מצורפת כתבה המבוססת על ספר שיצא בבריה"מ לשעבר , ובו עדות של מפקד כוחות הגנה אווירית הסובייטים במצרים בתקופת מלחמת ההתשה ..
למישהו יש מקורות תומכים /שוללים ? אולי תמונה של פאנטום ישראלי במוסקבה ?

http://www.mia.org.il/archive/010425ya.html

זה הגיוני שהמצרים לא ידעו על דבר כזה, אך אין לדעתי אפשרות שפרט כזה יצא לאור ברוסיה ויהיה נכון.
זה בהחלט מסתדר עם הדיווח המאוחר של המצרים אבל אין שום היגיון בטענה שהטייס צנח ונשאר בחיים או הנחית את מטוסו בחולות.
הרסיסים של המטוס התפרסו על פני שטח נרחב ולכן כיצד ייתכן שהמטוס הועבר בשלמות לבריה"מ?
ואיך יתכן שבנקודת ההתרסקות נמצאו שרידי גופה, וזיהויים היה ודאי באמצעים של אותה תקופה, וכמו כן נמצאו חפצים אישיים באותו מקום? מה הסיכויים שמישהו אחר יהרג שם ושרידי גופתו ישארו בדיוק במקום שבו התרסק הפאנטום?

לדעתי זה סתם בלבול מוח, והשגיאה של השגרירות חמורה אפילו יותר.

תעלומת הטייס חץ

סא"ל שמואל חץ לא חזר מתקיפה זל סוללות טילים סובייטיות במלחמה ההתשה. במשך ארנע זנים הוא נחשב כנעדר, עד שאותרו שרירי גופתו ליד איסמעיליה. 30 שנה אחרי, טוען המכון הרוסי להיסטוריה צבאית: "המטוס נשאר שלם והטייס היה בחיים כאשר נלקח בשבי". מפקד בסוללה הרוסית: "סגן בסוללה טען שהטייס הישראלי הוטס יחד איתו למוסקבה". האם הגירסה הרוסית מעלה סימני שאלה על נסיבות המקרה? צה"ל: לא ייתכן. בעקבות הפנטום האבוד: העדויות, הראיות והשאלות.

איזבלה גינור

בחלקה הצבאית של בית העלמין בקריית שאול ניצב קברו של סא"ל שמואל חץ, מבכירי טייסי ישראל בכל הזמנים. בן 33 היה במותו, במהלך מלחמת ההתשה, ועד לפני זמן קצר לאיש לא היתה סיבה לפקפק בכך. חץ, מפקד טייסת הפנטומים הראשונה של חיל האוויר, יצא לתקיפה אווירית בשיאה של המלחמה, ולא חזר. הוא הוכרז כנעדר, ומותו נקבע רק לאחר כארבע שנים בעקבות איתור שרידי מטוס וגופה ליד איסמעיליה. לכאורה, נפתרה התעלומה, גם אם נסיבות מותו של הטייס הנערץ נותרו עלומות.
ספר שראה אור בהוצאת המכון להיסטוריה צבאית של משרד ההגנה הרוסי, מעלה שורה של סימני שאלה לגבי ודאות מותו של הטייס הישראלי הבכיר במדבר המצרי. "מטוס פנטום ישראלי, שנפל בחולות עמוקים, נשאר שלם וללא פגע... המטוס והטייס, שמואל חץ, נשלחו למוסקבה", כך נכתב בפרסום הרוסי הרשמי.
האם קיים יסוד של אמת בדיווח המעודכן על מה שאירע לפני כ-30 שנה? האם טייס הפנטום הישראלי
אכן נשבה והוטס למוסקבה, ושם נעלמו עקבותיו? הייתכן שיש בגירסה הרוסית המפתיעה הזו ולו רסיס של אמת? לואסילי טולקוניקוב, מפקד סוללת הטילים הרוסית שהפילה את מטוסו של חץ, יש תשובה נחרצת. "כן", הוא אומר, "הטייס היה בחיים כאשר נלקח בשבי".

"טיל רץ עלי"
בצהרי יום שבת, 18 ביולי 1970, הוביל שמואל חץ מבנה של מטוסי פנטום ישראליים בדרכם לתקיפת
סוללות טילים בגדה המערבית של תעלת סואץ. מלחמת ההתשה היתה בשיאה, וחיל האוויר עסק ללא הרף בתקיפת סוללות טילים של הצבא המצרי, שניסו להתקדם אל קרבת תעלת סואץ כדי למנוע מהמטוסים הישראליים חופש אווירי.
חץ היה טייס מצטיין, מהטובים שידע חיל האוויר. בצה"ל ניבאו לו עתיד מזהיר. שמו אף הוזכר כמועמד עתידי להיות בבוא היום מפקד החיל. שנה לפני התקיפה בסואץ נבחר חץ להוביל, ביחד עם אביהו בן-נון, את משלחת הטייסים שיצאה ללמוד את מטוס הפנטום בארה"ב. כשהגיעו המטוסים הראשונים לארץ, הוא מונה כמפקד הראשון של הטייסת והשתתף בגיחות רבות. "החבר'ה של חץ", כפי שכינתה אותם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ערכו כל יום עשרות גיחות הפצצה על יחידות הצבא המצרי לאורך קח החזית.
כך היה גם באותו יום שבת גורלי. הפנטומים חצו את הגבול וטסו לעבר היעד: סוללות טילי קרקע-אוויר אס.אי 3, שהיו מאוישות בצוותים סובייטים. חץ ישב בתאו בקדמת המטוס, חנוט בחליפת לחץ אפורה. בתא האחורי ישב הנווט, מנחם עיני. לאחר שחצו את תעלת סואץ וקרבו אל סוללות הטילים, נפתחה לעברם אש נ.מ. הסובייטים שיגרו טילים מסוג אס.אי 2 משופר, ואחד מהם התפוצץ כ-50 מטר מהפנטום של חץ ועיני. המטוס נעטף באש ובעשן.
"אחד (טיל) רץ עלי... נפגעתי... פונה בחזרה הביתה", זה היה הדיווח האחרון של סא"ל חץ מעל המדבר. מעדויות הטייסים האחרים עולה כי חץ העריך שיעלה בידו לחצות את התעלה ולנחות נחיתת חירום באחד מבסיסי החיל בסיני. אבל קילומטרים ספורים מהתעלה יצא המטוס משליטה וצלל אל הקרקע. חץ הפעיל את כיסא המפלט של הנווט מנחם עיני, וזה צנח ונפל בשבי המצרי. טייסים אחדים ראו גם את הטייס עצמו צונח, אך חץ ומטוסו נעלמו. רק לאחר יותר מיממה הודיעו המצרים על הפלת הפנטום ועל מות הטייס.
חץ נחשב כנעדר עד שצה"ל חצה את התעלה במלחמת יום הכיפורים. חבריו של הטייס ניצלו את ההזדמנות למסע חיפושים אחרי שרידי מטוסו. במקום הנפילה המשוער, כ-14 ק"מ דרומית-מזרחית לאיסמעיליה, נמצאו פריטים מעטים שזוהו כשייכים למטוס הפנטום: גלגל, שברי פלסטיק, מתכת מחופת המטוס, קרעים של חליפת טייס, רצועות מצנח ושרידי גופה.

פנטום שלם בחולות
"ב-18 ביולי 1970 ניסו הישראלים להשמיד מערך טילים ותותחי נ.מ סובייטי", כך נכתב בספר 'לחיצת ידיים אחרי 25 שנה', שיצא לאור במוסקבה בשנת .'98"בתקיפה השתתפו 24 פנטומים, שישה מבנים של ארבעה מטוסים כל אחד. מערך הטילים של תת-קולונל ואסילי טולקוניקוב הותקף מכמה כיוונים. בקרב קשה השמידו מפעילי הטילים שני מטוסי קרב ופגעו בעוד אחד... אבל הישראלים פגעו ביחידת האנטנה והנחיתו פגיעה ישירה במשגר בזמן טעינתו מחדש. מפיצוץ הטיל נהרגו לוטננט סומין וצוות השיגור.
"אחד הפנטומים שהופלו היה 'מיוחד'. בצוותו היו הנווט, מאייחם עיני, שנהרג. הטייס-מפקד מאיור מאקאחם עייני - יהודי-אמריקאי, שהשתתף בעבר במלחמה בווייטנאם - נשבה. המטוס, שנפל בחולות עמוקים, נשאר שלם וללא פגע, מה שמיד משך אליו את תשומת ליבם של המומחים הסובייטים. עד מהרה נשלחו המטוס והטייס למוסקבה".
הספר נכתב בעקבות כנס של ותיקי מלחמת ההתשה, רוסים ומצרים, ופורסם ברוסית ובערבית. כ-50 אלף חיילים מבריה"מ לחמו במצרים נגד ישראל במהלך אותה מלחמה. המעורבות הצבאית המסיבית הזו, שכונתה 'מבצע קווקז', היתה הגדולה ביותר שהפעילה בריה"מ מחוץ לשטח ברית ורשה בכל שנות המלחמה הקרה, עד לפלישה לאפגניסטן. השנים חלפו, הזכרונות נותרו, וכמה מהוותיקים ערכו כנס נוסטלגי עם ניחוח של מורשת קרב. לכנס הגיעו ותיקים סובייטים וגם מספר קצינים מצרים בדימוס ושגריר מצרים ברוסיה.
"הטייס הישראלי שהובא למוסקבה היה שאמואל חץ", אומר ההיסטוריון הצבאי קולונל ואלרי יארמנקו, אחד ממשתתפי הכנס. "שמות אנשי צוות המטוס שובשו בטעות על ידי הקלדנית, שהעתיקה בחיפזון את ההרצאה. השם הנכון מופיע בספר חדש שהוצאנו לאחרונה".
ואכן, גירסה זהה לחלוטין, שנוקבת בשמו של שמואל חץ כטייס שנשבה בידי הסובייטים והובל בחשאי למוסקבה, מופיעה בפרסום רשמי של המכון להיסטוריה צבאית שפועל מטעם משרד ההגנה הרוסי. הספר עב הכרס, 600 עמודים, יצא לאור לפני כשנה תחת השם 'בריה"מ במלחמות מקומיות וסכסוכים צבאיים במחצית השנייה של המאה ה-'20 .
א.ו סמירנוב, מפקד דוויזיית ההגנה האווירית הסובייטית שהוצבה בימי מלחמת ההתשה במצרים
ותיפעלה את סוללות הטילים, הוא אחד מעורכי ספר ההיסטוריה הרשמי הזה. סמירנוב, קולונל-גנרל במיל', היה ככל הנראה גם אחד האחראים לאישור הפרק הנוגע לפרשת הטייס הישראלי.
"הספר לא מסתמך רק על המקורות שלנו", אומר יארמנקו, "אלא גם על עדויות ראייה של שני קצינים בדרגות סגן ששירתו בסוללה הסובייטית. הראשון העיד כי ראה איך מעלים טייס ישראלי למטוס. האחר טען שהטייס הישראלי השבוי הוטס יחד איתו באותו מטוס".

המפקד: גררו את הטייס
ואסילי טולקוניקוב, מפקד סוללות הטילים שהפילה את מטוסו של חץ, מתגורר בז'וקובסקי שבאזור מוסקבה. טולקוניקוב, גימלאי של הצבא, נשמע לחוץ מהעלאת הפרשה. "ידוע לי משהו על כך, אבל תשוחחי עם המפקדים שלי, אני לא יכול לדבר".
הוא מסרב לומר כיצד הועברו הפנטום והטייס למוסקבה. "לא ראיתי את הטייס, איך הם גררו והרחיקו אותו. הייתי עסוק עם אנשי, אחרי שהסוללה נפגעה".
הטייס היה בחיים כאשר נלקח בשבי?
"כן, הוא היה בחיים. הקצין בפוליטי של הסוללה שלי ראה אותו ודיבר איתו".
טולקוניקוב סירב להשיב על שאלות נוספות.
אפשר היה לחשוד שטולקוניקוב התבלבל והחליף את חץ בנווט מנחם עיני שנפצע ונשבה, אך עיני העיד:
מעולם לא נתקלתי בסובייטים במהלך השבי הממושך במצרים. אם טולקוניקוב אכן פגש בטייס ישראלי, זה היה חץ.
ההיסטוריון הרוסי יארמנקו ער למשמעות הטעונה של הגילוי שלו ולא פוסל אפשרות שסא"ל חץ הובא למוסקבה ושרד, שנים מעטות או רבות, בכלא הסובייטי. הוא גם לא מבטל אפשרות קלושה עוד יותר, לפיה חץ עודנו בחיים, הן 63, אי שם ברוסיה.
"אלמלא הייתי משוכנע באמיתות הסיפור, לא הייתי מפרסם אותו", אומר יארמנקו. "כבר יותר
משנתיים, מאז שהרציתי בכינוס, אני ממתין שמישהו יערער על דברי - ואיש לא עשה זאת".

היממה החסרה
ב-19 ביולי '70, למחרת נפילת המטוס, דיווח הכתב הצבאי איתן הבר ב'ידיעות אחרונות': "עדיין
אין ידיעות על גורלם של שני טייסי חיל האוויר אשר נטשו אתמול את מטוסם וצנחו בשמי מצרים.
טייסים ישראלים שהשתתפו בתקיפה, שבמהלכה הופל המטוס, דיווחו כי ראו את השניים צונחים. אולם הודעתו של דובר הצבא המצרי, לפיה 'התפוצץ המטוס באוויר', נותנת מקום לדאגה".
בידיעה מצביע הבר על התנהלות מוזרה של המצרים. "בדרך כלל ממהרים המצרים להודיע על נפילתם של טייסים ישראלים בשבי. הפעם הודיעו רק על התפוצצותו של המטוס האוויר ועל שבריו שהתפזרו על פני שטח נרחב".
ואכן, במרבית המקרים דיווחו המצרים על הפלת מטוסים או על טייסים ישראלים שנשבו תוך שעות ספורות. הפעם הגיעה ההודעה המצרית יותר מיממה אחרי הפלת המטוס. האם ייתכן שיש לכך קשר לגירסה של ההיסטוריון יארמנקו? האם במהלך היממה החסרה, עד שהודיעו המצרים על פיצוץ המטוס וגורל הטייסים, הועבר הטייס הישראלי למוסקבה?
יארמנקו סיפר שלרוסים היתה שליטה בלעדית במספר בסיסים, אליהם הטיסו אספקה עבור כוחותיהם במצרים. הטיסות מבסיסים אלה לא היו נתונות לפיקוח מצר כלשהו. בעקבות תקיפת הפנטומים ב-18 ביולי היו לסובייטים תשעה חללים ופצועים לא מעטים. העברת הנפגעים למוסקבה היתה לכאורה הזדמנות נוחה גם להעברה חשאית של הטייס ושל מערכת הלוחמה האווירית המשוכללת שהיתה על המטוס.
אם הסובייטים הקדימו את המצרים והגיעו ראשונים אל המטוס והטייס, זה עשוי גם להסביר את
ההשתהות המצרית בדיווח לישראל. ייתכן שהמצרים באמת לא ידעו על הפלת המטוס, עד שהסובייטים סיפרו להם, למחרת.

