|
11-08-2008, 10:34
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
רקע לסכסוך - סקירה מה"ניו יורק טיימס"
אז מי כאן הבריון השכונתי
הסכסוך בין גיאורגיה לרוסיה היה כל כך צפוי, עד שרק שאלת העיתוי נותרה פתוחה. ולדימיר פוטין, שמנסה לבנות מחדש מעצמה באמצעות נפט, גז ואגרסיוויות, נתקל בנשיא גיאורגי שאפתן - ובעם גאה שלא רוצה לחזור על תקדים צ'כוסלובקיה מ-1938. בעיני המערב, מדובר במאבק על הישרדות הדמוקרטיות בגבול רוסיה
מאת ג'יימס טראוב
ניו יורק טיימס
במבט ראשון, העיתוי של פרוץ מעשי האיבה בין רוסיה לגיאורגיה במחוז הבדלני דרום אוסטיה נראה מתוזמן מדי. שנים טענו הרוסים שנשיא גיאורגיה מיכאיל סאאקאשווילי מתכנן להשתלט שוב על החבלים השנויים במחלוקת דרום אוסטיה ואבחזיה, והתריעו שימנעו ניסיון כזה. סאאקאשווילי, מצדו, מתאר את רוסיה כמעצמה מחרחרת מלחמה המתפשטת אל מעבר לגבולותיה, העוינת שכנות דמוקרטיות. הוא פרו-מערבי, שפועל לצירוף מדינתו לברית נאט"ו. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה לשעבר וכיום ראש ממשלתה, אמר שמדינתו לא תסכים לנוכחות נאט"ו בקווקז.
כך, הגבול בין גיאורגיה לרוסיה נהפך דליק מאוד. השאלה היחידה היתה מתי בדיוק תתלקח האש.
לא ברור מה יהיו היחסים בין שתי המדינות לאחר שיתפזר עשן הקרב. אבל אפשר לומר שבעוד שמבחינה צבאית ידה של רוסיה על העליונה, הרי שגיאורגיה, מדינה דמוקרטית פחות או יותר שרואה עצמה חלק מאירופה, נהנית מיתרון הסברתי ופוליטי. באחרונה השווה סאאקאשווילי את גיאורגיה לצ'כוסלובקיה ב-1938, שהאמינה שהמערב יציל אותה משכנתה התוקפנית. "אם גיאורגיה תיכשל", אמר לפני כחודשיים, "זה יהיה מסר לכולם, שהשיטה הזאת אינה עובדת".
בביקור בגיאורגיה ביוני, שמעתי רבות את ההשוואה ל-1938 בנוסף לאזכורים ל-1921, שבה דיכאו הבולשוויקים התנסות קצרה של גיאורגיה בדמוקרטיה.
הגיאורגים הם אנשים מלודרמטיים, אבל יש להם סיבה טובה לחשוש משאיפותיה ומזעמה של רוסיה המתחדשת, שמנסה לשחזר את העוצמה שאיבדה. אכן, רוסיה שוחרת המדון שקמה לתחייה היא אות מבשר רע למערב. בעוד שסין מיישמת בדרך כלל דוקטרינה של "פיתוח שקט" - הימנעות מעימותים מחוץ לגבולותיה כדי להתמקד בפיתוח מבית - רוסיה פועלת כמעצמה מתפשטת מהמאה ה-19. יתרה מכך, רוסיה עשתה שימוש במשאבי הנפט והגז שלה כדי להעניש שכנות סוררות כאוקראינה ולתגמל שכנות צייתניות כארמניה.
אבל ממשל הנשיא ג'ורג' בוש מכיר בעובדה שלרוסיה אינטרסים ביטחוניים לגיטימיים ושסאאקאשווילי מסתכן בהתגרותו בדוב הרוסי. בעבור מנהיגים ודיפלומטים רבים, הגבול שבו מתעמתות גיאורגיה ורוסיה נהפך לגבול החדש של המלחמה הקרה.
