חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבא לדין לפניו יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים


כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולאמר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח


וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה


ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו


עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.


גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו


נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל

אָבִינֹוּ מֹורֵנֹוּ מֶלֶך מְלַכֵי הָמְלַכִים אָנַחְנֹּו אֹוהַבִים אֹותְך

מאמר נאה של הרב ברוד


למה להפחיד, מוטב לאהוב

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.chabad.org.il/_Pics/title_tab_left.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.chabad.org.il/_Pics/Pixel.gif]
כשהוא הופך את הפחד לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשה אדם כבוי, נטול שמחה. החסידות מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.chabad.org.il/_Pics/Pixel.gif]

מאת: הרב מנחם ברוד
ט"ז באלול התשס"ח (16/09/08)
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.chabad.org.il/_Pics/Pixel.gif]
חודש אלול הוא חודש התשובה, שבו עלינו לתקן את המגרעות והמשגים שהיו בשנה החולפת. אנחנו נדרשים לערוך חשבון-נפש אישי וציבורי ולתקן את מעשינו. מטבע הדברים נראה שזו עבודה של פתיחת כל הפצעים והמומים, והטפת מוסר נוקבת. זה עניינם של תשובה וחשבון-נפש, לא-כן?

החסידות טבעה את חותמה גם על הדרך שבה יש לעשות תשובה ולתקן פגמים וחולשות. עד הופעתה רווחה הנטייה להטיף מוסר, לחשוף את החטאים והעוונות ולהזהיר בעונשים, ישמור ה'. הבעש"ט ותלמידיו הציעו סגנון אחר. הם עוררו את המוני בית-ישראל לתשובה ולתיקון המעשים לא על-ידי אזהרות ואיומים, אלא מתוך אהבה וחמימות. הם סיפרו ליהודים על אהבתו של הקב"ה אליהם, ועוררו גם בליבם אהבה לה', לתורתו ולמצוותיו.

מה העיקר

האמת היא ששתי הדרכים קיימות בתורתנו. השבת נקרא בתורה את פרשת ה'תוכחה', שבה מופיעות אזהרות קשות לעם-ישראל אם יסור מדרך התורה. גם בחינוך בכלל שמור מקום ל"מוסר אביך". תורת החסידות עצמה מסבירה בהרחבה שעבודת ה' צריכה לעמוד על שני יסודות, אהבה ויראה. שני הרגשות הללו משולים לשתי כנפיה של ציפור, שאינה יכולה לעוף בכנף אחת והיא זקוקה לשתיהן גם יחד. ועם זה, השאלה היא מה המניע המרכזי בחייו של יהודי.

החסידות דוגלת בשימת דגש על האהבה. יהודי צריך לשאוף שעבודת הבורא תיעשה מתוך שמחה, מתוך הכרה, מתוך הזדהות ומתוך אהבה לקב"ה. ודאי שחייב להתקיים מרכיב של יראת-ה', כדי שהאדם אכן יקפיד שלא לסטות מרצון הבורא, אבל הרגשות הדומיננטיים צריכים להיות אהבה ושמחה.

בחודש אלול תוקעים בשופר, שעניינו לעורר חרדה בלב, ועם זה החסידות מדגישה את קִרבתו של הקב"ה אלינו. היא ממשילה אותו למלך היוצא אל השדה ומקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות "ומראה פנים שוחקות לכולם". תיאור זה מעורר בליבנו תשוקה להתקרב אל המלך שבא לקראתנו, לא מתוך פחד ויראת העונש, אלא מתוך אהבה ושמחת הנפש.

זו דרכה של החסידות בעבודת ה' בכלל. היא מחנכת להדגיש את החיובי ולדחות באמצעותו את השלילי. במקום להתפלש במידות הרעות, בחולשות האנושיות, בחטאי האדם וביצריו האפלים, החסידות מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם. במקום להכות בחושך במקל, היא מלמדת להדליק אור, ואז החושך מסתלק מאליו.

גישה חיובית

כשאדם מתרכז בדברים השליליים, עצם ההתעסקות ברע ובשלילה משפיעה עליו. כשהוא הופך את יראת העונש לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשה אדם כבוי, נטול שמחה וחדווה, שכן הכוח המניע אותו הוא פחד ודאגה. כאשר מגמה זו מופעלת כלפי ציבור אחר, הדברים מעוררים התנגדות קשה, שכן שום אדם אינו אוהב שמאיימים עליו בעונשים ומטילים בו האשמות. בכלל, במצב כזה מתפתח דו-שיח של "טול קיסם מבין שיניך – טול קורה מבין עיניך".

לעומת זה, כאשר הדגש הוא על הצד החיובי ועל מעלתה של קִרבת אלוקים, האדם שרוי בעולם רוחני של קדוּשה ואהבת ה'. כשהוא לומד ומהרהר על גדולתו של הקב"ה, על מופלאותה של התורה, על יופיין של המצוות – הוא מתרומם מאליו מענייני העולם הנחותים. הוא אינו צריך להילחם בדברים השליליים, שכן הוא רואה בהם עכשיו דבר מאוס ובזוי. יהודי כזה מלא מרץ ושמחה, שכן הוא ספוג אנרגייה חיובית.

ודאי שסגנון כזה יעיל לאין-ערוך כשהוא מופנה אל הזולת. כשפונים ליהודי שני באהבה ובחיבה ומושכים את ליבו אל הטוב שבחיי התורה והמצוות, הוא נענה גם-כן בשמחה ובאהבה. וכך מלמדנו הרמב"ם, שהדרך להחזיר יהודים לדרך התורה היא – "למשכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה". אפשר אפוא גם לשוב מאהבה.