 |
12-02-2009, 19:44
|
|
|
|
חבר מתאריך: 04.04.07
הודעות: 809
|
|
סיפורי דובים / עופרת יצוקה
דובר צה"ל
יום שלישי, ט"ז בשבט התשס"ט, 10 בפברואר 2009, 20:47
טל זגרבה
במשך 22 ימי מבצע "עופרת יצוקה", כרעה אדמת רצועת עזה ברך בפני אדוני שדות המוקשים הבלתי מעורערים: דחפורי הדי-9. ה"דובים", כך הם מכונים, התעוררו מתרדמת החורף והתרגלו למציאות החדשה שניצבה בפניהם. דובים הרי אוהבים טבע, וברצועה הם נתקלו רק בפטריות - ועוד עשויות עשן. דובים הרי מחפשים אחר דבש של דבורים, ועזה היא, במקרה הטוב, קן צרעות. אך דובים גם נרעשים כשביתם מותקף, ובמצב כזה כפותיהם האדירות שוכחות כיצד ללטף.
וכך, עם תחילת השלב הקרקעי של "עופרת יצוקה", התייצבו דחפורי הענק בראש הכוחות, במטרה לפלס דרך ליחידות ההנדסה, השריון והחי"ר, אל תוך ממלכת חמאס. "נכון, יש לצה"ל טנקי מרכבה סימן 4 ומטוסי קרב מתקדמים - אבל אסור לשכוח שדי-9 זה הכוח המוביל", אומר רס"ן שי קוזלובסקי, ראש מדור צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) במפקדת קצין ההנדסה הראשי. "בתור מפעיל די-9, אתה נוהג במגדלור הכי פגיע והכי חשוף - זה שמתקדם ראשון בכוח. זה לא כמו אצל איזה חי"רניק, ששוכב בתוך שוחה או מאחורי עץ ומרגיש בטוח".
אבל שלא תבינו לא נכון: במהלך המבצע שמו חיילי ההנדסה והחי"ר את משחקי הכבוד בצד, ושילבו זרועות. אחד ממפקדי הפלוגות בצמ"ה 605, היה ממונה על פתיחת ציר לוגיסטי בעבור לוחמי גולני, במטרה שישמש לפינוי פצועים. "באמצעות שישה דחפורים ו'רעם השחר' (דחפור בלתי מאויש שמופעל בשלט רחוק - ט"ז), פרצנו כבר בלילה הראשון ציר", הוא מספר. "הרסנו מבנים, חישפנו מנהרות ומטעים ופתחנו בתים. היו, למשל, מקרים שהחי"רניקים לא הצליחו לעבור בגלל איום מוקשי נ"א, אז היינו נוסעים ראשונים, וגם עולים בשבילם על המוקשים. הדי-9 ספג את הפיצוצים האלה בלי בעיה. כמה פעמים אפילו נכנסנו לזירת מטענים - שרובם התפוצצו על הכף של הדחפור".
ספיגת פיצוצים הייתה דבר שגרתי כמעט בעבור נהגי הדובים שפעלו ברצועה. "באחת הפעמים, יצאנו לפעילות התקפית יזומה בפאתי סג'עיה ונתקלנו בבית ממולכד. כשהדי-9 התחיל לעבוד, הבית התפוצץ עלינו", מספר אחד ממפקדי הפלוגה בגדוד צמ"ה במילואים של פיקוד הדרום. "מפעילי הכלים יצאו בשלום, אבל הדי-9 נהיה שחור. בהמשך, גילינו מתחת לבית מנהרה שהפיר שלה היה מכוון לכיוון ישראל, ומעריכים שזו הייתה מנהרה מוכנה לחטיפה. היא הייתה מסודרת עם מדרגות בפנים ועם פיר יציאה רחב, ונמצאו בתוכה קלצ'ניקובים, מטעני חבלה וחגורות נפץ - וגם גופה של מחבל, שהתפוצץ בפנים".
