|
12-02-2010, 16:18
|
|
|
חבר מתאריך: 23.07.08
הודעות: 576
|
|
ציטוט:
במקור נכתב על ידי שמואל'ק
|
תמונות מהשנה כנראה עדיין לא הועלו לרשת, ואסתפק כעת בתיאור שכתב שלשום קלמן ליבסקינד במעריב:
יאיר שטרן במקום יונה וולך
אתמול אחה"צ לקחתי את ילדיי לטקס האזכרה במלאות 68 שנים להירצחו של מפקד הלח"י, אברהם שטרן יאיר. בעיתון 'הארץ' ממליצים אמנם בזמן האחרון שלא להטריד יתר על המידה את הדור הצעיר בגבורתם של מי שמסרו נפשם למען המולדת, אבל אני בחרתי לשם כך אפילו לשחרר את הקטנים לפני תום הזמן החוקי של הלימודים. נדמה לי שלפעמים יש בחוויות מהסוג הזה השלמה נחוצה ומתבקשת לתכנית הלימודים הרשמית. כמה הזדמנויות עוד יהיו לילדים שלי לעמוד לצידם של הלוחמים האמיצים שעוד נותרו עימנו, שעונים על מקלותיהם, נעורים לחיים כשהם שרים עם הקהל כולו "חיילים אלמונים...רצוננו להיות לעולם בני חורין"? בכניסה לרחוב הקטן בנחלת יצחק אפשר היה לחשוב שמדובר בלווייה של חייל שנהרג רק הבוקר. מאות אנשים זרמו בדרך אל בית העלמין. מכיוון שרובם המכריע לא זכו להכיר את האיש, הופך הטקס הזה משנה לשנה לאירוע חינוכי בעיקרו. דווקא משום כך מרנין לראות את מעגל הנוכחים ההולך ומתרחב. חיילים, צעירים חובשי כיפות סרוגות וזקני הלח"י. איזה חיבור נפלא. בחוץ, עם תום האזכרה, שמעתי כמה חבר'ה סביב גיל העשרים, שהרהיבו עוז וניגשו אל כמה מלוחמי חרות ישראל וביקשו לדבר, לשמוע סיפור, לשאול כמה שאלות. כשדן כנר וגאולה כהן הקריאו משיריו של יאיר המשורר חשבתי על שתי פרשיות מתחום החינוך שהתרגשו עלינו בשבוע האחרון. קודם היה זה מנהל הגימנסיה הרצליה שסרב להכניס לבית ספרו קציני צה"ל. אחר כך הסבירו לנו כמה "תרבותניקים" שבלי שירי הזימה של יונה וולך הילדים שלנו לא יגדלו כמו שצריך. טוב היה עושה שר החינוך, גדעון סער, שעמד ליד הקבר, לו היה מזמין את תלמידיו של בית הספר היוקרתי לאזכרה ובמקביל עורך לילדי ישראל הכרות עם כמה משיריו של יאיר, על חשבון כמה מאברי המין של יונה וולך. הילדים היו לומדים אז, שניים במחיר אחד, גם שירה נפלאה וגם אהבת מולדת שקשה למצוא כמוה.
מי שמבין מה אנחנו מחפשים בפיסת האדמה הזו יודע שבית ספר שסגור בפני מפקדי צבא ההגנה לישראל הוא בית ספר שיש לו בעיה קשה של ערכים.
לפיכך, אני מקדיש למנהל הגימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני, את הבית הזה משירו של יאיר, אודות השילוב הארץ ישראלי הבלתי ניתן לניתוק בין השירה והחינוך מזה, והמלחמה על המולדת מזה. בין חדר המורים לחדר המלחמה. ספרא וסיפא.
כן, גם אני חייל ומשורר!
היום אכתוב בעט - מחר אכתוב בחרב
היום אכתוב בדיו - מחר אכתוב בדם
היום - על הנייר, מחר - על גו אדם
שמים נתנו הספר והחרב.
גורל חרץ: חייל ומשורר.
