כמה ימים לפני שראיתי את ההצגה "עלמה ורות" ראיתי את "בטולות שידוך" וכתבתי עליה.
אלו שתי הצגות מאת מחזאים שונים המטפלים באותו נושא אך בוריאציה שונה.
"עלמה ורות" הנו מחזה מאת גורן אגמון הכתוב היטב והמבהיר בצורה בהירה מאוד את הרעיון המרכזי.
הוא דרמה המתרחשת בשתי משפחות מרקע שונה עם השקפות ועקרונות שונים.

עלמה-יונה אליאן-קשת היא מוציאה לאור של ספרים.בתה-מאיה-עדי בילסקי חזרה בתשובה.
רות-מיכל שטמלר כתבה ספר על מה שקרה בנעוריה, על הרב שלה שהתקרב יתר על המידה אליה ועל החויה הלא נעימה של הניצול המיני על ידו.
רות רוצה להוציא את הספר לאור כדי להשתחרר מהטראומה בילדותה, אך אמא -רבקה-מאיה מעוז מונעת זאת ממנה ושומרת על החברה החרדית ,על משפחתה, לפי הבנתה וכבוד הרב למרות שידעה על מעשיו בעת התרחשותם.

כל צד עומד על שלו.אין מותרים.
סוף המחזה משאיר אותנו בערפל.רות עוזבת את משפחתה,מאיה נשארת בקשר מנותק אם אימא.
אמיר-בנה של עלמה-שלומי טפיארו נוסע אל ההר בו אביו נהרג.
מדובר על שתי נשים אלמנות השמות אחת את כבוד הרב לפני טובת הבת והשניה את עקרונותיה לפני פיוס עם הבת.
נשים אלו מיצגות שתי תרבויות הרואות את הדברים בצורה שונה והחיים על פי עקרונות שונים, קדימויות שונות וערכים שונים.
כפי שכבר כתבתי בביקורתי על ההצגה השניה ולא אחזור על כך, תרבות אחת לא תבין את השניה כי אלו שני עולמות שונים שאין אפשרות לגשר ,בינתיים,ביניהם.

עם פתיחת המסך רואים את התפאורה העשויה היטב של נטע הקר. דירה מלאה ספרים של המוציאה לאור ותמונת נוף בקדמת הבמה.
בהמשך התמונה נפתחת ומתגלה החדר של המשפחה החרדית.
האם התפאורנית בבנית התפאורה ומציאת הפתרון היפה כדי להעביר את העלילה ממקום למקום התכוונה גם להראות את העושר,המרחב,עולם הדעת והאופקים הרחבים במשפחה החילונית והעולם הצר המוגבל אצל המשפחה החרדית.
הבמאי מיכה לבינסון שמר על הקצב הנכון,הדריך היטב את שחקניו ובנה הצגה מרתקת,מענינת ומבוצעת מצויין.

התרשמתי במיוחד ממשחקו של אמיר הבן.
הוא היה טבעי,חברמן,חביב, מתחכם,התנהג עם אמו כשני חברים,ידע היטב לפלרטט בצורה עדינה.יש לו קסם אישי רב הכובש את הצופה.לאורך ההצגה שנמשכה כשעה וחצי הספיק להחליף כתריסר טי שרטס בצבעים שונים דבר שהוסיף רבות לצבעוניות ההצגה והמראה הנאה שהפך אותו לגנדרן.
אומר הוא בהצגה " אני החלום של כל אמא פולניה" וכנראה שצדק.
ן במחזה תפקידו בעצם משני ואינו קשור לרעיון המרכזי שלו, אך צורת משחקו, בהומור הדק שלו, ברעננות הביצוע שבו הפך אותו לגיבור משמעותי.
הבעות הפנים של טפיארו ותנועות הגוף שלו אמרו הרבה.במשחקו הוא התעלה ברגעים מסוימים על משחקה המצויין והמעולה של אמו בהצגה.

לא מצא חן בעיני הפתרון שנמצא לו לתקשר עם אביו המת על ידי הפנית מבטו אל השמיים, קודם כל כי הדבר נראה כחיקוי של מחזה מפורסם אחר המוצג גם כעת מעל אחת הבמות ושנית כי אין לו מקום במשפחה חילונית.

אליאן כעלמה כאמור היתה מצויינת.עקשנית ושתלטנית העומדת על עקרונותיה ולא מוכנה לותר על האני מאמין שלה גם כשדבר זה שורף לגמרי את מה שנשאר מהקשרים שלה עם בתה שחזרה בתשובה.
היא אינה מוכנה לותר גם כשהיא יודעת שהוצאת הספר יהרוס את משפחתה של רות והן משפחת בתה ואותה.
אם היא סולחת, אם היא ותרנית במקצת, הרי זה כלפי בנה בלבד הודות ליחסו שלו אליה.
בילסקי משחקת את הבת שהתרחקה מאמא כאשר התרחקה מהחילוניות וחזרה בתשובה.הדבר כואב לה. היא מנסה לחדש את הקשר אך לא מאהבת אם אלא כדי להשיג את מטרותיה -שמירת כבוד החברה החרדית אליה נכנסה.
משחקה טוב מאוד .מרגישים בו את הפנטיות שבה, את חוסר הרצון להתפשר ולבוא לקראת השני. היא אוהבת את האם אך בתנאים שלה בלבד.

רבקה משחקת בצורה משכנעת את האם הקנאית הרואה אמנם את האמת אך מסתירה אותה עקב העקרונות של החברה בה היא חיה.חברה המחביאה את הליקויים שבה ושומרת בתוכה ללא פתרון כל פגע רע.
משחקה והתפרצות הזעם שלה כנים ומשכנעים.

לראות או לא לראות:משחק מעולה,בימוי טוב,נושא שדנו בו כבר.הצגה שכדאי לראות.
נכתב על ידיdisplayEmail('blog','elybikoret','gmail.com',"elybikoret") elybikoret , 16/10/2008 00:37