בעוד שאל מטעני חבלה מתייחסים חיילי הצמ"ה כבר כמעט באדישות, עם אמצעים אחרים הם ממש לא היו רוצים להיפגש לדייט. "אותי, אישית, מטענים לא כל-כך מפחידים, כי הכלי מספיק גבוה, רחוק וממוגן, כך שברוב הפעמים לא נגרם הרבה נזק. איום טילי הנ"ט - זה מה שמפחיד באמת", אומר המ"פ במילואים.
המילואימניק, למזלו, לא נתקל בטילים בזמן המבצע, אבל מוהנדסים אחרים עברו את טבילת האש הזו. "עמדנו בתל אל-הווא, ולפתע, טיל נ"ט עבר סמוך לדי-9 שלי", מספר סמל מעיין מזרחי, סרס"פ בצמ"ה 601. "באותו רגע אין לך חוש פחד - אתה לא מבין מאיפה זה בא לך. אתה מופתע, אבל ממשיך להגיב. התקדמנו ופתחנו ציר, ובשלב מסוים פתאום התפוצץ מטען וחטפתי אר-פי-ג'י ישר לתוך הכף. ירו עליי עוד טיל אחד, אבל פספסו. החלטתי לפנות ימינה, אבל הכלי התחיל לצפצף והמנוע הידרדר".
עם האר-פי-ג'י, נפתח לחמאס התיאבון. מזרחי, עם דחפורו המקרטע, המשיך לשמש כדוב במטווח. "מ"פ השריון שאיתו פעלנו אמר לי בקשר שחוליה נוספת מכוונת עליי עוד טיל נ"ט. הדי-9 הקדמי אמר לי לשבור ברוורס. שברתי, והטיל פספס אותי. נסעתי מהר לכיוון המגנן שליד מגרש הכדורסל. הכלי צפצף בלי הפסקה, ולא ידעתי מה לעשות. המנוע הלך. לבסוף הגעתי למגנן, והחי"ר והשריון הקיפו אותי. פתאום, ממבנה סמוך למגרש דפקו לי ארבעה כדורים בשמשה. באותו רגע, אתה מנסה כמה שיותר לשמור על החיים שלך ושל המפקד שאיתך בדי-9, אז ירדנו מהר מהכלי וחיברנו כבלים לדחפור תחת אש. פומות מהגדוד שלי עזרו לנו להיחלץ בשלום. למחרת בבוקר אמרתי 'ברכת הגומל'".
המחבל נראה קטנצ'יק
דחפור הדי-9 מאייש את תקן מפלצת המתכת הבלתי נלאית של צה"ל, שלא הייתם מעוניינים לפגוש בסמטה אפלה - בייחוד אם היא בעזה. הוא מתנשא לגובה של ארבעה מטרים וחצי, זה גם היקף מותניו, ואילו אורכו מגיע לשמונה מטרים וחצי. 60 הטונות שלו מתקדמות בכבדות נחושה במהירות המגיעה לכ-12 קמ"ש. אך למרות הנתונים המרשימים האלה, מתברר שהאנשים שיושבים בתוכו אינם חפים מחששות, ולא רק באדיבות הטילים.
"אין ספק שהיה פחד, ומי שיגיד אחרת הוא שקרן", יורה רס"ם בועז דבוש, מנהל עבודה בפלוגת צמ"ה מגדוד 601. "זה מלחיץ מאוד ללכת ראשונים: אתה מבין שאם יש שם איזה מטען, אתה תחטוף אותו בשביל כל הכוח. אבל במהלך העבודה, הפחד מתחיל להתפוגג". גם רס"ר ציון ברנלי, מנהל עבודה בפלוגת צמ"ה מגדוד 603, אינו מנסה לטשטש את החשש. "כולם מפחדים", הוא מצהיר. "למרות שאני כבר בן 30, ויש לי המון ניסיון על הכלי - הכניסה לרצועה הייתה מפחידה פחד מוות. ביקשנו מהקב"ה שישמור עלינו, והתנחמנו בזה שאם הוא היה רוצה לקחת אותנו, הוא יכול היה לקחת אותנו גם בארץ, ולא לחכות שניכנס לעזה".
