 |
25-03-2008, 08:43
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 03.04.02
הודעות: 1,320
|
|
|
|
|
הקיבוץ החשאי ואלכסנדר זייד
לבקשתו של "ישראלה", שאישר את הקפצת האשכול הזה, אני מביא סקירה ממוקדת על "הקיבוץ החשאי" הרקע להיווצרותו ואופן חשיפתו על ידי אלכסנדר זייד, בעקבות סכסוך בין הנ"ל לאנשי כפר גלעדי.
הדברים מובאים מתוך מאמרים שפורסמו עד כה במקורות שונים והם מובאים בשם אומריהם.
=================
בי"א באדר תר"ף אירעה בתל-חי ההתנפלות שבמהלכה נהרג מפקד הגליל, יוסף טרומפלדור. בעקבות ההתנפלות נעזבו יישובי הגליל העליון, ובהם כפר- גלעדי, מעוז 'השומר'. חצי שנה אחר-כך הקימו חניכיו של טרומפלדור, צעירים שעלו זה עתה לארץ, את גדוד העבודה.
הקמת גדוד העבודה היתה הזדמנות למימוש שאיפתו של שוחט לחדש את 'השומר'. הצעירים שהגיעו לארץ לאחר המלחמה, ופתחו את העלייה השלישית, נשאו עימם את חוויית המהפכות ברוסיה. הם ראו כיצד קבוצה מאורגנת של אנשים נחושים בדעתם מצליחה לנצח כוח גדול ממנה בהרבה. התלכדותם לגדוד עבודה, שהתפרס על-פני כל הארץ וקיבל על עצמו להגשים רעיונות רדיקלים כמו קומונה כללית של פועלי הארץ, התאימה להפליא לשוחט וקבוצתו. ואכן, כאשר שוקמה כפר-גלעדי היא הצטרפה לגדוד העבודה. רבים מיוצאי 'השומר' היו עתה חברים בגדוד העבודה.
בתוך גדוד העבודה הקימו יוצאי 'השומר' את ארגונם מחדש. מנהיגם המוסכם היה שוחט. לצדו פעלו כמה מגיבוריו הנודעים : אלכסנדר זייד, פנחס שניאורסון וצבי נדב. לארגון החשאי הצטרפו גם כמה צעירים ארצישראלים, ובהם בלט ירחמיאל לוקאצ'ר. כמחצית חברי הארגון באו מקרב העולים החדשים. הבולטים בהם היו יצחק לנדוברג (שדה) ומנחם אלקינד; שניים אלו היו גם מהבולטים שבמנהיגי גדוד העבודה והעלייה השלישית. הארגון שהקפיד על חשאיות מלאה, כלל 80-70 חברים ונתכנה 'הקיבוץ החשאי' או 'הקיבוץ' .
'הקיבוץ' תבע מחבריו נאמנות, משמעת וחשאיות. על-אף שלא היה סולם הייררכי מוגדר ותפקידי פיקוד לא חולקו לפי דרגות, צייתו החברים לוועד פנימי חשאי. חברי 'הקיבוץ' ביקשו לממש רעיונות מהפכניים חובקי-עולם. רעיונות אלו לא היו פרי אידיאולוגיה מוסכמת; יותר משעמד לנגד עיניהם אויב מוסכם ושאיפות מוגדרות, נשאו חברי 'הקיבוץ' בקרבם משאת-נפש.
שוחט ויוצאי 'השומר' ביקשו לממש חלומות ציוניים בדבר עצמאות מדינית ובניית חברה חדשה של יהודים עזי- נפש החיים בכפרים . במקביל, אלקינד וצעירי העלייה השלישית הדגישו רעיונות של מטריאליזם מהפכני.
נראה שלא נערכו דיונים מסודרים בשאלה מהי מטרת 'הקיבוץ'. ההימנעות מקביעת עיקרים רעיוניים נבעה מההכרה שב'קיבוץ' חברו יחדיו אנשים הנושאים שאיפות שונות ואולי אף מנוגדות, אולם בה בעת יש להם עניין משותף.
