 |
20-09-2008, 17:16
|
|
מנהל צו"ב
|
|
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
|
|
|
|
|
הנה הכתבה בטקסט:
סער, לוחם השייטת ש-11 מחבריו נהרגו ב-97 בלבנון, שובר שתיקה ומספר כיצד כיוון את מבצע החילוץ ואיך הטרגדיה השפיעה על חייו11 שנים אחרי, אסון השייטת ממשיך להיות רוח רפאים לא מפוענחת. זהו אחד האירועים המרעישים בתולדות צה"ל שלא בימי מלחמה: בלילה שבין 4 ל-5 בספטמבר יצאה יחידת הפשיטה הטובה ביותר בצבא למבצע שכונה "שירת הצפצפה", פעולה קשה אבל לא מסובכת באופן חריג, ליד אנצריה שבלבנון.
בנסיבות שלא התבררו באופן ודאי עד היום, נתקל הכוח בפיקוד סא"ל יוסי קורקין ז"ל, מפקד פלגת הלוחמים של הקומנדו הימי, בזירת מטענים סמוך ליעד. התוצאה כמעט לא נתפשת: מבין 16 הלוחמים, נהרגו 11 ובהם קורקין. ארבעה נוספים נפצעו. גופתו של איתמר איליה ז"ל נשארה בידי חיזבאללה והתקבלה רק כעבור חודשים, אחרי משא ומתן מתיש. המשימה, כמובן, לא בוצעה.
לאיש היחיד שיצא שלם בגופו מליל הבעתה הזה קוראים סער. הוא היה אז בן 21, ארבעה חודשים אחרי סיום המסלול ביחידה. בגילו ובתפקידו היה סער מן הצעירים והלא מנוסים בכוח. ובנסיבות שאירעו למעט מאוד לוחמים, במעט מאוד מקומות, הוא מצא את עצמו בתפקיד מכריע, בשעה וחצי של תופת בלב לבנון.
הסיפור על הקשר של יוסי קורקין, שקור רוחו תרם תרומה מכרעת לחילוץ הכוח הפגוע אנושות, נפוץ כבר בימים שאחרי האסון. בתחושה השחורה שהשתררה אחרי האירוע, שהיה בדיעבד אחת מנקודות המפנה המכריעות בשינוי הלך הרוח הישראלי כלפי השהייה בלבנון, נאחזו התקשורת והציבור בסיפור הזה כמוצאי שלל רב. הוא סימל שריד של תקווה: בתוך השכול והכישלון של לבנון, הלוחמים של יחידות העילית נשארו מה שחשבנו שהם.
מאז, סער לא דיבר. כמה משפטים שאמר לחבר ליחידה צוטטו לפני כשנה, אבל הוא עצמו סירב לכל בקשה להתראיין. מי שיקרא את דבריו כאן יוכל להבין למה. היום, בגיל 32, הוא סטודנט ללימודי ממשל במכללה במרכז הארץ ומנהל את הפאב בקיבוצו. 11 שנים אחרי, הוא מוכן להתראיין בהרחבה, בפעם הראשונה.
ההיערכות
הקשר עם סער נוצר לפני כחודשיים, ביוזמת אחד מחבריו, שחשב שהגיע הזמן, אחרי שנים של בריחה מתקשורת, שיספר את סיפורו. הוא עשה זאת אחרי היסוסים רבים, תוך רגישות רבה לאובדנם ולסבלם של אחרים, אך ביושר ודיוק שהבהירו היטב, לי ולצוות הצילום, מניין שאב כוחות באותו לילה.
בניגוד לקלישאות התקשורתיות על "גיבור ישראלי", כפי שנקראה כתבה על אודותיו שפורסמה כמה שבועות אחרי האירוע, הסיפור שהוא מביא אינו סיפור גבורה. הוא אחד התיאורים המדויקים והחדים ששמעתי מעודי על האדם בקרב. כל מי שהשתתף בקרב, או הגיע קרוב, יכיר מיד את הדברים שסער מספר, רק שכאן הם מועצמים פי אלף. מי שלא, מוזמן לסיור בלב המאפליה, עם מדריך ומספר רגיש וגלוי לב.
