כתבה מ'במחנה' על גדוד 74 של חטיבת השריון "ברק"
הקצין שבטנק ינצח
מיכל קליין, יום שני 07 אפריל 2008
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.shavuz.co.il/GlobalImages/bamahane/S150/7_4_2008_683376.jpg]
צילום: איתי כהן לאחר שלא הוציא מתוכו ולו קצין אחד בשנה וחצי שאחרי המלחמה בלבנון, ריכז סביבו גדוד השריון 74 התעניינות רבה. חצי שנה לאחר מכן, רואים בגדוד את הפרסום ההוא כנקודת מפנה חיובית, ומקווים שההצלחות שקטפו במבצע "חורף חם" בעזה יביאו עמן את השינוי המיוחל. כך או כך, את הירידה במוטיבציה מגדיר המג"ד, סא"ל ניר בן-דוד, כ"תסמין חברתי": "אנשים תולים את היציאה לקצונה בתועלת אישית, אבל הצבא זה לא עסק כלכלי"
אם תשאלו את מפקד גדוד 74, סא"ל ניר בן-דוד, מה הדבר הטוב ביותר שקרה לגדוד בשנה האחרונה, תיענו בתשובה שתותיר אתכם בעיקר מבולבלים. הוא לא יזכיר את הלחימה העיקשת בעזה, גם לא את סופו של משבר הקצונה בגדוד או את אחוזי הנפקדות שירדו לאפס. למרבה הפליאה הוא מצביע דווקא על פרסום הכתבה שהעמידה את הגדוד תחת זכוכית המגדלת הבוחנת והמאשימה של צה"ל.
לפני חצי שנה נתגלה כי בשלוש השנים האחרונות חלה ירידה חדה של 27 אחוזים במספר החיילים הקרביים היוצאים לקורס הקצינים. בשנה האחרונה אף החריף המשבר, ועם כניסתו של רא"ל גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל החלה בכל יחידות צה"ל סקירה מקיפה של אחוזי ההתנדבות לקורס. תחת הכותרות שזעקו "קצין קרבי? זה כבר לא אחי" ו"דור של מפונקים – מי יגן על המדינה בעוד עשר שנים", מצא עצמו גדוד 74 במרכז סערה התקשורתית לאחר ש-18 חודשים מתום מלחמת לבנון השנייה לא יצא ממנו ולו מפקד טנק (מט"ק) לקצונה.
"הכתבה הזו עשתה לגדוד רק טוב", אומר סא"ל בן-דוד, "למה? כי קודם כל היא הצביעה על בעיה שהייתה חייבת לבוא לידי פתרון, ושנית, כי סוף-סוף גדוד 74 עלה למודעות הציבור. מאז, אין פעילות מבצעית או משימה שהגדוד שותף לה ולא מוזכר בשמו המלא בכותרות. עד אותה הכתבה היינו עוד 'כוח שריון', ודווקא תחת העין הביקורתית הצלחנו לצמוח ולזקוף לזכותנו הישגים".
באותם הישגים רומז סא"ל בן-דוד להצלחת הגדוד בתעסוקה המבצעית בעזה בארבעת החודשים האחרונים, אולם בעיקר גם לתהליך השיקום שעבר. לפני שנה בלבד נכנס סא"ל בן-דוד לתפקידו, בעקבות מותו הפתאומי של סא"ל אורן סידי ז"ל. בהדרגה נדרש סא"ל בן-דוד ליישם את לקחי מלחמת לבנון השנייה, להחזיר את הגדוד לכשירות מלאה ולטפל בסוגיית היציאה לקצונה.
היום, חודש בלבד לאחר שהוציא הגדוד לקצונה את המט"ק הראשון מאז מלחמת לבנון השנייה, מסרב סא"ל בן-דוד להגדיר את שיעור היציאה הנמוך לקורס כבעיה, ומבקש להדגיש שהדבר אינו מאפיין את גדוד 74 בלבד, לא את חיל השריון ואפילו לא את צה"ל. "זה תסמין חברתי", הוא קובע, "אנחנו שוגים בחינוך ובתרבות ובערכים שלנו. אני מעולם לא חשבתי למה אני חייב להיות פה, פשוט היה ברור לי שאני צריך. היום אנשים תולים את זה במשכורת ובתועלת אישית, ומה לעשות שצבא זה לא עסק כלכלי".