חברי 'הקיבוץ' הסכימו שיש צורך בקיומו של ארגון מאומן וחמוש. הדחף להקים ארגון צבאי לשעת חירום נבע מהזלזול ב'הגנה' ומההתנגדות להסתמכות על כוחה של ממשלת המנדט. הרעיונות האקטיביסטים של גדוד העבודה הובילו לפיתוח גרעין צבאי חשאי. השאלה אם האויב הם הערבים או הבריטים או, שמא, הבורגנות הציונית ואף המנהיגות החרדית - לא נדונה, ככל הנראה.
נושא הסכמה משותף נוסף היה שאין לסמוך על הנהגת התנועה הציונית או על הנהגת היישוב או אף על הנהגת תנועת הפועלים בכל הנוגע לנושא הבטחון. האמון המוגבל כל-כך בגורמים שמחוץ לגדוד העבודה הפך בתוך זמן קצר לגילויי בוז ומאוחר יותר לאיבה, ודווקא כלפי הגורם הקרוב יותר - הנהגת תנועת הפועלים .
'הקיבוץ' הוקם בשנת 1921 ופעל עד 1926, כמה מפעולותיו הסעירו בשעתן את היישוב. חותמו ניכר בעיצוב דרכה של 'ההגנה', בהקמת התנועות הקיבוציות ובמבנה ההסתדרות הכללית. לקחים שנלמדו מפעילותו השפיעו על דרך ההנהגה של האישים, שלימים היו מנהיגי מדינת-ישראל. והנה, למרות חשיבותו של 'הקיבוץ' ולמרות הדרמטיות הגלומה בסיפורו, הדיון בו בספרות העוסקת בתולדות היישוב מועט מאוד. ההתייחסות אליו במחקר היא אגב דיון בסוגיות אחרות, כגון 'השומר' וגדוד העבודה, או ביוגרפיות של מנהיגי תנועת הפועלים. גם הנסיון היחיד שנעשה עד כה לשחזר את קורותיו, במסגרת 'ספר תולדות ההגנה' הוא חלקי ביותר.
הסיבה העיקרית למצב המחקר בנושא זה היא דלות החומר העומד לרשות החוקר. מטבע הדברים, ארגון חשאי הפועל במחתרת אינו נוטה להרבות במסמכים כתובים וממילא אינו משאיר ארכיונים מסודרים, אולם ניסיון המחקר ההיסטורי של תקופת היישוב מוכיח שניתן להתגבר על בעיה זו. מכל מקום, לגבי ארגונים חשאיים אחרים נמצאו מקורות לא-מעטים. בלטו במקורות אלו יומנים אישיים, מונוגרפיות של אלו שלקחו חלק בארגונים אלו וספרי-זכרונות. שחזור תולדות ה'הגנה' הוליד ארכיון שלם, וגם על תולדות לח"י יש בידינו לא מעט חומר מסוגים שונים. בנושא שלפנינו דלות החומר איננה בשל חשאיות הארגון דווקא, אלא נובעת מסיבות מורכבות יותר.
רוב האנשים, הנזכרים בדיון שלהלן, סיפרו לימים בהרחבה על חלקם האישי בתולדות היישוב ומאבקיו, אך על 'הקיבוץ' ועל מעורבותם בו הם העדיפו לדלג. שוחט, זייד, לנדוברג, נדב, שניאורסון, פליישר ואחרים מזכירים במקוטע את קיום הארגון.
התמונה העולה מאזכורים אלו פשטנית ורומנטית; יותר משהיא מגלה את סיפור 'הקיבוץ', היא מכסה עליו. גם דוד הורוביץ, שאמנם לא היה חבר ב'קיבוץ', אבל היה בסוד פעולתו, ואשר כתב לימים ספר אוטוביוגרפי שבמרכזו פרשת גדוד העבודה, בחר לא להעמיק בסוגיה זו.
גם אלו שנאבקו נגד 'הקיבוץ' והשקיעו מאמץ רב, שהביא לבסוף לפירוקו, נמנעו בזיכרונותיהם וברשימותיהם מדיון של ממש בנושא, כך גולומב, בן-גוריון, בן-צבי וברל כצנלסון.