גיאורגיה שואפת להיהפך לחלק מממלכת אירופה השלווה, אבל כשמדברים עם גיאורגים על רוסיה נראה כאילו המלחמה הקרה בעיצומה. "הרוסים כל כך טיפשים", אמר לי בעל חנות בטביליסי, "הם לא יודעים מה זה חבר. הם מעדיפים אויבים זועמים על חברי אמת". השנאה הרוסית לגיאורגיה מעוררת מבוכה לצד גאווה. לפחות במלון בטביליסי בו צפיתי במשחק כדורגל בין רוסיה להולנד, נהפכו לפתע ההולנדים ליקירי כולם.
כניעה ומרי
שורשי מערכת היחסים המרירה הזאת עמוקים וסבוכים, כמו כל דבר בעולם הארכאי של הקווקז. ההיסטוריה המודרנית של גיאורגיה כרוכה בכניעה לעוצמה הרוסית. לנוכח איום האימפריה הרוסית המתרחבת, הסכימו הגיאורגים ב-1783 לחסות רוסית. המצב המנומס הסתיים ב-1801, כשרוסיה סיפחה את גיאורגיה. כמאה שנים אחר כך, התוהו ובוהו של המהפכה הרוסית נתן לגיאורגיה הזדמנות להיהפך למדינה ריבונית.
הגיאורגים היו מנשוויקים (סוציאל-דמוקרטים) ונהנו שלוש שנים מאחד המשטרים המתקדמים בעולם. הממשלה הבולשוויקית חתמה על הסכם המכבד את עצמאות גיאורגיה - הסכם שאירופה, ציין סאאקאשווילי, קיבלה בתמימותה כמות שהוא. כשהתעוררו האירופאים וראו את המציאות, היה מאוחר מדי.
מאז ימי פושקין ראו הרוסים בגיאורגיה מקום מרוחק, רומנטי ואקזוטי. בעידן הקפוא של הקומוניזם, היתה גיאורגיה "איטליה הרוסית" - מקלט חמים לזמרים, למשוררים ולפושעים. האליטה הרוסית נפשה בדאצ'ות באבחזיה שלשפת הים השחור. בו בזמן, סטאלין, גיאורגי בעצמו, דיכא את המדינה בטיהורים. יו"ר המפלגה הקומוניסטית בגיאורגיה היה לוורנטי בריה, רוצח שנהפך אחר כך לאדריכל משטר הטרור של סטאלין.
הגיאורגים, אף שהיו חסרי ישע, לא הסכימו לקבל את הזהות הסובייטית ודבקו בשפתם, בתרבותם, בדתם ובזהות הלאומית שלהם, כפי שעשו בתקופת שלטון הצארים. כשקרס המשטר הסובייטי ב-1991, כפי שקרס שלטון הצארים, הכריזה גיאורגיה מיד על עצמאותה.
המדינה הצעירה היתה בעשור הראשון לקיומה תחת שלטון בסגנון סובייטי של אדוארד שוורדנאדזה, מי שהיה שר החוץ של מיכאיל גורבצ'וב. אבל ב-2003 הודח שוורדנאדזה בהפיכה שקטה וסאאקאשווילי נבחר לנשיא בשנה שלאחר מכן.
מאז 2004 נראית גיאורגיה כדוגמה למדינה שאימצה בהצלחה ערכים מערביים. שיעור הצמיחה הגיע ל-12%. באזורים הכפריים עדיין שולט העוני, אבל העולם שבחוץ רואה גיאורגיה כובשת לב. טביליסי היא עיר מקסימה עם כנסיות עתיקות שקמו לתחייה, ועיר עתיקה משובצת בתי קפה וגלריות. סאאקאשווילי הפך את גיאורגיה למדינה פרו-אמריקאית. הנשיא בוש זכה לקבלת פנים חמה כשביקר בה ב-2005, והדרך המובילה לנמל התעופה נקראת כיום על שמו.
רוסיה קמה לתחייה
באותו זמן, כמובן, צעיר שאפתן אחר עיצב מחדש את הפוליטיקה, הכלכלה והתדמית הרוסית. השילוב בין הרפורמות של ולדימיר פוטין לעלייה המסחררת של מחירי הנפט והגז, שיקמו במהרה את רוסיה והחזירו אותה למעמד של מעצמה. פוטין תיעל את כל אלה לכיוון של תוקפנות לאומנית.