לחזק את המ"מ
ניתן לייחס את אחוזי היציאה הנמוכים לקק"ץ בגדוד 74 לירידה הכלל-צה"לית בשיעור ההתנדבות לקורס, אולם קשה גם להתעלם מהעובדה שבמשך שלושה מחזורים לא קם אדם והרים את הכפפה. מי שהוביל להנעת הגלגלים בסופו של דבר היה רא"ל אשכנזי, שזימן לבירור את קצין השריון הראשי, את מפקד חטיבה 188 ואת סא"ל בן-דוד. לאחר שהבהיר להם כי הוא רואה בכך כישלון פיקודי, החלו בגדוד לתור בקדחתנות אחר קצינים בפוטנציה. מי שחשו זאת על בשרם היו המט"קים הוותיקים, מתגייסי מחזור מרץ 05', שסירבו לצאת לקורס.
"אנשים לא רוצים לצאת לקורס כי הם חוששים שהם ישובצו במקום אחר", אומר סמ"ר שי יהושע שני, טען בפלוגה ז', "ובהנחה שהם כן יחזרו לפלוגה שלהם – כל החברים שלהם כבר ישתחררו. ובשביל מה אתה יוצא לקק"ץ? בשביל האנשים שלך, ואם אין לך גם את זה אז בשביל מה? הרי מבחינת קבע זה לא משתלם לנו. אתה יכול לצאת לקק"ץ רק שמונה חודשים לפני השחרור ומחויב לחתום עוד שנה ושמונה קבע לפחות. בשלב הזה אנשים כבר מתים להשתחרר".
לסא"ל בן-דוד ברור שהאהבה לגדוד ומשך הקבע לו נדרשים המט"קים אינם הסיבות היחידות לרצונם של המט"קים להימנע מהקצונה. "הגענו למצב בגדוד ששכבת המט"קים הוותיקה לא זזה מהמקום שלה, ובמקומה לא יכולנו להביא לגדוד מפקדים חדשים", הוא מסביר, "המט"קים החלו לצבור כוח וכולם שאפו ורצו להיות כמוהם. המ"מ איבד פתאום את כל היוקרה והכוח שלו, וברגע שזה קורה, המצב מסוכן".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.shavuz.co.il/GlobalImages/bamahane/S150/7_4_2008_974418.jpg]
צילום: איתי כהן
במשך שמונה חודשים נקט סא"ל בן-דוד בכל דרך לשיפור סמכותו של המ"מ בגדוד. בהדרגה הוקם פורום מ"מים בו הורשו להשתתף ולקחת החלטות בנוגע לגדוד רק מי שדרגות עיטרו את כותפותיהם. לאחר זמן מה הוכנסו הטבות שונות לקצינים בגדוד, דוגמת יציאות נוחות ותכופות יותר הביתה והעדפה בשחרור מצוותי השמירה. כצעד נוסף לחיזוק הקצין, ייסד סא"ל בן-דוד את יום המ"מ, שעיקרו העשרת הקצין הלוחם הן בפן המקצועי והן בפן החוויתי. כך, לשם דוגמה, נהנו רק באחרונה המ"מים בגדוד מטיסה בשמי הארץ במסגרת היום הייחודי.
"ההבדלה הזו השפיעה על הרצון של המט"קים להיות כמו המ"מים", גורס סא"ל בן דוד. "פתאום הסמכות והכוח חזרו לידי המ"מ, והמט"קים החלו להתעניין מה קורה בפורום המ"מים, קצת לקנא ביום המ"מ ובכוח שלהם בהובלת הלחימה. היום מסתכלים על המ"מ כמושא לחיקוי ושואפים להיות כמוהו, וזה ניכר בעיקר בעזה. הלחימה האחרונה בעזה הייתה לחימה של מ"מים. בסופו של דבר, כל סיפורי הלחימה סובבים את המפגש של המ"מ והמחלקה שלו עם האויב. המור"קים הכי גדולים מ'חורף חם' שייכים לשני מ"מים ולסמ"פ מפלוגה ז'".