ההנחה שמדובר באפיזודה חסרת-חשיבות בביוגרפיה הסוערת של האישים הנזכרים, שנדחקה במהלך השנים לשולי הזכרון או נשכחה, נשללה על-ידי הנוגעים בדבר. בן- גוריון, שהחל בשלהי שנות השישים לכתוב זיכרונות, העתידים לכלול אלפי עמודים, נתן דעתו לנושא 'הקיבוץ', והחליט, במודע, לא לעסוק בו. יוסף חריט, מראשי 'הקיבוץ', כתב - ככל הנראה בשנות החמישים - זיכרונות המשתרעים על-פני מספר חוברות בכתב-יד. עיון בחוברות אלו מלמד על בהירות מחשבה וניתוחו, זכרון חד ומידע רב, ואולם דווקא בנושא 'הקיבוץ' הזיכרונות הם כלליים מאוד ומעורפלים.
מאיר יערי, שהיה חבר בוועדה שחקרה את 'הקיבוץ' בשנים 1926 -1927 והכיר את הנושא היטב, סירב בתוקף להתראיין בסוגיה זו, באומרו שזהו נושא כאוב שאין לו עניין לפותחו מחדש .
נחום הורביץ, איש 'השומר' מכפר- גלעדי, שזכה להאריך ימים וראה לעצמו חובה לספר את עלילותיו ועלילות חבריו, החליט שלא לעסוק בפרשת 'הקיבוץ', כי 'יש דברים שהם סוד שצריך ללכת אתו לקבר'.
הנטייה להתעלם מהנושא התבטאה לא רק בהימנעות מחשיפה, אלא, לעתים, אף בפעילות יזומה שנועדה להשכיחו. ההוכחה הבוטה ביותר היא היעלמות ארכיון 'הקיבוץ'. ככל הידוע, נשתמרו עשרות תעודות, מכתבים ופרוטוקולים, שעניינם 'הקיבוץ' וקורותיו. חומר זה נאסף ונשמר עד הקמת מדינת-ישראל. החוקר יוסף ברסלבסקי סקר את התעודות, ואף העתיק אחדות מהן. והנה, בנסיבות מסתוריות, כנראה בשנות החמישים המוקדמות, נעלם חומר זה ואיננו .
המידע המוגבל העומד לרשותנו על 'הקיבוץ' מגביל אותנו גם בהסבר מדוע ביקשו כל הנוגעים בדבר להצניע את הנושא. אין ספק שאחת הסיבות החשובות היתה סופו העצוב של 'הקיבוץ'. בשנת 1927, על רקע המאבק בין הנהגת ההסתדרות להנהגת גדוד העבודה, התפורר גדוד העבודה והתפרק. אקורד הסיום המר של הפירוק היה ההחלטה של קבוצה מרכזית מאנשי גדוד העבודה לעזוב את הארץ ולהקים ארגון מקביל בברית-המועצות. בין העוזבים היו כמה ממיטב החברים ב'קיבוץ', ובהם לוקאצ'ר, שהיה המדריך הראשי וככל הנראה המפקד המבצעי הבכיר בכל הקשור לפעולות, העלומות עדיין, של 'הקיבוץ'. בברית-המועצות נסחפו העוזבים למערבולת קשה וטרגית. מנהיג קבוצת היורדים, אלקינד, שהיה לצד שוחט, האיש הבולט ב'קיבוץ', 'טוהר' במשפטי סטאלין בשנות השלושים, ונעלם בסיביר, וכך גם אחרים מאנשי קבוצתו. הקשר בינם לבין חבריהם בארץ נותק. ככל הידוע, סיפור 'הקיבוץ' לא סופר מזווית-ראייתם, ומכל מקום, זיכרונותיהם לא הגיעו לידינו. הדינמיקה הפנימית שהתחוללה ב'קיבוץ', וגרמה, בסופו-של-דבר, לחלק מחבריו לעזוב את הארץ, הולידה שבר חברתי ורעיוני גם בקרב הנשארים בארץ. התפוררות 'הקיבוץ', שהתרחשה במקביל להתפוררות גדוד העבודה, חייבה את הנותרים לשקם את חייהם הפרטיים, למצוא מקום-מגורים ועבודה. אלו שביקשו לשוב ולהשתלב בפעילות חברתית וציבורית, חייבים היו לפתוח דף חדש. כך שוחט, הורוביץ, לנדוברג ואחרים, שהחלו תהליך ארוך, איטי והססני של חזרה לפעילות במערכות הציבוריות. אחרים, בעיקר חברי כפר-גלעדי, הסתגרו בביתם.
