בזכותו אני חי

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/905282.html


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת שרגא עילם
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
זהו סיפור חריג על מלחמת יום כיפור: קצין זוטר סירב למלא פקודה להחזיק בגבעה שכבש בסיני, כדי לשמור על חיי חייליו. הקצין, שכבר איבד שלושה מאנשיו, התעלם מפקודתו של אלוף הפיקוד גורודיש, נסוג לאחור והצליח בכל זאת לשמור על הגבעה בשליטה ישראלית בלי נפגעים נוספים. הקצין, יוסי כהן, היום פרופסור למתמטיקה בארצות הברית, חוזר כעבור 34 שנים לישראל ופוגש כמה מניצולי הקרב
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200907/m.0.2009.40.1.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
סגן יוסי כהן בסיני, אוקטובר 1973. ההערצה אלי אחר כך מאוד הפריעה לי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
זה היה צריך להיות היום האחרון של מלחמת יום כיפור. היום לפני 34 שנים קיבלנו הוראה לתקוף שתי גבעות חול גבוהות בסיני, מול איסמעיליה, שכינויין הצה"לי היה "חמוטל" ו"מכשיר". אמרו לנו שנמצאים שם רק מצרים מעטים, אבל לאחר מעשה התברר ששתיהן היו חלק ממתחם אוגדתי מצרי. למזלנו, משום שפלוגת החרמ"ש שלנו נסעה עדיין על זחל"מים, הוטל עלינו לתקוף רק בגל השני, לאחר ש"חמוטל" תיכבש. התוצאה היתה שהשקפנו מאחור כמו בסרט על הגל הראשון, שנתקל בכוח מצרי עדיף ועלה באש מול השמש השוקעת.

במקום להסתער הלאה נשלחנו לחלץ את פצועי הגל הראשון, ואחר כך להחזיק בשטח שנתפס ב"חמוטל". בינתיים ירדה החשכה באופן רשמי, אך המצרים האירו את השטח בנורי תאורה והמשיכו לירות בנו בלי הפרעה. בקשר שמעו חברי איך מפקד הכוח שלנו מקבל פקודה מהמח"ט יואל גונן (גורודיש) להישאר שם. המפקד, קצין מילואים בדרגת סגן, הסביר למח"ט שאם לא נסתלק משם, ניהרג כולנו. במה שהיה בעינינו "סירוב פקודה" של הקצין, קיבלנו אישור לנטוש את הגבעה והצלחנו למצוא מחסה באפיק של ואדי קטן.

כשהפציע השחר והפסקת האש נכנסה לתוקפה, ראינו על הגבעות שמולנו המוני חיילים מצרים. רק אומץ ליבו של הסגן הזה, שהעז לסרב פקודה תחת אש, הציל אותנו. מאחר שהפלוגה שלנו סופחה לחטיבת השריון 274 רק לקראת המתקפה הזאת, והקצין לא היה מוכר לי, הוא נשאר חרות בזיכרוני כל השנים כגיבור אלמוני שאני חב לו את חיי.

לפני שנה, כשהתפרסם סיפורו של סגן אדם קימה, שסירב למלא פקודה התאבדותית בשלהי מלחמת לבנון השנייה, החלטתי לעשות מעשה ולנסות לאתר את הקצין "שלי". שמו לא היה ידוע לי. גם חברים ליחידה, שאיתם יצרתי קשר, לא יכלו לעזור. ד"ר דני אשר, היסטוריון צבאי ותא"ל במילואים, נתן לי שם של מישהו מיחידת הטנקים, וממנו למדתי ששמו של הסגן יוסי כהן.

אחר כך הצלחתי לאתר כמה מחבריו ליחידה של כהן. כולם היו מלאי הערצה אליו, גם בלי קשר לתפקודו באותו לילה. הם ידעו שהוא מתגורר או התגורר בארצות הברית, אבל איש מהם לא ידע היכן ולא הכיר קרובי משפחה שלו בישראל. בלית ברירה פניתי אל התוכנית לחיפוש קרובים של ירון אנוש ברשת ב'. אחותו של יוסי כהן שמעה במקרה את השידור, קשרה את הקצוות, וכעבור כמה שבועות הופגשנו על גלי האתר. לפני חודש, בעת שפרופ' יוסף כהן בא לביקור מולדת בישראל, פגשתי אותו בפעם הראשונה.

ההסתערות התשיעית

ההסתערות שלנו על גבעת
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200907/m.0.2009.40.2.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
יוסי כהן. אפשר למלא משימות ללא הקזת דם מיותרת | צילום: לאה גולדה הולטרמן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
"חמוטל" היתה הניסיון התשיעי של צה"ל לכבוש אותה. לפני ארבע שנים פירסם איתי אשר ב"מעריב" כתבה על ההתקפות ההן, וסיכם אותן כך: "תשע פעמים ניסו גדודי שריון של צה"ל לכבוש את גבעת חמוטל, תשע פעמים הם הסתערו על הדיונה הגבוהה החוצה את הכביש המוביל לתעלה, תשע פעמים הם נסוגו ממנה מוכים, פצועים והרוגים, משאירים מאחור את הגופות החרוכות של עשרות ממפקדיהם וחבריהם".

קשה להאמין, אבל אחרי שמונה התקפות כושלות, כאשר נשלחנו אנחנו להסתערות נוספת על "חמוטל", איש לא טרח לספר לנו מה קרה לקודמינו, ואיש לא אמר לנו איזה כוח מצרי באמת מצפה לנו שם. לדעת יוסי כהן, הקצינים ששלחו אותנו למתקפה האחרונה על חמוטל אחראים לכל האבידות של יחידתו - שלושה הרוגים, 18 פצועים ועוד מספר בלתי ידוע של נפגעי נפש. "בדיעבד אפשר לומר שהם רצחו את אלו שנהרגו שם", הוא אומר.

"גם אני לא ידעתי", אומר היום תא"ל במילואים יואל גונן, אז מפקד החטיבה, שטוען כי אילו ידע אז את מה שהוא יודע היום, היה מפר פקודה בעצמו. "קיבלתי דיווח שהמצרים נסוגים. אם הייתי יודע על ההתקפות הקודמות, לא הייתי מבצע. לעומת זאת, אחי שמואל (אלוף פיקוד הדרום) ידע על ההתקפות הקודמות. באמצע ההתקפה התקשר אלי גדעון אלטשולר, ראש המטה של אריק שרון, ואמר לי, תהיה זהיר כי היו (שם) הרבה התקפות. אבל כבר היינו בפנים".

זה לא לגמרי מדויק, כי גונן ידע לפחות על תוצאות ההתקפה הקודמת, השמינית. ביום שישי, 19 באוקטובר, קיבלה החטיבה שלו את האחריות על "חמוטל" ו"מכשיר". גדוד שסופח אליה, בפיקודו של רב-סרן אריה ארצי, שהשתתף בהתקפה קודמת על הגבעה, במסגרת חטיבה אחרת, קיבל הוראה לתקוף שוב, בין השאר את "חמוטל" (גונן טוען שקיבל את הפיקוד למעשה רק כשההתקפה כבר היתה בעיצומה). גם הפעם נתקל הכוח התוקף בירי של טילים מצריים ומפקד הגזרה, ששון יצחקי, נתן הוראה להפסיק את ההתקפה. שלושה טנקים פגועים ומפקד פלוגה נותרו על "חמוטל" וכל המאמצים לחלצם נכשלו. כך הסתיימה ההתקפה השמינית על הגבעה.

למחרת בבוקר, 20 באוקטובר, הורה מפקד הגזרה יצחקי למח"ט 274 לתקוף שוב את "חמוטל". "אני ידעתי שארצי נכשל בהתקפה ב-19", מאשר גונן, "אבל הוא היה רק מג"ד - ואני מח"ט". לקראת ההתקפה הזאת הוקם כוח שנקרא "עצלות" - מחצית ממה שנשאר מחטיבה 274 ובכלל זה שתי פלוגות טנקי שלל סובייטיים מדגם טי-55 (טיראנים), ושתי פלוגות חרמ"ש, אחת רכובה על "זלדות" והפלוגה שלי, שנסעה בזחל"מים.

פלוגת הזלדות הורכבה מחיילים שרק השתחררו מהשירות הסדיר, ואילו אנחנו היינו ברובנו נח"לאים לשעבר, "קשישים" בני 26 שנלחמו כבר במלחמת ששת הימים. להוציא מחלקה אחת, העברנו את רוב המלחמה במה שנקרא בצבא "תרגילי בטן-גב" בגזרה הצפונית של סיני, ליד הבסיס בבלוזה, ובדרך כלל עברו הפגזים מעל ראשינו בדרכם אל מטרות חשובות יותר. באופן טיפוסי למלחמה ההיא, היה ברשותי מקלעון שלמרות כל מאמציהם של הנשקים סירב לירות יותר מכדור אחד בלי מעצור.

הפיקוד על "כוח עצלות" הוטל על הסמג"ד יוסי כהן, סגן במילואים בן 27, שהכיר את האזור מתקופת שירותו הסדיר. המח"ט, שהתוודע אליו רק בתחילת המלחמה, התרשם מייד מיכולתו הצבאית של המרדן ארוך השיער. ב-21 באוקטובר ישב כהן על כיסא הבמאי שלו על צריח הטנק בזמן שאריק איינשטיין הופיע לפני החיילים, וקרא ספר של ג'ק לונדון. שיירת הזחל"מים שלנו הגיעה למקום ומפקד הפלוגה, בדרגת רב-סרן, ביקש להתייצב לפני "המפקד" ולא רצה להאמין שההיפי בלי הדרגות על כתפיו ונעלי הפלדיום האסורות בשריון, הוא אכן מפקד הכוח. כשנודע לו שהאיש בסך הכל סגן, זה לא ממש הגביר את שמחתו.