מרשל גולדמן, מומחה ללימודי רוסיה, טוען בספר שפורסם באחרונה שפוטין הקים "מדינת נפט" שבה הזהב השחור והגז מנוצלים אסטרטגית כאמצעי ענישה, תגמול או איום. הוא תיאר כיצד פוטין מפקח על משלוחי הגז הטבעי ממרכז אסיה למערב. צינור חלופי היה עוקף את רוסיה ועובר בגיאורגיה, בדומה לצינור הנפט שעובר בה. "אם גיאורגיה תקרוס, המשקיעים לא ישקיעו בצינור חלופי", כתב גולדמן שהסיק שפוטין עשה כמיטב יכולתו לערער את ממשל סאאקאשווילי.
אבל לא רק שיקולים כלכליים עוררו את מה שנראה כאובססיית גיאורגיה. אין ספק שהמהפכות ה"צבעוניות" שסחפו את אוקראינה, הבלקן והקווקז בתחילת העשור הוציאו את פוטין משלוותו. הוא גינה את המדיניות האמריקאית של "קידום דמוקרטיה" ודיכא ארגונים זרים שניסו לקדם את זכויות האדם ברוסיה.
משום כך, גיאורגיה הפתוחה למערב מאיימת על המודל האוטוריטרי הרוסי. שאיפתה להצטרף לנאט"ו היא קו אדום מבחינת מוסקווה. כמובן שנאט"ו כבר אינה ברית אנטי-סובייטית, והעובדה שרוסיה רואה בהרחבתה מזרחה איום על ביטחונה היא עדות לתפישת המלחמה הקרה שמושרשת עמוק בפוטין.
פוטין ויורשו, דמיטרי מדוודב, מתבטאים בקיצוניות כשהם מתייחסים לנושא הזה. שר החוץ סרגיי לוורוב איים ששאיפת גיאורגיה להצטרף לנאט"ו "תוביל לשפיכות דמים", והוסיף ש"נעשה הכל כדי שלא לאפשר לגיאורגיה ולאוקראינה להצטרף לברית".
כשנבחר סאאקאשווילי לנשיא בגיל 37, לא ניסה פוטין לחזר אחריו, ואילו הנשיא הגיאורגי לא טרח להפגין כבוד כלפי ההגמון האזורי. המאבק הגלוי החל בסוף 2005 ובתחילת 2006, כשרוסיה הטילה אמברגו על מוצרים חקלאיים מגיאורגיה, בעיקר יין ומים מינרליים, שהיו כמעט כל היצוא שלה. אחרי שגיאורגיה גירשה בדרמטיות דיפלומטים רוסים שהואשמו בריגול, ניתק פוטין את התחבורה האווירית, הימית והיבשתית אליה והפסיק את שירותי הדואר בין המדינות. הוא אף הגדיל לעשות וניתק, באמצע החורף, את אספקת הגז שמשמש לחימום המדינה.
הדים של טרגדיה
סבב התוקפנות הנוכחי נראה לגיאורגים מוכר מאוד. ראש המכון הגיאורגי ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים, אלכסנדר רונדלי, חלק מחשבה ששייך לדיפלומט והחוקר ג'ורג' פ' קנאן: "בגבולות רוסיה יכולים להיות רק אויבים או וסאלים". בעבורו, המשבר החדש הוא הוכחה נוספת לכך שהתרחבות אימפריאליסטית וכיבוש ברוטלי מוצפנים בד-נ-א הרוסי.
האליטה הגיאורגית רואה ברוסיה מעצמה שאי-אפשר לספק אותה, חדורת פרנויה של הק-ג-ב שמשורותיו עלו פוטין ומקורביו, ומונעת מתחושת השפלה לאומית על חוסר האונים שלה בשנות ה-90. "אתם צריכים להבין שהתנין רעב", אמר סאאקאשווילי כשלעג לאירופאים שקראו לו לגלות איפוק, "למישהו שרוצה לשמור על הרגל שלו, קשה לקבל את זה".