מי שנאבקו נגד 'הקיבוץ' היו ערים למחיר של פירוקו. הם היו מודעים לכך שה'הגנה', שאמורה הייתה להיות תחלופה ל'קיבוץ', לא הייתה אלא ארגון רופף, דל באמצעים, ברמת האימון, ברמת הפיקוד וברמת הנחישות. על רקע מאורעות 1929, שבהם נתברר עד כמה חסר היה ארגון חשאי, חמוש ומאומן כמו 'הקיבוץ', לא היה מקום להשתבח בחלקם במאבק לפירוקו.
למרות המאמץ הגדול שהשקיעו אנשי 'הקיבוץ' בשמירה על החשאיות, קשה היה להסתיר את קיומו מעיני החברים בגדוד העבודה, שלא הוכנסו בסוד הארגון. הבחירה הדקדקנית של אלו שהתקבלו ל'קיבוץ', יצרה מתח, אי-הבנה וטענות מצד אלו שלא התקבלו. פעולות שונות, כמו פרשת ההתנקשות בשנת 1923 בתאופיק- ביי, קצין המשטרה הערבי מיפו, או פרשת ההתנקשות בדה-האן בשנת 1924 וכן פעולות להשתלטות על רכוש ופעולות צבאיות הקשורות במרד הדרוזים, הולידו חרושת שמועות לגבי זהות המתנקשים שהתמקדה ביוצאי 'השומר' בגדוד העבודה.
למן הקמתו העמיד עצמו גדוד העבודה כחלופה להנהגת תנועת הפועלים. היחסים בין גדוד העבודה להסתדרות התפתחו לקונפליקט, ששיאיו היו בעת פרישת עין-חרוד מגדוד העבודה, בשנת 1923, ובעת סיפוח קיבוץ תל-חי לכפר-גלעדי, בשנת 1926. על רקע קונפליקט מתמשך זה, קיומו של ארגון צבאי מאומן וחמוש, הפועל בתוך גדוד העבודה, יכול היה להיחשב לאיום של ממש. אולם תביעת הוועד הפועל של ההסתדרות לפרק את 'הקיבוץ' נתקלה בקיר האטום של הכחשת עצם קיומו של ארגון כזה.
הפרצה שאפשרה את חשיפת 'הקיבוץ' נבעה ממאבקו המר של זייד, שהיה מראשוני 'בר- גיורא' ו'השומר', וממייסדי כפר-גלעדי ו'הקיבוץ'. ב1924-, על רקע של סכסוך אישי, פרש זייד מ'הקיבוץ' ומכפר-גלעדי והצטרף לקיבוץ תל-חי. ההשתלטות של חבריו לשעבר מכפר-גלעדי על קיבוצו החדש ערערה את נאמנותו של זייד. במרי- לבו יצא למתקפה חסרת-מעצורים נגדם.
עתה, לראשונה, היתה בידי הוועד הפועל של ההסתדרות עדות ממקור ראשון על קיום 'הקיבוץ', אלא שזו היתה מוגבלת, משום שזייד הורחק מפעילות ב'קיבוץ' בשלבים מוקדמים, ופרש קודם לכמה פעולות שהסעירו את הרוחות. יתר-על-כן, עדותו של זייד היתה עדות של בעל- עניין, ומה גם שבמהלך המאבק בינו לבין חבריו לשעבר, נתפרסם ברבים שהסכסוך עבר לפסים אלימים. הנהגת ההסתדרות ביקשה אפוא לברר מה טיבו של 'הקיבוץ'.
צחור זאב. ועדת הבירור לבדיקת 'הקיבוץ החשאי' בגדוד העבודה, קתדרה. טבת תשנ"א. חוברת 58.
אישור מענין ונוסף לכך שזייד היה מי שהסגיר את "הקיבוץ החשאי" למוסדות ההסתדרותיים עולה מראיון עם נכדתו טלי זייד רווה בעיתון "קול יוקנעם" כשמונים שנה לאחר האירועים. הראיון התנהל לאחר ניסיון הגניבה של פסל ההנצחה לאלגסנדר זייד, מבית שערים.