כאמצעי זהירות ביקש כהן לפתוח בהתקפה רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אף על פי שנשלחנו להתמודד עם כוח מצרי קטן לכאורה, הובטחו לנו סיוע אווירי וריכוך ארטילרי, אך גם המח"ט גונן וגם הסמג"ד כהן זוכרים רק שני מטוסי פנטום שהטילו שתי פצצות מגובה 30 אלף רגל. גם הריכוך הארטילרי שהובטח נשאר בזיכרוני כסמלי בלבד.

מעמדת התצפית שאליה עלינו, אל מול המראה המרהיב של השמש השוקעת, זכורות לי "זלדות" בוערות במעלה "חמוטל". מתברר שקצתן עלו על מוקשים ואחרות נפגעו מטילים. אנחנו, שבינתיים התגלינו, ספגנו הפגזה מדויקת: בכל נקודה שממנה זזנו, נחתו פגזים כעבור שניות ספורות. כהן, שהיה כבר על "חמוטל" עם הטנקים שלו, הזעיק אותנו לחלץ את הפצועים מהזלדות הפגועות. אש מצרית שטוחת מסלול מכיוון "מכשיר" שטפה את חמוטל, ורק בנס לא נפגענו. באופן מוזר, עד כמה שאני מאמץ את מוחי איני מצליח להיזכר בשום פרט נוסף מפעולת החילוץ המסוכנת.

בקשר שמעו חברי איך המח"ט, שקיבל מכהן דיווח על המצב, מורה לו להישאר הגבעה. כהן הסביר שאם נעשה זאת אין סיכוי שנשרוד, שכן היינו תקועים שם בלי מחסה ממשי, חשופים כברווזים במטווח. הוא הציע שהחרמ"ש יתפנה לאחור, ואילו הטנקים יסוגו אל מדרון אחורי ויסתתרו שם.

מוות כמעט ודאי


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200907/m.0.2009.40.3.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
יואל גונן (גורודיש). אנחנו מחפשים את ההצלחה, את הכיבוש | צילום: לאה גולדה הולטרמן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
"ידעתי מה קורה", אומר עכשיו יוסי כהן, ומגלה שהפר לא רק את פקודת המח"ט, אלא גם את הוראתו של אלוף הפיקוד. "לפי עוצמת האש מ'מכשיר' הבנתי שיש שם כוח אימים ולא רציתי להגיד את זה ברשת המרכזית. ידעתי שכל מי שהיה שם בסביבה מקשיב, שכן זה היה הקרב היחידי באותו לילה; עד היום אני פוגש אנשים ששמעו אותי אז. לכן ביקשתי מיואל גורודיש לעבור לרשת השנייה ואז אמרתי לו: תשמע, יש פה הרבה נפגעים והמצב גרוע ואם נישאר המצרים יעשו עלינו מטווח ואין סיכוי שנצא מפה בחיים. אנחנו מוכרחים לרדת מהגבעה. אז הוא אמר: 'לא, תישאר!'

"ניסיתי להסביר לו שוב את המצב והוא אמר: 'לא, תישאר!' ואז עלה בקשר גורודיש האח ואמר לי, מדבר פה אלוף הפיקוד, והורה לי גם הוא להישאר. אני ניסיתי שוב להסביר מה קורה, אך הוא בשלו: 'אתה לא הראשון ולא האחרון שעושה דברים כאלה'. על זה עניתי: 'אם אתה חושב שאני מפחד, אז אתה טועה. אני מוכן להישאר פה לבדי, אבל לא להשאיר אף אחד אחר. אם תפקוד עלי, אמלא פקודה זו'. אבל הוא נשאר בשלו. הבנתי שהוא לא מבין את המצב, הפסקתי את התקשורת ואמרתי לאנשי הצוות שאם ישאלו משהו אחרי המלחמה, שיגידו שמכשיר הקשר התקלקל".

מיכאל קלעי, שהיה קצין המבצעים של הגדוד ועקב בקשר אחרי ההתקפה, זוכר כרבים אחרים לא רק את קולו השלו וקר הרוח של כהן, אלא גם את האלוף גורודיש הזועם ששאל: "מי זה מפקד הכוח שם?" כשהוסבר לו שבסך הכל מדובר בסגן, הוא שאל: "אי אפשר לשלוח לשם מישהו עם יותר ברזלים על הכתף?" ואכן, כעבור זמן קצר נשלח הסמח"ט אל הגבעה.

האם אלו היו הברזלים הנוספים שאחיך דרש?

גונן: "לא. הדרגות הן רק סימן. במקרים האלו לא בודקים מה יש על הכתפיים, אלא מה יש בין הרגליים".

גונן חשש כנראה שמא חבוי בשאלה רמז לביקורת על כך שלא יצא בעצמו אל "חמוטל". "זו היתה מתקפה קטנה בשוליים של החטיבה", הסביר. "אני לא הייתי צריך להיות שם. יש לי הוכחות שהייתי בדרך כלל עם הכוחות שלחמו. אינני יודע מה בדיוק הסמח"ט עשה שם".

כהן: "אני לא יודע למה שלחת אותו".

גונן: "מה, אני הייתי צריך לבוא?"

כהן: "לא. המ"פ של החרמ"ש בא אלי והיחס שלו היה שונה לגמרי. הוא אמר, 'יוסי, אתה גיבור. תשמע' - הוא הוסיף - 'הסמח"ט יושב שם בתוך הזחל"ם ולא עושה כלום, מה אנחנו צריכים לעשות?' הוריתי לו לאסוף את כל החיילים: תעשו שרשרת ותסרקו את השטח מזרחה ותביאו את כל ההרוגים והפצועים, ואחר כך אתם תתפנו".

כשנכנסה סופית הפסקת האש לתוקפה, ב-24 באוקטובר, נשארה הגבעה בידי ישראל. לדעת כהן, הדבר מוכיח שסירוב הפקודה שלו לא רק הציל את חייהם של חיילים רבים, אלא אף הביא בכל זאת להשלמת המשימה - תפיסת חמוטל - שהיתה בלתי אפשרית בדרך שנוסחה על ידי הפיקוד הגבוה.

כהן אומר, שערב היציאה להתקפה על חמוטל לא ידע שהפסקת אש ממשמשת ובאה. האם היה מסרב מכתחילה לפקודה לתקוף את חמוטל, לו ידע ששמונה התקפות קודמות נכשלו במחיר אבידות קשות? "כן", משיב כהן. הוא לא עשה זאת אז, "כי לא עלה בדעתי שמפקדי ישלחו אותנו למוות כמעט ודאי. סירוב הפקודה בא לאחר שהיה ברור לי שאפשר למלא את המשימה מבלי הקרבה נוספת של חיי ואברי אדם! בדיעבד, התברר ששיקולי היו נכונים".

באילו תנאים לדעתך חייב המפקד בשטח לסרב פקודה?

"השאלה לא היתה עולה אילו המערכת היתה עובדת כראוי. פה צריך לפרט מהי לדעתי מערכת תקינה. ראשית, השאלה מעולם לא הועלתה בקורסים שבהם השתתפתי. בצבא תקין יש צורך לשוחח על בעיות כאלה בגלוי ובכנות. שנית, לו המפקדים בעורף היו סומכים על המפקדים הזוטרים בשטח, כמו שהמפקדים בשטח סמכו על המפקדים הבכירים בעורף, לא היינו משוחחים היום על חמוטל. שלישית, כשאפשרי, חייבים המפקדים, בכל הדרגים, להסביר לפקודיהם את המוטיווציה להחלטות הרות גורל ולהשאיר, במידה זו או אחרת, את ההחלטה אם אפשר להגשים את המטרה למפקדים בשטח. כאשר הליכים כאלה ודומים להם אינם תקינים, מחויבותו של המפקד בשטח היא בראש ובראשונה לשלום אנשיו. עם כל זאת, כל מקרה חייב להישפט לגופו".

דיבורים על הפיכה


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200907/m.0.2009.40.4.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
שרגא עילם (בעיגול) עם חבריו לפלוגה, חורף 1973. היינו חשופים כברווזים במטווח
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
ממרחק השנים, הזיכרונות נוטים לתעתע בנו. חיילים וקצינים רבים, ובכלל זה יוסי כהן עצמו, משוכנעים שסירב לבצע פקודה של המח"ט. אבל המח"ט יואל גונן טוען עכשיו, שכלל לא התעקש על הוראתו המקורית, אלא להיפך - השתכנע אז מהסברו של כהן, וקיבל את הצעתו לרדת מ"חמוטל". משום כך, בעיניו לא היה שום סירוב פקודה, אלא חילוקי דיעות זמניים שנפתרו בהסכמת שני הצדדים. בראיון ל"מעריב" ב-2003 אף הציג את הירידה מ"חמוטל" כהחלטה שלו: "קיבלתי פקודה לכבוש את הגבעה. עשיתי מאמץ קטן, אבל כשהוא הסתבך החלטתי לרדת ממנה כדי לא ללכת עם הראש בקיר".

גם על מה שקרה אחר כך יש יותר מגרסה אחת. לדברי כהן, התפנה בלילה כל החרמ"ש מ"חמוטל", ורק הוא נשאר עם הטנקים שלו במדרון אחורי של הגבעה. חברי ואני זוכרים, לעומת זאת, שלא ממש התפנינו - אלא הסתתרנו במשך הלילה בוואדי קטן בסביבה. כשעלה השחר ראינו שהגבעות מולנו מלאות חיילים מצרים, שעמדו והתבוננו בנו.