כולם רצו למבצע
בסוף החודש שעבר סיים גדוד 74 שלושה חודשים אינטנסיביים של תעסוקה מבצעית ברצועת עזה, ועלה לפרק אימון ברמת הגולן. טרם עבר שבוע כשקיבל הגדוד קריאה מפתיעה ממפקד אוגדת עזה. "בשבוע שאחרי היציאה מהתעסוקה בעזה הורדנו את כל המיגון מהטנק", משחזר סגן אליאור דור, מ"מ בפלוגה ז', "באחד הלילות, אחרי שהכנסנו את הטנקים להאנגר, קראו לכל הקצינים של הפלוגה ואמרו לנו: 'הופעלתם. אתם נשלחים למבצע 'חורף חם''. באותו לילה לא היה חייל בגדוד שלא בא ועזר לנו להכין את הטנקים למבצע. כולם רצו להשתתף ולקחת חלק כי ברגע שאתה אומר ללוחם שיש לו משימה מבצעית כל האדרנלין חוזר", הוא מוסיף.
במהלך סוף השבוע של הלחימה הצליח צוותו של סגן דור להרוג למעלה מ-20 מחבלים, להינצל ממטען של 150 קילוגרם ולסייע לטנק שנאלץ לפרוס זחל בתוך הרצועה תחת ירי אר-פי-ג'י מסיבי. "כשיצאנו החוצה, הטנק היה נראה שרוף לגמרי", אומר סגן דור, "כל מי שראה את הכלי היה בטוח שאנחנו גמורים. באחת מההפוגות שידרו תמונות בטלוויזיה מהשטח ואבא שלי זיהה את הטנק שלי לפי הסימון שלו. מיד הוא התקשר אליי ואמר לי: 'אליאור, אתה בשידור חי, אל תסתובב ליד הטנק השרוף, אמא צופה'".
סגן דניאל מנור, מ"מ במחלקה ז', חווה גם הוא על בשרו את אימתו של כל טנקיסט. "היינו במעלה גבעה, ואיך שהדי-9 ירד בציר התלול נשמע פיצוץ אדיר", הוא מספר. "לא הבנו מה קרה, כל השמים התמלאו בחול וכשהבטתי למעלה ראיתי גופה עפה 35 מטר באוויר ונוחתת לידי. בטנקים שהיו מאחורי היו בטוחים שהטנק שלי עלה על מטען. מאוחר יותר התברר שהמפעיל של המטען נלחץ כשהוא ראה את הדי-9 מתקרב ופוצץ אותו. הסרן שהפעיל את הדי-9 סיפר לי אחר-כך שהמטען הכיל 200 קילוגרם חומר נפץ, שזה מספיק כדי שתיפרד לשלום מהחיים שלך".
כשסגן מנור וסגן דור מספרים על הלחימה בעזה, מתקבצת במהרה סביבם קבוצת לוחמים. על אף שהיו פעמים רבות בתוך התופת וחזו במו עיניהם במאורעות, הם נשארים מרותקים לדבריהם של המ"מים. "אם צריך להצביע על משהו שמאפיין את התעסוקה המבצעית ואת 'חורף חם', זו ללא ספק היכולת שלהם לחזק שני דברים – את המוטיבציה של כל החיילים לשירות, ואת הביטחון והיכולת האישית של המ"מ, וכתוצאה מכך גם את הסמכות והתדמית שלו בגדוד", חורץ סא"ל בן-דוד.
אתה מאמין שאחרי שהמפקדים היוו דוגמה אישית ממשית בלחימה, תעלה המוטיבציה ליציאה לקצונה?