אבל ייתכן שהתנין לא היה תוקף לולא אבחזיה ודרום אוסטיה - הראשונה אזור נופש לגדות הים השחור במערב גיאורגיה והשנייה אזור עני ומיושב בדלילות שגובל ברוסיה בצפון. גיאורגיה מחשיבה את שני המחוזות כחלק היסטורי ובלתי נפרד ממנה. אבל לכל מחוז יש שפה, תרבות, היסטוריה ושאיפות בדלניות משלו.
כשבריה"מ קרסה, ניסו שני המחוזות להתנתק מגיאורגיה בסכסוכים עקובים מדם - דרום אוסטיה ב-1990-1991 ואבחזיה ב-1992. שתי המלחמות הסתיימו בהפסקות אש בתיווך רוסי, שיושמו בידי כוחות שמירת שלום מחבר המדינות העצמאיות. עם הזמן, המצב במחוזות נהפך ל"סכסוך קפוא", בדומה לזה שבקפריסין.
ואולם הגיאורגים הם עם לאומני, שרואה במדינות בפועל האלה פגיעה בריבונותו. סאאקאשווילי הפיק תועלת מתחושת עוול זו והבטיח להשיב את "השלמות הטריטוריאלית" של גיאורגיה. הוא הצליח בכך במחוז אג'ריה שבדרום-מערב המדינה. ואז, בקיץ 2004, שלח כוחות לדרום אוסטיה, להיאבק לדבריו בפשיעה ובתוהו ובוהו במחוז. לאחר עימותים שלא הניבו מנצח ברור, הכוחות נאלצו לסגת בצורה משפילה.
הפרה זו של הסטטוס-קוו הכעיסה את הרוסים, וסאאקאשווילי - שבניגוד להרגלו הקשיב למתונים שביועציו - הביע נכונות לדון בהסכם באבחזיה. בסוף 2005 מתווך גיאורגי הציג הסכם: גיאורגיה לא תפעל צבאית, והאבחזים יאפשרו את חזרתם ההדרגתית של יותר מ-200 אלף גיאורגים אתנים שנמלטו מהאלימות במחוז. אבל ההסכם קרס בתחילת 2006, בגלל קו נוקשה שנקטו שני הצדדים. פרק זה נמחק מההיסטוריה ששומעים בגיאורגיה.
מחכים להתלקחות
ההפוגה המדינית הזאת הסתיימה בפתאומיות לפני שנתיים, כשסאאקאשווילי שלח כוחות להשתלט על עמק קודורי באבחזיה - שוב, במטרה מוצהרת לצמצם את הפשע שם. האבחזים והרוסים ראו במהלך סימן לכך שגיאורגיה מוכנה להילחם כדי להשיג מחדש את המחוז שבשטחה. ואכן, בשנה שעברה ביקר סאאקאשווילי בגבול אבחזיה והבטיח לקהל של פליטים גיאורגים שהם ישובו הביתה בתוך שנה.
כך נהפכו המחוזות הבדלניים למקל דינמיט שמחכה לניצוץ - ופוטין הצית את הפתיל. אף שרוסיה, כמי ששלחה כוחות לשמירת שלום, היתה אחראית לשמר את הקונסנזוס הבינלאומי שהכיר באבחזיה כחלק מגיאורגיה, במארס האחרון היא הסירה את העיצומים מעל אבחזיה. זה לא היה קשור לאירועים בשטח: שנים ניסה פוטין למנוע מקוסובו מלהכריז על עצמאות מסרביה, וכשעשתה זאת בפברואר האחרון בתמיכה אמריקאית ואירופית, הוא נקט צעדים נגד "הידידה הקווקזית" של ארה"ב.
זמן קצר אחר כך, הפרלמנט הרוסי דן בהכרה באבחזיה, בדרום אוסטיה ובטרנס- דנייסטר, מחוז בדלני פרו-רוסי במולדובה. מוסקווה טענה שהעיקרון שבו תמך המערב בקוסובו תקף גם לגבי הקהילות האתניות האלה, שמבקשות להשתחרר משליטת מדינה עוינת. ואז, באמצע אפריל, הציע פוטין להכיר ברפובליקות הבדלניות.