הוא יליד קיבוץ בפאתי עמק יזרעאל. לשייטת הגיע כמעט
בטעות: הוא רצה להתגייס ליחידת שלדג, אבל עבר את המבדקים והחליט להישאר. המחזור שלו התגייס בשנת 95, בדצמבר 96, שלושה חודשים לפני סיום מסלול הלוחם, נהרגו שניים מחבריו של סער לצוות, מתן פוליבודה ויאיר אנגל ז"ל, בתאונת צלילה. "זו היתה טראומה גדולה מאוד לכל הצוות שלנו, חוויה ראשונה של אובדן. אבל זה התקשר לנו בראש לסיכון שיש בצלילה, לא למגע עם אויב".
"כשאתה משרת בשייטת אתה לא רואה מול העיניים אפשרות שתיפגע. קודם כל, מעל לכל, אתה מרגיש את הרצון להיות לוחם בשייטת, כנפי עטלף והכל. אתה גם בגיל כזה שאתה לא מדמיין בכלל שהמוות הוא אפשרי. אני זוכר שאמרתי לאמא שלי, כשהיתה קצת מודאגת,'אני ביחידה מיוחדת, אנחנו לא בקו האש, לא באיזורים הכי מסוכנים'. והאמת, האמנתי בזה בעצמי".
יציאה לדרך
ואז, באמצע קורס מפקדי סיירות, סער נבחר להיות בכוח שייצא לפשיטה באנצריה. השייטת פעלה אז בשיטה של "נבחרות", לא צוותים אורגניים אלא קבוצת לוחמים המכונסת יחד לצורך מבצע. ניסיונו הקרבי כלל שני מבצעים קודמים, ללא אש, ולהיבחר ל"שירת הצפצפה" היה כבוד של ממש. "השייטת לא עשתה הרבה מבצעים בחוף. להיות לוחם מאוד צעיר, שעושה מבצע מאוד איכותי בחוף, היה בעיניי מזל וכבוד. אנשים קינאו בי".
כקשר, השתתף סער בתחקירים השונים, ושינן את הציר ומילות הדיווח. העובדה הזו, הראש הגדול של לוחם שתפקידו פשוט לכאורה אבל הוא מקפיד לדעת, היתה עתידה לשחק תפקיד מכריע באירועי הלילה ההוא. אפשר לומר בוודאות, שאלמלא הכיר סער היטב את הציר ותנאי הפעולה, התוצאות של "שירת הצפצפה", היו עלולות להיות קשות פי כמה.
בצוות שנבחר היו שלושה בני מחזור של סער, יניב שמיאל וגל רודובסקי ז"ל שנהרגו בפעולה וניר שנפצע קשה, וכן גיא גולן ז"ל, שהיה בצוות קודם שאליו השתייך. האימונים עצמם לא היו קשים במיוחד למי שזה עתה סיים את מסלול הלוחם המפרך. "במסלול לוקחים אותך כל הזמן אל הקצה. בהכנה למבצע, אלא אם זה מבצע יוצא דופן, בדרך כלל אתה לא מגיע למצבי קיצון. הם קורים רק אם משהו משתבש".
בלילה שלפני, כנהוג בשייטת, יצאו למסעדה בחיפה. 16 אנשים צעירים ובטוחים בעצמם, בדרך למבחן שכל ניסיונם בצבא הכין אותם אליו. עבור 11 מהם זה היה הלילה האחרון בחייהם. כשנזכרים בזה, דברים קטנים מקבלים פתאום משמעות לא מפוענחת: כך, למשל, שיחה חטופה עם גיא גולן אגב עישון סיגריה. "הוא אמר לי שהוא מפסיק לעשן", אומר סער. באופן מוזר, דווקא את זה הוא זוכר.