המניע: מידע על הפנטום
פעולת חיל האוויר נערכה לאחר כמה ימי הפוגה, במהלכם נמנעה ישראל מתקיפת בסיסי הטילים. לסובייטים היה עניין מיוחד בפנטום, ושר ההגנה, אנדרי גרצ'קו, אף הבטיח את אות 'גיבור ברית המועצות' לראשון מפקדי סוללות הטילים במצרים שיפיל פנטום.
היו להם, לסובייטים, סיבות טובות לחשוק בפנטום ישראלי-אמריקאי. בלקט קטעי עיתונות, שפירסם מועדון ותיקי המלחמה הרוסים במצרים, מצוטטת ידיעה מה'ניוזוויק' מיוני .'70"ניקסון הורה לספק לישראל ציוד אלקטרוני סודי", נכתב שם. יומיים לאחר הפלת המטוס דווח בעיתונים בישראל כי "הפנטומים פעלו בשבת בשיטה חדשה - ותקפו מגובה נמוך". "הדובר המצרי", נמסר עוד בידיעה, "טען שהמטוסים ניסו להפעיל לראשונה שיטה חדשה בהתקפה על המוצבים המצריים, אולם ההגנה נגד מטוסים הצליחה להתגבר על שיטה זו ולהפיל את המטוס הישראלי".
הסובייטים, שהיו במרדף טכנולוגי בלתי פוסק אחרי האמריקאים, ידעו שהמטוסים הישראליים נושאים ציוד חדיש וטייסים שהוכשרו לתפעל אותו. הם המתינו בדריכות להזדמנות נאותה להניח ידם על הטכנולוגיה החדישה, שעלולה היתה לנטרל את כושר הפגיעה של טילי האס.אי 2 והאס.אי 3.
הסובייטים, כפי שנמסר למשתתפי 'מבצע קווקז', לא הצליחו להפיל מטוסי הפצצה אמריקאיים חדישים בווייטנאם. מלחמת ההתשה היתה, מבחינתם, מועד ב'. הפנטום שהטיס סא"ל חץ היה אכן "מיוחד", כפי שציין ההיסטוריון הרוסי. הוא נשא, בפעם הראשונה בתולדות חיל האוויר, מערכת טכנולוגית משוכללת להגנה מפני טילים.
בספר 'חליפת לחץ', שיצא לאור ב-83 ' בהוצאת משרד הביטחון, סיפר הנווט מנחם עיני: "רפי הרלב, מפקד הבסיס, התנגד בתוקף שחץ ואני נטוס יחד באותו מטוס. 'כל הידע התיאורטי והמבצעי של הטייסת נמצא אצלכם', הוא אמר לנו. 'מה יהיה אם יקרה לכם משהו?".
במהלך שנות המלחמה הקרה רווחו במערב שמועות והשערות על כך שבני חסותם של הסובייטים נהגו להעביר לידיהם שבויים מערביים. "במהלך מלחמת ההתשה", אומר מקור שבקיא בנושא, "התקבלו דיווחים של טייסים ישראלים על כך שלרוסים יש מענה לכל טכנולוגיה חטקטיקה חדשה שהתקבלה מהאמריקאים. לדעתי, ניתן להסביר מהירות תגובה כזו רק בקיומו והפעלתו של 'בנק מוחות'.
בהחלט ייתכן שהסובייטים קיבלו מידע מטייסים שנשבו בזירה המקבילה בווייטנאם. האפשרות של החזקת שבוי ישראלי מחזית מרכזית של עימות צבאי במעורבות בריה"מ, תואמת את דפוסי הפעולה המוכרים של הסובייטים באותן שנים".

בלי בדיקות די.אן.איי
המשלחת שיצאה לחפש את מקום התרסקות המטוס, שלוש וחצי שנים לאחר שאבדו עקבותיו, נעזרה בתיאורי הנוף שמסר הנווט. מנחם עיני שב באותה תקופה מהכלא המצרי וסייע ככל יכולתו. המשלחת נעזרה גם בעדותו של אחד מטייסי המבנה ובתצלומי אוויר של האזור.
המטוס, התברר, נפל בשטח דיונות שומם. הממצאים בשטח היו דלים. "שרידי הגופה לא היו ניתנים לזיהוי ודאי", אומרים גורמים בחיל האוויר. הזיהוי, כפי שמאשר גם דובר צה"ל, היה נסיבתי, לכל היותר. בדיקות הרי.אן.איי עדיין לא היו קיימות. שיטות הזיהוי היו רישומים דנטליים וטביעות אצבעות. ממה שנמצא בשטח קשה היה לגבש זיהוי ודאי.
גם חלקי המטוס וקרעי הסרבל, שנמצאו במקום, לא מבטלים על הסף את הגירסה הרוסית. כעבור 15 שנים, ב-'89 , חזר למקום בנו של חץ, אורי, שהיה בן שנה וחצי כשהופל מטוסו של אביו. "כל
הגבעה היתה מלאה בחלקי מתכת ופלסטיק", סיפר הבן. "מצאתי שם את רצועות המצנח ולקחתי אותן".
קיומן של רצועות המצנח בשטח מחזק לכאורה את קביעתם הראשונית של הטייסים שהשתתפו בתקיפה, לפיה גם חץ צנח מהמטוס. את העובדה שגוף המטוס לא נמצא אפשר להסביר בכך שהתפוצץ לרסיסים. אולם, של פי מקור בחיל האוויר, באותה תקופה העריכו בחיל כי מטוסו של חץ 'התחפר' בחול, אולי אחרי כמה 'קפיצות' על הקרקע, בדומה לאבן שנזרקת על פני אגם. בדיוק כטענת הרוסים.
בספרם של ותיקי המלחמה מופיעים תצלומים, ללא תאריכים מזהים, של חיילים סובייטים במדים של צבא מצרים עומדים ליד מטוסים ישראליים. חלק מהמטוסים, שהופלו על ידי סוללות הטילים הסובייטיות, נראים שלמים למדי. לפי דיווח שהגיע לדיפלומט ישראלי ששוהה ברוסיה, בתחילת שנות ה-90 אף הוצג באחד המוזיאונים הצבאיים במוסקבה מטוס ישראלי. כלומר, יש סבירות מסוימת שהמטוס הגיע לקרקע שלם יחסית, עם טייס חי.
תא"ל רן רונן (פקר), שירש משמואל חץ את הפיקוד על טייסת הפנטומים, הוא הטייס היחיד עליו דווח עד כה בחיל האוויר שמטוסו נפגע, גלש לנחיתה אחרי פליטת הטייס ונותר במצב ניתן לתיקון ולהטסה מחדש. נדיר מאוד, אך לא בלתי מתקבל על הדעת.
"הפעלת מנגנון הפליטה על ידי הטייס מביאה מיד לפליטת הנווט, ואוטומטית - כעבור שלושת רבעי שנייה - גם לפליטתו של הטייס", הסביר רונן. חישוב, שמסתמך על מהירות הטיסה שעליה דיווח הנווט, מעלה כי חץ היה אמור להיפלט מהמטוס במרחק של יותר מרבע קילומטר מהנווט. במקרה כזה, גם אם נהרג מפיצוץ המטוס, גופתו לא היתה אמורה להימצא בין שבריו.
חץ הטיס את מטוסו בגובה מזערי מהקרקע, מה שנתן לו סיכוי מסוים להינצל גם במקרה של תקלה במפלט או אם המצנח לא נפתח. "הרמטכ"ל חייב למנות קצין בודק", אומר רונן בעקבות הפרסומים ברוסיה. "יש לבדוק מחדש את תיק הזיהוי".

השגרירות: הטייס נחשב לנעדר
במהלך כתיבת הספר פנה ההיסטוריון יארמנקו גם לשגרירות הישראלית במוסקבה. למרות שחץ נקבר בישראל בשנת '74, הוא קיבל תשובה מפתיעה: "הטייס נחשב לנעדר". בהערה שצירף לספר הוא כותב: "לפי נתוני השגרירות הישראלית במוסקבה, הפרטים שונים במקצת. הנווט, עיני, נפלט מהמטוס בצורה לא מוצלחת, עם שברים מרובים ובחוסר הכרה. הוא נאסף על ידי המצרים והועבר לכלא 'אל עבאסיה' בקהיר. במה שנוגע לסא"ל חץ, הוא החליט 'למשוך' את הפנטום הבוער עד לשטח הישראלי, אך נכנס לסחרור והתרסק באזור איסמעיליה. מקום הנפילה המדויק לא נקבע עד היום. הטייס נחשב לנעדר".
לא ברור מדוע מסר הנספח הצבאי בשגרירות ישראל במוסקבה כי הטייס נחשב לנעדר ומקום נפילת המטוס לא אותר, למרות שחלפו יותר מ-25 שנה מאז זוהו חלקי המטוס והטייס הובא לקבורה.
גם הפרסום הרוסי כולל, ללא ספק, פרטים שגויים. הנווט, בניגוד לפרסום, נותר בחיים ונשבה בידי המצרים, גם תיאורו של הטייס חץ כאחד האמריקאים שלחמו לצד ישראל "ואף שירת בווייטנאם", הוא בדותה מוחלטת. חץ יליד הארץ, גדל בקיבוץ שפיים ומעולם לא ביקר בווייטנאם.
אך קטעים בספר 'חליפת לחץ', אותם כתב הנווט עיני, יכולים לרמוז על נסיבות שרבוב הטייס
האמריקאי בגירסה הרוסית. עיני מספר בספר על ציוד חדש ללוחמה אווירית שהותקן בפנטום ונוסה לראשונה ביום התקיפה. "את הוראות ההפעלה שלו קיבלנו מרב סרן מחיל האוויר האמריקאי. פרופיל הטיסה שהוא הציע, שעובד על ידי חיל האוויר האמריקאי, הטריד אותנו מהרגע הראשון. האינסטינקטים שלנו כטייסים קוממו אותנו נגד פרופיל הטיסה הזה. הרגשנו כמו ברווזים בלונה פארק: טיסה ישירה ואופקית, בגובה 18 אלף רגל מעל קיני הטילים. לא טרחנו אפילו לשמור על דממת אלחוט".
תפקידו של הקצין האמריקאי לא הסתיים בהתקנת הציוד. בשל קוצר הזמן לקליטת המערכת החדשה במטוסים נאלצו הטייסים לקיים באותו יום קשר אלחוטי רציף, באנגלית, עם המדריך האמריקאי.
מקור שמצוי היטב בפרק זה של תולדות חיל האוויר אומר כי מדובר היה בסגן אלוף, שיישם לפני כן את הידע שלו בווייטנאם. זהותו, לרבות קולו, היתה מוכרת לסובייטים. יתר על כן, המדריך והטייסים השתמשו באותם מונחים ששימשו את האמריקאים בוויטנאם והיו מוכרים למצותתים הסובייטים.
זארדושת עליזאדה, ששימש כמתורגמן בכיר בכוח ההגנה האווירית במצרים, אומר כי יכולת ההאזנה של הסובייטים כיסתה את כל שטחה של ישראל. "השיחות שהתנהלו במטוסים", מעיד עליזאדה, "נקלטו ופוענחו בעדיפות עליונה".
נסיבות הפרסום הרוסי דווקא תורמות לאמינותו. לרוסיה של היום אין כל תועלת תעמולתית מחשיפת העובדה שבריה"מ העלימה שבוי ישראלי בניגוד לכל האמנות הבינלאומיות. לדעת מומחה ישראלי לענייני ביטחון ומודיעין בחבר העמים, פרדום כזה יכול היה להופיע רק אם חמק באקראי מעיניה של הצנזורה הרשמית. פשלה של ביטחון שדה.
ארה"ב לא הצליחה לחלץ מהקרמלין מידע על גורל השבויים האמריקאים שהועברו לבריה"מ. ספק רב אם הנשיא ולדימיר פוטין, קצין ק.ג.ב בעברו, יפתח את הארכיונים, גם אם תתקבל פנייה רשמית ממדינת ישראל. לרוסים יש מה להסתיר. בשנים האחרונות התברר שחסיד אומות העולם, השבדי ראול ולנברג, הוא רק הקצה הגלוי של קרחון האסירים הזרים שהוחזקו בחשאי בבריה"מ. אשתקד שיחררה רוסיה שבוי הונגרי בשם אנדרה טאמאש, שהוחזק במשך 55 שנה במוסד לחולי נפש כשהוא מזוהה רק במספר.
דניס סלם, יהודי-צרפתי שחיפש אחרי דודו - אסיר באושוויץ שצולם בעת שחרור המחנה בידי
הסובייטים ואחר כך נעלם - מצא מסמכים שמעידים על החזקת 2,500 צרפתים בבריה"מ לאחר המלחמה.
מקצתם נרצחו במתקני הק.ג.ב. העמותה שהקים סלם הצליחה לאתר שנים ב'גולאג' שיחררו אותם הרוסים ממאסרם, בתנאי שירותקו לכפרים נידחים ויימנעו מקשר עם חו"ל.
עד לפרסום הגירסה הרוסית על שבייתו של הטייס שמואל חץ לא היתה סיצה לפקפק בקביעת חיל האוויר לפיה הטייס נהרג. הסבירות שהצליח לשרוד את נפילת המטוס היתה ונשארה מזערית. כל עוד לא התקבלו ראיות מוצקות ממוסקבה לטענה שהובא לשם חי, אין הוכחה ממשית לאמיתות הפרסומים. אבל השאלות המציקות והראיות הנסיבתיות מותירות את התעלומה בעינה. "מותו נשאר אצלי בגדר תעלומה", אמר גם מנחם עיני, לימים נספח צה"ל בוושינגטון וראש פרויקט הלביא, בראיון עיתונאי לפני כעשור. "אולי החופה שלו לא נפתחה, אולי נהרג בנטישה".
היום מסרב עיני לדון במידע של משרד ההגנה הרוסי אודות חברו למטוס, שמואל חץ, ומסכם את פרשת המטוס האבוד במשפט אחד: "שמוליק נהרג, נקבר, וזהו".
תגובת צה"ל: לא ייתכן
גדעון מרון
"סא"ל שמואל חץ ז"ל נפל ביום 18 ביולי 70' בעיצומה של מלחמת ההתשה", מסר דובר צה"ל בתגובה לפרסומים ברוסיה. "מטוס הפנטום של חץ ומנחם עיני נפגע במהלך תקיפה במצרים. הצוות ניסה לחזור לשטח ישראל ובמהלך טיסה נמוכה מאוד ומהירה מאוד אבדה השליטה במטוס והצוות נאלץ לנטוש.
מדובר בנטישה בתנאים הנחשבים קשים ובסיכויי הצלחה שאינם גבוהים. עיני נפגע במהלך הנטישה ולא ראה את חברו חץ. המצרים הודיעו לעיני בהיותו בשבי על מות חץ.
"המצרים סירבו לחפש אחרי גופתו במשך תקופה ארוכה, ומצבת אבן לזכרו הוצבה בחלקת הנעדרים בהר הרצל. בדצמבר 73' הגיעה משלחת לאתר התרסקות המטוס, שחלקיו הרבים היו פזורים בשטח גדול.המשלחת אספה מאתר ההתרסקות שרידי גופה ושרידי חפצים המשויכים בוודאות לאיש צוות אוויר וכן חלקי מטוס בעלי סימנים מזהים.
"השרידים נבדקו בארץ, וחיל האוויר קבע בוודאות שמדובר במטוסם של חץ ועיני. שרידי הגופה נבדקו במכון לרפואה משפטית ושויכו לשרידיו של הטייס חץ על רקע התסיבות ולפי נוהלי הזיהוי שהיו נהוגים באותה תקופה. חץ הובא למנוחת עולמים בבית קברות צבאי, הינו מוגדר כ'חלל' ואינו נחשב עוד כנעדר. על פי כל הידוע לצה"ל, לא קיימת אפשרות שהמטוס נפל שלם עם טייסו לידי המצרים והועבר לבריה"מ".