מכאן החלו העניינים להידרדר במהירות. ב-21 באפריל, סאאקאשווילי התקשר לנשיא רוסיה ודרש שיחזור בו. הוא הזכיר לפוטין שהמערב תומך בגיאורגיה בסוגיה זו. התגובה של פוטין, לפי מקורבי סאאקאשווילי, עסקה במקום שאליו הם יכולים לדחוף את הצהרותיהם. סאאקאשווילי לא פירט, ורק אמר שפוטין השתמש ב"שפה מעליבה מאוד".
סאאקאשווילי זועזע מהעוינות הגלויה. כבר היו לו חששות שהמערב, או לפחות אירופה, לא יבואו לעזרת גיאורגיה בשעת משבר; ועכשיו פוטין אומר שתמיכת המערב מעניינת אותו כהוא זה. אכן, 1938 מחדש.
האווירה באביב היתה מתוחה. גיאורגיה האשימה את רוסיה בהפלת מטוס ללא טייס מעל אבחזיה; האו"ם אישר את הטענה. רוסיה טענה בתוקף שגיאורגיה מתכוננת למלחמה; ואכן, הגיאורגים גייסו מילואים.
רוסיה הגיבה להכנות גיאורגיה על ידי שליחת צנחנים ותותחנים ליד קו הפסקת האש, וגררה מחאה מצד נאט"ו. למעשה, דיפלומטים בגיאורגיה ומחוץ לה סבורים שטענות רוסיה היו אמינות מאלה של גיאורגיה. משרד החוץ האמריקאי דחק בסאאקאשווילי להירגע. ייתכן שכל צד ניסה לגרום לצד השני לבצע פרובוקציה ולהיות הראשון שפועל, ובכך להפסיד במאבק על דעת הקהל. מובן שכך מתחילות מלחמות רבות.
עד השבוע שעבר היתה זו אבחזיה, ולא דרום אוסטיה, שנראתה כמועמדת לגרום מלחמה. ביוני האחרון, בבירת החבל סוחומי, נראו בכל מקום שרידי מלחמה. בניין הפרלמנט העצום, שריד מהתקופה הסובייטית, היה לא יותר ממבנה שרוף. הרחובות היו שוממים כמעט לחלוטין.
ההידרדרות
כשמדברים עם גיאורגים על אבחזיה ועם אבחזים על גיאורגיה, זה כמו לדבר עם הישראלים והפלשתינאים. הגיאורגים אומרים שהם "תמיד היו שם", שאבחזיה היתה ממלכה גיאורגית ושרק לאחר גירוש הגיאורגים האתנים נהפכו האבחזים לרוב במחוז. האבחזים אומרים שהם צאצאים של "ממלכה בת אלף שנים", שהם קורבנות גירוש שביצעה רוסיה במאה ה-19, ושסטאלין שיעבד אותם לגיאורגים. הם מדברים על הגיאורגים באותו אופן שבו מזכירים הגיאורגים את הרוסים. בעיניהם, כמו בעיני האוסטים, גיאורגיה היא הבריון השכונתי.
אפשר להניח שגיאורגיה ואבחזיה לא יישבו את הסכסוך ביניהן לבדן. שני המחוזות הבדלניים מסכימים לסטטוס-קוו שמכתיבה רוסיה, אבל אפילו פקידים גיאורגים מתונים יחסית לא חושבים שהסטטוס-קוו הזה מתקבל על הדעת.
כשנשאל אספן האמנות טמורי יקובשווילי מדוע גיאורגיה לא יכולה להתרכז באיום הרוסי ולהניח לאבחזים לקבל עצמאות, אמר ש"אי-אפשר להפריד בין הדברים. זו לא קטיעת יד, אלא עריפת ראש או לב. אף נשיא גיאורגי לא ישרוד אם יוותר על אבחזיה". הוא הוסיף ש"אם הקהילה הבינלאומית לא תפעל ותותיר את גיאורגיה ללא ברירה, נצטרך לקבל החלטה".
כלומר, אם המערב לא יגרום לרוסיה להפסיק להשתמש במחוז ככלי משחק, גיאורגיה תיאלץ לפנות למלחמה. ואיך צריך המערב לעשות זאת? סאאקאשווילי מציע עיצומים, כגון איסור על נסיעות, נגד מנהיגים רוסים. סגן שר החוץ, גירה בוקריה, אמר שעל רוסיה "לחדול להיות אימפריה". אלה לא תשובות רציניות.