"אתה נכנס למקום שאתה לא יודע מה יעבור עליך ומה תחטוף. אתה הראשון", מבהיר רס"ל אריק ריטקין, מנהל עבודה בפלוגת צמ"ה של גדוד 601. "אתה פותח את הציר, וכל הצבא אחריך. מכל הדיבורים על זה שאתה לא יודע לאן אתה נכנס ומכל השמועות שעזה מלאה במטענים ובטילי נ"ט, אתה מתחיל לאכול סרטים. אתה מגיע לבניינים בני שמונה קומות, ולא יודע מה, מי ומאיפה זה יבוא לך. יש לך רק את הטנקים שלך מסביב - אז עליהם אתה סומך, וגם קצת על עצמך".
כנראה שבלהט הקרב, ה"קצת" הופך ל"הרבה", כי רבות מההיתקלויות הסתיימו בשלום הודות לנחישותם של מפעילי הדי-9. "באחד הלילות נכנסנו עשרה דחפורים לאזור ח'ירבת חזע'ה", מספר מ"פ בגדוד צמ"ה של פיקוד הדרום. "בסך הכל היה רגוע. הגיע הבוקר, ולאחד הדחפורים קרתה בעיה חימושית במהלך הריסת מבנה, והמנוע הפסיק לפעול פתאום. הייתי במרחק של 200 מטר משם, ושלחתי דחפור לסייע. כעבור 20 דקות בערך, שמעתי בקשר ששני אנשי הצוות של הדחפור פרקו, ושכנראה קרה להם משהו. נסעתי לשם מהר עם הדחפור שלי, והתברר שהם חטפו אר-פי-ג'י לחלון של המפקד. החבר'ה נפצעו בפנים, ופונו לתל השומר.
"הדי-9 הפגוע כבר היה מחובר בכבל לקראת פינוי, ועמד סטאטי כמה דקות. מיד העמדתי דחפור אחד לידו, כדי לחסום את זווית הירי לכיווני, ואני נעמדתי הפוך ביחס אליו. התכוונתי לקפוץ אל הדחפור התקוע, ולחלץ אותו. בדיוק ברגע ההוא, חטפתי גם אני אר-פי-ג'י לצד של המפעיל. החלון התנפץ, אבל למזלי לא חדר. לפתע הודיעו בקשר שיש חשד שהזביל עדיין לא התפוצץ, והגיעו חבר'ה של הס"פ. במקביל, הטנקים התחילו לפרק שם את האזור כדי לחסל את מקור האש. חילצתי את הדחפור התקוע באמצעות הדחפור הפגוע, ומשם המשכתי לחשף את השטח".
לעתים, דווקא יכולת האלתור שיחקה תפקיד מפתח. "קיבלנו משימה לעשות פשיטה לילית בסג'עיה", מספר מ"פ בצמ"ה 605. "היה מלא עשן, שריפות והאדמה הייתה קשה. כתוצאה מכך, במהלך פריצת הציר אחד הדחפורים שקע. בזמן החילוץ ראיתי שצריכים תגבור, אז אני ועוד די-9 התקדמנו לנקודה. הגענו לאיזו רפת של בקר, שלא רציתי להיכנס אליה, כדי לחסוך בזמן. איגפתי אותה משמאל, והגעתי לבתי מגורים מפח. פתאום, זיהיתי משמאלי מחבל שיורה בנק"ל לכיוון הדי-9 שלי. נסעתי לאחור, וביחד עם מ"פ מהגדוד פתחנו באש של מא"ג לכיוון המחבל. הטנק שהיה איתנו ירה גם הוא פגז לתוך הרפת. המחבל השתתק.
