מהי מהות רוח האדם? האם האלטרואיזם, ההקרבה למען האחר, היא מהות רוח האדם? ומהו האגואיזם? האם האנוכיות, השאיפה למצויינות, הדבקות חסרת הפשרה בעקרונות וברעיונות היא האגואיזם, או שמא היא דווקא רוח האדם האמיתית, התקווה האנושית?

הווארד רוארק הוא אדריכל מודרני. בניו יורק של שנות ה 20 זו חיה מוזרה ובלתי מקובלת. לא רק זאת - הווארד רוארק גם אינו מוכן להתפשר, לא על עבודתו ולא על עקרונותיו. לא אכפת לו מה אומרים או מה יאמרו אנשים, לא אכפת לו מדעת הקהל. רוארק מוכן לרעוב ללחם, הוא מוכן לעבוד בכל עבודה, ובלבד שיבנה רק את מה שהוא רוצה לבנות. לעולם לא יתכנן או יבנה מבנים ב"סגנון...". למעשה, עיקר אמונתו היצירתית היא שאין "סגנון" - יש רק בניין יחידי ומה שהוא אומר ומבטא. כל בניין הוא יחיד במינו.

פיטר קיטינג הוא האנטיתזה של רוארק. הוא חי למען הקהל, למען ההערצה, למען "אותות הכבוד" החברתיים. הוא מצליח ביותר, בונה את הבניינים שרוצה ההמון, לעולם אינו מיוחד או חדשני, לעולם אינו יוצא דופן, לעולם בונה את שהגו אחרים. הוא עולה כמטאור אל פסגת הברנז'ה האדריכלית של ניו יורק ומוערץ על ידי כל.

דומיניק פרנקון היא בתו של אדריכל עשיר. חייה ריקים והעולם נראה לה ריק. אינה מרגישה מסוגלת לרכות, אינה מסוגלת לאהוב, בזה לעולם כולו. עם זאת, היא שבוייה, גם אם רק עמוק עמוק בנשמתה, בפחד מדעת הקהל. היא עושה הכל כדי להתנער מפחד זה, עושה הכל כדי לשבור את נשמתה-שלה, בכל דרך כואבת אפשרית, אבל נשארת שבויה בשאלה - האם תצליח להשתחרר מן הפחד ולהיות היא עצמה?

אלסוורת טוהי הוא אלטרואיסט, כך הוא מצהיר על עצמו. עניינו הוא אהבת האדם. בשם אהבת אדם זו הוא שם לו למטרה להרוס את האגואיזם כפי שהוא רואה אותו, והוא רואה אותו כאינדיבידואליזם היצירתי של יוצרים בלתי מתפשרים. הוא יוצר את שינוי עולמו ע"י האדרת הבינוניים, ע"י מחיית חשיבותם של היוצרים הגדולים בכך שהוא לוקח את אותם הבינוניים, שאין להם ולו הערצת הקהל ושום דבר אחר לטובתם, ומציב אותם לכאורה בקו אחד מבחינת דעת הקהל עם הגדולים ובכך, למעשה מבטל אותם.

גייל וואינאנד היה ילד בשכונות העוני של ניו יורק. נאבק על קיומו ברחובות, עסק בכל עבודה, ניסה להשמיע משלו ושמע שוב ושוב את המשפט "לא אתה מנהל כאן את העניינים". גדל להיות מליונר, בעל רשת עיתונים צהובים, חסרי בושה לחלוטין. הרדיפה אחר הכסף קידשה את עצמה, הוכחת עצמו לעולם ולעצמו הפכה למהות הקיום. אבל מתחת לכל זה, מהו גודל רוחו של האיש, המחזיק בביתו קומה סגורה של חפצי אומנות, שאיש לא ראה מלבדו? שמוצא את שלוותו בהתבוננו בהם לבדו? המאמין כי העולם ראוי לבינוניות, כי יש להגן על היפה והנשגב מעייניו?

על רקע גורדי השחקים העולים ומטפסים, המסמנים את קו הרקיע של ניו יורק, דרך עייני אלו ועייני אחרים - רבים הנטמעים ברצון הקהל ומעטים המעיזים לעמוד מולו - מספרת איין ראנד את סיפורה של נפש האדם, את מאבקו של האינדיבידואל אל מול הקהל, את מאבק היוצר הייחודי אל מול "אנשי הדברים המשומשים".

הרבה מן האידיאליזם האישי של ראנד משתקף בספר. עקרונותיה, אמונתה בזכותו של הפרט להיות אינדבידואל, לרדוף את מטרתיו הוא, להיות מאושר בזכות עצמו ולא בזכות החברה. האם נכונים רעיונות אלו? האם יש אמת מוחלטת? יחליט הקורא. אבל מתוך מאסת העיקרון מצליחה ראנד ליצור גם ספר מרתק, סיפור ששובה את הנפש ומחזיק את הקורא מרותק.

"כמעיין המתגבר" - איין ראנד, הוצ' "ש. פרידמן".

תודה, נוסף לעוגן