המצב באבחזיה ובדרום אוסטיה הידרדר עוד ביולי, כשתקריות אלימות מסתוריות התרחשו בשני המחוזות. היו הפצצות באבחזיה. היו תקריות ירי בדרום אוסטיה. מי עמד מאחוריהן? כנופיות פשע? פרובוקטורים? סוכנים חשאים מטעם גיאורגיה? איש לא ידע, אבל זה לא מנע מההאשמות להתפרץ.
אבחזיה סגרה את קו הפסקת האש ואז ניתקה את הקשרים עם גיאורגיה. ב-8 ביולי, לקראת ביקור שרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס בגיאורגיה, רוסיה שלחה מטוסי קרב לדרום אוסטיה. כוחות של משרד הפנים הגיאורגי התכוננו לעימות עם אזרחים בדרום אוסטיה. הסיר רתח. ואז, בשבוע שעבר, המכסה עף בדרום אוסטיה, מסיבות שטרם הובררו. דיפלומטים מתאמצים עכשיו למנוע מהמלחמה להתפשט, אף שייתכן שהאלימות משרתת יותר מדי אינטרסים מכדי שתישאר עימות מקומי.
המערב מפחד
יש דאגה אמיתית במערב מהמצב המידרדר בקווקז. דיפלומטים מוואשינגטון, מהאיחוד האירופי, מהאו"ם ומנאט"ו חורשים את האזור בניסיון לגרום לצדדים לדבר זה עם זה. ביולי הציעה גרמניה, שעומדת בראש "קבוצת הידידות" של גיאורגיה מטעם מזכ"ל האו"ם, לגיאורגים ולאבחזים תוכנית שלום דומה לזאת שנכשלה לפני שנתיים. הגיאורגים הסכימו לפגישה בבון; האבחזים, כנראה בתמיכת רוסיה, סירבו. סאאקאשווילי עצמו ניסה לנקוט גישה פייסנית והציע ערבויות לאוטונומיה נרחבת של אבחזיה. האבחזים דחו את ההצעה מפני שהניחו, אולי בצדק, שהוא עורך מפגן ראווה למערב.
מפתיע הקונסנזוס המתחזק בעניין התנהגות רוסיה. האו"ם, האיחוד האירופי ונאט"ו עומדים לצד גיאורגיה בסכסוך על אבחזיה ודרום אוסטיה. סאאקאשווילי התאכזב כשנאט"ו לא צירפה לשורותיה את מדינתו ואת אוקראינה, אך אמר שקאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הסבירה לו שייתכן שתתמוך בצירוף מאוחר יותר השנה.
באחרונה טען הארכי-ריאליסט הנרי קיסינג'ר שהמדיניות הרוסית בתקופת פוטין לא מונעת מחלומות על השבת תהילת העבר, אלא על ידי "חיפוש אחר שותף אסטרטגי אמין, כשארה"ב היא האפשרות המועדפת". כמה מומחים לרוסיה, שנוטים לשמאל, מסכימים אתו. אבל מדיניותה האגרסיווית של רוסיה, וכעת האלימות לאורך גבולה, מקשות לקבל טענות אלה בלי להיראות נאיווים.
נראה שאנשים מכל הקשת הפוליטית מבינים את העניין עם רוסיה. בספרו "חזרת ההיסטוריה וסוף החלומות", כתב רוברט קאגאן, מומחה ניאו-שמרן למדיניות חוץ ויועץ למועמד לנשיאות ג'ון מקיין, שהשאיפה של פוטין היא "לבטל את ההסדרים שהתקבלו אחרי המלחמה הקרה ולהציב מחדש את רוסיה כמעצמה העיקרית באירופה ובאסיה".
גם מייקל מקפול, מומחה לרוסיה באוניברסיטת סטנפורד ויועץ למועמד לנשיאות ברק אובמה, רואה ברוסיה מעצמה טרום-מודרנית שרוצה להגביר את השפעתה האזורית. הוא חושב שהעוינות הרוסית להתרחבות נאט"ו קשורה פחות לחישובים גיאו-אסטרטגיים, ויותר למנטליות המלחמה הקרה של פוטין. החישוב הרוסי קובע, הוא אומר, ש"כל דבר שנעשה שמחליש את ארה"ב הוא טוב לרוסיה".
