשפה. לא וויתרתי, מה שרוב האנשים היו עושים: זורקים את הלכלוך על הרצפה, או מניחים אותו ב"נימוס" על סף המדרכה או איפה שזה לא יהיה, ופתאום באורח פלא, משום שלא רציתי לוותר, השמים הרעידו, וגשם שוטף כול התחיל לרדת. עוד פעם התפוגגו אנשים, כאבך סיגריות, למקלטים, וניסו להתחבא מהגשם, וגם אנוכי. מהר,מהר, שלא אאחר, עכשיו נזכרתי מה איבדתי בתחנת האוטובוס- המחשבות שלי. אני, שאף אחד לא יודע על זה חוץ ממני, והינה בתחנת האוטובוס שכחתי. או רימו אותי. יכול להיות שגנבו לי את המחשבות? או פשוט לקחו ,זרקו, ודחפו לי אחרות? בכול מצב אין על מה להצטער.וכמו שאמרו: " לא בוכים על חלב שנשפך". אבל למה לא לבכות? ולמה לא ? הרי יש קשר בין בכי וחלב, הם נוזלים, זה מקשר, גם כן שניהם נשפכים, אולי הם מתכוונים שלא שווה לשפוך עוד נוזלים? מספיק נוזל אחד נשפך? או שמי שאמר את המשפט התכוון שלא שווה להצטער ולבכות על החלב, בגלל שערכו מעט? אולי זה היה רק באותו זמן? היום המצב הכלכלי גרוע, או מה לעזאזל התכוון האומר משפט זה? לא בוכים ומצטערים על משהו שאי אשפר לתקן? אבל מה זה כבר משנה לי? הגשם עשה את שלו, ושפך מים ושפך. רטוב גופי, רועד מקור,מתעטף במעילי הרטוב, שמזמן ספג את כול המים שכבר יכול לשאת, במהרה פילסתי את דרכי לעבר הרכבת התחתית. מתחבא מהגשם, הפכתי לאבך, הרגשתי את הדירה. מקווה שאהבתם מחכה לתגובות. שיהיה לכולם יום נעים. אמיל.

תודה על התגובה , תודה על שינוי הניקוד (בעתיד אשתדל לסדר את זה), העניין של ה"חלב שנשפך" הוא קצת מיותר את האמת הוא היה מאחד הטיוטות שלי, בנסיון לקשר את עניין המחשבות, דחפתי את הקטע הזה (לדעתי אם אסיר אותו לא יתרחש הבדל בהתרחשות האירועים)

תודה שוב, ואני שמח שמצא חן בעינייך

שיהיה לך יום נעים,
אמיל.

עד כה, אני חייב לומר שנהניתי מהקריאה.

המשך כך!

כל הזכויות שמורות לי !

תודה רבה , שמחתי שמצא חן בעינייך

בקרוב מאוד פרק שלשי עססי