"בלב שלם אני יכול להגיד ששמוליק נהרג"
עדותו של אורי וולף, חבר קרוב של חץ וממשתתפי המשלחת שאיתרה את הגופה ואת שרידי המטוס "לא היה ולא נברא, אלה סיפורי בדיות", טוען אורי וולף, חברו הטוב של הטייס שמואל חץ ומי שאיתר את המטוס ואת שרידי גופתו, בתגובה לטענות הרוסים. "כמי שהיה בשטח וראה את הממצאים ואת העובדות, אני יכול להעיד בלב שלם ובצער רב ששמוליק נהרג. הוא לא הועבר לרוסיה. יש לנו קבר, בו הוא קבור, ואליו נלך ביום הזיכרון".
מפרט וולף: "במלחמת יום הכיפורים, שלוש שנים לאחר נפילתו של שמוליק, הייתי בשירות מילואים.
כשצה"ל כבש את האזורים בהם היה המיקום המשוער של נפילת המטוס, החלטתי שהגיע הזמן לנסות לאתר את המטוס ואת גופתו של שמוליק. פניתי לרפי הרלב, שהיה אז ראש מודיעין חיל אוויר, וביקשתי ממנו עזרה. סיכמנו שנמתין לשובו של מנחם עיני מהשבי, על מנת לנסות להיעזר בו. עם שובו, תיחקרנו אותו ואת רון חולדאי שהשתתף באותה טיסה. בעקבות התחקיר תחמנו אזור מסוים בו חשבנו שהמטוס נמצא.
"אירגנו משלחת חיפוש, בה השתתפו קצין טכני מהטייסת של חץ, רפי הרלב ואנשים מיחידת הציוד של חיל האוויר. הגענו למקום, איתרנו את המכתש שיצר המטוס בפגיעה בקרקע וזיהינו סדרת מספרים שהשתמרו על גוף המטוס. גלחנו אותם לארה"ב, למפעלי מקדונלד דאגלס, יצרנית המטוס, וכעבור מספר ימים הגיעה תשובה שמדובר במטוס שיוצר באותה סדרה אליה השתייך המטוס של שמוליק.
"במקום מצאנו גם חלקי גופה, שבשל צנעת הפרט לא אפרט מה הם, וגם ציוד אישי שהיה שייך לשמוליק, כמו רצועת שעון יד, חלקי לבוש וסרבל טיסה. חלקי הגופה נבדקו במכון הפתולוגי באבו כביר ונמצאו כשייכים לשמוליק". ועדיין, יש עדויות של קצינים רוסים של נפילת טייס ישראלי בידיהם.
"מי שמספר את הקשקושים הללו המציא אותם בעצמו. אולי האנשים האלה רצו לפאר את עצמם, אין לי מושג למה. אני בדקתי את הנושא. דיברתי עם כל הגורמים המודיעיניים הגבוהים ביותר, ולא היה להם מידע על טייס שלנו שהועבר לרוסיה". בשגרירות ישראל במוסקבה הגדירו את חץ כנעדר. "אכן, זו שערורייה ממדרגה ראשונה. חוצפה וטמטום".

האלמנה: זה נשמע לי לא מציאותי
רנה חץ, אלמנתו של סא"ל שמואל חץ, לא קראה את הספר של משרד ההגנה הרוסי והיא דם לא מתכוונת לעשות זאת. "זה נשמע לי לא מציאותי", היא אומרת. "ברגע ששמעתי על קיומו של הספר, לפני כחודשיים, ניסיתי לברר אם הפרטים נכונים. שוחחתי עם אנשים שזוכרים פרטים מהטיסה, והם טענו שזה לא נראה להם הגיוני".
עם מי שוחחת?
"דיברתי עם בכירים בחיל האוויר, והם הסבירו לי שזה לא יכול להיות. דיברתי גם עם מנחם עיני, שהיה עם בעלי בפנטום, וכולנו מסכימים שהפרטים בספר לא נכונים, שהאינפורמציה מצוצה מהאצבע".
ובכל זאת, לא מעניין אותך לקרוא את הספר, ולו רק מסקרנות?
"לא מעניין אותי. אני יודעת בוודאות שהיו שם דברים שאי אפשר לטעות בהם".
איזה דברים?
"אני מעדיפה לא לדבר על זה. אין צורך לחפור שוב בפצעים נושנים".

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

דיברתי עם אבא שלי, שהיה פקוד של שמואל חץ, והוא אמר לי שזה רץ בזמנו די הרבה זמן בחיל,
אבל הוא טוען שזו עוד בדייה סובייטית מיני רבות, במיוחד בתקופת ההתשה.
סיפרתי לו על הפורום ועל הכתבה והוא מסר לי בכדי שאכתוב: "לסובייטים היתה שיטת מודיעין של בדייה ושני סיפורי כיסוי המקושרים לבדייה בו זמנית לשקר, בכדי לתת אמיתות ואליבי לאותה סוגייה. קחו את הידיעות הישנות של הסובייטים משנות ה 60-70 בערבון מוגבל מאוד."

מקווה שעזרתי...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israeli-weapons.com/images/israeliflag.gif]
"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה."

במיוחד לאור הגרסא הרשמית של צה"ל : " הנווט נטש , ואז הפאנטום התפוצץ באויר " .

מצד שני - משתתפי הגיחה ההיא (טייסים ונווטים) ראו בבירור 2 מצנחים באוויר ..

ובמיוחד - מה הטעם בפרסום דבר כזה מצד המעורבים בבריה"מ ??

השרידים זוהו ע"י הרבנות בשנת 1974, המטוס התפרק לגמרי. קשה להאמין שחץ נטש בשלום (זה שראו אותו לא אומר כלום, יכול להיות טעות). זה גם ממש לא הסיפור של פקר - פקר נטש מטוס ללא בעיית שליטה, רק עם חוסר דלק, במצב אידיאלי לנחיתה. הקורנס של חץ ועיני ננטש (לפחות ע"י עיני) בחצי סחרור בגובה נמוך, ללא מספיק זמן לתקן לנחיתת אונס. גם אם נניח ונחת נחיתת ריסוק, קשה להאמין ששרד בנחיתה כזו.

במהלך שיאה של המלחמה הקרה - שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 (למעשה עד לתקופת הדטנט של 1972 והלאה) רקמו הרוסים מיתוסים שקריים רבים, והכל במסגרת המלחמה הפסיכולוגית העיקשת (ולעתים גם מוצלחת) שניהלו נגד המערב בכלל ובפרט נגד ארה"ב ובעלות בריתה הקרובות כמו בריטניה, ישראל, אירן, דרום ויאטנם וכו'. הרי אם היה להם משהו קונקרטי להציג, כבר היו עושים זאת מזמן - כבר לפני עשור הם חשפו באופן דומה את המג"ח המפורסם שנלקח שלל בלבנון. מטרת הפרופגנדה השקרית הזאת הייתה כפולה - מצד אחד לפאר את ההישגים של מערכות נשק צבאיות הרוסיות כלפי פנים (בעיקר לטובת הגדלת מכירות למדינות לוויין ובנות ברית) ומצד שני לעורר חשש ואף אימה בקרב מדינות האויב. יש לזכור שגם המערב נקט בפרופגנדה דומה, אם כי לי בהיקפים כאלו וגם אנחנו לא חפים מכך.

טוען שגם סביב הדקר הרוסים הפיצו שקרים באופן מכוון.

קראתי רבים מפרסומיו של מייק אלדר כולל טענותיו לגבי הדקר, והרבה מהדברים שלו הם בדיות, עיוותי המציאות, הצגה של זווית ראיה יחידה, והשמצה (במקרה של זאב אלמוג והתבכיינות הצל"ש).
הפירסומים שלו ב"שייטת 13" הם שערוריה בגלל שהוא חשף שיטות לחימה סודיות (ואין שום משמעות לטענותיו ש"הציבור צריך לדעת מה שהאויב יודע" ), וגם בגלל ההשמצות חסרות השחר של זאב אלמוג בקטע.

בכל-זאת יש קטעים שהוא חושף מידע שאפשר להאמין לו. צריך לדעת לסנן, כמו שעושים שקוראים מידע באינטרנט.
אאל"ט הוא מצטט שם וועדת חקירה שבדקה האם הרוסים קשורים להעלמות הדקר.

עם בריה"מ לשעבר, זה שאם תשימו לב לדמיון המדהים שנוקטת איראן בעניין הפרופוגאנדה עם השיהאב
והכור בבושאהר : הודעות סותרות ברוח התקופה שנעות בין התחמשות והצטיידות במיטב הטכנולוגיה הבאליסטית לבין הכנעות לדרכי הצינורות הדיפלומטיים.
מניפולציה בפרופוגאנדה במשטרים חשוכים לאורך ההסטוריה... יכולה להיות אחלה תזה לדוקטורנטים בנושא...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israeli-weapons.com/images/israeliflag.gif]
"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה."

וברור שתעמולה ומניפולציות יעבדו הרבה יותר טוב במדינה המנותקת מתקשורת מתוכה וכך אין גורם בתוך המדינה שיכול לערער על דבריה.
תמיד העדפתי דיקטטורות...כמובן כשלא אני הוא המדוכא...

מעדיף שמשטרים כמו שבאיראן ובצפון קוריאה, ייעלמו כמה שיותר מהר...ויפה שעה אחת קודם!
ועם כל העניין והאינטריגות שבדבר, אין להם מקום בזמנים האלו.
אני בחור מאמין, אבל אני חושב שמשטר המבוסס על דת או האדרת דמות יחיד ופולחן אישיות סביבו, היא דבר מסוכן מאוד לעולם החופשי.
אבל למרות השאיפה לעולם אידילי יש בעיה אחת (זהירות - משפט הזוי!) : העולם צריך שיהיו לו באד גייז. פשוט בגלל שזה לא יעבוד אחרת...
שאלה לכם: זכורה לכם תקופה כזו או אחרת משחר ההסטוריה, של שלום ושקט ברחבי כל העולם?
אין כזה דבר, וטוב שכך...........למרות שאני שונא את הרעיון הזה...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israeli-weapons.com/images/israeliflag.gif]
"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה."

שמת לב מתי עם ישראל פורח?
בתקופת מלחמה שברור שהיא מלחמה ועם תכלית, מטרה, ואויב מוגדרים!
ומתי עם ישראל מתמוטט מבפנים?
כאשר יש שלום! יש לנו יותר מדי זמן לריב אחד עם השני.
וכנראה שהערבים הבינו את זה...

שמאוד מפחידה אותי אישית!
מה יהיה כשיגיע השלום המיוחל? ואם אתה מציג את זה ככה, הוא לא כ"כ מיוחל...
אין ספק שאנחנו צריכים לעבוד על עצמנו הרבה...
ראית במקרה את הסרט "המאמין"?? אני ממליץ לכולם לראות אותו...
משחק שם ראיין גוסלינג (היה הרקולס בסדרה young herkules ) והוא משחק שם את ג'ונתן ביילינט, יהודי נאצי (כן, יש כזאת חיה, וד"א מדובר על מקרה אמיתי) והוא מציג דוקטורינה דומה מאוד למה שאתה כתבת בתגובה שלך, ואני בערך מצטט אותו אומר בסרט: "האנטישמיות לא תצליח במטרתה עם שנאה מופגנת לעולם, משום שליהודי יש את התכונה המופלאה של יצירת יש מאין וכושר הסתגלות בלתי ייאומן. לכן יש לאהוב את היהודי כאילו הוא אחיך שלך, ורק הם יהרסו את עצמם מתוכם."
אני מדגיש שזאת ל-א הדעה שלי, אבל יש להתייחס לתיאוריה הזאת בכובד ראש, כי יש בה משהו מאוד מצמרר שאני לא מאחל שנגיע למצב המדובר...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israeli-weapons.com/images/israeliflag.gif]
"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה."

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://upload.kipa.co.il/mfirst/mkd14112341.JPG]

מלחמת דימונה
הכור בדימונה הדאיג מאוד את ברית המועצות. הדאיג עד כדי כך שהרוסים החליטו להנחית מכה ניצחת על יכולותיה הגרעיניות של ישראל. יחידות של הצבא האדום כבר נערכו לפלישה ואז באה המהלומה הישראלית וטרפה הכל * מחקר חדש של ד"ר איזבלה גינור וגדעון רמז חושף מה התחולל מאחורי הקלעים של מלחמת ששת הימים

משה שטרן

זה קרה ממש כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב-17 וב-26 במאי 1967. בדיוק בתקופה המתוחה ההיא התממש אחד התרחישים הצבאיים הגרועים מכל: אל המרחב האווירי של ישראל חדרו מטוסי אויב, וערכו גיחות דווקא מעל הכור הגרעיני בדימונה. שתי הגיחות המסתוריות עוררו כמובן בהלה בצמרת הישראלית, והידיעה על חדירת המטוסים הוכנסה מידית אל ישיבת הממשלה. למרבה הפליאה, חיל האוויר לא הצליח ליירט את הפולשים, וגם טילי ה'הוק' שעמדו במצב הכן ליד אתרים רגישים מסוג זה לא הצליחו לפגוע בהם.

הגרסה הצה"לית הרשמית טוענת כי היו אלו מטוסי מיג-21 מצריים. אלא ששני חוקרים שירדו לעומק הנושא וניתחו את יכולות מטוסי האויב באותם ימים, הגיעו כעת למסקנה שמדובר היה בדרמה גדולה וחובקת עולם. שני המטוסים, מתברר, היו מדגם מיג-25, ובקדמתם ישבו טייסים רוסים. היתה זו, כך משוכנעים שני החוקרים, טקטיקה שבאמצעותה ניסו הסובייטים לגרור את ישראל לתקוף ראשונה - מה שאכן קרה לבסוף אך בנסיבות אחרות, ולא התפתח באופן שקיוו.

על פי התזה החדשה שמציגים השניים - ד"ר איזָבֶּלה גינוֹר, חוקרת במכון טרומן, ובעלה גדעון רמז, בעבר ראש דסק החוץ בקול ישראל - הסובייטים, דווקא הם, היו הדוחפים העיקריים למלחמה ב-1967. הסיבה: חששם מפני התעצמותה הגרעינית של ישראל. במקביל להתגרות בישראל עשו הרוסים הכנות משלהם לקראת התערבותם במלחמה. אילו יצאו תוכניותיהם אל הפועל, הן היו עלולות לגרור את האזור למלחמת עולם שלישית, כולל שימוש בנשק גרעיני. תיאור מצב זה, ללא ספק, מעניק נופך חדש לתחושה שרווחה אז בישראל המכווצת, של להיות או לחדול.