תמונה מדהימה זו היא בין המעטות שנשארו חקוקות בזיכרוני. מכיוון שהפסקת האש נכנסה בינתיים לתוקפה, לא נורתה עלינו אש וגם אנחנו לא ירינו, אלא מיד הסתלקנו משם. גם בנקודה זו מתנגשים הזיכרונות האישיים החזקים שלי ושל כמה מחברי עם הגרסה הרשמית, ולפיה נכנסה הפסקת האש לתוקפה רק בשעות הערב.

בעיני גונן, הפער בהתייחסותנו אל הקרב נובע מן ההבדלים שבין נקודת ראותו של החייל לבין זו של מפקד החטיבה: "עבורך זה משהו גדול, שכן זה המקום היחידי שבו נכנסת לקרב, או קרוב לקרב, אבל לנו זו היתה נקודה בתוך המערכה. אתה היית שם וזה נראה לך עולם ומלואו. כל זה היה כולו פיפס. חמוטל הוא לא קרב הרואי, הוא לא קרב משמעותי. מה שיוסי עשה, והצליח להחזיק את חמוטל - היום אין לזה חשיבות אם הגבול עובר במקום זה או אחר, כי ויתרנו על הכל - אבל אז זה היה חשוב".

למה?

"כי אנחנו מחפשים את ההישגים, את הכיבוש. אנחנו מחפשים את ההצלחה. זה טוב לאגו שלי וזה טוב לאגו שלו שלקחנו חלק מהגבעה".

בעיני כהן, לקרב האחרון על חמוטל יש משמעות גדולה בהרבה: "קודם כל, האנשים שנלחמו והקריבו. כל אחד, פצועים, הרוגים ואלה שיצאו (גופנית) בשלום, הוא יישות מופלאה. בנוסף, הקרב האחרון משקף עובדה פשוטה: אפשר למלא משימות מבלי הקזת דם מיותרת. יותר מכל כואב לי מותו של חבר יקר, גד בונה, שעד יומי האחרון אאמין שלא עשיתי כל שביכולתי לשמור על חייו; צר לי עליו, נעמה אהבתו לי מאהבת נשים".

גונן מספר שהוא מעריץ ואוהב את כהן עד היום, ובזמנו אף ניסה לקדם אותו בשתי דרגות ולמנות אותו למג"ד. "אחי היה כבר בגובה הרצפה. הוא היה שבור. אם הוא היה נשאר, אז יוסי היה מקבל את הדרגות. אחי ידע בדיוק כמה פעמים תקפו את חמוטל ואיפה נשארו הכוחות בחמוטל ואיפה יוסי נשאר. יכולנו להיות מבסוטים שחלק מחמוטל נשאר בידינו".

כשכהן מספר איך אחרי המלחמה השתתף בהקמת תנועת מחאה שביקשה לשנות את המערכת, מעיר גונן שאת זה אפשר לעשות "רק בתותחים", ומספר על ניסיונו שלו: "אחרי המלחמה באתי לדדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) הביתה ואמרתי לו, אל תיתן לאחי ליפול, אם הוא יפול אתה תיפול... דבר שני, אל תיתן לגולדה להדיח אותך, זה כבר התחיל, בוא נדיח אותה. והוא אמר לי: יואלצ'יק, אתה רוצה הפיכה צבאית? אמרתי לו, 'כן'. היתה אז הזדמנות לעשות מהפכה".

בראיון שנתן לאדם ברוך ב-1987 (והתפרסם ב"ידיעות אחרונות") דיבר גם האלוף במילואים שמואל גונן על האפשרות הזאת: "יכולתי להתארגן בכוח נגד הדחתי מפיקוד דרום. תאמין לי שיכולתי. אנשים היו מצטרפים אלי. אבל אנחנו לא עושים דברים כאלה. זה סופה של מדינת ישראל... צבא צריך לקבל מרות מהאזרח". השב"כ, שכנראה היה ער להלך הרוחות של האחים גונן, ערך חיפוש בביתו של שמואל גונן ומצא שם יותר ממאה כלי נשק, אבל רק ארבעה מהם בלי רשיון.

זיכרונות מוואדי סאליב


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
עוד בנושא
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מעשה קונדס
עמרם מצנע ויוסי כהן כלאו שוטר צבאי
שעצר אותם על נהיגה במהירות מופרזתמעטים מאוד הקצינים שהיו מפירים פקודה ואומרים "לא" לאלוף הפיקוד. ליוסי כהן לא נראה שהוא עשה משהו מיוחד, ולכן לא הסכים בעבר להתראיין. "הרי אי אפשר היה לעשות משהו אחר, פשוט לא היתה ברירה", הוא אומר לי. "אתה לא הראשון שטוען שהצלתי את חייו. ההערצה אלי אחר כך מאוד מאוד הפריעה לי. בגדוד הייתי אומר מלה ומייד היו רצים למלא. זה ממש לא היה לי נוח".

עם זאת, הוא מגלה שמילדותו היו לו בעיות עם סמכות. הוא נולד למשפחה מזרחית ותיקה בארץ, שחיתה בעוני רב בגבול שכונת ואדי סאליב בחיפה. אביו, חייט מוכשר אך אלכוהוליסט, לא חסך את שבטו מבנו ואף נהג לכבול אותו כעונש. זה לא הפריע לילד להתגלות בבית הספר כתלמיד מוכשר מאוד, אם כי לא צייתן. מורתו ניסתה גם היא לדכא את הנער המרדן, ללא הצלחה.

הנער, שידע ערבית מהבית, ראה באהדה את התקוממות העולים ממרוקו בוואדי סאליב ב-1959. הדיכוי הברוטלי של המרי, והאפליה שהוא עצמו חווה, השאירו בנפשו צלקות עמוקות. בבית הספר, הוא מספר, ניסה להסתיר את מוצאו הדל, ופעם אף עקבו אחריו בני כיתתו, כדי לגלות היכן הוא מתגורר. כשהיה בגיל 15, ניסו קרוביה של חברתו האשכנזייה להשפיע עליו לנתק את הקשרים. כעבור זמן, עם חברה אחרת, נתקל גם בהתנגדות משפחתה ליחסיהם.

מכיוון שהיה חניך באגודה הימית "זבולון" התגייס לחיל הים (ב-1964), היה בקורס חובלים ובמלחמת ששת הימים השתתף במבצע לפיצוץ בתי הזיקוק בסוריה. לדבריו, מייד אחרי המלחמה כבר הגיע למסקנה שהכיבוש ישחית ולכן על ישראל לצאת מייד מכל השטחים שכבשה. למרות זאת, מאחר שהיה חתום בצבא הקבע עד 1969, עשה הסבה לשריון, שנחשב בעיניו חיל רציני יותר מחיל הים. את קורס הקצינים סיים בהצטיינות, למרות שגם אז התבלט במרדנותו כשסירב למלא פקודות שלא נראו לו הגיוניות.

בשריון, עם המשמעת הקשוחה שהיתה נהוגה בו, קיבלו את הקצין הבלתי שגרתי ואפשרו לו חופש לא רגיל, שכן חיפה על "חסרונותיו" בכישרונו ובתושייתו. למפקד מטיל אימה במיוחד, ששאל אותו מדוע אינו מסתפר, ענה כהן ש"זה לא עסקך" (אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור, כשהתעורר חשש מהתקפת גזים מצרית וניתנה הוראה חד-משמעית לגלח זקנים, לא העז אף מפקד לדרוש זאת מכהן). חברים מספרים שמצד אחד היו נגדו טענות שהוא מנהל את יחידתו כמו כנופייה, ומצד שני בחרו בו לביצוע משימות מסובכות ומסוכנות.

כבר אז ייחס חשיבות עליונה לביטחון חייליו. בתרגיל שנערך זמן מה לפני מלחמת יום כיפור, היקשו תנאי מזג האוויר על נהגי הטנקים לראות את הדרך. כהן, כשאר המפקדים, קיבל הוראה להגיד לנהגים לפתוח מדפים ולנהוג כשראשיהם בחוץ. כהן חשש שהדבר יסכן את הנהגים, וביחידתו המשיכו כולם לנהוג במדפים סגורים. הוא מספר שביחידה אחרת שהשתתפה בתרגיל, נהרג נהג מפגיעה של תותח הטנק.

בקורס מפקדי פלוגות פגש כהן קצין נוסף שעשה הסבה לשריון. הוא מספר שאהוד ברק התרשם ממנו עד כדי כך, שביקש להעביר אותו לסיירת מטכ"ל, שם אפשר יהיה לעשות שימוש בערבית הפלסטינית שידע מהבית. אבל בתום הקורס נשאר כהן בשריון. אף שהיה מפקד תובעני, וקפדני במיוחד בענייני בטיחות, זכה להערצה כמעט עיוורת של פקודיו, בין השאר משום שנהג להגן עליהם מפני הפיקוד הבכיר. הרב-סמל הפלוגתי, דוד חיימי, מספר איך פעם נתפס במשאית שלל שנהגה נסע במהירות מופרזת, והמח"ט גונן רצה להענישם. כהן התייצב להגנתם וטען שהמשאית אינה מסוגלת לנסוע יותר מ-50 קמ"ש, ולהוכחה נהג בה בעצמו בירידה, כשרגל אחת שלו על דוושת הגז - והשנייה על הבלם.