בכתבה מספרת הנ"ל על המאורעות שהביאו את אלכסנדר זייד לעזוב את הגליל ולמצוא את ביתו בשיח אבריק, מקומה של אחוזת זייד כיום:
"...הקש ששבר את גב הגמל היה `הקיבוץ החשאי`, שהיה מין ארגון מחתרת קומוניסטי של יוצאי גדוד העבודה שהצטרפו לקיבוץ בתחילת שנות העשרים. הם צברו נשק בסליק סודי כדי לבצע הפיכה קומוניסטית נגד ראשי היישוב, וזייד היה מודע לתוכניותיהם".
טלי אומרת גם שבשלב מסוים החליטו חלק מחברי הקיבוץ לרצוח את זייד, ואחד מהם אף כיוון נשק לעברו, אולם "כנראה רעדו לו הידיים והוא וויתר על הרעיון".
{בהקשר לכך מצאתי התייחסויות המבהירות שאיש לא היה פודע פיסית באלכסנדר זייד עקב היותה של ציפורה זייד גיסתו של אחד מאנשי השומר הבכירים. (TM). }
במקום זאת החליטו החברים לגרש מעשית את משפחת זייד מן הקיבוץ, על ידי עריכת "משפט חברים" לציפורה זייד, בטענה ש"לא עבדה מספיק ולא צייתה לסדרן העבודה". נגזר עליה לעבור לפלוגת עבודה אחרת, מה שיכול היה להפריד סופית את הזוג, אולם אלכסנדר זייד לא קיבל את הדין, והם עברו כמשפחה לתל-חי הסמוכה, שכבר אז החלה להעצים את דמותו של טרומפלדור האגדי שנרצח בה כמה שנים קודם לכן. אולם גם שם רדף אותו גדוד הקומוניסטים מכפר-גלעדי, אשר ביקש להשתלט על תל-חי. שנות העשרים, בהן החלו שיטות מפא"י להתגבש, הביאו לידי כך שהצבעת חברים בתל-חי, מתוגברת ב-15 חברי גדוד העבודה שהובאו במיוחד על ידי אנשי כפר גלעדי כדי ליצור בה רוב, אישרו את האיחוד עם תל-חי.
טלי: "זה לא קרה בלי מאבק צידו של אלכסנדר. הוא היה פייטר אמיתי גם בעניין הזה, וכתב עשרות מכתבים לבן-גוריון נגד איחוד שני היישובים. בן גוריון, שראה ב`קיבוץ החשאי` שנחשף איום על מעמדו, היה בתחילה בעד עמדתו של זייד, ואף הוציא את גדוד העבודה מההסתדרות על שהחליט אחרת מעמדתה. רק אחרי שגדוד העבודה סיפק לב-גוריון כתב כניעה והתחייב להיטמע במוסדות ההסתדרות וה"הגנה", ניאות בן גוריון לאשר את איחוד שני היישובים.
אלכסנדר הגדול. קול יוקנעם. 20/11/2007 : http://www.ycom.co.il/?/article/11038
ברור שאין כאן מידע היסטורי מכלי ראשון והמספרת, מביאה מתוך הדברים כפי שעברו מן הסתם בתוך משפחת זייד שראתה עצמה כנפגעת מפעילות אנשי כפר גלעדי ו"הקיבוץ".
עצם הכתרתו של הקיבוץ כ"מחתרת קומוניסטית" והצגתו כישות שלילית שמטרתה לבצע פוטש בהנהגת היישוב מראה על בורות המספרת בהקשר לאירועים והתבססותה על מידע חד צדדי ובלתי אובייקטיבי וישלהתייחס לכך בהתאם. עם זאת וככל שאני מבין את הכתובים, גם מדברים אלו עולה כי המידע הראשוני המבוסס שהביא לחשיפת "הקיבוץ" בפני מוסדות ההסתדרות, היה המידע ממכתביו של אלכסנדר זייד. |
|
ראשי
צ'אט
).
.
מצב כלאיים