ההיתקלות
על הסטי"ל, אחרי ארוחת הערב וממש לפני הירידה למים, סיפר קורקין ללוחמים על הפיגוע שהיה כמה שעות לפני כן במדרחוב בן יהודה בירושלים. הדיווח היה ענייני, אפילו לא נועד להחדיר מוטיבציה. "אני זוכר", אומר סער, "שסרן צבי גרוסמן ז"ל היה מאוד נרעש מזה, זה ממש טלטל אותו".
התנועה לחוף היתה חלקה. "חלק מאיתנו הגיעו עם הרבה ציוד. אני שחיתי עם איזה מאה קילו, לא אכנס לאיך עושים את זה אבל זה לא כבד כמו שזה נשמע. ההגעה לחוף היא תמיד קטע לא פשוט. לוקח חצי שעה רק להפוך מדג לבן אדם ולעבור למתווה חי"ר". כמה כלבים שוטטו על החוף, והכוח התעכב מעט כדי לוודא שאיש אינו מבחין בו.
לא היה כל סימן מבשר רע. "בזמן ההליכה הסתכלתי מסביב וממש אמרתי לעצמי: אתה פה בלבנון, בתוך מבצע שכל החברים שלך מתים להיות בו, וזה כמו אימון. עשיתי את זה כבר המון פעמים".
רק הפרדס אחר.
"כן. אם אני משתמש בידע החקלאי שלי, בארץ יודעים לעבוד בפרדסים, לשתול אותם פחות צפוף ולגזום יותר יפה. אבל חוץ מזה אתה הולך, האדמה היא אדמה והעצים הם עצים, הלילה הוא אותו לילה והים הוא אותו ים. עשיתי את זה אלף פעם. אני גם הולך ליד המפקד הגדול, ואני מאוד בטוח. מכיוון שהייתי הקשר וכל המידע היה ברור לי, כל רגע שהלכנו ידעתי איפה אני הולך, איפה כל בית וכל עץ, הכל היה בדיוק כמו שידעתי שצריך להיות. לא היה שום סימן לבאות".
"חצינו את כביש החוף הלבנוני. בצד השני שלו היתה חומה, שאותה לא ידענו בדיוק איך לעבור. אפשר היה לעבור עם סולם, או להזיז איזה שער. נדמה לי שבהתחלה עברו עם סולם, ואז הצלחנו להזיז את השער קצת, והשאר הצליחו לעבור דרך שער ברזל מאוד כבד, שבעצם מפריד בין הכביש לבין הפרדסים שמאחוריו".
היתה טענה ששכחו את הסולם, ושהיה צריך לטפס בידיים. היא קשורה לשאלה אם ואיך הופעל המטען שהיה עליכם.
"לא נראה לי. אני עברתי דרך השער, ואולי הסולם היה קצר מדי והיה צורך לעלות עוד מעליו. אבל לטפס שלושה מטר גובה עם כל הציוד הזה, עם כל הכבוד לשייטת, אפילו אנחנו לא יכולים".
"עברנו את הקטע הראשון והגענו לאיזור שבו אנחנו צריכים להתחיל לטפס. בשלב הזה עצרנו, שתינו, וקורקין הרגיש שאנחנו נכנסים ללחץ של זמנים. הוא אמר לנו, בלי לחץ, שאנחנו צריכים קצת להעלות את הקצב. התחלנו לעלות בוואדי בקצב מוגבר. החוד היה יותר קל ועף קדימה, אני הייתי עם 40 ומשהו קילו, ומאחוריי היו אנשים עם משקלים יותר כבדים. אני זוכר שהיה קטע קשה פיזית בטיפוס, וניר בא ותמך בי מאחור. 'עוד מעט', הוא אמר לי,'עוד מעט מגיעים'".
בערך בחצות ורבע הגיע הכוח למעלה, ועצר לקחת אוויר. היעד כבר היה קרוב. את הכוח הובילה חוליית חוד בפיקוד סרן רוני, יחד עם הלוחמים אלי ושלומי. קורקין וסער נעו מיד מאחוריהם, ואחריהם הנחש הארוך של שאר הלוחמים.