בעבור המערב, הסוגיה המרכזית היא הישרדות המדינות הדמוקרטיות, או לפחות העצמאיות, לאורך גבול רוסיה. אבל מסיבה זו בדיוק אפילו ארה"ב, בעלת בריתה הנאמנה ביותר של גיאורגיה, מבדילה בין מעמד אבחזיה ודרום אוסטיה, לבין איום על עצמאות ושלמות גיאורגיה.
מצפים למתינות
פקידי ממשל בארה"ב הזהירו את סאאקאשווילי שעליו לגלות סובלנות בעניין אבחזיה ודרום אוסטיה, ומאחורי הקלעים הבטיחו לו חברות בנאט"ו. למעשה, יהיה מפתיע אם יתברר שגיאורגיה הציתה במודע מלחמה בדרום אוסטיה, מאחר שסאאקאשווילי מבין שצעד כזה ודאי ישים קץ לניסיון להתקבל לנאט"ו. ואכן, ייתכן שרוסיה מאמינה שנאט"ו תמשיך לדחות את גיאורגיה כל עוד המדינה מעורבת בסכסוכי גבולות.
הצרה של גיאורגיה נראית פשוטה מאוד מטביליסי - 1921, 1938 - אך מסובכת מרחוק. רוסיה מאיימת על גיאורגיה, אך גיאורגיה מאיימת על אבחזיה ועל דרום אוסטיה. רוסיה נראית כמו תנין בעיני גיאורגיה, אך גיאורגיה נראית לרוסיה כמו שלוחה של המערב. כעת, בעוד עיני העולם נשואות לבייג'ין, הסכסוך הקפוא בין הצדדים הפשיר ונסדק. יידרשו הרבה זהירות ותשומת לב כדי להשיב את המצב לקדמותו.
גיאורגיה
עצמאית מאז התפרקות ברית המועצות ב-1991. אחרי העצמאות סבלה ממלחמת אזרחים ומפרישת מחוזות בדלניים. "מהפכת השושנים" ב-2003, שבה עלה לשלטון מיכאיל סאאקאשווילי, קירבה את המדינה למערב ולנאט"ו אך דירדרה היחסים עם רוסיה
שטח: כ-70 אלף קמ"ר (כולל המחוזות הבדלניים)
אוכלוסייה: 4.4 מיליון
בירה: טביליסי
שפות: גיאורגית, רוסית
דרום אוסטיה
המחוז הכריז על עצמאות בתחילת שנות ה-90, לאחר סכסוך אלים עם ממשלת גיאורגיה. העצמאות לא זכתה להכרה בינלאומית. רוסיה, שמחזיקה כוח שמירת שלום שם, תומכת באוסטים והעניקה לרובם דרכונים רוסיים. גיאורגיה שולטת בחלק מהמחוז
שטח: 3,900 קמ"ר
אוכלוסייה: כ-70 אלף
בירה: צחינוואלי
שפות: אוסטית, גיאורגית, רוסית
אבחזיה
המחוז הכריז על עצמאות בתחילת שנות ה-90, לאחר מלחמה נגד גיאורגיה. העצמאות לא זכתה להכרה בינלאומית. מאות אלפי גיאורגים אתנים נמלטו משם וכיום האבחזים האתנים הם רוב מוחלט. במחוז כוח שמירת שלום רוסי, בהתאם להסכם הפסקת אש מ-1994
שטח: 8,400 קמ"ר
אוכלוסייה: כ-250 אלף
בירה: סוחומי
שפות: רוסית, גיאורגית, אבחזית
אג'ריה
המחוז העשיר מאוכלס בגיאורגים אתנים, אך היה מעין עצמאי בין 1991 ל-2004, בהנהגת מושל פרו-רוסי. נשיא גיאורגיה סאאקאשווילי החזיר את המחוז לשליטת טביליסי
שטח: 2,900 קמ"ר
אוכלוסייה: 400 אלף
בירה: בטומי
שפות: גיאורגית, רוסית
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1010390.html
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|