"המשכתי לנסוע כמה מטרים", הוא ממשיך, "הסתכלתי לצד שמאל שלי, וראיתי שאני חוטף יריות בכלי. השמשה נפגעה. ראיתי משמאלי מחבל, שמהדי-9 נראה קטנצי'ק. הסתובבנו לכיוונו והתחלנו לרדוף אחריו. הוא ניסה לברוח, אבל הגיע בדיוק לקרן בין שני בתים: הוא יכול היה רק או לטפס על הגג או להישאר במקום - וזה מה שהוא בחר לעשות. תפסנו אותו כמו עכבר שנכנס למלכודת. באנו עם הדי-9, הרמנו את הכף מעל האדמה, הסתערנו עליו, ודרסנו אותו עם הזחלים. מהרגע שחיסלנו אותו, הפסיקו לירות לכיווננו, וזה אפשר לנו להמשיך לעבוד בראש שקט".
נשים יצאו בוכות
עבודת מפעיל הצמ"ה טומנת בחובה גם התמודדות רגשית לא פשוטה, וגם דילמות מוסריות שנובעות מהמגע הצמוד עם האזרחים. בשביל תושבי עזה, דחפורי הדי-9 הם לא גיבורי מלחמה, אלא בעיקר כלי משחית שהורסים את בתיהם. אנשי ההנדסה מודעים לכך, אבל מדגישים שלא זה מה שיגרום להם לוותר על ביצוע המשימה. "נכון, זה לא נעים, לא פשוט ולא קל, אבל בתוך הבתים האלה הוסתרו מחבלים, חומרי נפץ ומנהרות", מסביר המ"פ. "אתה מגיע לבית, מפנה ממנו נשים, ילדים ותינוקות, ואומר לעצמך 'יא-אללה, איזה אנשים מסכנים'. אבל אחר כך, כשאתה בא להרוס את הבית, אז אתה רואה פתאום גופת מחבל ומצבור אמל"ח, ומבין שהכל מוצדק".
תושבי הבתים, כמה מפתיע, לא קידמו את הכוחות בזריקת פרחים וגרגירי אורז, אלא בעיקר בדמעות. "הרבה פעמים קרה לנו שנשים יצאו בוכות מהבתים", מספר מפקד הפלוגה. "אבל תכל'ס, כשאמרנו להן לנסוע לכיוון ג'באליה, הן הלכו בשקט". עזתים אחרים העדיפו להדגיש שהם נכנעים. "לא פעם קרה שאזרחים יצאו עם דגלים לבנים מול הכלים שלנו, והתקדמו לכיוון מרכז העיר", מספר רס"ם דבוש. "זה לא היה חכם מבחינתם לעשות בעיות, לאור העוצמה שנכנסנו איתה. בכל זאת, זה די מפחיד לראות על הבוקר די-9 מתקרב לכיוון הבית שלך".
חיילי הצמ"ה מספרים שהם עשו ככל יכולתם כדי לצמצם את הנזק שנגרם לחפים מפשע. "לא היה מצב שהיינו מגיעים לבית והורסים אותו לפני שהוצאנו ממנו את כל האנשים", אומר המ"פ. "אפילו הייתי צועק להם בערבית, כדי לוודא שכולם יצאו". "כשהנשים יצאו החוצה לבכות, מיד עצרנו את כל הכוחות שלנו, כדי שלא נפגע בהן בטעות", מוסיף רס"ל ריטקין.
בעלי החיים של עזה, שנקלעו לרוע מזלם למלחמה בין בני האדם, זכו ליחס מיוחד מאנשי ההנדסה. "היו קטעים שיצא לנו להרוס חממות, ופתאום מצאנו שם חיות", מספר ריטקין. "כשזה קרה, היינו יורדים מהדחפור, ומשחררים אותן. פגשנו סוסים, כלבים, ואפילו שור אחד - ואת כולם שחררנו". גם מפקד הפלוגה בצמ"ה 605 נתקל בסיטואציות דומות. "החיילים היו לוקחים על עצמם סיכון, יורדים מהכלים ומשחררים את החיות מהרפתות ומהחממות", הוא מספר. "זה הגיע למצב כזה, שבמקום שהקאטר שאנחנו סוחבים איתנו ישמש לייעוד הנורמלי שלו ויגזום תלתליות שנתפסות בדי-9, בפועל המשימה שלו הייתה לשחרר את החיות מהכלובים שלהן". |
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מנהרה שנחשפה
מצב כלאיים