אמש הוסיף וכתב שם אראל סג"ל:
בשעת בוקר בכ"ה בשבט תש"ב, 12 בפברואר 1942, השבוע לפני 68 שנה, פשטה הבולשת הבריטית על דירה ברחוב מזרחי 8, שכונת פלורנטין, דרום תל אביב. מקום המסתור של יאיר, אברהם שטרן, מחולל תנועת לוחמי חירות ישראל. השוטרים הסיטו את הווילון [לפרט זה אין כל בסיס] בארון ומצאו את יאיר. חייל בלי מדים, יחף [לא נכון. א"ש נעל נעלי בית כחולות] בגופייה [לא נכון. א"ש היה לבוש]. הפחד זחל בגרונו אך הוא לא ביקש על חייו. אפוף אימת סוף, פיו יבש, לשונו סדוקה, פניו חיוורות, אך הוא אינו מתרפס בפני אויבו. את ידיו כבלו באזיקים וכך המתין לקץ. בודד, נרדף ומנודה, נרצח "יאיר".
על ימיו האחרונים כתב נתן ילין-מור [בספרו, עמ' 19], מי שלאחר מותו הפך לאחד ממנהיגי הלח"י: "תל אביב הגדולה, עיר ואם בישראל, נהפכה למחנה אויב. לא היה בית אחד בכרך שעל דלתו יוכל יאיר להקיש ולבקש מחסה מרודפיו. לא היה איש בת"א ובנותיה, שיאות להלין אותו אפילו ללילה אחד, שיציע לו כוס מים ופת לחם...[הנקודות כסימן להשמטה, מיותרות. אין כאן השמטה] הרוב הגדול הוסת... [כאן השמיט סג"ל, ואיני יודע למה: "עד כי מוסר היה ללא היסוס את יאיר למבקשי נפשו.] אחרים רעדו כעלה נידף".
על ראשו הוכרז פרס בסך 1,000 לא"י. הסטודנט המצטיין ללימודים קלאסיים, המשורר יפה התואר, הוא עתה שנוא ורדוף. שמו נודע לשמצה כמעט בפי כל. תמונתו מתנוססת על לוחות מודעות ובעיתונות העברית. כחיה ניצודה הוא מדלג, מתחמק בין פח למוקש, הבולשת אחריו, גם הש"י - שירות הידיעות של ה"הגנה". רעל נשפך בגנותו על דפי העיתונים, מנודה ומגונה. "גיס חמישי" זועקת כותרת, ואחרת עונה "מנהיג כנופיה". חייו היו למשיסה. שנים קודם לכן כתב ועתה חש את הדברים על בשרו: "אלוה, רחץ בדמנו צואת לשונם הנואפת: המורד - מטורף, וגואל דם עברי - עבריין!".
לאילו תעצומות גוף ונפש נזקק מהפכן עברי נרדף? ודאי לא כוחות היונקים ממקסם שווא של רגש מצועצע ומאלחש היגיון או קיטש מלודרמטי, אלא תעצומות הנובעות מבהירות ההכרה והתבונה. כוח עמידה שנבע לא מרומנטיקה זולה והיסטרית, מפכפוך ערגת מוות, אלא מאמונה הצרובה בליבת ההוויה היהודית וכי הגיעה שעת הגאולה. שעת המרד בגורל הסביל, בזמן שמחוץ לזמן.
והנה מפרק חיים קצר עד כדי כאב, לא פסיק היסטורי, מהדהדת אחת הדמויות המרתקות בתולדות עם ישראל של הזמן החדש, אייקון כמו קדמוני, מיתי בחייו ובמותו. אישיות מורכבת, רבגונית, ענפה, רבת רבדים. משורר ומלומד, מהפכן ולוחם. אתאיסט שהיה למאמין, מורד בחליפה, נאמן לאמת עד מוות. אפשר שהיה נעשה למלומד בעל שם בתרבות הקלאסית, אך הוא בחר בחיי המחתרת, "בטחב אפלת מרתף, שבו מנורה תבאש חיוורת". אולי היה הופך למשורר חשוב ונערץ, כמו אותם שתיינים ספוגי קיא בבתי הקפה הבוהמיינים של תל אביב. מופקר ומתהולל בלילה, לאומי ביום.
לא יאיר. הוא ושירתו היו לגוף אחד אמנם את ספרי ההיסטוריה כתבו עסקני המפלגה המנצחת, לבלריה השכיחו שהיה זה יאיר, הראשון להכיר בשלטון הבריטי כשלטון זר. כאויב. וכי מלחמת השחרור לא פרצה בתש"ח.