בשלב הזה סטה רוני סטייה קלה מהנתיב. לא בדיוק התברברות, אלא טעות קטנה שהביאה את הכח מעט צפונה מהנתיב המקורי. "פשוט המשכנו עוד פרדס קדימה, במקום לחצות שמאלה. גם לרוני שהוביל את הכח, גם לקורקין ואפילו לי היה ברור שעשינו פה איזה בלבול, אבל שהוא לא קריטי, כי אנחנו נגיע לאותו מקום. זה היה עניין של עשרות מטרים, לא משהו רלוונטי לעצם המבצע. רוני וקורקין החליפו מילה בשקט,'אתה יודע שאנחנו לא במקום?', 'כן, בסדר, אנחנו נגיע לשם מכיוון אחר'. לא מהותי".
הסטייה אכן לא היתה משמעותית מבחינת המשימה. היא מקטינה עוד יותר את הסבירות לטענה שהועלתה מאוחר יותר, כאילו היה מארב מתוכנן לכח, שהרי בסופו של דבר הוא הגיע לנקודה שבה נפגע מכיוון לא מתוכנן. הוא נערך לחצייה של כביש מאחורי שדרת ברושים, כשחייליו ממוקמים במקביל לכביש. שם, כמה דקות אחר כך, פגע בהם המטען הראשון.
"אתה בלבנון - מתפוצצים פה מטענים"
למרות הזמן שעבר והבלבול של מה שאירע אחר כך, סער זוכר את הרגע בבהירות. "אנחנו ממשיכים ומגיעים לכביש שאנחנו צריכים לחצות, ששם הקוד שלו היה 'דרך הערבה'. אנחנו כבר נמצאים במרחק לא גדול מהיעד. נעמדים בטור לאורך הברושים של מטע לימונים צעיר. מהצד השני של הברושים הכביש, ובקצה הבט רושים יש שער.
"רוני פותח את השער, שלא היה נעול. אולי הוא חרק קצת, ואנחנו מתחילים בנוהל מעבר כביש: לא כולם יחד, אלא בדילוגים, אחד אחד: רוני ואחריו שלומי ואלי. קורקין מסתובב אליי לפני שהוא עובר, ואומר לי: 'תעביר אחורה לגרוסמן שיסגור את השער'. אני מסתובב ליניב שמיאל, שנמצא מאחוריי, ואומר לו'תעביר אחורה לגרוסמן שיסגור את השער'.
"קורקין עובר, אני אחריו, כמה מטרים מאחור, לא ממש צמוד. ואיך שאני מסיים לעבור את הכביש, אולי מטר אחרי, אני שומע ומרגיש בום אדיר. אדיר. אני מסובב את הראש ורואה כדור אש ענק מאחוריי, מהכיוון שממנו באתי, מעבר לכביש בערך 45 מעלות ממני.
"התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה שנתתי מין צעקת 'אה', מין צעקת קרב כזאת, שאני לא יכול להגיד שנבעה מאיזה אומץ גדול, פשוט מבהלה. נורא נבהלתי. ואני ממש זוכר, בעניין של שניות, אני לא יודע אם זה שתיים או שלוש שניות, אבל נוחתת עליי הבנה: מה שחשבתי קודם, כשהלכתי והכל היה נורא מסודר ושקט, ובדיוק כמו באימונים, הכל טוב ויפה - זה לא. אתה בלבנון, מתפוצצים פה מטענים. נתקלנו.
האסון
"האינסטינקט הוא ישר לחפש מאיפה תוקפים אותך. הכל עובר לי בראש בשניות. אני מחפש מקור ירי. אני לא זוכר את זה אישית, אבל אחרי זה אמרו לי שקורקין צעק 'קדימה הסתער', או לפתוח באש. אני מחפש רשף ויציאות, ואני רואה את זה מכיוון של מטע ליד, חורשה שהגבול שלה הוא בעצם עצי אקליפטוס, אולי 30 מטר ממני. אבל אני רואה רק רשף. הכל מאוד חשוך. אני יודע איפה אני נמצא, אבל אני לא יכול לראות. אפילו צלליות כמעט לא רואים, שלא לדבר על בני אדם.
