 |
02-05-2008, 02:44
|
 |
מנהלת אמצע החיים | אני? אני מסיפור אחר...
|
|
חבר מתאריך: 01.11.03
הודעות: 5,211
|
|
|
מאניה-דיפרסיה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Noa_A שמתחילה ב "לרגל 60 שנה למדינה - מה הכי ישראלי בעיניכם - ההצבעה!"
נורא מאפיין את המדינה שלנו, המאניה-דיפרסיה הזה. כתבתי על זה פעם, בואו נראה אם אני מוצאת את זה... ואללה, כן. זה היה גם באיזה יום עצמאות. נראה אם זה עדיין עובד...
מדינת מאניה דיפרסיה
הפרעה דו-קוטבית (Bipolar Disorder), הידועה גם כמאניה דֶפרסיה, היא מחלת נפש מסוג הפרעות מצב רוח שבה מצב רוחו של החולה נע בין מצב של "מאניה", בו הוא מרגיש התעלות, אומניפוטנטיות ,פעלתנות ויצירתיות וחש כי הוא אינו מוגבל ביכולותיו, לבין מצב של "דֶפרסיה", בו החולה מצוי בדיכאון.
ויקפידיה – "הפרעה דו קוטבית"
היא כבר לא ילדה, 60 זה כבר גיל מכובד, אבל מהמחלה הזו היא לא משתחררת. מדינה של מאניה דיפרסיה, מפלסת את דרכה דרך השנים.
קרנבל פורים במדרחוב בת"א, המוני ילדים שמחים ומאושרים. ואז פיגוע. אבל לאומי. ולמחרת? שוב פורים. חגיגות, שמחים.
מאניה-דיפרסיה-שוב מאניה-שוב דיפרסיה...
מהדורת חדשות בטלויזיה גוררת אותנו מקצה לקצה.
עוני, ילדים רעבים.
הנבחרת נצחה!
פיגוע בתחנה מרכזית תל אביב.
מדליה באולימפיאדה!
אב רצח את אשתו והתאבד.
ובגמר כוכב נולד 82 זוכה... ערב טוב ניצנים!
כל שמחה שלנו היא שמחה עד הסוף, גוררת, סוחפת, מרימה את הלב.
כל עצב שלנו הוא עצב עד הסוף. קורע, ממוטט, מוריד לעפר.
כמובן שהדוגמה הכי מייצגת למאניות-דיפרסיביות שלה הוא היום, היום הזה.
הנה, פה הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובמדינה שלנו, הקטנה, היום הזה נוגע כמעט לכל אחד מאיתנו באופן אישי. הנה, היום הזה פה, היום שבו אנחנו מצווים לזכור, להזכיר, להיזכר. יום בו המדינה באבל. בתי הקברות מלאים מבקרים, טקסי זיכרון בכל מקום, צפירת הזיכרון. הלב מוצף כאב.
ואז, ככה. פתאום, בלי אזהרה, זה נגמר. לא סתם נגמר, נגמר ומתחיל יום העצמאות. וביום העצמאות אנחנו מצווים לשמוח. מה לשמוח? להיות באקסטזה, יש לה יומולדת, היא שלנו, צאו לרחובות, תשפריצו קצף, תדפקו אחד לשני עם פטישים מצפצפים על הראש!
מאניה-דיפרסיה-שוב מאניה-שוב דיפרסיה...
בצד אחד יש לה מדבר. בצד השני יש שלג.
לפעמים, ממרחק, אנחנו מסתכלים עליה ומפטירים "איזה מדינה מטורפת!". ואז בא מישהו, מאיזו מדינה אחרת, ואומר "איזו מדינה מטורפת יש לכם!" ואנחנו נזעקים להגנתה.
מה יש לנו, לכולנו? היא מטורפת, אנחנו יודעים. האבחנה ברורה. היא חצופה, היא צועקת, היא לא עומדת בתור. ובכל זאת...
יונתן גפן אמר פעם משהו, שהולך איתי מאז ומסביר לי למה. למה בכל זאת, למרות כל הטירוף הזה, כשאני רוצה הביתה זה לשם שאני רוצה. אני לא זוכרת בדיוק את המילים שבהן הוא השתמש, אבל אני זוכרת את מה שהוא אמר: 'לחזור לארץ, זה כמו חולה שלא מרגיש טוב והולך דווקא לבית החולים שלו, למרות שהוא לא בית החולים הכי טוב במדינה. אבל הוא הולך אליו, כי שם מכירים את כל הבעיות שלו, שם מבינים את כל הבעיות שלו, שם כולם סובלים מאותן הבעיות'.
גרתי פעם באיזו מדינה. האנשים במדינה הזו היו נחמדים. הם התייחסו אלי יפה, הם אהבו אותי. אבל יום שמעתי אותם מדברים על מישהו אחר, ישראלי אף הוא, שגר במדינה כבר שנים רבות. הוא יודע את השפה, הוא מכיר את המנהגים, הוא משורש היטב במדינה, הוא חבר שלהם. אבל כשהם דיברו עליו, אחרי כל השנים האלו, כשהם הזכירו אותו, הם לא קראו לו בשמו. הם קראו לו "הפלאנג". ה" foreigner ".הזר.
עם הכל, למרות הכל, ואולי גם קצת בגלל הכל, מדינת ישראל, הזקנה המאנית-דיפרסיבית הזו, שיודעת להיות כל כך רעה וכל כך טובה, כל כך מחבקת וכל כך חונקת, המדינה הזו, המטורפת, המדינה הזו היא הבית שלי.
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י Noa_A בתאריך 03-05-2008 בשעה 13:29.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