לאחר שחרורו מצבא הקבע החל כהן ללמוד פסיכולוגיה וסטטיסטיקה באוניברסיטה. בין השאר למד אצל פרופ' ישעיהו לייבוביץ, ושמח לגלות שבעניינים פוליטיים יש ביניהם הסכמה. כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא היה בטיול בסיני, וכשהתגייס למילואים בלט בנוף הצבאי כדמות יוצאת דופן: ארוך שיער, צמחוני שאינו נועל נעלי עור ומתעניין באקולוגיה ובמיסטיקה מבית מדרשו של גורדייף.

אל הצמחונות, הוא מספר, הגיע כמעט באופן טבעי, שכן בבית הוריו מיעטו ממילא לאכול בשר ולאחר שצפה בטקס הכפרות ביום כיפור, כשהתרנגול השחוט המשיך ללכת על רגליו עוד כמה סיבובים, כבר לא היתה דרך חזרה. את עולם האקולוגיה פתח לפניו משה אלמליח, פציפיסט ומורה בכפר גלים, שהשפיע עליו רבות.

כהן מספר שלאחר מלחמת יום כיפור מנע מחייליו להרוג שבויים מצריים ואף איים לירות במי שיעז להפר את פקודתו. בפעולה זו הוא גאה היום יותר מאשר בחלקו בפרשת חמוטל. "עבורי מלחמת יום כיפור היתה כשלון, ואז החלטתי שיש צורך לשנות את המערכת", הוא אומר. "אחרי השחרור נסענו לכנסת וערכנו הפגנה קטנה. החלטנו להקים תנועה שתנסה לשנות וקראנו לה 'ישראל שלנו'. אחר כך החלו לחדור אליה אלמנטים קיצוניים מהימין ולהשתלט עליה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ב-1975 עזבתי את הארץ".

הוא נסע לארצות הברית יחד עם אשתו האמריקאית, למד מדעי הסביבה ועשה דוקטורט בתחום זה בברקלי. היום הוא פרופסור למתמטיקה בתחום האקולוגיה באוניברסיטת מינסוטה. בגיל 61, נראה שמרדנותו שככה, אך שותפו למחקר בארצות הברית, פרופ' ג'ון פסטור, טוען שרושם זה מטעה ושכהן עומד לפני פריצה מהפכנית בתיאוריית האבולוציה, באמצעות מודלים מתמטיים שפיתח.

הקשר שלו עם ישראל לא נותק. אחד משלושת ילדיו לומד עכשיו באוניברסיטת תל אביב. הוא עצמו ממשיך להיות מודאג ממה שקורה בישראל, בעיקר מאפליית המזרחים והריקבון הפושט בצמרת, אך נראה לו שהסירחון מפריע פחות לאלה שיושבים בתוכו ורגילים לו, מאשר לאלה הבאים מבחוץ.

אחת הגבעות רוויות הדם במלחמת יום הכיפורים, היתה "חמוטל". חמוטל הינה גבעה - או דיונה- ארוכה וצרה, המצויה על צומת ציר טסה- איסמעיליה(טליסמן) עם ציר החת"ם (פוטון) הנמשכת מצפון-מזרח לכיוון דרום-מערב. חשיבותה היא בכךשממנה ומזרחה משתפל קו הגבעות לעבר התעלה, כך שהיא מהווה מעין ביצור טבעי, כחלק מקוהתעוזים. מצפון לה מצויה נוזל ומדרום לה מכשיר. חמוטל היתה הנקודה המזרחית ביותראליה הגיע הצבא המצרי, אשר נאחז בה בעצמה, תוך קבלת חיפוי מנוזל ומכשיר. יש לציין, כי בגזרה זאת השתלטו המצרים על קטעים שהיו ממזרח לציר החת"ם. כוחות צה"ל ניסו להשתלט על גבעה זאת 9 פעמים, אך ללא הצלחה.

בקרב האחרון, ערב כניסת הפסקת האש לתוקף נותרה הגבעה חצויה בין הכוחות.

הקרב הראשון על חמוטל נערך כבר ביום 7/10, עת נתפסה הגבעה ע"י גדוד דן ספיר ז"ל מחטיבה 500- אוגדה 162. הגדוד החזיק בגבעה משך מספר שעות כשהוא נתון תחת אש מצרית כבדה, אשר הביאה להשמדת 5 טנקים. לאחר 4 שעות נסוג הגדוד לגבעת ציונה ממזרח. ביום 8/10/73, הותקפה הגבעה פעם נוספת ע"י חטיבה 500, אשר תקפה בגזרה במסגרת המתקפה הכושלת של אותו יום. החטיבה ספגה אבידותקשות ונסוגה. כוח מחטיבה 421, אשר מוקם על גבעת "ציונה", ממזרח לחמוטל, לא הורשהלהתערב בקרב.

עם ערוב היום, הגיע תורה של חטיבה 421 לנסות ולכבוש את חמוטל. הקרב הראשון החל בערב 8/10. הכח אשר התנגש בפאתי המתחם המצרי , ספג אבידות מאש טיליסאגר, והחליט לדחות את ההתקפה למחרת בבוקר.המתקפה השלישית החלה בבוקר 9/10. גדודבפיקודו של שמעון בן שושן כבש עם בוקר את חמוטל והתמקם עליה. הגדוד נאלץ לסגת עקבלחץ כבד של אש נ"ט וארטילריה. גדוד נוסף, בפיקוד גיורא לב, שהתקדם קדימה, נאלץ גם לחזור על עקביו. הגדוד הגיע לפסגת חמוטל, אך נאלץ גם הוא, זו הפעם השניה באותו יום, לסגת לאחר שספגאבידות מאש נ"ט, ארטילריה, וחי"ר, שהיה פרוש ומחופר על הגבעה.

ביום 10/10, הוחלט שחטיבה 421 תנסה שוב לכבוש את חמוטל. הפעם ניתן לה אף סיוע ארטילרי מסיבי של שלושת גדודי ה-155 מ"מ של האגד הארטילרי. גםהפעם נכבש היעד (גדוד בפיקוד עמי מורג), וגם הפעם, אילצה אש כבדה, שגרמה אבידות קשות, להסיג את הכוח. מאזה10 לחודש ועד ה-13 לחודש נמשכו התכתשויות מקומיות בין הכוחות, כאשר המצרים מנסיםלשפר את מיקומם, אך כל פעם שניסו, נהדפו באבידות קשות, תוך שהכח מסתייע באש ארטילריה , שהונחתה גם על נוזל מכשיר וחלוץ.

הקרב הגדול האחרון נערך בגזרה ביום, 14/10, עת ניסו המצריםלפרוץ, בכוחות שריון מזרחה, ולשם כך העבירו לגזרה אף את דיוויזית שריון 21.חטיבה 14 שלה תקפה מכיוו מכשיר וחמוטל על ציר פוטון לכיוון ציונה, ונתקלו בכוחות חטיבה 421. המצריםנהדפו באבידות קשות, שהוערכו, בגזרה זו, בכ-50 טנקים, וכן נגמשים וכלי רכב אחרים.

לאחר אותו יום הועברה הגזרה לפיקוד כח ששון, כאשר בגזרההחזיקה חטיבת הטיראנים (חטיבה 274).

חטיבה זאת, שספגה יחסית אבידות כבדות בקרב ה-14/10, ניסתהגם היא לשפר עמדות בגזרה, ותקפה, התקפה ראשונה היתה ביום 18/10, באמצעןת גדוד מחטיבה 500 שנותר בגזרה והחזיק בציונה -גדוד ארצי (המג"ד ארצי ז"ל נהרג מאוחר יותר ממערב לתעלה)-שהיה הגדוד הראשון שעלה בשעתו על חמוטל. מפקד הגזרה, ששון יצחקי לא אמר נואש והורה, יום לפני כניסת הפסקת האש לתוקף,לתוקף את חמוטל, תוךכוונה להמשיך ולכבוש את מכשיר. הכח, שכלל 2 פלוגות טנקים ושתי פלוגות חרמ"ש, הצליחלהשתלט על הגבעה, אשר, ככל הנראה לא הייתה תפוסה ע"י מצרים (להערכתי, הם נאלצו לדללאת כוחם, עקב האבידות שספגו בגזרת החווה הסינית וציר טרטור). הכח ספג אש כבדהמ"מכשיר" ונאלץ לסגת חלקית, תוך שהוא ממשיך לאחוז בחלקו המזרחי של היעד. כך נמצאו הכוחות עת נכנסה הפסקת האש לתוקף

על הקרב האחרון ניתן לקרוא במוסף הארץ:

.

ולמען הגילוי הנאות: הקישור הארטילרי ניתן לחטיבה 421 ע"י גדוד "קצה". אשר הח"מ שירת בו. הגדוד אף ירה לא מעט אש סיוע על חמוטל ומכשיר. איש הגדוד, הקת"ק סרן חיים אפרת ז"ל, נפל בקרב יום 10/10 על חמוטל..

מעיון בחומר שברשותי, הסתבר כי גם גדוד 198 (עמיר יפה - חטיבה 460, אוגדה 162) תקף אף הוא את חמוטל בשעות אחר הצהריים של 9/10 והשתלט עליה, תוך חילוץ אנשי צוות נגמ"ש שנותרו על הגבעה משעות הבוקר. עם רדת החשיכה ירד הגדוד מחמוטל והתארגן לחניון לילה באיזור טסה.

כמה פעמיים נכבשה חמוטל? לאלוהי המלחמות פתרונים!