"אני פותח את הנצרה של הקלצ'ניקוב ומתחיל לירות לשם, ומתקדם לאורך הציר שהיינו צריכים להמשיך בו. לא להישאר במקום, להגיע למחסה. תוך כדי זה שאני נע ויורה, אחרי 14 שניות - את זה אני יודע כי בדקתי אחר כך, אבל התחושה באותו רגע היא של כלום זמן - מתפוצץ מטען לפניי.
"אני לא יודע אם זה מטען או רימון, אבל זה מאוד מפחיד, ממש מול הפנים שלי. התמונה שיש לי זה של כדור אש, שעל הרקע שלו מין צלליות שחורות כאלה. הייתי בטוח שהמטען העיף פה סלעים, אבל בדיעבד אני יודע שאלו היו שקיות ממזבלה שהיה שם. ומהמטען הזה נפגעים כל החבר'ה שלפניי. אני ממשיך בתנועה וירי קדימה ורחוק מהמטען הזה, ובשלב מסוים, אולי רוני קרא לי, אולי מצאתי אותם, אבל הגעתי אל רוני שהיה שרוע עם הנשק מכוון לעבר מקור הירי.
עד אז לא ראית אותם? היית בתחושה שאתה לבד?
"לא, אני לא בתחושה שאני לבד. אני בכוח. מאחוריי נמצא כל הכח. נכון שאני עברתי ביחד עם קורקין והחוליה שלפניו, אבל אני לא לבד. הכל עניין של שניות. אני חושב שאל רוני הגעתי משהו כמו בין חצי דקה לדקה אחרי, לא יותר".
מה ראית כשהגעת אליו?
"תשומת הלב שלי היא אל מקור הירי. יש מטענים, לא ברור מאיפה הם באים ואיפה הם ממוקמים, וכל מה שאני רואה הוא מאיפה יורים. אני מגיע לגל אבנים בגובה של איזה 40 סנטימטר, משהו כזה, ומאחוריו מוצא את רוני, עם נשק מכוון למקור הירי, ומאחוריו את אלי ושלומי, שניהם פצועים.
"אני משתרע או כורע עם רוני, ואני רואה שהוא מנסה לדווח בקשר, ולא מצליח. ואולי הוא אמר לי 'תדווח'. ואז אני יוצא פעם ראשונה בקשר ומדווח את המיקום שלנו ושנתקלנו, ושאנחנו מבקשים חילוץ מיידי".
ככה?
"אתה מתכוון איך זה נשמע?".
אתה חייל. לוחם שייטת אחרי מסלול, אבל בתפקיד חייל. במצב כזה אנשים נוטים לפע עול לפי התפקיד שלהם בכוח. ואתה גם יודע איפה אתה נמצא וגם מדווח את זה ומבקש חילוץ. זה מפתיע.
"אני יכול להגיד לך לגבי התפקוד שלי, כשאני עושה אחרי שנים לעצמי דין וחשבון, שפעלתי טוב מאד במסגרת התפקיד שלי. אני לא חושב שעשיתי דברים שחרגו ממסגרת התפקיד שלי. ויכול להיות מאד שזה היה בגלל שהייתי צריך - ידעתי מה שאני יודע ולא קיבלתי החלטות הרות גורל. התפקיד שלי היה עכשיו להעביר את התמונה בשטח בקשר, וזה מה שעשיתי.
"אחרי שנים שמעתי את הדיווח, ושומעים אותי מתנשף, אבל אני אומר את זה בצורה מאד ברורה: 'נתקלנו. אנחנו על צומת הערבה ואלנבי, מבקשים חילוץ מיידי'. אני נשמע מאד נסער, כי אני גם מתנשף מהתנועה, וגם כי האדרנלין בשיאו".
החילוץ
אתה שואל את רוני איפה קורקין? הרי יש נטייה טבעית לחפש את המפקד.