"אני באמת לא יודע", הוא נאנח, "כי היום הראייה של תפקידי הפיקוד היא אישית, ונשענת על האם אני רוצה להישאר פה שנה-ושמונה או שנתיים, ומה ההורים שלי יגידו על זה. אלו שני שיקולים שקשורים זה בזה, כי ברוב המשפחות יש הרבה מאוד פיתויים ולחצים כדי למנוע מהחייל לצאת לקצונה. כשיש מט"קים עקשנים שלא רוצים לצאת, אני לעתים מדבר עם ההורים שלהם, ואני מגלה שאחת הסיבות שהם לא רוצים זה בגלל שאמא או אבא שלהם מתנגדים בהחלטיות להישארותם בצבא. הם רוצים שהילד ייתן את השלוש שנים שלו, יהיה מט"ק מעולה ויבוא הביתה כמה שיותר מהר.
"אני מעולם לא שיתפתי את ההורים שלי בהתלבטות האם להיות קצין או לא. אבא שלי היה קצין, ונראה היה לי הכי טבעי בעולם שאתה צריך לעשות כמה שאתה יכול מבלי לשאול לרגע אם ההורים חושבים ככה או אחרת. שאלתי את עצמי הרבה שאלות: אם זה נכון לי, אם זה מתאים לי. בטח שלא ידעתי בסוף שירות החובה שלי שאני רוצה להיות מג"ד".
אז מה הפתרון בעינייך?
"עניין תקופת הקבע צריך להיבחן שוב לצד החינוך שלנו כחברה. זו בעיה שאנחנו מטפלים בה כאילו היא בעיה של הצבא, אבל זה בעצם קושי של חברה שלא נותנת מעצמה למען עצמה. ואיפה זה מתחיל? בדבר הכי קטן. אני רואה היום, ואני כבר אבא, את הילדים. הם מעדיפים לשחק כדורגל במחשב עם מישהו שהם לא רואים מאשר לצאת החוצה ולבעוט בכדור.
"זה תסמין של חברה שהפכה לחברת מסנג'ר. ובסוף כשאותם ילדים מגיעים לצבא שהוא לא במסנג'ר, אלא באמת אחד עם השני, כמו צוות טנק שאין יותר צפוף וקרוב ממנו, הם לא יודעים איך לאכול את זה. מגיעים לצה"ל חבר'ה עם יכולות פי שניים ופי שלושה יותר גבוהות משלי, אבל הם גדלו בחברה שלא מעודדת אותם לתרום ולהיות ביחד. אני עדיין מחפש את הילדים שמשחקים בחבורות שייתנו לי קצת תקווה, אבל אני לא רואה אותם. אז אני מבין שהבעיה רחבה יותר ולא קשורה רק לצה"ל או לגדוד 74".
חוטפים את כל האש
קרני שמש ראשונות של בוקר חושפות בין כרי הדשא הרכים של רמת הגולן את המשוריינים הכבדים. תרגילי הצוותים בהם התאמנו בשבוע האחרון נמצאים בשיאם, ובזה אחר זה נקרא כל צוות טנק לנסיעת מבחן, לטיווח מטרה ולהגעה ליעד דרוש. מדי פעם נשמעות צעקות כאב, ומאחד הטנקים מגיח לוחם שנושא בכבדות על כתפו חבר לצוות שנדרש להעמיד פני פצוע. כל תרחיש אפשרי מתורגל, כל יכולת נבחנת וכל מט"ק חדש שנקלט נדרש להסתגל מהר לתפקידו. בלילה השני לתרגיל מפתיע את הלוחמים מאורע שאותו אף אחד, אפילו לא המג"ד, צפה.