1. בהודעה השניה שלך - הכותרת כמובן חמוטל ולא חמדיה.
2. חמוטל לא הייתה הנקודה המזרחית ביותר אליה הגיע המצרים ביוה"כ אלא המזרחית ביותר בגזרה המרכזית של סיני - בגזרה הדרומית הם עברו אותה בהרבה, בין היתר מקום שקו ההתחלה שלהם היה מזרחי יותר מלכתחילה.
3. בכתבה וגם בתגובה שלך כתוב שנורתה אש שטוחת מסלול אל חמוטל מכיוון מכשיר... האם מכשיר, הנמצאת דרומית מזרחית לחמוטל, צפונית מזרחית לטלוויזיה, כבר לא הייתה בידינו? אם לא, הרי שהכוחות המצריים שעליה היו מצויים כמעט במצור, בין כוחות צה"ל המבוססים באזור טלוויזיה ובין כוחות צה"ל שמזרחית ודרומית לחמוטל, עם נתיב אספקה צר ביותר נשלט בתצפית ובאש. מוזר.
4. בכל הכתבה ההמעניינת והארוכה הזו לא מצויין באיזה גדוד של חטיבה 274 היה יוסי כהן סמג"ד... כמו כן חלקו של המג"ד בכל הסיפור מוצנע (יתכן שנפצע?)...
5. במידה ואכן עבר (כמילואמיניק) קורס מ"פ שיריון עם אהוד ברק במהלך שנת 1972, הרי שבפרוץ המלחמה הייתה לו בערך שנת ניסיון בודדת כמ"פ, אולי שתיים במקרה הטוב (במידה וכבר כיהן ככזה גם לפני הקורס הפורמלי) - כיצד אם כן התמנה לסמג"ד או למפקד כוח גדודי? אפילו בזמן מלחמה, אפילו אם נהרגו/נפצעו המג"ד ו/או הסמג"ד המקוריים? הרי בכתבה מצויין שאחד המ"פ בגדוד היה רס"ן, מה שהופך אותו בהכרח לבעל ניסיון רב יותר.
6. אפרופו מלחמת לבנון השניה, מדהים שגם אחרי שסמח"ט 274 חבר אליו עדיין הכוח לא ביצע את המשימה המוטלת עליו והפקודה מוסמסה. לשם מה נשלח לשם אם לא כדי לוודא את ביצוע הפקודה?
7. נושא מורכב וכאוב שבולט בלא מעט מאמרים וכתבות כאלו על מלחמת יוה"כ - הנטל לא שיוויוני בלחימה בין יחידות שונות - בעוד שיחידות מסויימות בסדיר ומילואים נלחמו מהיום הראשון ועד האחרון (ולמעשה הרבה אחרי זה) וספגו אבדות קשות, יחידות אחרות דוגמת פלוגת החרמ"ש המוזכרת פה, בילו חלק ניכר מהמלחמה באבטחת מתקנים וחניונים עורפיים (בלוזה במקרה זה) ובקושי ירו כדור - ולמרות זאת - רבים התיאורים כיצד יחידות כאלו "ניצלו בדרך נס" מהתקפת "התאבדות". תארו לעצמם שלמ"פים ולסמג"דים של חטיבה 14 הייתה את אותה הפריווילגיה לסרב פקודה ב 15 לאוקטובר בטוענה שמדובר ב "משימת התאבדות".
8. ומצד שני ראו התקפות גדוד 890 על טרטור, חטיבה 600 על מיסורי וחטיבה 500 על סואץ, שם חבל שלא סירובו פקודה. בכלל הקו בין "סירוב פקודה" פורמלי, מסמוס פקודה ("גרירת רגליים", כיבוי מכשירי קשר, התעלמות) והתעקשות על שינוי הפקודה למתאר הגיוני יותר דק ביותר.
9. במקרים רבים על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה, לדרג כמו מ"פ או סמג"ד אין את תמונת מצב המלאה או מידע לגבי מה קורה ברחבי הגזרה/החזית והאם כוח אחר תלוי במהלך שהוטל עליו לבצע. אם מחליטים לפי פרמטרים כמו אלו של יוסי כהן הרי ל 90% מהמשימות בזמן מלחמה אפשר לסרב פקודה. יש משימה לבצע - מתכננים, נערכים, דורשים את כוחות הסיוע / חיפוי המתאימים, מכינים תכנית התקפה מקורית (ולא התאבדותית) וקדימה לבצע או לפחות לנסות לבצע (כפי שאכן היה במקרה זה). קחו לדוגמא את כיבוש תל-שמס, יעד מבוצר שההתקפה הראשונה עליו נכשלה לחלוטין. עדיין תכנית התקפה מקורית, מתורגלת ונועזת נטולת הסתערות טנקים (ואפילו סיוע ארטילרי בחלק מסוים) בלילה הפכה להצלחה מרשימה.

1.המילה "חמדיה" נקלטה אצלי בטעות כיוון שהגבתי באשכול אחר, הנוגע לחטיבה 274. חוץ מזה, חמדיה הינה הגבעה המוכרת לי ביותר, אישית, בקו גבעות החזית ולכן נורתה אינסטיקטיבית.

2.עיון במפה יגלה כי מכשיר, אשר נתפסה כבר בתחילה ע"י המצרים, לא היתה כל כך מכותרת. המדובר בדיונה הנמצאת מזרחית לציר פוטון, שהיה מצוי ברובו בידי המצרים, כאשר מצפון לה היתה חמוטל. לגבעה היתה דרך גישה טובה, הן מציר טליסמן דרך חמוטל והן ממערב, מכיוון מיזורי- ציר ספור. טלויזיה כמעט ולא הוחזקה ע"י כוחותינו. דומני כי מאז נתפסה ע"י כוחות מצריים במוצאי ה-6/10 (ראה בספר "אבירי לב" ע'140), לא חזרו אליה כוחות צה"ל, אלא פעמיים- פעם ע"י גד 184 ופעם ע"י חטיבה 600, כך שקו כוחותינו בגזרה היה באיזור חמדיה. בכל מקרה, טלויזיה לא סגרה על מכשיר, אלא רק צמצמה במעט את קו הכוחות.יש לזכור גם כי מכשיר היתה חלק מקו רצןף שכלל גם את חמוטל, וחלוץ.
אין ספק כי מכשיר היוותה אגוז קשה לפיצוח, אשר הסב כאבי ראש לצה"ל הן בגזרת חמוטל והן באיזור צפון חמדיה.

3.האמת, איני יודע באיזה מרחק מקו התעלה נאחזו המצרים בגזרה הדרומית. ואיני מתכוון לגיחות שלהם שנבלמו ואילצו אותם לשוב לאחור. אך אין ספק כי חמוטל היתה הנקודה המזרחית ביותר, ביחס לקו התעלה, בה נאחזו המצרים.
4. איני בא לתמוך או לבקר את הכתבה מהארץ. גם לי נראה שהכתבה מלמדת על התנהלות לא מקובלת של יחידה. אין להשוותה להתנהלות היחידות האחרות שתקפו את חמדיה. לא מקובל גם עלי כי כמות האבידות היתה כזאת שהצדיקה הפסקת משימה, אך מי אני הקטן שאשפוט את מי שנקלע לסיטואציות אלה. הכתבה נכתבה ע"י מי שנטל חלק בפעולה. איני משוכנע כי עד יכול להיות גם הסטוריון...

אני אישית ניצלתי את האשכול כדי לפרוק לחלל הפורום את מה שזכרתי ומה שלמדתי אודות חמוטל, שהינו אחד השמות האימתניים ביותר הזכורים לי מימי המלחמה, בדיוק כמו מיזורי או אמיר.

5. רצ"ב מפת קוד

מרחקי התקדמות של המצרים מהתעלה - גזרה מרכזית מול דרומית.
המפה מדברת בעד עצמה.

צריך לבדוק אם הכוחות בואדי מבעוק וואדי סודר גם נאחזו בשטח, או רק הותירו שם גופות ושלדיות.

ההתקפה בועדי מבעוק הייתה חלק מרצף ההתקפות הכושלות של ה 14 לאוקטובר. בואדי סודר נאחזו כוחות קומנדו מצריים בסד"כ של גדוד או שניים מתחילת המלחמה ועד ה 15 לאוקטובר לערך, עת חוסלו האחרונים על ידי גדוד צנחנים מאולתר בפיקוד אסף חפץ (אם אני זוכר נכון סגל ההדרכה של הצנחנים + פלוגה מגדוד 890 + פלוגה מגדוד 564)

פרטים נוספים על ציד הקומנדו המצרי במרחב סודר מתוך בטאון ח"א ישן.
(אמיר שים לב שמסוק הבל-205 שהופל ב 17 לאוקטובר נפל בסיני באזור שבשליטת המצרים ולא במצרים עצמה, כפי שרשום אצלך).

רס"ן מיל' בר-זאב היה סמ"פ בבא"ח 35 בפיקודו של רס"ן אסף חפץ שהתארגן ככוח גדודי מאולתר וירד לגזרת ראס-סודר.

"כל האוויר יצא ממני ולא יכולתי לנשום. נגמר העניין, אני מת"

http://www.gvura.org/a345180-%D7%9B...99-%D7%9E%D7%AA

נשפך עליה קצת מ"נוזל"

לפי קווי הגובה כוון הזרימה לא מתאים

האם מישהו יודה מה משמעות המתחמים המסומנים במפת הקוד. האם מדובר במערכי צבא או מוצבים מוכנים מראש, או שהם מיועדים להיות בשימוש התואם לצורתם בשטח?