"רוני לקח מאחד הפצועים מכשיר ראיית לילה והתחיל לחפש את קורקין, וראה אותו שוכב במרחק של כמה מטרים מאיתנו. הוא עשה דילוג כדי לבדוק באמת מה מצבו. בשלב הזה הראש שלי הוא חצי חצי, מתחלק בין הקשר עם רוני ומה שקורה בשטח, לבין כל תעבורת הקשר שמתחילה. ואני בעצם מקבל את כולה, וזה קודם כל שאלות והבהרות מכיוון הכלים בים, שמנסים להבין מה קורה, והתחלה של הקפצה של כלי טיס. ואני מנסה לתת להם את התמונה הכי ברורה שאני יכול לגבי המיקום שלי ושל המחבלים".
אתה יודע שקורקין נהרג? אתה מבין?
"רוני חוזר ואומר שקורקין נהרג, ואני מדווח גם את זה. אני אומר שיש פצועים ושקורקין נהרג. אני לא בטוח אם כל זה היה בדקות הראשונות, כל הקטע שרוני מגיע לקורקין וחוזר, אבל משהו כמו שלוש דקות אחר כך מתפוצץ המטען שהיה עלינו, על הכוח. וזה פיצוץ הרבה יותר גדול מהאחרים".
הפיצוץ מאחוריך.
"בצד השני של הכביש, אבל מאחורה ומימין לי. כמה עשרות מטרים ממני".
כל הזמן הזה אתה חושב מה קורה עם הכוח בצד השני?
"עדיין לא. אני מנסה לקרוא לאנשים שהיה להם קשר, אבל לא עונים. מכשיר הקשר של רוני גם חטף ולא עובד, ואנחנו מבינים שהקשרים שלהם נפגעו, אבל אנחנו מנסים לקרוא להם".
יורים עליכם בזמן הזה?
"לא מדויק. יש יותר ירי לכיוון הכח האחורי, למקום שבו התפוצץ המטען הראשון".
אתם שומעים אויב? מרגישים אויב? "אני לא זוכר ששמעתי אויב, אבל חבר'ה אחרים שמעו צעקות".
אתה לגמרי שקוע בתפקוד, או שיש גם מחשבה ומודעות מה קורה פה?
"אחרי שלוש דקות, כשהתפוצץ המטען שלנו, אני זוכר תחושה של כאוס. כאוס טוטאלי. אני חוזר שוב להרגשה הקודמת שלי שהכל כמו שצריך והכל בטוח ובדיוק כמו באימונים, ופתאום אני נמצא בזירת קרב. ולא זירת קרב שבה יש אויב ויש את הכוח שלך, אחד מול השני. התפוצץ מטען אחד מאחוריי ואחד לפניי, אני יודע מאיפה יש יריות, אבל לא ברור לי מאיפה אנחנו מותקפים ואיך אנחנו מותקפים. תחושה שאתה בתוך מארב, אתה מוקף. במקביל מתחילות יריות בכפרים ליד. אני שומע ירי מכל כיוון. התחושה היא פשוט של כאוס. אני לא יודע מה הבנתי בדיוק שקורה".
אתה זוכר פחד?
"אני לא זוכר תחושה של פחד. הפחד היה כנראה איפשהו בפנים. לא הרגשתי אותו, אולי בגלל שלא הייתי רק שם. אני בעצם נמצא בשתי זירות אירוע, במקום עצמו וגם בזירה שבה נמצאים מפקד השייטת והאנשים שנמצאים בבור הפיקוד בישראל, ואחרי זה מסוקי קרב, ואחרי זה גם מסוקי חילוץ. והזירה של הקשר עם שאר הכוחות נותנת המון ביטחון: אתה שומע שהם מגיעים, הם שואלים אותך שאלות, זה נתן לי הרבה מאוד ביטחון, הדיבור בקשר.
