01-01-2008, 11:47
|
|
|
חבר מתאריך: 31.12.07
הודעות: 96
|
|
ליקוטי רשמים משירותי בגדוד 402
רשמים מהתקופה שבה שרתתי מתייחסת מאמצע שנת 71 ועד לסוף מלחמת יום כיפור.
הסוללה שלי הייתה סוללה ג והשירות שלה היה בגיזרה הדרומית במוצב נברון, ובגיזרה הצפונית בבלוזה נושק לחוף הים.
בגיזרה הצפונית בבלוזה המוקפת ביצות (למי שמכיר) היה המקום הכי מדהים בסיני לשרת, המוצב היה בנוי בשיטה חדישה עם מבני בטון ולא גושי אבנים כמו בנברון, המרחקים היו מאוד קצרים בין חדר האוכל למגורים ולעמדות השמירה ואפילו לעמדת ש"ג המרחק היה חצי דקה הליכה מהמגורים.. הקרקע הייתה מוצקה ולא טובענית, הנסיעה הבייתה הייתה קצרה ונוחה מאוד.
במוצב זה היו גם כוחות צנחנים והנדסה ומידי פעם היה שיתוף פעולה בין התותחנים לחי"ר בעיקר בהעברת סרטים...אוכל...וגם באספקת דגים לשבת... הצנחנים היו זורקים רימון למים (כ-100 מטר מהכניסה למוצב) ולאחר מכן מביאים עשרות דגים טריים לשבת...(דגים טריים בצהל..)
וכמו הבונקרים בנברון הדרומית כך גם בבלוזה הצפונית השרות בבונקרים היה עדיף ע"פ דיונות החול הנצחיים.
שנה לפני מלחמת יום כיפור הרמטכל חיים בר לב ז"ל בא לביקור במוצב באחד הימים היפים של חורף עם שמש נעימה ואמר לנו כך
"השמש בחוץ זורחת... הציפורים מצייצות... אבל אנחנו צריכים להיות עירניים ולא ליפול לשאננות...לאחר מכן הוסיף במקרה של מלחמה תוך 48 שעות אנחנו בצד השני..."
האימונים שביצענו בתקופה ההיא היו צפופים מאוד וממושכים משום מה לא הייתה הגבלה מהדרג העליון על מספר היציאות לאימונים ואף על משך זמן האימונים, היה קשה אך לקחנו הכל ברוח טובה.
תוצאות המלחמה לא הפתיעה אותנו כלל אני זוכר עד היום שהיינו מעלים תרחישים ביננו לבין עצמנו מה יקרה אם המצרים יפלשו בהמוניהם בבת אחת אל מרחבי סיני איך עוצרים אותם הרי הגיזרה כולה מוגנת בצורה דלילה מאוד עם ארטילריה שאינה מספיקה לגדוד שריון, לאף אחד לא הייתה תשובה.
אחד הדברים הכי גרועים שהיו בתקופה ההיא ולדעתי זה פגע לבסוף בצהל זה הדימוי השלילי שהיה לחיל התותחנים, כולנו הרגשנו את זה צהל לא ייחס חשיבות כלל לחיל התותחנים, שנים רבות החיל הזה עבד עם כלים מיושנים ושיטות ישנות, כמות התותחים הייתה נמוכה וביחס הפוך לחילות השדה, עד כדי פשיעה ממש.
זו הסיבה שבמלחמת יום הכיפורים אספקת האש הייתה דלילה ולא אפקטיבית כולם צעקו אש אש אבל לא היו מספיק קנים.
היום ניתן לספר סיפור מזעזע שקרה באחד מאימוני הסוללה שלנו ברפידים (למי שלא יודע זהו בסיס עורפי ענק בגודל של עיר כל חילות השדה היו שם כולל בית חולים מחסני חירום שקם מרכזי וכו') השעה הייתה 4.00 אחה"צ של יום חמישי,צוות תומ"ת קיבל איכון ונתונים לירי (תחמושת חיה) אני זוכר שהכל היה שקט מסביב אבל השקט משום מה היה מוזר, הפגז הוכנס ללוע והסדן ננעל..אחד מצוות התותח החזיק בידו את כבל המרעום וחיכה לפקודת הירי...שאר אנשי הצוות אטמו את אוזניהם בידיהם וחיכו, אבל הפקודה בוששה לבוא.. אני זוכר עד היום שהיה שם שקט מוזר שחתך את האוויר,כולנו הרגשנו את זה,
לפתע...אחד החיילים שלידי שואל אותי "תאמר, מאיפה באנו"? משם, אני עונה לו, "ולמה הקנה מופנה לשם"?...הייתי לבן כמו שלג הרגשתי קור בכל הגוף...והדיבור נעתק ממני..מרוב צמרמורת שאחזה בי לא יכולתי לענות..ואז לפתע.. ניתנה הפקודה,"אש"!
אלא... שמפעיל מנגנון הירי כבר עזב את הכבל..בגלל ההמתנה הארוכה ויצא "לטייל" בקרבת התומת.. וכששמע את פקודת האש רץ ותפס את כבל המרעום, עוד שניה והפגז יוצא ברעש אדיר.. ואז...
הדרמה שהייתה באותה הרגע לא ניתנת לתיאור מישהו במפיק הבחין בכיוון המוזר של התותח והסב את תשומת לב המסו"ל,המסול פרץ מהרכב ורץ כמו מטורף לכיוון התותח תוך צעקות איומות עצור! עצור! עצור!
החיילים נדהמו הרי פקודת עצור במקרים כאלה מספיקה להם פעם אחת והקשר בין המפיק לתומת פתוח, וכעת המסו"ל רץ...?
המסו"ל הוציא את המרעום מהסדן, הפגז הוצא מהתותח, והורה לסובב את הקנה לכיוון ההפוך...
כששאלנו לאחר מכן היכן הפגז היה אמור לפגוע אמרו לנו בדיוק על שקם רפידים,בבדיקה שנעשתה שוב התגלה שהפגז היה אמור לנחות על גג שקם רפידים! שהיה באותה עת מלא במאות חיילים...
האימון הופסק ולמעשה לא חודש יותר כי היה כבר יום חמישי בערב והיינו צריכים לחזור לבסיס ברפידים שהיה קרוב, אף אחד מאיתנו לא דיבר על זה, אף תחקיר לא נעשה, כולנו חיילים וקצינים העדפנו לא להעלות את הנושא הזה,ההלם מהמקרה השתלט על כולנו .
כתוב "לעושה נפלאות לבדו" ה' עושה נפלאות עם האדם ללא שהאדם יודע על כך, וכך היה באותו זמן.
במוצאי שבת חברה מהסוללה יצאו לנפוש בשקם רפידים ...ראינו את השקם כולו מואר ושוקק חיילים רבים מעל 200 חיילים היו שם... צמרמורת אחזה בנו.. אך אף אחד מאיתנו לא דיבר.
|