שטחים שולטים שתוכננו עוד לפני המלחמה כניתוח שטח מודיעיני

חלקם עם הכנות לתפיסה ורובם ללא
זהו פשוט ניתוח שטח ואיתור שטחים שולטים

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

אכן שתי ההנחות שלך נכונות. בעיקרון מקור הסימון הינו בתוואי קרקע טקטיים מיוחדים. אלה יכולים להיות מאויישים או לא. נקודת המוצא במיפוי כזה הינה שבתנאים מסוימים יוכלו לשמש תוואי קרקע כאלה כמתחמחים או כנקודות ציון טקטיות לפעילות כוחות הלוחמים. במקרה דנן, הצליחו המצרים לתפוס את רצף הדיונות המוגבהות הללו ונלחמו היטב במגננה מול כוחות השריון והחר"מש של צה"ל, במשך מספר ימים במהלך מלחמת יוה"כ.

תודה לשניכם

זכור לי היטב כי רכס חמוטל שלט בתצפית על גזרה רחבה מאד לכוון מערב. סימנתי את גבולות הגזרה הזכורות לי: בצפון מערב - ניתן היה לראות היטב את האי אל-בלח ובדרום מערב אף מעבר לעיקול התעלה שמדרום לאגם תמסח.

אני זוכר גם כי בגיזרה צרה הפונה מזרחה (תלוי על איזה דיונה ישבת...) ניתן היה גם לראות קטעים מציר טאסה איסמעלייה הוא ציר "טליסמן" במפת הקוד הזאת. היתה על כן חשיבות טקטית רבה לרכס חמוטל מסיבות מובנות, ובעיקר לאור התוכניות לחציית התעלה מערבה...! (שבסופו של דבר יצאה לפועל בחלק הדרומי של גזרת התצפית והשליטה של חמוטללכוון דרום מערב - באזור דוור-סואר)

ככל הזכור לי מהימים ההם, הברגה, חמוטל וחמדיה , היו מעין רמפות ענק אשר שלטו על כל המרחב שלפניהן מערבה בואכה התעלה. שלושת הדיונות האלה ממוקמות על צירי הרוחב המרכזיים, וכאשר היית נוסע בצירים אלה, בהגיעך לנקודות אלה, היה נפרש לנגד עיניך במלוא הדרו, המישור היורד אל התעלה. אין ספק כי היו אלה 3 נקודות בעלות חשיבות טקטית מן המעלה הראשונה לכוח הבולם. רק חבל שמחסור בחי"ר ואש סיוע מנעו את החזקת חמוטל ומכשיר, כאשר אלה נתפסו, לאחר מאמצים יקרים, ע"י כוחות צה"ל, אשר נאלצו לפנותם.
גם כאן אנו רואים את התוצאה הקשה של בנית הכוח הבלתי מאוזנת של ימי פוסט ששת הימים.
יתכן ששימוש נכון בכוחות החרמ"ש, שהיו לפחות באוגדה 162, היו יכולים להביא לתוצאות שונות.

על רקע הדיון כאן והמאמר ב"הארץ" נזכרתי בשמו הערבי של רכס "חמוטל": "כתיב אל-חיל" (חית בחיריק...).

לא חסרו לאוגדה 143 כוחות חרמ"ש - ההפך - היו ברשותה כוחות בהיקפים של כמעט שתי חטיבות, די והותר לטיהור רכסי חמוטל, מכשיר וחמדיה מחי"ר מצרי והחזקתם כנגד התקפות נגד. ומי שיטען "איך ישרד החרמ"ש את מקבת הארטילריה המצרית הבלתי נמנעת"? ובכן, איך שרדו חיילי צה"ל שהחזיקו בשני צידי ראש הגשר התקפות ארטילריות קשות בהרבה במשך למעלה משבוע ולא ברחו?

בדיקה קצרה העלתה שאכן "מכשיר" נכבשה מחדש על ידי חטיבה 600 בסביבות ה 9-10 לאוקטובר ונותרה בידינו עד סוף המלחמה. לכן אמירות כגון "אש שטוחת מסלול שנורתה ממכשיר לעבר חמוטל" או "כוונה לגלוש מחמוטל ולכבוש גם את מכשיר" שגויות הן. אולי התבלבלו בין "מכשיר" ובין "חלוץ" או אולי "נוזל" אם כי זו כבר מרוחקת מדי.

סיפורן של עוללות חטיבה 600 על מכשיר, כיבושה ופינויה מופיע באתר החטיבה:
http://www.amuta600.org.il/cipur.asp
במיוחד תשומת לבך לקטע הבא:

" 'מכשיר' היתה שטח גלוי והיה קשה להחזיקה, משום שלא היו בה מקומות לעמדות. אחה"צ נפגע הטנק של עידו מפגז ועידו נכווה בפניו ולא יכול היה לראות. המח"ט הורה לעידו לרדת מהרכס מדרום ל'מכשיר'. עידו פונה אל התאג"ד וחזר כעבור שלושה ימים. מן הרכסים שמסביב ל'מכשיר' שלטו הטנקים הישראליים גם על 'מכשיר' עצמה. 'מכשיר', שנשלטה מכל עבריה, לא נתפסה עוד עד סוף המלחמה."

יש לזכור כי אורכה של מכשיר כ-5 ק"מ והיא היתה מורכבת ממספר רכסים.

הרכס הצפוני ביותר ששלט על חמוטל היה כבר מחוץ לתחומי המתחם.

אני זוכר כי במהלך המלחמה המטרנו אש אינטנסיבית על מכשיר. במיוחד זכור לי אירוע של כח חי"ר גדול ביותר, שהחל לנוע ממכשיר מזרחה באחד מימי הבלימה, תוך שהומטרה עליו אש ארטילרית אינטנסיבית ביותר בסדר גודל של מטרת אגד, אשר רדפה אחריו תוך העתקת האש מעת לעת ודיווחים על פגיעות טובות בכח.

כיוון שהצבת בפני אתגר, בדקתי גםבספר על גדוד 198.בספר מופיע תיאור מדויק של כיבוש חמוטל ותקיפת מכשיר בשעות אחה"צ של יום 9/10- אותן שעות שמכשיר היתה אמורה להיות תפוסה בידי חטיבה 600 .
אם תקרא את הפרק המתחיל בעמוד 77, תמצא גם את תיאור תקיפת מכשיר וכוחות האוייב שנמצאו שם בהמוניהם. ממרשם הקרב עולה כי כח משולב , שכלל את גדוד 198-חט' 460 וגדודים 429 ו-433 של חטיבה 500, נלחמו על המתחם הזה בהגיעם עד דרומית לציר פוטון, שם הותירו מספר טנקים וביניהם "טנק הקצינים". בערב ננטש המתחם ושאריות הכח התפנו לאיזור טאסה.
מן התיאור עולה מפורשות כי מכשיר היתה גורם אשר יצר אש ללא כל ספק.

נקודה נוספת:

מן העובדה כי כוחות מאוגדה 162 עלו על חמוטל מיד לאחר שכוחות אוגדה 143 נסוגו ממנה, ניתן ללמוד על חוסר התיאום בין כוחות צה"ל ועל העובדה כי לא הוצבו גבולות גיזרה ברורים.
הקש"א מגדודי תיאר אש ארטילרית עזה שניתכה על חמוטל מיד לאחר פינויה ע"י חטיבה 421. הוא לא ידע מי ירה את האש ומי טיווח אותה. האש נחזתה בשעתו כתופעה על-טבעית. כיום לאחר שהצלבתי את מקורות המידע, התשובה ברורה. לטעמי סוגיה זאת של תיאום וקישור בין אוגדות שונות טעונה דיון, ליבון ובירור. יתכן ולו היה קצת יותר תיאום בין כוחות צה"ל ב-9/10, יתכן וכל פני המלחמה היו שונים.
אף איני שולל את האפשרות כי לו אף חטיבה 600 היתה מתואמת יותר,הן עם חטיבה 421 והן עם חטיבה 500, ניתן היה אכן להשתלט על מכשיר כולה, וליצב קו מסיבי מול המצרים.

גם אם לא ישבו בה פיזית, הרי שאם אכן שלטו על "מכשיר" מכל עבריה (גם ממערב?) כפי שכתוב כאן, כיצד בכל זאת נורתה ממנה אש כבדה לעבר "חמוטל", מבלי שאש זו תאותר ותשותק על ידי הכוחות שכאמור שולטים על "מכשיר"? בטווחים האלו אש שטוחת מסלולה משמעותה טנקים או תותחי נ"ט - מטרות שלא ממש ניתן לפספס באור יום. מוזר

האם נראה לך סביר ששלטו גם ממערב? חטיבה 600 אכן היתה חטיבה טובה, אך לא כל כך מופלאה עד כי יכלה לשלוט על כוחות האוייב גם בעורפם.
חטיבה 600 ישבה על הדיונות ממערב ליוקון ועל חמדיה אל מול מכשיר, ממזרח לו, ומשם שלטה באש על השטח שמולה.
כפי שכבר הערתי, ניתוח המקורות מלמד כי לא כל מכשיר היתה בגזרת חטיבה 600. כאשר חלקה הצפוני והדיונה שמצפון לה-שאינה נושאת כינוי במפה-לא היו בגזרת החטיבה. שכן, עובדה כי כל הכוחות האחרים, ויעידו על כך מקורות מגוונים, נלחמו באיזור זה, שהיה תפוס ע"י מצרים, שירו משם אש טילים, טנקים, ואולי תולרים.

אני זוכר את הטנקים של חטיבה 600 חוזרים מידי לילה אל החניונים שלהם באיזור יוקון ויוצאים שוב , עם שחר לעמדות. כל לילה היה מתגנב חשש לליבי, שמא אלה טנקים מצריים.

לגבי הפסקה שלך "מן העובדה כי כוחות מאוגדה 162 עלו על חמוטל מיד לאחר שכוחות אוגדה 143 נסוגו ממנה, ניתן ללמוד על חוסר התיאום בין כוחות צה"ל ועל העובדה כי לא הוצבו גבולות גיזרה ברורים."