"בשלב כלשהו הגיע איזה רכב על הכביש הזה, רכב תמים לדעתי. אני ורוני רואים אותו, ובזירה כזו אתה לא שואל יותר מדי שאלות. אתה בטוח שאם משהו נמצא פה, הוא בטוח קשור לאירוע. אז התחלנו לירות לעברו, ואני לא יודע אם פגענו. במרחק של מאה מטר מאיתנו הוא ירד מהאוטו והתחיל לברוח ברגל, ורוני ראה את זה במכשיר הראייה שלו.
"אני זוכר את זה כי הייתי עם הנשק לכיוון שממנו ירו עלינו קודם, ורוני אמר לי שהוא מזהה דמות מאחורינו. וזה רק מוסיף לתחושת הכאוס: הרגשה שהכל מסביב בוער, לא ברור לך מאיפה תוקפים אותך ולמה תוקפים אותך, זאת אומרת אתה יודע למה, אבל מאיפה? אתה מוקף, ממש נמצא בתוך מלחמה, והאויב תוקף אותך מכל הכיוונים האפשריים".
מותקפים מ-360 מעלות
כל כך רחוק מתחושת הביטחון של קודם. הכל נותק.
"הכל נותק. אבל יש לי עוגן להיאחז בו: הקשר, אני בקשר עם כל העולם, כל המעטפת שלנו, ואני נמצא גם עם רוני, שהוא קצין מנוסה, והוא יודע מה הוא עושה, ויותר מהכל הוא לא נותן לי להרגיש שהוא פצוע. הוא חטף רסיסים בפנים, אבל לא ידעתי שהוא פצוע עד שחזרתי לארץ. זה לא שכל מה שאני מדווח בקשר זה רק מנפלאות ראשי, זה מתוך שיחה ביני לבין רוני, שבעצם אנחנו השניים היחידים שנמצאים בהכרה מסוימת".
מתי בפעם הראשונה חולף ביניכם דיבור, או מחשבה אצלך, מה בעצם קורה מאחורה?
"אני לא חושב שדיברנו על זה. אולי רוני אמר שנעבור לצד השני של הכביש, אבל אני לא חושב שרציתי באף שלב לעבור לשם. הייתי בתחושת מגננה כל הזמן: אנחנו כאן רק שנינו, מפקד המבצע שוכב הרוג כמה מטרים מאיתנו, מאחורינו שני חבר'ה פצועים.
"רק אחרי שכוח החילוץ הגיע התחלתי להבין שכל הכח האחורי נפגע. זה לא נתפש בכלל. זה דבר שאתה לא מדמיין. בהכנות למבצע, במקרים ותגובות, הקצין הכי אכזרי מפיל לך חמישה פצועים על כוח של עשרה אנשים. אתה אף פעם לא מדמיין, זה לא נתפש בכלל שכל כך הרבה אנשים מתוך הכח שלך נהרגו.
אתם קוראים להם והם לא עונים? אתם צועקים שמות?
"לא צועקים. לא בקול. הכל בקשר. לא צעקנו באף שלב. לפחות לא אני. הם היו עשרות מטרים מאיתנו. למה לא צעקתי? נראה לי שהיינו בחשש כל הזמן".
היו חילופי דברים בינך ובין רוני על המצב?
"אני לא זוכר. אני גם לא חושב שדיברתי על זה כמעט מאז, על מה שדיברנו. אני אדם שבדרך כלל לא כל כך זוכר מלל. גם הזמן מאבד מההקשר שלו. בהתחלה שניות נראות לך כמו דקות, אחרי זה הזמן טס מאוד מהר קדימה. האירועים רודפים אחד את השני. אני זוכר שקצת עזרתי לפצועים מאחורה, עזרתי לשים חוסם עורקים.
"בחמישה לאחת, רבע שעה אחרי תחילת האירוע, מתחילים להגיע מסוקי קרב. הם מבקשים ממני לזהות את עצמי ואני מסמן את עצמי ואת המיקום. אני מתאר להם איפה אני חושב שהכוח העיקרי נמצא ואיפה אני יודע שנמצאים המחבלים. בכיוונים התבלבלתי קצת, אבל מבחינת מילות הקוד נתתי להם את המיקום המדויק. הם היו צריכים לבודד את השטח, למנוע מצבא לבנון וחיזבאללה להגיע לאיזור, ולנצל את המצב לתפוס אותנו".