והנה כמה תמונות משנים קודמות והועלו לרשת:
הצלם אבינעם צילם ופירסם, לפני שלוש שנים, את התמונה הבאה, בה נראית צדודיתו של משה סבוראי ליד קברו של א"ש:
וזו תמונת אשתו, טובה סבוראי, שצולמה אשתקד, ליד קבריהם של אברהם אמפר וזליג ז'ק. פורסמה באלבום נוער ביתר:
באותו בית קברות, בנחלת יצחק, קבורים זה ליד זה שני יהודים, שלמה שיף ונחום גולדמן, שגורלם קשור היה בגורל א"ש וחבריו, אף שאני מסופק האם ותיקי הלח"י פקדו אי-פעם את קברותיהם של אלה, אשר "המנהיג והמפקד" אישר את גזר דינם. התמונה דלהלן היא מאתרו של יעקב מרקל:
אגב, התאריך שעל מצבתו של גולדמן, מוטעה. הפיגוע היה אמנם ביום ג' שבט, אך גולדמן נפטר מפצעיו רק למחרת, בבוקרו של יום רביעי ד' שבט. כך דווח בעיתון 'דבר' בעמוד הראשון של מהדורת הצהריים מיום רביעי ד' שבט, וכך גם במהדורת הבוקר של יום חמישי ה' שבט, ראו בצילומים הבאים: עמוד ראשון. עמוד אחרון - ובו מסופר שליד קברו ביקשה אשתו: "יש לנקום", ואף קצין משטרה יהודי נשבע לעשות כן אף אם יעלה הדבר בחייו:
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jpress.org.il/Default/Layout/Images/TAUHe/Elements/empty.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jpress.org.il/Default/Layout/Images/TAUHe/Elements/empty.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jpress.org.il/Repository/getimage.dll?path=DAV/1942/01/22/4/Img/Ar0040003.png]
ידיעות נוספות ב'דבר' על הפיגוע הנ"ל:
כותרת במהדורת הצהריים של יום שלישי ג' שבט.
מהדורת הבוקר של רביעי ד' שבט: דבר היום. הידיעה בהרחבה. כאן פורשו שמותיהם של שלושת הפצועים היהודיים: זאב דיכטר,שליין (שלאין), ליסוגורסקי [האחרונים לא ידוע שמם הפרטי. והם "שני השוטרים הארצישראליים" שהזכיר מורטון בספרו. מישהו יודע פרטים נוספים על השלושה? ב'דבר' מיום י"ב אלול תש"ג, 12 בספטמבר 43', דווח כי דיכטר חזר לתפקידו (בידיעה הקצרצרה הזו נפלו שלושה שיבושים: הפיגוע היה ב-20 לינואר, ולא ב-21; הכתובת הייתה: יעל 8, ולא יעל 6; ושמו הפרטי של גולדמן הוא נחום, ולא שלמה)]
תגובה במהדורת הצהריים של יום רביעי ד' שבט, ועוד אחת.
ידיעה על מותו של הבריטי טורטון, במהדורת הבוקר של יום חמישי ה' שבט, ועוד באותה מהדורה: גילוי-דעת של עיריית-ת"א, וידיעה על מכתבו של משה שרת בשם הנהלת הסוכנות.
במהדורת הצהריים של אותו יום התפרסמה ידיעה על מצב הפצועים.
גם במהדורת הבוקר של יום שישי ו' שבט הוזכרה הפרשה: דבר היום, ולוויית הבריטי טורטון.
מהדורת הבוקר של יום ראשון ח' שבט פתחה בכותרת:
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jpress.org.il/Repository/getimage.dll?path=DAV/1942/01/25/1/Img/Ar0012100.png]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jpress.org.il/Repository/getimage.dll?path=DAV/1942/01/25/1/Img/Ar0012101.png]
במהדורת הצהריים של יום שלישי ט' שבט, תחת הכותרת "3000 לירה פרס למאסר מנהיגי הכנופיה", דווח:
"פלשתין פוסט" מודיע שהמשטרה אומרת להכריז על מתן פרס של 1000 לירות למי שיביא למאסר אברהם שטרן, המקובל כמנהיג כנופיית סוחטים ושודדי בנקים. פרס אחר של 2000 לירות יינתן למי שיביא למאסר מניחי המוקש שגרם למות הקצינים שיף, גולדמן וטורטון. כפי שאומרים, אחראית כנופיה זו לכמה התנקשויות בירושלים ובתל אביב.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Source=Page&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1942/01/22&PageLabelPrint=&EntityId=Ar00121&ViewMode=HTML]
|
|