1. בספר המח"טים של אלישיב שמשי כתוב במפורש שמח"ט 421 נפגש עם מח"ט 500 טרם ההתקפה ב 9 לאוקטובר על חמוטל-מכשיר וקיבל ממנו פרטים על המהלכים שבצעה אוגדה 162 בגזרה זו. כך שבכל זאת היה תיאום אגמ"י כלשהו בין העוצבות, כנראה כהפקת לקחים מהיום הקודם. חבל שלא כלל גם את המס"חים.
2. מה שכן, הספר מאשר שחטיבה 600 לא אבטחה לגמרי את "מכשיר", למרות שכבשה את רוב היעד כולל המצוק הצפוני שאיים על חמוטל, מה שלא אפשר לחטיבה 421 להמשיך להאחז בחמוטל, למרות שגם היא למעשה כבר כבשה את היעד. הכשלון הכפול הזה אפשר למצרים לחזור ולהאחז ב"חמוטל" בהמשך היום והותיר בידיהם את ה "טריז" המפורסם, שקטע את ציר החת"ם באמצע חזית סיני.
3. השיריון אומנם שטף את שני היעדים אך בהעדר חרמ"ש מלווה לא יכול היה לטהר את השטח סופית או להאחז בו לאורך זמן. זאת למרות שבאוגדת שרון היו כוחות חרמ"ש בהיקפים משמעותיים של כמעט שתי חטיבות (6 פלוגות חרמ"ש גדודיות + 6 פלוגות הנדסה וסיור חטיבתיות + שלשת הפלוגות של גדוד ההנדסה האוגדתי) ואף הייתה יכולה לקבל מפד"מ כוחות חי"ר נוספים סדירים ומילואים (למשל בית ספר לקצינים, שקד וצנחני מילואים ששמרו על רפידים, ביר תמדה וטסה). חבל שלא נעשה במסת החי"ר הזו אותו שימוש חכם ואמיץ שעשו המצרים בחי"ר שלהם בעת ההתקפות שלהם. במקום זה ישבו המוני החרמ"ש בחוסר מעש בקו שני ולא תרמו לקרב המכריע במאומה, למעט פינוי נפגעים. חבל ועצוב.
4. כמובן שכל זה היה נמנע מלכתחילה אילו רק הוקצה גדוד שיריון נוסף מאוגדה 143 לשמור על חמוטל-מכשיר בבוקר ה 9 לאוקטובר, כפי שגדס"ר 87 נותר לשמור על חמדיה-כישוף.
5. אי אפשר שלא להעריך את הביצים של המוני החי"רי הבירי המצרי על חמוטל ומכשיר רואים את מסות המג"חים הצה"לים מסתערות עליהם בזעם כמו בששת הימים ובמקום לקחת את הרגליים ולהתחפף לתעלה, נשארו שם, נלחמו (פעמים רבות עד הסוף) ובסופו של דבר הניסו את צה"ל משני הרכסים האלו.

אכן, אני מסכים איתך. עם זאת , לטעמי , לא ניתן היה לקבץ את כוחות החי"ר, שהיו חלק אינטגרלי מן היחידות השונות, למסה אחת של חי"ר, ובך לפגוע עוד יותר בתפקודן של אותן יחידות.
מנגד, יש לזכור כי בכח ששון, שהופרד בחלקו מאוגדה 162, היו 4 גדודים ממוכנים, אשר נעשה בהם שימוש חלקי ביותר.

תאמין לי אילו רק אריק היה מאגד תחת פאצ'י את הפלס"רים והפלח"נים החטיבתיים (שעמדו בחוסר מעש) ונותן לו פקודה לטהר את חמוטל או מכשיר ולהחזיק בה בכל מחיר, לא רק המצרים אלא גם היתושים ושפני הסלע היו בורחים משם על נפשם. ויעיד על כך שובל גופות חיילי הקומנדו המצריים שהשאיר אחריו פאצ'י ברחבי המדבר בשבוע שלאחר מכן, שהיו כאמור חיילים איכותיים בהרבה מהחי"רי בירי המצרי הממוצע שהחזיק בחמוטל ומכשיר. לא שדיונה מיתית זו או אחרת הייתה משנה בסופו של דבר משהו, ממילא החזרנו את הכל.

כתבת:
"...חשיבותה היא בכך שממנה ומזרחה משתפל קו הגבעות לעבר התעלה, ...."

אני מניח שמזרח ומערב התחלפו אצלך כפליטת קולמוס. צ"ל: "ממנה ומערבה...."

השימוש במושג "גבעה" גם הוא מטעה משהו. אלה היו מספר דיונות רחבות וארוכות שהתחברו להן יחדיו עם הזמן והרוחות, ויצרו מעין "רמה" טופוגרפית חולנית (מלשון "חול"...) ששלטו על ציר איסמעליה - טסה וכן איפשרו תצפית טובה ויעילה בעיקר לכוון מערב וצפון מערב לעבר התעלה ואף ממעברה בזויות ראייה ובטווחים משמעותיים מבחינה טקטית.
בזמן ההתשה הושבנו חוליות תצפית ארוכות טווח במקום ש"תיצפתו" לכוון מערב - במשך שעות היום (משקפות 20x120). בלילה היו אלה מתקפלות לטסה או יורדות למארבים קרוב יותר לתעלה) ולמחרת בבוקר שבות למקום.
בין שיפולי הדיונות של חמוטל ישבה סוללת חת"ם 175 מ"מ אם זכרוני אינו מטעני, שכיסתה את הגזרה המרכזית.

כמי שרגיש לשימור המורשת, להלן תמונה שמחזירה מעט צבע לדומותו. תמונתו המקורית של כהן כפי שהופיעה בכתבה דהתה לה מן הסתם.

אכן, פליטת קולמוס. כנראה שהצום השפיע.התעלה היתה מערבית לחמוטל.
תודה.

b.a. - תודה לך. עכשיו אני יודע מדוע ירינו על "חמוטל" [להערכתי] יותר מ 75% מהפגזים (להזכירך - גדוד 857 מכמ"ת 160 מילואים - הופעל ע"י מס"חנו אריה זינגר) !

האם אתם ירתם על חמוטל ב-9/10 בערב (זה היה עוד לפני שחטיבה 274 הגיעה לגזרה)?

היכן הייתם פרושים?

היו פרושים כמה קילומטרים מערבית לצומת טסה, על ציר טליסמן. סיפרתי לך [כבר בעבר] שבערבו של ה 9 נענו [ גדוד מכמ"ת 857] על שרשראות מהימ"ח לציר טליסמן. ורק לאחר 24 בקרוב התחלנו "אש לתכלית" על חמוטל ככל הנראה. כמובן שאין לי מושג [כחפ"ש] על זהות יחידות אחרות בשטח באותו זמן. אני יכול לאשרר לך נאמנה שברשת הסוללתית והמנ"אית שמענו רוב הזמן "חמוטל" ו "הברגה" מעתה ואילך ...

אולי תעזור לך העובדה הבאה: בסמוך מאד [500 מטר] לפנינו מערבית, היתה פרושה יחידת פיקוד עם טנקים שאחד מהנגמ"שים שלה הורידה [אאל"ט] את אחד מהמיגים שתקפו אותנו בהמשך באותה עמדה ...

הדברים מעניינים. שכן ב10/10 ציר טליסמן היה בגזרת אוגדה 143 ובאותו יום תקפה חטיבה 421 את חמוטל בסיוע כל גדודי ה-155 מ"מ של א.א. 214. אוגדה 162 נלחמה קצת צפונה לשם. מנגד, ביום 9/10, כאמור, בשעות הערב,ירה מישהו אש ארטילרית על חמוטל - וזה לא ת.פ. חט'421. מנגד, ידוע שבשעות אלה תקפה אוגדה 162 את חמוטל, עם כוחות מחטיבה 460 ו-500. אגב, התקפה זו נעלמה מספרו של ברן, אבל מופיעה בספרו של גדוד 198.

לפי ספרו של צבי עופר "חיל התותחנים במלחמת יוה"כ" גדוד 857 'הגיע' ב- 9.10 לפנות בוקר. אני משוכנע [בסבירות גדולה] שזו היתה רק מפקדת הגדוד השילדית שהתייצבה בקשר, ושלא היתה פרישה ממשית של קנים לאש לתכלית באותו יום. לפי אותו ספר, גדוד 857 (שהיה שייך לתחנות "רתחן" == אריה זינגר) היה פרוש כל אותה תקופה בעמדות על ציר טליסמן 37. למיטב, אש לתכלית ראשונה יצאה אור ליום ה 10.10.

לפרטים ו/או לאימות נוספים, ניתן לברר עם אשף היסטוריית חיל התותחנים - שגיא סימן-טוב החבר כאן בפורום.

היכן ניתן להשיג את הספר הזה?

לשגיא סימן טוב (מעמותת בית התותחן בזכרון) יש עותק של הספר.

הנה כמה דפים שהוא שלח לי בזמנו:

אריה זינגר היה מג"ד 647 חת"ם. כמו כל המג"דים במלחמה הוא שימש כמס"ח.
אבי -איתן מוטס שהיה הסמג"ד ניהל את הגדוד במלחמה.
גד' 647 היה בעל קנים של 175 מ"מ, וקנים להחלפה של 203 מ"מ.
הוא היה ת"פ של אוגדת שרון, ובחציית התעלה, היה בין הראשונים לחצות, ע"מ לטווח את סוללות הנ"מ המיצרי ולפתוח את השמים לחיל האויר.