"אני הלכתי לישון הלילה בידיעה שאני קם ביקיצה טבעית בלבד", צוחק סמ"ר קליסקי, "אבל פתאום, בארבע לפנות בוקר המ"פ מעיר אותי ואומר לי שהוקפצנו לרמפות, נקודת ההיערכות שלנו במקרה שהצבא הסורי תוקף", הוא מוסיף. "קיים נוהל שמחייב כל גדוד שמגיע לרמה לתרגל היערכות ללחימה בגזרה הצפונית בתוך 120 שעות מהרגע שהוא התמקם בגזרתו", מסביר גורם בפיקוד הצפון המעורה בתרגיל. "לפי הפקודה של פצ"ן, כדי להשלים את המשימה הם מחויבים בתוך שש שעות להגיע לעמדות שלהם. הסבירות שתיפתח מלחמה בחזית הסורית היא נמוכה, אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים כל הזמן. אי אפשר לדעת מה יהיה הדבר הבא שיצית את המערכת".
"המעבר מהלחימה בעזה לתרגול הלחימה במתווה הצפוני לא מעייף אותנו, כי לכולנו ברור שבשביל זה אנחנו פה", אומר סמ"ר קליסקי. "כשהיינו בעזה, אחותי למדה במכללת ספיר והרגשתי שאני מגן עליה", מספר סמל תומר בשן, מט"ק חדש בפלוגה ז'. "אז אתמול זו הייתה אחותי ומחר זאת אחותו או אמא של חבר אחר לצוות. אנחנו חייבים להתאמן כי בסופו של דבר אנחנו הראשונים שנכנסים לקרב והאחרונים שיוצאים ממנו. אנחנו חוטפים הכי הרבה אש ומנגד גם הראשונים לירות. בעמדה הזו אתה חייב להיות הכי טוב ומוכן כל הזמן".
מסביב לארוחת צהריים מאולתרת בשטח, מתעוררת שיחה בין הלוחמים בנוגע לעימות אפשרי בצפון. בתום שלוש קופסאות טונה וארבע מימיות הם מודים שיותר מהסורים, מדאיג אותם סד"כ החיל ותדמיתו בעיני המועמדים לשירות ביטחון. "מאז אותה כתבה באמת זכינו לקצת יותר סיקור ויותר אנשים נחשפו לפעילות של הגדוד, אבל הבעיה היא שעדיין מוטלת צנזורה על המבצעים שלנו", טוען סמ"ר יהושע שני. "ב'חורף חם' הפלוגה שלנו הרגה 43 מחבלים, אני השתתפתי במבצע שהסתיים עם 18 הרוגי חמאס, יצאו מפה מור"קים מטורפים שאם אני הייתי מלש"ב הייתי מתלהב מהם. אבל מה? אף אחד לא רוצה להגיד שטנק נלחם מול אנשים ללא מיגון כי זה לא הומאני. לכולם זה ברור אבל כולם שותקים, אז איך ידעו מה אנחנו בדיוק עושים?".
"אנחנו שלמים ומבסוטים ממה שעשינו ביהודה בשומרון ובעזה, וכשאני אהיה אבא אני יודע שלילדים יהיה לי מה לספר", מחייך סגן דור, "העניין הוא שגם אני בתור מלש"ב לא ידעתי כמה כוח יש לשריון. אם אנשים היו יודעים מה באמת קורה בשטח, טבלאות הביקוש לשירות ביחידות מסוימות שמופיעות בעיתונים היו נראות אחרת לגמרי".
סא"ל בן-דוד מזדהה עם לוחמיו. כמי שהתחיל את שירותו בחיל הים ועבר במהרה לקרקע מוצקה, הספיק המג"ד לצבור תובנה אחת או שתיים לגבי השירות בזרוע הירוקה. "זה נכון שבחי"ר הדברים שמעוררים מוטיבציה הם שונים, ולא סתם בגיוסים יש יותר אנשים שרוצים גולני", הוא מודה, "זה יותר אטרקטיבי לעשות מארב ולצבוע את הפרצוף. מזלם של החי"רניקים שהם מבינים שללא סיוע שלנו, גם את זה הם לא היו יכולים לעשות".
נערך לאחרונה ע"י speedy_7 בתאריך 27-04-2008 בשעה 22:18.
|
ראשי
צ'אט
27-04-2008, 22:14
מצב כלאיים