המסקנה המהפכנית הזו נשענת על שלל פרסומים גלויים שאיתרו רמז וגינור בעבודה סיזיפית של שנים, כמו גם אינספור שיחות שקיימו עם מי שהיו מעורבים ישירות בהתרחשויות הרגישות של אותם ימים. "עלינו על הנושא הזה בדלת האחורית", מסביר גדעון רמז במטבח ביתם היפהפה של בני הזוג, בשכונת קטמון הישנה בבירה. "הגילויים הגיעו בשלבים. לראשון נחשפנו בעקבות המצב הכלכלי הקשה שנוצר בברית המועצות בסוף שנות השמונים, כשהתגבש מעין מרד של רבבות ותיקי מלחמה שהשתתפו במלחמות במזרח התיכון. ברה"מ מעולם לא אישרה רשמית את נוכחות כוחותיה באזור. בקובה בעת משבר הטילים שהו 42 אלף חיילים של הכוחות הסובייטים, ופה במזרח התיכון היו כחמישים אלף. מכיוון שהללו רצו שיכירו בהם כ'וותיקי מלחמה' ולא סתם כחיילים משוחררים - ויש מבחינתם הבדל גדול - הם החלו להתארגן ולנהל מאבק, וכך החלו להופיע גם פרסומים על עברם המבצעי".

סדקים במאמצי הטיוח

ב-98' איתרה גינור באחד העיתונים הרבים שאותם סרקה כדבר שבשגרה, ממצא שהקפיץ אותה: היו אלה דבריו של מפקד בצבא האדום, שסיפר כי עמד להוביל כוח נחתים רוסי לחופי ישראל. "הסתכלנו זה בזו ואמרנו: לא יכול להיות", היא משחזרת. "עד אז גרסה כל ההיסטוריוגרפיה שגם אם ברה"מ הביאה להידרדרות המשבר עֶרב המלחמה, היא עשתה זאת בטעות. והנה בא אדם שעמד בראש כוח תותחנים על אחת האוניות החדישות שלהם, וטוען שביום פרוץ המלחמה הוא התבקש לארגן כוח שיגיע לנמל חיפה ויבצע מתקפת הסחה - מתקפה שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, לאחר שהעניינים לא התנהלו כפי שהסובייטים ציפו".

מה שנתן תוקף לטענתו של אותו קצין היתה אמירה נוספת שהופיעה בכתב העת שבו פורסמו לראשונה הדברים: חבר האקדמיה הרוסית למדעים, שהיה ב-67' כתב של סוכנות הידיעות 'טאס' במזרח התיכון, אישר כי גדוד של נחתים עמד במצב הכן, ואף הובטח לו תגבור אווירי. "מזה הכל התחיל, וככל שהעמקנו העניין הסתעף", אומרת גינור. "כצפוי, בהתחלה התגובות בארץ היו שזה לא יכול להיות".

למרות מאמצי השלטון הסובייטי, הנמשך עד היום על ידי יורשיו, לטייח כל מעורבות רוסית באזורנו, הרי שעדות ראשונה מסוגה נמצאה דווקא בביטאון משרד ההגנה של בלארוס, מפי קצין שעד היום לובש מדים ומלמד באקדמיה הצבאית. הלה מתאר כיצד הוביל פלוגה מסייעת של נחתים, מצוידת במשגרי קטיושות ניידים, שהוצבה במצרים. על פי תיאורו ניסתה הפלוגה לחצות את תעלת סואץ, אבל הותקפה על ידי חיל האוויר הישראלי בעת מעבר התעלה. 17 מאנשיה נהרגו נוסף על רבים שנפצעו, והוא בתוכם. המאמר, מספרת גינור, נכתב כדי לחלוק כבוד להרוגים. "הוא לא נותן את היום המדויק, אבל ברור משם שזה קרה בעת המלחמה".

העדות הזו חשובה במיוחד בשל היותה הראשונה ללמד ממקור בלתי-אמצעי על כוח סובייטי שלא רק שהה באזור אלא אף נכנס לפעולה, הגם שלא על חוף ישראלי. רמז וגינור פנו לכתב שפרסם את הראיון בבקשה לקשר אותם עם מפקד הכוח. כעבור כמה ימים נענו במייל כי "מסיבות מובנות הוא לא יכול לבוא במגע אתכם". לדידם התשובה הזו מחזקת את ההערכה שבראיון נפלט מידע לא רצוי לרוסים, ושבדיעבד ניסו לתקן את הכשל. "כבר הבאנו לפיטוריהם של כמה שהיו אחראים לפרסומים כאלה", מוסיף רמז בחצי חיוך.

אם לא די בכך, הרי שהראיון האמור נעלם באורח פלא מהאינטרנט זמן קצר לאחר שהובעה בו התעניינות. רמז וגינור הספיקו להדפיס אותו בטרם הורד מהרשת. להשלמת התיאור יש להוסיף כי על פי מקורות שונים שייטו בזמן מלחמת ששת הימים 43 אוניות סובייטיות בים התיכון לא הרחק מחופי ישראל, ועל פי פרסום רוסי רשמי שהו באזור עוד עשר צוללות, שלוש מהן גרעיניות.

האיגרת המיותרת

קשה להפריז בחשיבות התמונה שרמז וגינור משרטטים. המסקנות שלהם מעמידות אותם בעימות חזיתי עם כל המחקר ההיסטורי המוכר עד כה, שכאמור גורס כי ברה"מ לא רצתה במלחמה ואף ניסתה למנוע אותה. טענתם של השניים הפוכה: המעצמה המזרחית יזמה את המלחמה ותכננה להשתתף בה. לדבריהם, היחיד שייחס עד כה חשיבות לפעילות הסובייטית הוא מזרחן ישראלי עלום יחסית בשם אברהם בן-צור, שפרסם ב-75' מחקר ("מבריק", כלשונם) המוכיח את הקשר הרוסי-מצרי ואת היות היוזמה משותפת, על סמך השוואת פרסומים של שתי המדינות. "הוא היה חריג, ואנחנו רואים בו מורנו ורבנו", הם אומרים.

בד בבד עם הגילויים והמסקנות, הם קוראים תגר גם על שיטת המחקר. "אנחנו לא מאשימים אף אחד, זה מה שהיה אפשרי עד היום, אבל השיטה שבה השתמשו היתה מלמעלה למטה", כך רמז. "אנחנו חידשנו שיטה שהיום אחרים כבר מאמצים: קודם כל מנסים לשחזר את העובדות, מה קרה בשטח. ואם זה לא מתאים למדיניות, מותר לומר 'סליחה, אז אולי לא הבנו נכון את המדיניות'. אחרי שבודקים מה קרה אתה מנסה לשחזר מה בעצם הצדדים רצו, למרות שזה הרבה יותר קשה וספקולטיבי. היה לנו מאבק שנמשך חמש-שש שנים על ההכרה בשיטה הזו כלגיטימית ומדעית לחקר ההיסטורי, אבל היא הופכת מקובלת".

איך הייתם מגדירים את השלב שבו אתם עומדים עכשיו?

"זה כמו פאזל ענק של חמשת אלפים חלקים, שאתה מנסה בהתחלה לאתר חלקים מובהקים ומשלים אותו בהדרגה. בשלב הזה כבר יצרנו והבנו את התמונה הכוללת, גם אם פה ושם חסרים לנו עדיין פרטים להשלמה".

ואיפה עומד המחקר מבחינת הכרה אקדמית?

"הוא הולך ומקבל גושפנקה. כבר פרסמנו חלקים ממנו בכתב ובהרצאות, בארץ ובחו"ל, ואנחנו ממשיכים. חזרנו עכשיו משתי הרצאות באוניברסיטאות רציניות באנגליה, ובחודש הבא עומד להתפרסם בכתב עת מכובד משותף לאוניברסיטת בן-גוריון ולאוניברסיטת אינדיאנה מאמר גדול על ההיבט הגרעיני של המלחמה".

רוב המקורות שעסקו בנושא עד היום הסתמכו, לדברי רמז, בעיקר על מי שהיה עורך העיתון 'אל-אהרם' ומקורבו של נאצר, מוחמד חסנין הַייכָּל, שפרסם מאמרים רבים על ההתרחשויות סביב מלחמת ששת הימים. "אנחנו הולכים הרבה על מקורות ברוסית, אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע, למרות שאיזבלה קוראת את השפה. יש אגדה שאומרת שהארכיונים בברית המועצות נפתחו, אבל היא במידה רבה לא מבוססת. דווקא עכשיו, בתקופת פוטין, גם מה שכבר נפתח הולך ונסגר. זה מאוד סלקטיבי. לעומת זאת יש מסמכים שמתפרסמים רשמית, ולאיזבלה יש מספיק סבלנות כדי לקחת כרך של חמש מאות עמודים ולקרוא אותו, שזה משעמם פחד, כי הכל תעמולה. פה ושם בתוך כל האפר הזה אתה מוצא פנינה".

פנינה כזו היא מסמך ארכיוני שמצאה גינור ושהדליק אצלם עוד נורה. היה זה מכתב נלווה לאיגרת המחאה שברה"מ מסרה לישראל ביום פרוץ המלחמה. האיגרת, המוחה על שישראל תקפה "מדינה ערבית שכנה", נמסרה לאשכול בידי שגריר ברה"מ בארץ, ובמוסקבה קיבל אותה במקביל שגריר ישראל. המכתב הנלווה מופנה לשגרירות פינלנד במוסקבה, ובו מתבקשת השגרירות להעביר את תוכן האיגרת לישראלים. "פינלנד היא זו שקיבלה את ייצוג האינטרסים הסובייטיים בישראל אחרי ניתוק היחסים, אבל זה קרה רק בהמשך, בעשרה ביוני. לכן המכתב הזה עורר אצלנו שאלה".

בחיפוש אחד פשר המסר המקדים טלפן רמז למקס יעקובסון, מי שהיה בעבר שגריר פינלנד באו"ם. יעקובסון הבטיח לבדוק ובהמשך העביר את תגובת משרד החוץ הפיני בזו הלשון: "לא היה ולא נברא, מעולם לא היה דבר כזה, פנו אלינו רק בעשרה ביוני". גם פנייה לשגרירות פינלנד בישראל הניבה תשובה דומה. המסקנה של רמז וגינור ברורה. "הסובייטים תכננו מראש לנתק את היחסים עם ישראל בחמישה ביוני, עם פרוץ המלחמה, וזה תואם את מה שאנחנו סבורים שהיתה תוכניתם: כל התהליך של הפסקת אש ייגרר לפחות יומיים בצינורות הדיפלומטיים ובאו"ם, ובינתיים יספיק הצד הערבי לבלום את מתקפת הפתיחה הישראלית, ולעבור להתקפת נגד. זה ייתן להם את הלגיטימציה להתערב נגד התוקפן, והם יתערבו באופן מוגבל אבל מספיק כדי להטות את הכף לטובת הצד הערבי. כך תירשם ברה"מ לנצח כמי שסייעה לצד הערבי להטות את המערכה".

כוננות קרבית בספינות

לפני כשנתיים הוזמנה גינור להרצות בכנס של מחלקת המדינה האמריקנית ולהציג את עיקרי מחקרה. בין היתר הציגה שם לראשונה נאום סודי של שליט ברה"מ ב-67', ליאוניד ברז'נייב, שנישא בכינוס סגור של הוועד המרכזי, המוסד העליון של מפלגתו. מהנאום הזה, ששרטט את הקו המדיני, עולה כי ההערכות הסובייטיות לא לקחו בחשבון תבוסה מצרית. ברז'נייב מודה שם כי ארצו העבירה מידע למצרים על כוונות התקפיות ישראליות, דבר שבעיני גינור מעיד בבירור על צעד אסטרטגי מתוכנן. זאת ועוד: בנאומו אומר מנהיג ברה"מ כי לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל (בעשרה ביוני), הצי הסובייטי בים התיכון קיבל פקודה לשוט לכיוון סוריה. מבחינת הסובייטים, מסבירים החוקרים, סוריה וישראל כלולות בתא שטח אחד.

עדות תומכת אחרת להכנות הסובייטיות לתקיפה עולה מכיוונה של פרשת ה'ליברטי', אוניית הביון האמריקנית שישראל תקפה, לטענתה בטעות. בהתקפה נהרגו למעלה משלושים ימאים, וניצולי הליברטי מאשימים עד היום את ישראל בהתקפה מכוונת. בשולי הדברים הם טוענים כי מטרת שהייתם באזור היתה לעקוב אחרי מטוסים סובייטיים. "הם אומרים שממש לפני שישראל תקפה אותם, הם קלטו מפציצים סובייטיים שמדברים עם מוסקבה. על סיפונם היו מומחים לרוסית שקלטו את התשדורות. אגב, גם האונייה הראשונה שהגיעה להציע עזרה היתה סובייטית.

"לימים דיברנו עם מי שהיה האדמירל הבכיר של הצי הסובייטי", ממשיך רמז. "האיש, שכתב ספר זיכרונות, אישר כי גם על האונייה שלו, ששייטה במעבר לים התיכון, העלו כוח נחיתה. בארבעה ביוני אמרו לו להעלות את הכוננות לקרבית ולהעלות לסיפונו מאה צוערים. כששאלנו אותו האם היתה זו האונייה שלו שהציעה עזרה לליברטי, הוא ענה: לא, כי אנחנו היינו חמישים מייל צפונה משם. מכיוון שהליברטי היתה מול אל-עריש, חמישים מייל צפונית משם זה בדיוק מול תל-אביב".

למצרים היתה תפישה מציאותית יותר של התרחישים האפשריים במלחמה, והם לחצו לתקוף ראשונים. סגנו של נאצר ומפקד הכוחות המצריים, עבד אל-חכים עאמר, לחץ לכך כבר ב-27 במאי. שיתוף הפעולה עם הסובייטים התבטא בביקורו של שר המלחמה המצרי בדראן במוסקבה, ביקור שהחל ב-25 במאי ונמשך שלושה ימים, בשליחותו האישית של נאצר. בדראן ביקש מהרוסים אישור למתקפת מנע מצרית, אבל אישור כזה לא ניתן: שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו אמר לשליחו של נאצר כי אם המצרים יתקפו ראשונים הם ייתפסו כתוקפן, ואז ברית המועצות לא תוכל להתערב. לימים הוא יאמר כי אילו ידעו אז שהדבר עשוי להנחית מכה על הפוטנציאל הגרעיני הישראלי, היו מאשרים את המתקפה.

רמז: "התפיסה המערבית עד היום גרסה שברית המועצות ניסתה לשדל את מצרים לא לתקוף בכלל. אנחנו אומרים, על פי כל המקורות שמצאנו, שזו קריאה לא נכונה: הסובייטים רק שידלו את המצרים לדבוק בתוכניתם המקורית, ולא לתקוף ראשונים אלא לחכות שהישראלים יפתחו במערכה".

ההרתעה הגרעינית נכשלה

מיד אחרי המלחמה פרסם עיתון 'הארץ' את תוכנית המלחמה המצרית שנתפסה בסיני, ממנה עולה כי שתי המטרות המרכזיות לתקיפה אווירית שתוכננה ל-27 במאי היו הכורים הגרעיניים בדימונה ובנחל שורק. המטרות לא סומנו על המפות ככורים גרעיניים אלא כאתרים המוגנים בטילי 'הוק' נגד מטוסים (שאחד מהם אף הפיל מטוס ישראלי שהתקרב לאזור בטעות).