אריה זינגר ואיתן מוטס, שני מפקדים מדור הנפילים.
יצא לי ללוותם באימון ההסבה שעבר גדוד 647 ל175 מ"מ בסיני, ולמדתי להעריכם.
תיקון: למיטב זכרוני, גדוד 647, שהיה גדוד פיקודי,צלח את התעלה ת"פ אוגדה 162, לצורך שיתוק סוללות הטק"א המצריות.
הוא היה גדוד החת"ם הראשון שצלח.

.

עפתי כמו פיסת נייר. לא ידעתי אם אני חי או מת
http://www.gvura.org/a343729-%D7%A2...95-%D7%9E%D7%AA

לא ניתן לחנך את הצבא על סירובי פקודה. לפעמים הפקודה לא הגיונית בעליל ולא מבוצעת
במקרה כזה יש שיקול דעת לפיקוד האם להעמיד את המסרבים לדין (בהרבה יותר מקרים מדובר בפחדנות). בכל מקרה אין לעשות גלוריפיקציה למקרים כאלה.

האם אנו שואפים למשמעת נוסח הצבא האיטלקי?

מסופר שקצין איטלקי שולף את חרבו וצועק: "פור לה פאטריה פור איל דוצ'ה, אוונטי!!!"
הוא רץ קדימה ושומע מאחוריו מחיאות כפיים וצעקות "בראבו קפיטאנו!!!"

אזרחית. גם היום צריך.

גמר חתימה טובה

אליהו

הרי ידוע שהיה הרבה בלאגן במלחמה ואני בהחלט מסכים שיש לתת לקצינים קצת שיקול הדעת. אין ספק שקצין בשטח רואה דברים שהמפקד מאחור לא יכול לראות.

עם זאת מאוד לא אהבתי את הרוח המנשבת מן הכתבה, את הגלוריפיקציה של סירוב פקודה.

ציטוט אחד צרם לי מאוד:
לדעת יוסי כהן, הקצינים ששלחו אותנו למתקפה האחרונה על חמוטל אחראים לכל האבידות של יחידתו - שלושה הרוגים, 18 פצועים ועוד מספר בלתי ידוע של נפגעי נפש. "בדיעבד אפשר לומר שהם רצחו את אלו שנהרגו שם", הוא אומר.

רצחו?!?
מי העורך של הכתבה הזו? איך אפשר לומר דבר מרושע כזה על הקצינים שלנו?
אנשים שוכחים שהמשפחות של החללים קוראות את הדברים ועולים בליבם ספקות, אולי המוות של הבן היה לשווא.

רשעות ונבזות.

כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך" - הרבי מקוצק

הבלוג: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlo...rName=itaybraun
התמונות http://www.flickr.com/photos/itaybraun/sets

מה עושה טיראן 5 ברקע תמונתו של כהן היו כאלה במלחמת כיפור?

כן. זה הציוד של חטיבה 274

אכן, היו סיפורי הצלה רבים במלחמה, הנה סיפור מופלא, מלא הוד וחסד אודות החייל גבריאל, אשר נשבה לעבודת הצבא







איש צדיק וחייל מופלא היה בגדודנו, ושם האיש גבריאל. והיה החייל גבריאל איש צדיק תמים, גדול בתורה ובפוסקים רב חסד לאלפים, אשר שמו יצא מקצה עד קצה ומאשקלון ועד באר שבע, וכל ארבע ארצות הקודש אשר ביניהן. והנה אספר לכם אודות מקרה הצלה מופלא, אשר אירע לאיש גבריאל בעיצומם של ימים נוראים.

והשנה היתה שנת הל"ג, הלא היא שנת מחצית היובל לעצמאותנו.ויבואו הימים הנוראים עלינו ובעקבותיהם יום צום העשרה החשוב, יום בו נועדו עלינו משנאינו לכלותינו. ויעוצו אוייבינו עצה, ועוד אנו בעיצומו של יום הצום הקדוש, ויעוטו עלינו מצפון ומנגב לכלותינו. ויקרא שר הצבא את צבאות העם להתקבץ, ואף החייל גבריאל נשבה לעבודת הצבא, ויקרא אל גדודי החיילים, וכלי זין ניתנו לו ואף כובע עשוי ברזל, מעשה חושב, ויעל על רכב האש ויצא אל מול פני המלחמה החזקה, כי כבדה המלחמה עד מאוד. ויחרף עם ישראל את נפשותיו וילחם עם כל פרשיו אל מול פני המלחמה החזקה. והיה כי יעצמו כוחות אויבינו עד למאוד, ויאסוף העם את כוחותיו וישנס את מותניו וילחם אל מול פני האוייב החזק, עד כי נבקעו כוחותיו.

והיה ונבקעו חומות האוייב, וירא חיל ישראל כי נפרצה הדרך, ויגשור גשר על תעלתו, למען חצותה בחרבה, ויפרוץ ימה בואכה ארץ גושן.

והיה בהגע תורו של החייל הצדיק גבריאל לפנות אל פני המלחמה ימה, ויחץ את תעלת האוייב בחרבה. וירא גבריאל כי כבדה המלחמה עד מאוד ויאמר: מה לי הסכנה האורבת לפתחי? ויפן כה וכה, וירא כלי מרכבה ההולך קדמה אל ארץ כנען. ויבט, ויראה כי אין רואה, ויעל על כלי המרכבה הנוסע בואכה באר שבע. ויפעם גבריאל מגודל הנס אשר אירע לו, והנה ניצלו חייו כהרף עין, מפני גודל הסכנה האורבת. ויהיו לו חייו לשלל.

ויראו חבריו כי עקבות לו אין, ויחפשהו על אדמת ארץ הערלים, ויפנו כה וכה וישימו נפשם בכפם, יען כי חששו כי רע אונה לחייל גבריאל, ויאמרו טרוף טורף גבריאל, ולא ידעו דבר אודות הנס הגדול והישועה אשר צמחה לו כהרף עין.

וישוב החייל גבריאל ויצפור לביתו אל חיק זוגתו, ויעברו כל יתר ימי המלחמה החזקה במנעמים. ויבוא היום, וגבריאל זכר את חבריו הדואבים בשדות הערלים,וישלח להם מן התופינים מעשי ידי זוגתו, למען ישובבו את נפשותיהם וידעו את דבר מעשה ההצלה הגדול אשר נעשה לו.



ואם חושב מאן דהוא כי סיפור רווח והצלה זה אמת הוא , אזכירו כי ניסים מקומם באגדות.

מה מוסר ההשכל בסיפור המתואר, האם לפקפק בכל פקודה?, מה אני כחפ"ש אמור לעשות כעת?.
אני לא מצליח לשכוח איך סופר במלחמה האחרונה על הרעיון המבריק לצלם הנפת דגל בחטיבה בבינת ג'ביל ע"מ לייצר ניצחון למצלמות ועל מותם של מספר חיילים שניסיונות הללו.
מה בדיוק אני אמור לעשות כרגע, לשאול ולהתייעץ עם המ"מ או המ"פ על כל פקודה, אני מניח שגם הם לא הכי מיודעים למניעים לכל ההחלטות.
אני חושב שאנחנו בצרות, אינני יודע בדיוק איפה עומד הקו הדק הזה אך לתחושתי אנו מזמן עברנו אותו.
תסלחו לי מראש אם עצבנתי.
אבי.

אבי ש.

חיפוש מורכב ביותר ב GOOGLE של צירוף המילים "קסאם" ו "ג'נין" העלה את הלינק הבא

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3101640,00.html

עד כמה עצל אפשר להיות, הרי לפתוח אשכול חדש בפרש לוקח בהכרח יותר זמן מלהריץ חיפוש כזה...

רצ"ב שני לינקים המתייחים לעיטור שקיבל ד"ר מיכאל בורט על חלקו בקרב ה-22/10 על חמוטל.
לינק אחד לתכניתו מהלילה של מושיק טימור שראיין את ד" בורט:
http://audio.isg.si/audiox/?q=node/28415
והשני ראיון ששודר במבט שני:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

.

אחד על חלקו בקרב על חמוטל במחלחמת יום כיפור

קודם לכן עיטור המופת במלחמת ששת הימים

אחרי שקראתי את כל סיפור קרב חמוטל בפיקודו של יוסי כהן רציתי להוסיף את הצד האישי בסיפור.ובכן אני היתי תותחן הטנק של יוסי ,יש לי קשר כיו גם עם נהג הטנק.לנו בקשר חוץ ופנים היה נשמע סיפור מעט שונה.על כל פנים יוסי עלה על הטנק יום קודם (הטנק שלו נתקע בגלל בעיה טכנית) וחוויה שלנו איתו של אדם נעים אינטליגנטי שלא איבד עשתונות בקרב עצמו. אם תרצו אוסיף עוד פרטים בהמשך.חג שמח לכולם.

פרטים נוספים על הקרב האחרון על חמוטל

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/777/282.html

מנחם דביר (דוד), שנפצע באורח אנוש במלחמת יום הכיפורים, חב את חייו לשניים: נחלאי צעיר שנהרג לאחר שגרר אותו מהנגמ"ש, ורופא מתנדב מדרום אפריקה שהציל אותו בבית החולים. אל קברו של הנחלאי, אדם צין, הוא עולה מדי שנה, את הרופא הוא עדיין מחפש

מתוך הכתבה:

"...ביומה האחרון של המלחמה,21 באוקטובר 1973, כ"ה בתשרי תשל"ד לפנות ערב דביר היה חלק מחטיבת השריון 274 בפיקודו של המח"ט יואל גונן (גורדיש), שלחמה במרכז סיני..."

המלחמה הסתיימה ב- 24 באוקטובר ולא ב- 21 בו.

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com