עוברת לך מחשבה שמישהו יכול לבוא ולא רק לתקוף אתכם, אלא גם לתפוס אתכם?
"אני לא חושב. הפחד היה בעיקר מזה שיגיע מישהו מכיוון שאני לא מתכנן עליו. אתה אף פעם לא מתאמן למצב שבו תוקפים אותך מ-360 מעלות, וזאת היתה התחושה שם, שאנחנו מותקפים מ-360 מעלות, ושהאויב הוא לא ברור, וזו תחושה כאוטית".
מתי אתה שומע את החילוץ?
"אני חושב שאני מתחיל לדבר איתם משהו כמו חצי שעה אחרי האירוע. אחרי 35 דקות המסוק כבר קרוב, נמצא איתי בקשר. הוא מגיע, ונוחת במיקום שאנחנו לא רצינו שהוא ינחת בו, ואנחנו מבקשים ממנו לעבור יותר קרוב אלינו. גם שם יש איזושהי בעיה, כי המסוק נוחת וכוח החילוץ יורד ממנו, ואנחנו אומרים לו שיעבור מיקום: הוא צריך לאסוף מחדש את כל החבר'ה של החילוץ, והם עולים חזרה".
חזרה הביתה
ואתה בתחושה של "שיגיעו, שיגיעו כבר"?
"לגמרי. לגמרי. תחושת הכח שהיתה לך קודם הלכה לאיבוד, ואתה מת שהיא תחזור. והיא באה ברגע שאתה חלק מכח. עכשיו אני נמצא רק עם רוני, כי אלי ושלומי פצועים. זו תחושת חולשה נוראה. ברגע שבא כח חילוץ, וכמובן כשמסוקי הקרב מגיעים לפני זה, אני מתחיל להתחזק. וכשכח החילוץ מגיע, זו אבן שירדה, כי גם אני עשיתי העברת מקל למפקד כח החילוץ ולסגן שלו, ודי מהר גם הורדתי מעליי את כל הציוד שהיה עליי, ונשארתי עם הציוד הנדרש ללוחם ולא מעבר לזה".
קחו נשימה. התוצאה של "שירת הצפצפה" הטמיעה את האירוע בזיכרון הישראלי ככישלון חריף: 16 לוחמים יצאו לדרך, 15 חזרו מתים או פצועים והמשימה לא בוצעה. הכל נכון, ועדיין צריך לזכור עד כמה קשה עוד יותר היה האירוע עלול להיות אלמלא שלושה אנשים, וסער בראשם.
סגן בועז, מפקד כוח החילוץ, נהג בשעות הקרובות בקור רוח ונחישות יוצאי דופן. תוך דקות מרגע הנחיתה נהרג הרופא שהביא איתו, סרן דגש מאהר ז"ל, רופא מפיקוד צפון שהושאל לכח החילוץ.
גם אחרי שהתברר לו גודל האסון, גם אחרי שהבין שהכח הקטן שלו, 12 לוחמים בלבד, יצטרך לטפל בהוצאתן של 12 גופות ו-4 פצועים, בועז לא נלחץ ולא לחץ. הוא הבהיר לממונים עליו, חבורת הפיקוד בראשות מפקד השייטת אל"מ א' בים ובונקר הפיקוד בקריה, לשם הגיע גם הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק, שהוא מתכוון להישאר בשטח עד שיוודא שכולם חולצו, ואכן בשעות שנותרו עד שעזב את המקום נמצאה גופתו של יוחנן הילברג ז"ל, שלא אותרה בשלב הראשון.
נערך לאחרונה ע"י FiReBall בתאריך 20-09-2008 בשעה 17:22.
|
|
ראשי
צ'אט
הכתבה היא "ריקוד על הדם" ומטרתה -לדעתי- לשמש כפרומו לספר שעומד לצאת .
A friend in need 
- is a friend indeed 
:
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