"יש לנו המון עדויות לכך שעיקר המאמץ המודיעיני הסובייטי כוון לדעת אם ומתי מתכוונת ישראל לעשות שימוש בנשק גרעיני. זה הטריד אותם מאוד, נאמר כמו שהאמריקנים מוטרדים היום מהגרעין האיראני, אלא שהמרחק בין המדינות לא היה גדול כמו בין איראן לארה"ב. אני מדגיש חזור והדגש", נזהר רמז, "אנחנו לא מדברים על מה ישראל עשתה באמת, אנחנו מדברים על מה שהסובייטים חושבים. אנחנו גם לא יודעים שום דבר וזה לא מענייננו. אנחנו עוסקים במידע הסובייטי, בדרך שבה הם ראו את המציאות ובאופן שהם פעלו בעקבות ההערכות.

"אחרי שראינו שדימונה היתה יעד מרכזי התחלנו להעמיק בנושא, כי זה מה שיכול היה להצדיק את האמצעים שהסובייטים החזיקו ושלכאורה עד אותו שלב נראו חסרי פרופורציה. גם מהמדיניות של ישראל עולה שההרתעה הישראלית - בין אם היתה במציאות ובין אם זה בלוף - כוונה כלפי ברה"מ לא פחות מאשר כלפי הערבים".

ולקינוח, אירוע שהיה יכול להיראות היום כשערורייה מחוללת כותרות פוליטיות במקומותינו, ולפי שני החוקרים היה גורם מכריע בהנעת ההליך כולו אצל הסובייטים: על פי מסמך שפורסם ב-2003 בקובץ רשמי של תיקי משרד החוץ הסובייטי, כבר בדצמבר 65' מסר איסר הראל, אז יועץ מיוחד לענייני מודיעין שפרש זה לא כבר מראשות המוסד, לראש מק"י (המפלגה הקומוניסטית) משה סנה, כי ישראל מפתחת נשק גרעיני ומתכוונת להצטייד בו. הראל מסר את ההודעה הזו בידיעה ברורה שסנה יעביר אותה מיד לשגריר ברה"מ בישראל, וכך אכן קרה. המסר הזה סתר את כל הודעותיה הרשמיות של ישראל.

מה רצה הראל להשיג בהעברת ההודעה? לכך אין להם תשובה, אך דבר אחד ברור: אם הכוונה היתה ליצור הרתעה גרעינית, קובעים רמז וגינור, הרי שהושגה המטרה ההפוכה. הסובייטים הבינו מההודעה כי נותר להם רק חלון הזדמנויות מצומצם כדי למנוע את התגרענותה של ישראל. ואכן, מיד אחרי שסנה העביר את הדברים, נפתח רצף הפעילות הסובייטית, תחילה בדרכים דיפלומטיות ובהמשך בפעילות הצבאית שהגיעה לשיא במאי 1967. והשאר הלוא הוא כתוב בספרי ההיסטוריה, ובשלל ארכיונים וזיכרונות שעוד מחכים כנראה לגאולתם כדי להשלים את התמונה.

moshes@kneset.tv

******

חקירה בשניים

גדעון רמז, דור שלישי לילידי הארץ, מוכר לציבור כאיש קול ישראל, שם החל לעבוד משנת 67'. בשנת 82' מונה לראש דסק החוץ, תפקיד שמילא עד סיום עבודתו בתחנה לפני כשלוש שנים. בין הישגיו במסגרת יומן החוץ שערך והגיש (תוכנית שהפכה ל'שעה הבינלאומית', המשודרת עד היום מדי יום), היו שיחות ראשונות בשידור עם גורמים בברה"מ הקורסת. אחת מאלו היתה שיחה היסטורית עם פעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב. "שיחת הטלפון השנייה שסחרוב ביצע אחרי שהתקינו לו קו טלפון, מיד אחרי ששוחח עם גורבצ'וב, היתה עם גדעון רמז", אומרת איזבלה גינור.

היא עצמה עלתה לארץ מאוקראינה בינואר 67'. את רמז פגשה ב-89', על רקע עבודתם העיתונאית המשותפת, בכינוס של סובייטולוגים בקמפוס הר-הצופים. גינור, המתמחה בקשרי המשטר הסובייטי עם המזרח התיכון, כתבה אז ב'על המשמר' ובהמשך עברה ל'הארץ'. בין היתר היא משמשת עמית-מחקר במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית. את השנים האחרונות הקדישו השניים לעבודה מאומצת על מחקרם האמור, והמדפים הכורעים תחת עומס קלסרי המסמכים הארכיוניים הרבים שאגרו ושקראו מעידים על היקפו של פרויקט זה.

"בימים שברית המועצות עמדה על סף קריסה", משחזרת גינור, "הדרך היחידה שלי להגיע טלפונית לאישים המעורבים בתהליך היתה דרך עבודתו של גדעון ברדיו, וכך התחלנו לשתף פעולה בתוכנית". היא היתה מראיינת את האישים הללו, וכך זכו גם תוכניתו של רמז וגם עיתונה של גינור לדיווחים ישירים ממוקדי ההתרחשויות.




4/6/2006

http://www.makorrishon.net/show.asp?id=12945

יודגש כי ההערות נכתבות בעקבות קריאת המאמר לעיל, ולא על סמך קריאת מחקריהם של הצמד גינור-רמז.בתגובה זו לא אתייחס למתודולוגיה התמוהה שעליה גאוותם של צמד המחברים, אלא לעובדות אחדות מתוך העולה מסקרית עבודתם. טענות יוצאות דופן דורשות הוכחות בסדר גודל דומה. אולם, השניים אינם "מספקים את הסחורה" כלל ועיקר.


התזה העיקרית שלהם גורסת כי " הכור בדימונה הדאיג מאוד את ברית המועצות. הדאיג עד כדי כך שהרוסים החליטו להנחית מכה ניצחת על יכולותיה הגרעיניות של ישראל", וכי "אז באה המהלומה הישראלית וטרפה הכל". הטיעון שברה"מ הופתעה מהמהלומה הישראלית סותר את כוונת המכוון שמייחסים לה השניים, ככתוב: "הסובייטים, דווקא הם, היו הדוחפים העיקריים למלחמה ב-1967" וכן "במקביל להתגרות בישראל עשו הרוסים הכנות משלהם לקראת התערבותם במלחמה". בהמשך דבריהם מציינים השניים כי "ברז'נייב מודה שם כי ארצו העבירה מידע למצרים על כוונות התקפיות ישראליות". כיצד אם כן, הופתעה ברה"מ עצמה?

הבה נבחן את הכוחות שהעמידה ברה"מ, מעצמת העל, לפעולה כנגד ישראל שתכליתה "להנחית מכה ניצחת על יכולותיה הגרעיניות של ישראל" :

• "גדוד של נחתים "
• "פלוגה מסייעת של נחתים, מצוידת במשגרי קטיושות ניידים"

האם אלה הכוחות של ברה"מ, מעצמת העל, שיכלה להעמיד מול מדינת ישראל?

בואו ובמחן את הטענה כי המטוסים שטסו מעל דימונה היו מטיפוס מיג 25.
כותבים השניים: "שני חוקרים שירדו לעומק הנושא וניתחו את יכולות מטוסי האויב באותם ימים, הגיעו כעת למסקנה שמדובר היה בדרמה גדולה וחובקת עולם. שני המטוסים, מתברר, היו מדגם מיג-25, ובקדמתם ישבו טייסים רוסים"

אבטיפוס של מיג 25 טס לראשונה בשנת 1964. דגם הצילום טס בשנת 1969 והמטוסים נכנסו לשירות מבצעי בשנת 1970. האמנם טוענים השניים כי ברה"מ שלחה אבטיפוס יקר לזירה, או מטוס קדם סידרה?

על סמך מה הם שוללים כי היו אלה טיסות צילום של מיג 21? האם יש באמתחתם רישומים של היב"א? יומן המבצעים של הטייסות הרוסיות שפעלו במצריים? מידע אמריקני?

המקורות ל"התקפת הנחתים" תמוהים אף הם. עיתון בלתי מזוה, המייחס דברים אלה ל"אדם שעמד בראש כוח תותחנים על אחת האוניות החדישות שלהם" שגם הוא אינו מזוהה, כמו גם האונייה עליה שירת, הסד"כ שהיה עליה, מיקומה וכיו"ב.

המשך יבוא.

בנוגע לנחתים יש לי כמה תהיות.
פעולת הנחתה נקראת ברוסית Desant.
נחיתה מהים היא Morskii Desant.
הצנחה/הנחתה מהאויר Vozdushno Desant
(יתקנו אותי דוברי הרוסית אם יש לי שגיאות)
האם יתכן והכוונה היא להנחתה מהאויר בגיזרת הכור?
נראה לי מופרך להנחית גדוד נחתים ימיים על החוף ומשם לנסות להגיע לסביבת הכור.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

Desant הוא שם כללי לכל חייל המוכשר לפעול מתוך כלי הנחתה יעודי (מטוס, נחתת), מכאן נגזר:

Morskoy Desant - נחת

Vozdushney Desant - צנחן

אלה שמות התפקיד.

הרוסית שלי כבר לא משהו אז לצערי קשה לי להגיד איך בדיוק מתרגמים הנחתה או צניחה.

שים לב ששם כללי לנחתים ברוסית הוא - Morskoya Pehota, "חי"ר ימי" בתרגום חופשי.

זה מה שמטריד אותכם?

אותי מטריד שמשה סנה, שעל שמו רחובות במדינת ישראל, פעל למען אינטרסים של ברית המועצות.
יותר מכך, כולם ידעו זאת ואיסר הראל אף השתמש בו במקור להפיץ מידע לקרמלין.
אז תגידו, אנחנו נורמלים?
ואנחנו מתרגזים על המרגל הביולוגי וממשיכים להתהדר בשמות רחובות של מרגלים?
אללה יוסתור!

"חוד החנית", מאז... ולתמיד...

מדובר בעניין של תפיסה באותה מיה אדם יכול לתרעם על רחובות שנקראו על שם פולטיאים מזוהים עם ארה"ב שהעבירו מידע.
משה סנה תפס את בריה"מ כתקוות העם היהודי, הוא לא סמך על בריטניה\ארה"ב לאחר מלחמת העולם. הוא היה פחות נלהב אידאולוגית-קומוניסטית מלמשל מאיר וילנר שמניעיו אפשר לומר היו סובייטים קודם ישראלים לאחר מכן, אני ממליץ לקרוא את אוסף הכתבים של משה סנה כדי להבין יותר טוב את תפיסתו ולפני שאתה שופט

ואת הויכוח הפוליטי האם ברית המועצות באמת "הרעה" או שארה"ב היא שטן לא קטן בעצמה נשמור למקום אחר

כיצד העובדה שכוחות צבאיים סובייטים הועמדו בכוננות לתקיפת ישראל מוכיחה את התזה המרכזית?

"על פי התזה החדשה שמציגים השניים - ד"ר איזָבֶּלה גינוֹר, חוקרת במכון טרומן, ובעלה גדעון רמז, בעבר ראש דסק החוץ בקול ישראל - הסובייטים, דווקא הם, היו הדוחפים העיקריים למלחמה ב-1967. הסיבה: חששם מפני התעצמותה הגרעינית של ישראל. במקביל להתגרות בישראל עשו הרוסים הכנות משלהם לקראת התערבותם במלחמה. אילו יצאו תוכניותיהם אל הפועל, הן היו עלולות לגרור את האזור למלחמת עולם שלישית, כולל שימוש בנשק גרעיני. תיאור מצב זה, ללא ספק, מעניק נופך חדש לתחושה שרווחה אז בישראל המכווצת, של להיות או לחדול."

אני בטוח שהרוסים בשנות השישים והשבעים הועמדו בכוננות לתקיפת: ישראל, איטלייה, ספרד, צרפת, שוודיה, שוויץ, גרמניה, הודו, סין, יפן, ארה"ב ועוד כמה עשרות או מאות מדינות. זה תפקידו של צבא להתכונן לכול האפשרויות ובמקרה של ברה"מ הן היו רבות.

טל

כעולה (ותיק, אמנם) מבריה"מ, יודע אני לספר שמלחמת ששת הימים הישראלית התנהלה על רקע המלחמה הקרה בין שתי המעצמות וביחסי גומלין הדוקים.
מתוך מה שפורסם באותה תקופה בתקשורת הסובייטית- אם מסננים את התפל- אפשר היה להבין ששתי המעצמות אינן רוצות במלחמה גרעינית ביניהן, ויותר נמנעות מלהגיע אליה, מאשר לממש אותה.
במקום זאת, היה את העימות המזרח- תיכוני: לרוסים היה נוח לעמוד לצד הערבים, כי אנטישמיות הייתה אחד מיסודות השלטון הסובייטי, והנטיה של ישראל לחיק ארה"ב רק חיזקה את זה.
לא ניתמם, ישראל מאוד חשקה בחסותו של הדוד סם, ודריסת הרגל של האמריקאים במזה"ת הייתה אינטרס מובהק שלהם כחלק מהמלחמה הקרה, ואינטרס קטן, ביחס לכל זה, של ישראל.

התחושה בקרב האזרחים אז הייתה שהנה יש עוד עימות- אנחנו (הרוסים) (למרות שהיינו בעד ישראל, כמובן) נגד האמריקאים- רק במקומנו נלחמים צבאות פרימיטיביים שרק מייצגים את האינטרס שלנו.
כיבוש החלל, למשל, היה עוד נדבך במלחמה הזאת- שוב, לא עימות ישיר, אבל למי "שיש יותר גדול"- הוא ינצח את המערכה הזאת.
מלחמת יום כיפור הייתה הצגה שניה לכל העניין הזה- הייתה, אולי לא התערבות רוסית, אולי רק גב רוסי. ישראל קיבלה הרבה יותר מאשר גב אמריקאי- היא קיבלה נשק.

Signature Is For Lamers. There's no Signature

ביחסים הבינלאומיים זה מכונה "מלחמה באמצעות שליח" War by Proxy.
עיין ערך אנגולה, מוזמביק, קרן אפריקה, ויטנאם, לאוס, קמבודיה ועוד ועוד....
במקום עימות בליבה שהיא אירופה שיהפוך לגרעיני, העדיפו גלישה לעימותים מוגבלים יחסית בפריפריה.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

לפני מספר שנים קראתי מאמר במוסף של "ידיעות - אחרונות " והיו שם סיפורי זכרונות של קצין

לשעבר בצי הסובייטי . ( המאמר נמצא בארכיוני , ואנסה לאתרו ) .למיטב זכרוני הוא מספר

שהצי הסובייטי קיבל פקודות להתכונן לתקיפה בישראל ובין השאר להנחית כוחות נחתים בחיפה.

אני מסכים שזה נראה די תמוה ומעורר מחשבות על חוסר האחריות של הרוסים.

אני מאמין שהאמת תיוודע בעתיד כאשר יפתחו הארכיונים במוסקווה.

ברצוני להזכיר את התיזה של פרופ' אהרונסון על הסיבה האמיתית לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הוא טוען שהמצרים רצו להשמיד את הכור בדימונה. טיסות הצילום שנערכו ב17 וב 26 למאי 1967

היו שלב ראשון לפני הפצצת הכור ופתיחה במלחמה נגד ישראל. ע"י התקפה משולבת של

הצבא המצרי ,הסורי והירדני . לישראל לא נותרה ברירה ולאחר כשלון המאמצים הדיפלומטיים

למנוע מלחמה, פתחה במלחמת מנע מוצלחת.

התיאוריה שלו מקובלת עלי , משום שהיא מכניסה היגיון להשתלשלות האירועים.

מה בדיוק היו כוונות הסובייטים ופעולותיהם בשטח ? ימים יגידו .

שלם של דייב קמחי.

רפרפתי בספר לפני זמן רב, ולפי הזכור כרגע, התיזה המרכזית שלו (מבוסס כבר גם על חלק מהארכיונים הסובייטיים) היא: הסובייטים רצו במלחמה זו ודחפו את המצרים והסורים אליה בצורה מודעת ומתוכננת.
צריך לקרא הספר בצורה מסודרת כדי להתייחס ביתר עמקות, ומי שעשה זאת מוזמן להרחיב לכולם.

להתדרדרות המצב במהלך מאי 1967, והדבר הוכח כבר. יחד עם זאת, במחקר של הזוג הנ"ל מדובר בתאוריה בעייתית ובניגוד למגיב השני אני דוקא כן מצביע על המוניטין המפוקפק של בני הזוג רמז כהיסטוריונים. תאוריית הקונספירציה המגוחכת שלהם לגבי גורלו של שמואל חץ היא הדוגמה הבולטת ביותר למחקר ההיסטורי הסנסציוני שלהם, שאינו כולל קריאה ביקורתית במקורות והצלבתם.
במחקר הנ"ל צרמה לי בעיקר הטענה שמטוסי מיג 25 ביצעו את טיסות הצילום במאי 1967 (ושמעתי על כך היתר פירוט בהרצאה של הגברת גינור במכון טרומן לפני מספר חודשים). מחקריהם של יפים גורדון ושל אחרים על המיג 25 מפרטים את ההיסטוריה של המטוס ואת פריסתו למצרים ואין ספק שמיג 25 מבצעי לא היה קיים ב-1967. בדיקה קצרה בספרות המקצועית היתה אמורה לעלות ספיקות בעיני הזוג, אבל או שהם לא טרחו להגיע לספרות זו, או שהם פשוט בחרו להתעלם ממידע שלא השתלב בתאוריה שלהם. שתי האפשרויות מצביעות על עבודת מחקר לא רצינית.

ראה הערתי מאתמול בנושא המיג 25.

כיצד ניתן להשיג את ה"מחקר" של הצמד? (אני חושב שהם הרוויחו את המרכאות ביושר).

אבל רציתי לחדד את הנקודה כדי להדגים נקודתית את העבודה הבעייתית שלהם עם מקורות זמינים יחסית. מה שידוע לי על אותו "מחקר" בא מהכתבה שפורסמה כאן ומאותה הרצאה שהזכרתי ושלא הותירה בי כל רושם. דרך אגב, להרצאה הגעתי דרך ידיעון 9 באתר המכון שלך.

האם שאלת את הגברת בהרצאתה לגבי מטוסי מיג 25?

אבל הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה ידועה בפרסומים איכותיים. אכן מפתיע שסיפור כזה עבר דרך כל המסננות של כתב עת אקדמי. אם תגיע למאמר, תוכל בבקשה לציין מה המקורות שהם מסתמכים עליהם?
לא שאלתי לגבי המיג 25 כי הייתי צריך לצאת מיד עם סיום ההרצאה. בכל מקרה, לא ראיתי טעם רב בהצגת טיעון נגד הגיוני. לפני מספר שנים בפורום מסויים מישהו הציג בפני את בני הזוג רמז/גינור והם תיארו לפני בפירוט את מחקרם על המעורבות הסובייטית במלחמת ההתשה. בהתחלה דבריהם היו מעניינים ומבוססים, אבל אז הם החלו לגלוש לתאוריות קונספירציה ביזאריות וסיימו בטענה הנרגשת ששמואל חץ נתפס חי, הועבר לידי הסובייטים ושהוא חי כיום בכפר קטן במזרח רוסיה ואינו מודע לזהותו האמיתית... בשלב זה כבר ניסיתי למצוא דרך להחלץ מהם (מי שהציג אותם לפני חטף על הראש). עכשיו אתה מבין מדוע לא הייתי שואל אפילו אם היה לי זמן?

"The Spymaster, the Communist, and Foxbats over Dimona: the USSR's Motive for Instigating the Six-Day War"

התפרסם ב -

srael Studies - Volume 11, Number 2, Summer 2006, pp. 88-130
Indiana University Press

נראה לי תמוה עד מאוד שכתב עת אקדמי יפרסם מאמר כזה, שכותרתו זועקת "סנסציה!" ובו בזמן כל בר דעת המבין בתעופה הבנה מינימלית היה צריך לצעוק "טעות!".

פניתי למכון טרומן ולהוצאה לאור של אוניברסיטת אינדיאנה. אעדכן כשיתקבלו תשובות מהם, ולאחר קריאת המאמר המלא.

מצטער עקב תקלה בסורק לא הצלחתי להביא את המאמרים .

אך שני מאמרים בנושא פורסמו בעיתון " ידיעות אחרונות " . שלמה נקדימון כותב ב14

ליולי 2000.

והמאמר השני ( לא תאמינו ) של איזבלה גינור מ ה 27 למאי 2001 .

אני אשתדל לסרוק בעתיד .

אני מצרף את המאמרים שהזכרתי מן העיתון "ידיעות -אחרונות.

https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...08/95100503.jpg https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...08/13233384.jpg https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...08/62611134.jpg https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...08/98871210.jpg https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...08/63137827.jpg

כי לקחת תיזה מוכרת ומוכחת עד כדי בנאליות, "להוכיח" אותה בעזרת סדרת עובדות לא קשורות ולהציג את זה בתור תגלית ש"קשה להפריז בחשיבותו" דורש כישרון יוצא מן הכלל.

הגרסה הצה"לית הרשמית טוענת כי היו אלו מטוסי מיג-21 מצריים. אלא ששני חוקרים שירדו לעומק הנושא וניתחו את יכולות מטוסי האויב באותם ימים, הגיעו כעת למסקנה שמדובר היה בדרמה גדולה וחובקת עולם. שני המטוסים, מתברר, היו מדגם מיג-25, ובקדמתם ישבו טייסים רוסים.

כאן, כנראה, היה בלבול עם אירוע מוכר מאוד לכל המעניינים בתעופה צבאית, מלחמות ישראל ומעורבות סובייטית - טיסות של מיג-25 סובייטיים מעל סיני ב1971. אגב, טיסות אלו היו עוד לפני שהמטוס נכנס לשרות חה"א הסובייטי באופן רשמי, וגם מטוסים וגם צווטים נלקחו ממרכז הניסויים. אבל זה לא קרה בששת הימים - אז לא שייך.

ב-98' איתרה גינור באחד העיתונים הרבים שאותם סרקה כדבר שבשגרה, ממצא שהקפיץ אותה: היו אלה דבריו של מפקד בצבא האדום, שסיפר כי עמד להוביל כוח נחתים רוסי לחופי ישראל. "הסתכלנו זה בזו ואמרנו: לא יכול להיות", היא משחזרת. "עד אז גרסה כל ההיסטוריוגרפיה שגם אם ברה"מ הביאה להידרדרות המשבר עֶרב המלחמה, היא עשתה זאת בטעות. והנה בא אדם שעמד בראש כוח תותחנים על אחת האוניות החדישות שלהם, וטוען שביום פרוץ המלחמה הוא התבקש לארגן כוח שיגיע לנמל חיפה ויבצע מתקפת הסחה - מתקפה שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, לאחר שהעניינים לא התנהלו כפי שהסובייטים ציפו".

קראתי את הראיון (נדמה לי שהוא הודפס גם באחד העיתונים ישראלים). לא היה מדובר בכוח נחתים, אלא באנשי צוות של האוניות (לא נראה לי שרמתם הרובאית הייתה גבוה מזו של ג'ובניק צה"לי ממוצע). התוכנית הייתה, אם אינני טועה, לעגון בנמל חיפה, להוריד מהאוניות כוח בסדר גודל של כמה מאות מלחים, חמושים ברובי קלאשניקוב ומטענים נגד צוללנים, ולחבור לשכונות הערביות - מה שהיה "ללא ספק" מביא למרד ערבי וסופה של ישראל. אותו קצין מתאר בצורה די צבעונית, איך "נידבו" אנשים למשימה זאת, ואיך כל אנשי הכוח המיועד ראו את עצמם כאנשים שגורלם נחרץ, ללא שום סיכוי להצליח במשימה. לא קשור לדימונה - אז לא שייך.

הרי שעדות ראשונה מסוגה נמצאה דווקא בביטאון משרד ההגנה של בלארוס, מפי קצין שעד היום לובש מדים ומלמד באקדמיה הצבאית. הלה מתאר כיצד הוביל פלוגה מסייעת של נחתים, מצוידת במשגרי קטיושות ניידים, שהוצבה במצרים. על פי תיאורו ניסתה הפלוגה לחצות את תעלת סואץ, אבל הותקפה על ידי חיל האוויר הישראלי בעת מעבר התעלה. 17 מאנשיה נהרגו נוסף על רבים שנפצעו, והוא בתוכם. המאמר, מספרת גינור, נכתב כדי לחלוק כבוד להרוגים. "הוא לא נותן את היום המדויק, אבל ברור משם שזה קרה בעת המלחמה".

גם את הרעיון הזה קראתי. אכן לא מופיעה בו יום מדויק של התקרית, אבל ברור שזה קרה במלחמה - במלחמת ההתשה, ליתר דיוק. לא קרה בששת הימים - אז לא שייך.
אגב ל"במשגרי קטיושות ניידים": בראיון לא מופיע מילה קטיושה או כל מילה אחרת, המתארת מטל"ר. מה שכן נאמר, הוא שהפלוגה הותקפה כאשר מחלקת טילי נ"ט חצתה את התעלה.

רמז וגינור פנו לכתב שפרסם את הראיון בבקשה לקשר אותם עם מפקד הכוח. כעבור כמה ימים נענו במייל כי "מסיבות מובנות הוא לא יכול לבוא במגע אתכם". לדידם התשובה הזו מחזקת את ההערכה שבראיון נפלט מידע לא רצוי לרוסים, ושבדיעבד ניסו לתקן את הכשל. "כבר הבאנו לפיטוריהם של כמה שהיו אחראים לפרסומים כאלה", מוסיף רמז בחצי חיוך.

ליבי איתם - גם אני ניסיתי ליצור קשר עם יועץ סובייטי שהשתתף במלחמת לבנון, ונעניתי בשלילה. אבל לדעתי, הסיבות שבגללם קצינים סובייטיים לשעבר שהשתתפו במלחמות ישראל לצד הערבים לא ששים להתראין למחברים ישראלים, לא קשורות למדיניות הטיוח.

אם לא די בכך, הרי שהראיון האמור נעלם באורח פלא מהאינטרנט זמן קצר לאחר שהובעה בו התעניינות. רמז וגינור הספיקו להדפיס אותו בטרם הורד מהרשת.

הם יכולים לעשות את זה שוב מפורום האתר WARONLINE - מתי שירצו.

להשלמת התיאור יש להוסיף כי על פי מקורות שונים שייטו בזמן מלחמת ששת הימים 43 אוניות סובייטיות בים התיכון לא הרחק מחופי ישראל, ועל פי פרסום רוסי רשמי שהו באזור עוד עשר צוללות, שלוש מהן גרעיניות.

ומה היה כוח של הצי האמריקאי באיזור? לא שייך.

קשה להפריז בחשיבות התמונה שרמז וגינור משרטטים. המסקנות שלהם מעמידות אותם בעימות חזיתי עם כל המחקר ההיסטורי המוכר עד כה, שכאמור גורס כי ברה"מ לא רצתה במלחמה ואף ניסתה למנוע אותה.

רוב המחקרים המוכרים לי, מוכיחים דווקא דבר הפוך.

מבחינת הסובייטים, מסבירים החוקרים, סוריה וישראל כלולות בתא שטח אחד.

מבחינת מה שידוע לי על הסובייטים, זה לא נכון.

עדות תומכת אחרת להכנות הסובייטיות לתקיפה עולה מכיוונה של פרשת ה'ליברטי', אוניית הביון האמריקנית שישראל תקפה, לטענתה בטעות. בהתקפה נהרגו למעלה משלושים ימאים, וניצולי הליברטי מאשימים עד היום את ישראל בהתקפה מכוונת. בשולי הדברים הם טוענים כי מטרת שהייתם באזור היתה לעקוב אחרי מטוסים סובייטיים.

לפי מה שקראתי על פרשת "ליברטי", הניצולים טענו שהם האזינו לתקשורת ישראלית וזו הייתה סיבה לתקיפתם.

"לימים דיברנו עם מי שהיה האדמירל הבכיר של הצי הסובייטי", ממשיך רמז. "האיש, שכתב ספר זיכרונות, אישר כי גם על האונייה שלו, ששייטה במעבר לים התיכון, העלו כוח נחיתה. בארבעה ביוני אמרו לו להעלות את הכוננות לקרבית ולהעלות לסיפונו מאה צוערים. כששאלנו אותו האם היתה זו האונייה שלו שהציעה עזרה לליברטי, הוא ענה: לא, כי אנחנו היינו חמישים מייל צפונה משם. מכיוון שהליברטי היתה מול אל-עריש, חמישים מייל צפונית משם זה בדיוק מול תל-אביב".

50 מייל צפונית לאל-עריש נמצא הים הפתוח מחוץ למים ההריטוריאליים של ישראל, די רחוק מתל-אביב. חוץ מזה, תדמיינו תמונה: מאה צוערים כובשים את תל-אביב.

שורה תחתונה - כבר כתבתי בהודעה הקודמת.

לאחר תיקון הסורק אני משתדל להביא את המאמרים כפי שהבטחתי ב21 ליוני .

אשמח לשמוע תגובות. בני.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי benihartmann לאחר תיקון הסורק אני משתדל להביא את המאמרים כפי שהבטחתי ב21 ליוני . אשמח לשמוע תגובות. בני.

אשמח לקרוא. היכן המאמרים?

לאחר כל המאמץ הרב שהשקעתי , עדיין יצא בפורמט קטן .

ניתן לקרוא עם זכוכית מגדלת.

רבותי, ספר בשם Foxbats Over Dimona עומד לראות אור ביוני 2007, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת YALE (!)

כבר כותרתו של הספר אמורה להדליק זרקורים אדומים מהבהבים, אבל כנראה שגם מומחי אוניברסיטת ייל אינם חושבים שהטענה לפיה מטוסי מיג 25 מבצעיים טסו במצרים כבר בחודש מאי 1967.

מביש.

קישור לתקציר הספר

http://yalepress.yale.edu/yupbooks/...isbn=0300123175

שהכנסתי באשכול זה ב 8 ליולי . צריך להגדיל את הכתב וקצת להתאמץ לקרוא.

התוכן מרתק. בתשובה לטל , המחברים טועים בודאי בסוג של מטוסי המיג שצילמו את הכור בדימונה

פעמיים במהלך חודש מאי 1967. קרוב לודאי , הייתה זאת גיחת צילום מקדימה לפני הפצצה.

לפי התיזה של פרופ' אהרונסון , המקובלת עלי , המטרה העיקרית של המצרים במלחמת ששת הימים

הייתה להשמיד את הכור בדימונה , שהחל לייצר פלוטוניום . וזאת הסיבה האמיתית למלחמה.

הם טועים בשם המטוס, אהרונסון טועה בתזה שלו ויל טועים בכך שלא ערכו בדיקה מינימלית של החומר שקיבלו.

מעל דימונה ? . ברצוני להביא קטע מספרו של ההיסטוריון בני מוריס (ישראלי ) "קורבנות :

תולדות הסכסוך הציוני -ערבי " . הספר יצא ב 2006. ואני מצטט מעמודים 290-1 ממנו.

"הפיקוד המצרי שקל ותיכנן בחופזה ב24-25 במאי התקפה אווירית מקדימה על יעדים ישראליים ,

לרבות על הכור הגרעיני בדימונה.......נראה שב25 במאי הורה עאמר ( הרמטכ"ל המצרי , ב.ה. )

לבצע התקפה רחבת-ממדים בבוקר 27 במאי.

פקודה זו נודעה לצה"ל , אך נאצר ביטל אותה ב 26 במאי,ככל הנראה מפני שהורתע ע"י אזהרות אמריקניות ..........

במשך כל ימי המשבר חששו מקבלי ההחלטות בישראל מפני התקפה על הכור בדימונה . ב1965

כתב העיתונאי מוחמד חסנין הייכל , נאמנו של נאצר , כי מומחים מצרים סבורים שבתוך

שלוש שנים יהיה בידי ישראל נשק גרעיני וכי העולם הערבי יצטרך לנקוט פעולת מנע.

ב 1966 הכריז נאצר כי אם תפתח ישראל פצצת גרעין , תגיב מצרים ב "מלחמת מנע ",

שתכוון קודם כל נגד אמצעי הייצור הגרעיניים. בדיון מטכ"ל ב19 במאי הזהירו רבין ויריב כאחד

מפני תקיפה אווירית מצרית אפשרית על דימונה. ב 21 במאי אמר אשכול בישיבת ועדת הביטחון

של הממשלה, כי מצרים רוצה לחסום את המיצרים ו"להפציץ את הכור בדימונה " .

1 האם המכ"מ נעל על מטרה כלשהי
2 האם נורו טיל או טילים שלא הצליחו לפגוע
3 מה היו תנאי הטיסה של המטוסים החודרים גובה מהירות וכד'.
טל צודק זה נשמע די מופרך לפחות כרגע
אולי בכלל מטוסים אמריקאיים טסו מעל הכור?

מתחילת שנות השישים .והם אשר גילו לאמריקאים את קיומו. ( ראו ,למשל , בספר "ברירת שמשון " )

הכור גם צולם מאמצע שנות השישים ע"י לווינים אמריקאיים.

כך שלאמריקאים לא היה שום צורך לצלם את דימונה במאי 1967.

ברצוני לציין כי ספרו של בני מוריס הינו למעשה ספר היסטוריה עם סימוכים רבים בסופו , לכל מה שהוא

כותב. כמובן , לא מוכרחים לקבל אותו כתורה מסיני ,וגם היסטוריון יכול לטעות.

אגב, הספר כתוב בצורה מעניינת מאוד ואני ממליץ עליו.גם באם דעותיו הפוליטיות שונות

מאשר אלו של הקורא.ספר רחב יריעה ומצוין.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי benihartmann גם היסטוריון יכול לטעות.

הסטוריון יכול לטעות בפרשנות.
אבל לטעות בעובדות היבשות (שלא כל כך מסובך לבררן) זה כבר רשלנות.

ואסביר:
התרשמתי מרמת הידיעות ודיוקם בפורום זה ואנסה לכן להסתייע בכם:

גיורא עיני, בעקבות הבלבול מצידי - לא היה אם כך טייס שבוי.

תודה,

ינון יהל


שאלה נוספת: האם רולטת הרשת ומותו של אמיר מלט ז"ל קרו בבסיס חצרים. - מי פיקד אז על הבסיס?

ומיהו שנתמנה למח"א ולפני כן, הסתבך בבנית דרך פרטית אליו הביתה שלא כנהוג?

תודה מראש ושבת שלום

לאחר שקבעה נחרצות שמטוסי מיג 25 מברה"מ טסו מעל דימונה זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, הייתי מציע לסייג כל דבר שהיא אומרת או כותבת.

אבל... אבל... אבל היא עושה שימוש במתודות מחקריות חדשות שהיא המציאה!

איך אתה יכול לדבר כך על מישהי שהמציאה מדע שלם חדש? אחת לכמה מאות שנים מומצא מדע חדש?
הגב' גינור היא ממייסדי מדע ה"כמוסטוריה". זה לא בדיוק היסטוריה, זה ליד.

שלום לכל חברי הפורום
אשמח לקבל מידע על מועד הופעתו הראשונה של מיג 25 במזה"ת בהתבסס על ידע אישי ו/או מקורות ישראליים/מערביים.
אני אנסה להצליב את המידע עם מקורות רוסיים.
תודה מראש

כאשר הוא קבע שיא מהירות במסלול סגור של 1000 ק"מ עם 2 טונות מטען- 2,320 קמ"ש.
בשנת 1971 החלו ארבעה מטוסי מיג 25 לבצע טיסות צילום מעל חצי האי סיני (בצמדים) בלא שמטוסי הפאנטום הישראליים יכלו לעשות שום דבר בנידון, עד ההפלה המפורסמת של תא"ל במיל' בני צינקר מ-1981 (מטוס בז).


הערך מיג 25 בויקיפדיה

לעולם אשא דגלך בגאווה

ע"פ הערכות המערב,ה Ye-155 (אב הטיפוס של המטוס) שקבע את השיאים ב 1965 היה נגזרת של המיג 21 .
היו כמה גירסאות שונות ומשונות של המטוס באותה עת,לכן המסקנה הזו הייתה הגיונית בהנתן המידע המוגבל שהיה זמין באותה עת.

המיג 25 נחשף לראשונה למערב במפגן יום השנה ה-50 למהפכת באוקטובר 1967 בשדה דומודדיובו בקרבת מוסקווה-מפגן עתיר חשיפות בפני עצמו.

"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.

כתבה על מיג 25 הופיעה כבר בבטאון חיל האויר שיצא מיד אחרי מלחמת ששת הימים

אין לי את הביטאון הזה - שיצא אחרי המלחמה אבל מוזכרים בו טיסות של מיג 23 (כך קראו בהתחלה למיג 25) מעל ישראל.

האם יד למישהו את הביטאון הכפול ההוא - ויכול לסרוק את הכתבה ?

טל

מחשיפתו במפגן דמודדיובו ב-1967 ולפחות עד ראשית שנות ה-70 חשבו במערב שהמטוס נקרא מיג 23. רק מאוחר יותר התברר שציון זה שייך למטוס ההוא.

למיכאל 123 - הבטאון המדובר "אינו עלי" כרגע, אבל כמעט לבטח אתה מתכוון לכתבה שפורסמה באחד הבטאונים שלאחר מלחמת יוה"כ ושנקראה "האגדה לבית פוקסבט". בבטאון ששת הימים עליו אתה מדבר היתה כתבה יפה על תולדות מטוסי הקרב של משרד התכנון מיקויאן-גורביץ'.
בכל מקרה, כפי שנכתב כבר למעלה, בשלב זה היו קיימים רק אבות טיפוס של גרסת הקרב של המיג 25.

זה הבטאון מספר 74-75,
כילד חרשתי עליו המון.

אם בתחילת שנות השבעים כבר סומן המטוס כמיג 25, הרי שזכור לי ביטאון שבו סיפרו על מטוסי צילום מסוג 'מיג 23' שטסים מעל ישראל

ציטוט:

במקור נכתב על ידי טל ענבר לאחר שקבעה נחרצות שמטוסי מיג 25 מברה"מ טסו מעל דימונה זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, הייתי מציע לסייג כל דבר שהיא אומרת או כותבת.

מדוע זה לא אפשרי? למיטב ידיעתי , בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היה המיג25 "עמוק" בתוך תוכנית/סדרת הניסוי המבצעית שלו , לקראת כניסה לשירות לקראת סוף 1969 . נשמע לי מאד הגיוני שכחלק מתוכנית הניסוים ולבדיקת המעטפת המבצעית , נשלחו מטוסים לזירות רלבנטיות בעולם ובכלל זה גם למצרים ומשם נשלחו לצלם מעל דימונה.

158 . מתחילים לראות את הסוף .

דגם הצילום של מיג 25 לא היה קיים בשנת 1967.

לך זה נשמע הגיוני שברה"מ תשלח לאיזור עימות את המטוס החדיש ביותר שלה בעת פיתוחו, עם סיכוי שיופל ויפול לידי המערב. לי, זה לא נשמע הגיוני כלל ועיקר.

ראה האשכול הזה למשל:

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=195363

ציטוט:

במקור נכתב על ידי טל ענבר דגם הצילום של מיג 25 לא היה קיים בשנת 1967. לך זה נשמע הגיוני שברה"מ תשלח לאיזור עימות את המטוס החדיש ביותר שלה בעת פיתוחו, עם סיכוי שיופל ויפול לידי המערב. לי, זה לא נשמע הגיוני כלל ועיקר. ראה האשכול הזה למשל: http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=195363

OK , תודה על ההתיחסות ועל הקישור המרתק (טרם קראתי בעיון...)
מספר שאלות-
1.מתי פותחה נגזרת הצילום של המיג 25 ? האם היו בשימוש פודי צילום נישאים. אולי מטוס בתצורת קרב נשא פוד צילום וכך הוגדר כ"מטוס צילום" ?
2.מלחמת ששת הימים נערכה בשיא המלחמה הקרה וייצגה באיזשהו אופן גם את המאבק בין הטכנולוגיה המערבית למזרחית. לכן , ובהתחשב בלהיטות הסובייטית להפגנת עליונות טכנולוגית , נראה לי הגיוני שגנרל תאב יוקרה הורה על שליחת המטוס החדיש והבלתי מנוצח (בראיה הרוסית) , לזירה המצרית.

158 . מתחילים לראות את הסוף .

אולג גרינבסקי, מנהל אגף המזרח הקרוב במשרד החוץ הסוביטי בתחילת שנות ה- 80, מתאר פגישת "סיעור מוחות" עם שר החוץ גרומיקו בעקבות הפצצת הכור העירקי.
מטרת הדיון הייתה בחינת איום אפשרי של סכסוך גרעיני במזה"ת.
אני לא אפרט כאן את פרטי הדיון אלא אציין שבמסגרת הדיון העלה שר החוץ הסוב' זכרונות מימים שקדמו למלחמת ששת הימים.
הוא מספר שבעוד שהמומחים הצבאיים הזהירו מפני מתקפה ישראלית על סוריה, בצעו 2 מטוסי מיג מצריים גיחת מודיעין מעל הכור בדימונה. למרבה הפלא של נאצר, המטוסים חזרו ללא פגע למרות הגנה מתוגברת של טילי הוק על הכור. הדבר חזר על עצמו כעבור כשבוע.

ציטוט מדברי שר החוץ הרוסי: "בעקבות כך, המרשל עמאר - אדם נחוש ואף אגרסיבי, נתן פקודה להנחית מכה על הכור בדימונה ועל מטרות חשובות אחרות בתוך ישראל. אולם הנשיא נאצר ביטל את הפקודה על פי בקשתנו. ההנהגה הסוביטית לא ידעה אז על כוונתו של נאצר לחסל את הפוטנציאל הגרעיני של ישראל. ידענו רק על כוונות להנחית מהלומה על מטרות אסטרטגיות אחרות בתוך ישראל וגם זה באופן כללי בלבד.
מסיבה זו שלחנו אז איגרת לנאצר לא להתחיל במלחמה. גם הוא ידע שמצרים עדיין לא מוכנה לקראתה...

אני חושב שאילו ידענו אז שמטרתו העיקרית של נאצר הייתה השמדת הפוטנציאל הגרעיני של ישראל, לא היינו מונעים אותו ממהלך זה " סוף ציטוט.

מה שאני רוצה להגיד בהבאת הדברים הנ"ל, שאל לנו לבטל את התזה של גב' איזבלה גינור רק על בסיס טעות בקביעת סוג ושייכות מטוסי המיג שטסו מעל הכור בדימונה.

באשכול קודם על המעורבות הסובייטית במלחמה ששה הימים התייחסתי למניטין המפוקפק של הכותבת כהיסטוריונית - כולל אל הסיפור על חץ. שימו לב שכל הסיפור מתבסס בעצם על מקורות מפוקפקים ו"סיפוריים" ולא על מחקר מעמיק של מקורות ראשוניים. כמו, כן בפורום אחר הזדמן לי לשמוע סיפורים עוד יותר מופרכים על תאורית השבי של חץ - סיפורים שהמחברת לא כללה בכתבה זו.

אם למישהו יש אפשרות לגישה לספר הזה, אני מוכן לממן את רכישתו. אם אכן יש שם תמונות של קציני צבא רוסיים עומדים ליד מטוסים ישראליים שלמים שנלקחו שלל, ייתכן ואפשר יהיה לזהות מטוס זה או אחר. רק עבור הסיכוי הזה שווה להשקיע בדיקה יסודית. מי יודע מה אפשר יהיה ללמוד על נעדרים ישראליים אחרים.. וכבר היו דברים מעולם..

היי,

ביצעתי חיפוש בפורום ולא מצאתי. האם מישהו קרא את הספר (החדש יחסית) "עטלפים מעל דימונה", ויכול להמליץ עליו, או להמליץ לדלג?

ראיתי אתמול ראיון עם אחד ההיסטוריונים המחברים בערוץ 1, והעניין נראה די מרתק, ומלא בגילויים חדשים לגבי מעורבות ברה"מ במלחמת ששת הימים, שאיפותיה לגבי מצרים והשמדת ישראל, וטיסות צילום של המיג-25 מעל דימונה מספר חודשים לפני הצגתו לעולם המערבי.

מחיפוש על השם גינור מצאתי כמה אשכולות רלוונטיים שלושה מתוכם איחדתי לאשכול הזה. נראה לי שיש לך חומר קריאה לחג.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

א. חיפשתי " עטלפים מעל דימונה " (ללא המרכאות). לא נמצא דבר. את שם המחבר לא זכרתי, כנראה עקב שילוב שעת לילה די מאוחרת ושעת יקיצה מאד מוקדמת.
ב. אכן יש לי הרבה לקרוא לחג, והעניינים נמצאים בזה הרגע בזיכרון המדפסת.
ג. והכי חשוב: חג שמח לך ולכולם!

http://www.amazon.com/Foxbats-Over-...79828541&sr=8-1

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

חבל שלונדון לא קרא את האשכול הזה לפני הראיון.

טל

"חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו".
-זאב ז'בוטינסקי.

http://www.jpost.com/servlet/Satell...ticle%2FPrinter ג'רוסלם פוסט :שישי 24 לאוגוסט 2007

חבר טוב שלי שקורא דרך קבע את הג'רוסלם פוסט העיר את תשומת ליבי לעובדה כי יש אישור

ממקורות סובייטיים רשמיים כי הסיפור נכון . ואכן טיסים רוסיים טסו במיג 25 שהיה אז מטוס ניסיוני

וחדיש ביותר וצילמו את הכור בדימונה . ועל כך כתבתי כבר בפירוט במכתבים קודמים באשכול הזה.

אני מאמין כי הייתה לכך חשיבות רבה בהתדרדרות למלחמה ,כפי שמספר מקורות,אותם ציטטתי

טוענים.

מכיוון שאני עומד לצאת בקרוב לחו"ל ,ברצוני לברך את כל חברי הפורום בברכת

שנה טובה ,בריאות טובה והמשך כתיבה פורה. בני.

http://www.jpost.com/servlet/Satell...icle%2FShowFull



Russia confirms Soviet sorties over Dimona in '67
By DAVID HOROVITZ


The chief spokesman of the Russian Air Force, Col. Aleksandr V. Drobyshevsky, has confirmed in writing for the first time that it was Soviet pilots, in the USSR's most-advanced MiG-25 "Foxbat" aircraft, who flew highly-provocative sorties over Israel's nuclear facility at Dimona in May 1967, just prior to the Six Day War.
Gideon Remez and Isabello Ginor, who co-wrote the recent book Foxbats over Dimona, which asserts that the Soviet Union deliberately engineered the war to create the conditions in which Israel's nuclear program could be destroyed, on Thursday described this "extraordinary disclosure" as "official confirmation of the book's exhibit A and the source of its title."

Published in June by Yale University Press, the Israeli duo's book asserted that the Soviets flew sorties over Dimona in the still-experimental and top-secret Foxbats both to bolster a deliberate Soviet effort to encourage Israel to launch a war, and to ensure that the nuclear target could be effectively destroyed once Israel, branded an aggressor for its preemption, came under a planned joint Arab-Soviet counterattack.

Soviet nuclear-missile submarines were said to have been poised off Israel's shore, ready to strike back in case Israel already had a nuclear device and sought to use it. The Soviets were also said to have geared up for a naval landing on Israel's beaches.

The book, hailed by experts such as the former US ambassador to Israel and Egypt Daniel Kurtzer for marshalling a "compelling argument," nonetheless featured what the authors acknowledged was a dearth of incontrovertible documentation that would back up central aspects of their thesis. They noted at the time that it was "entirely possible that few corresponding documents ever existed," that key documents may have been destroyed, and that "the accounts of numerous Soviet participants refer to orders that were transmitted only orally down the chain of command."

However, a delighted Remez and Ginor told the The Jerusalem Post that official confirmation of the Soviet Foxbat sorties had now been published by Drobyshevsky in an article posted on the official Web site of the Russian Defense Ministry. The "extraordinary disclosure of a hitherto secret operation," they noted, "apparently was included inadvertently - in a statement that was published in a completely different context": to mark the anniversary of the test pilots' school from which one of the pilots who participated in the 1967 flights graduated.

The relevant section of Drobyshevsky's article states (in translation): "In 1967, the military valor and high combat training of Col. Bezhevets, A.S. (now a Hero of the Soviet Union, an honorary test pilot of the USSR, [and] retired Air Force major-general), were demonstrated while carrying out combat operation in Egypt, [and] enabled [him] to perform unique reconnaissance flights over the territory of Israel in a MiG-25RB aircraft."

Remez and Ginor said this high-level admission of the Soviet sorties, which was first posted on the ministry's Web site last October, "comes as close to an official document as one can hope for in the foreseeable future, given the prevailing circumstances in Russia."

They noted that it corroborates the personal testimony of Bezhevets's senior colleague, Lt.-Gen. Aleksandr I. Vybornov, who is quoted in the book as having described the missions on several occasions.

The book's findings were first published by the Post on May 16, under the heading "Soviets engineered Six Day War 'to destroy Israel's nuclear program.'"

Remez and Ginor told the Post that this article "was widely reproduced" and "aroused intensive discussion" in the FSU. Several respected news media outlets, notably the Russian daily Komsomolskaya Pravda, they said, "contacted some of the veterans who were among the main sources for the book, and they reiterated their accounts."

Among such veterans confirming their stories was Gen. Vasily Reshetnikov, the commander of the Soviet strategic bombers, said to have been given maps for the planned strike at Dimona.

The "conventional view" of the events leading up to the 1967 war, Remez noted when the book came out, "is that the Soviet Union triggered the conflict via disinformation on Israeli troop movements, but that it didn't intend for a full-scale war to break out and that it then did its best to defuse the war in cooperation with the United States." The book, he said, "totally contradicts everything that has been accepted."

Having received information about Israel's progress toward nuclear arms, the book asserts, the Soviets aimed to draw Israel into a confrontation in which their counterstrike would include a joint Egyptian-Soviet bombing of the reactor at Dimona.

The Soviets' intended central intervention in the war was thwarted, however, by the overwhelming nature of the initial Israeli success, the authors write, as Israel's preemption, far from weakening its international legitimacy and exposing it to devastating counterattack, proved decisive in determining the conflict. Because the Soviet Union's plan thus proved unworkable, the authors go on, its role in stoking the crisis, and its plans to subsequently remake the Middle East to its advantage, have remained overlooked, undervalued or simply unknown to historians assessing the war over the past 40 years.

The Israeli authors' thesis, they told the Post this week, had now won over Komsomolskaya Pravda's Col. Viktor Baranets, a noted military correspondent and former General Staff officer. They quoted him as having written recently that "the time has apparently come to set the record straight. So far, the facts have often been replaced by inventions. No one can dispute the obvious: the USSR 'orchestrated' that war... The USSR was prepared for an invasion of Israel. The confessions of our own officers prove this."

The Russian media also recently contacted Bezhevets himself, the authors said, but even though he has now been officially praised by his own Defense Ministry for making the Foxbat flights over Israel, he denied doing so. According to Remez and Ginor, this "indicates that Drobyshevsky's [Defense Ministry] statement relied not on the pilot's testimony but rather on the air force's own documentation." This, in turn, they said, "illustrates the point... that full and direct documentation of the Soviet role in 1967 is still being suppressed."

Remez, a longtime prominent Israel Radio journalist, fought in the Six Day War as a paratrooper. Ginor was born in the Ukraine, came to Israel in 1967 and is a noted analyst of Soviet and post-Soviet affairs.

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

אף אחד לא הכחיש שהיו טיסות, דרך אגב.
למרות, שכמובן זה מבורך שברוסיה גם בחרו לאשר את הטיסות. (ההשלכות הם מאוד חשובות כמובן, הם בעצם מודים שהם תכננו את "ששת הימים".)
הבעיה היא בסוג המטוס שבו נערכו הטיסות לכאורה - MiG 25RB Foxbat.
אני מצטט מהכתבה:

ציטוט:

...to perform unique reconnaissance flights over the territory of Israel in a MiG-25RB aircraft."

אני מצטט את טל ענבר:

ציטוט:

אבטיפוס של מיג 25 טס לראשונה בשנת 1964. דגם הצילום טס בשנת 1969 והמטוסים נכנסו לשירות מבצעי בשנת 1970. האמנם טוענים השניים כי ברה"מ שלחה אבטיפוס יקר לזירה, או מטוס קדם סידרה?

ואני גם אצטט את האתר הראשון שעולה בגוגל שמקלידים "MiG 25RB" - לינק. שמציין שם שהטיסה הראשונה של ה-MiG 25RB הייתה בכלל בפבואר 1972.

"חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו".
-זאב ז'בוטינסקי.

אינני בקיא בסוגיה הזו, אבל לא מזמן ראיתי סרט דוקומטרי (רוסי) על מיג-25, ועל פעילותו במצרים. רפרפתי בו שוב ואלו התאריכים שמוזכרים שם:

מרץ 64 - טיסה ראשונה של המטוס.
דצמבר 69 - החלטת המפלגה על שליחת המטוס למצרים.
מרץ 71 - מיג-25 ראשון נוחת במצרים (בתוך מטוס מטען).
מאי 71 - החלטת שר ההגנה של בריה"מ גרצ'קו על ביצוע טיסות סיור של המיגים מעל ישראל.

האם זיהינו בראדר את החדירה לשטח ישראל? מדוע המטוסים לא הופלו?

זה מזכיר לי שקראתי כאן בפורום על מקרה ששני סוחוי 27 חדרו לשטח ישראל, הוזנקו מטוסים שלנו וניהלו מרדף (בלי אש, כנראה בגלל שידעו שאלה מטוסים רוסים?) האם הסיפור נכון? אפשר קצת פרטים?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי pptu1 האם זיהינו בראדר את החדירה לשטח ישראל? מדוע המטוסים לא הופלו?

החדירות של המטוסים זוהו והיו נסיונות רבים ליירוט שלא צלחו מסיבות שונות, הקשורות בעיקר באופן הטיסה של המטוסים החודרים. חפש בפורום חומר על "אפרוחים", כפי שכונו המטוסים הללו .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי pptu1 זה מזכיר לי שקראתי כאן בפורום על מקרה ששני סוחוי 27 חדרו לשטח ישראל, הוזנקו מטוסים שלנו וניהלו מרדף (בלי אש, כנראה בגלל שידעו שאלה מטוסים רוסים?) האם הסיפור נכון? אפשר קצת פרטים?

סיפור מעניין.

אומנם לא שניים ולא 27, אלא שלושה ו 33, אבל זה באמת קרה.
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...=50&docID=19924

טוב הוא לא טעה ממש...
מאתר בטאון חיל האוויר..

המטוס הראשון

ציטוט:

תא"ל פלק, אז ראש מחלקת מבצעים בחיל-האוויר, קבע נחרצות כי מדובר בסוחוי-27.

מטוס שני

ציטוט:

זמן קצר לאחר נחיתת המטוסים בבסיס נשמעה שוב סירנה שהביאה להזנקת זוג נוסף של מטוסי F-16, הפעם מטייסת "הסילון הראשונה". "ההזנקה היתה לאותו מקום בדיוק", אומר סא"ל (מיל') ש', המפקד התורן ב"בור". "אנשי הבקרה הבחינו במטוס נוסף, גם הוא לא מזוהה"..........החלטתי להיכנס לעמדת יעף תותח. הכנסתי את המטוס לתוך כוונת התותח ושמרתי על מרחק סביר. המטוס הרוסי, כבר הייתי די בטוח באותו שלב שזה סוחוי-27,

מטוס שלישי

ציטוט:

אחרי מספר דקות של משחקי כוח ופניות משוגעות של טייס הסוחוי, הוחלט שעל המטוסים לנתק מגע ולעבור לפיטרול בצפון הארץ. באותו שלב כבר היה ברור שמדובר במטוסי סוחוי-27, שהמריאו מסיפונה של נושאת המטוסים הרוסית "אדמירל קוזנצוב", ששהתה באותם ימים במימי הים התיכון ולפרקים עגנה בנמל טרטוס שבסוריה.

הסיבה שהוא טען שזה היה SU27

ציטוט:

.הצי הרוסי הסתפק ברכש של 24 מטוסי SU-27K בודדים, שציונם שונה בינתיים לסוחוי-33, עם כניסתם לשירות ב-1994. מטוסים אלה נעדרו את היכולת לבצע משימות תקיפה וחומשו בטילי אוויר-אוויר, בתותח ובמערכות אוויוניקה מיושנות שהותקנו בדגמים המוקדמים של הסוחוי-27.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי pptu1 האם זיהינו בראדר את החדירה לשטח ישראל? מדוע המטוסים לא הופלו? זה מזכיר לי שקראתי כאן בפורום על מקרה ששני סוחוי 27 חדרו לשטח ישראל, הוזנקו מטוסים שלנו וניהלו מרדף (בלי אש, כנראה בגלל שידעו שאלה מטוסים רוסים?) האם הסיפור נכון? אפשר קצת פרטים?

אם זכור לי נכון, באותו שלב היו לנו פנטומים.. והפנטומים לא יכלו למיגים בגובה ומהירות... לפני שהפנטומים הגיעו המיגים כבר לא היו באזור . כמובן שכל העסק השתנה כשהF15 הגיע.

הסרט פיתנה - סרט חובה על סכנת האסלאם!
לחצו כאן כדי לצפות בסרטון - מיליוני אנשים כבר צפו בו! העבירו לכל חבריכם!

http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=30325

אנא קראו את מכתבי באשכול המוקדש לנושא.אחרי 40 שנים הגיע הזמן לחשוף את האמת.

חוסר האחריות הרוסית ב1967 מעורר דאגה. לדעתי הם לא השתנו הרבה.

תחשבו ,מה רוסיה מכרה ומוכרת בימים אלה לאיראן.

http://www.armchairgeneral.com/foru...2022#post752022

והנה תאור מקרה אחד של הזנקה מש"ת בשארם א שייך:
היינו בכוננות יירוט כנגד מטוסי צילום רוסיים מדגם מיג 25 שהיו פרוסים בשדה התעופה בני סואף במצרים והיו חודרים לגיחות צילום בסיני באיזור רפידים ודרומה. הם היו טסים בגובה 70000 רגל ולנו לא היה כל סיכוי ליירט אותם באופן רגיל בגובה זה. התכנון היה להגיע מולם ב"הד און" ולשגר טילים מונחי מכ"ם.

ב 16 במאי 1972 היינו בכוננות של שני צוותים. ספקטור עם רועי מנוף ושקי איתי כאשר הוזנקנו לעבר המיג. כאשר נאמר לנו שהולכים ל"מפגש" הישלכנו מיכלים נתיקים (וזה מראה מלהיב, לראות את הנתיקים מתגלגלים כלפי מטה על רקע הרי סנטה קטרינה וים סוף) וטיפסנו מערבה במטרה להמשיך אחר כך צפונה (כי המיג היה בכוון דרום). מסתבר שההזנקה היתה מאוחרת ולא הגענו לנתונים הנדרשים. ההנחיה הבאה שקיבלנו היתה לחדור למצרים במטרה לתפוס אותו כאשר הוא יפנה צפונה בסיום המשימה שלו.

בשלב זה ספקטור עם מנוף מגלים שאין להם דיחוס במטוס והם נאלצים להנמיך מיידית ולא להכנס למצריים.

שקי ואני ממשיכים עד הנילוס ואז פונים דרומה. היתה בעיה של בקרה. הבקר שלנו ראה אותנו ולא את המיג וההנחיות הוא נתן לפי מידע מיחידת בקרה אחרת. זו גם היתה הסיבה שלא קיבלנו את הנתון שהמיג מנמיך והמשכנו לחפש אותו במכ"ם בגובה. גם שקי הסתכל בעיקר במכ"ם ולכן החמיץ את פס ההתעבות שהמיג צייר בהנמכה. ספקטור ראה את הפס הזה מרחוק ודווח לנו אך זה כבר היה מאוחר. ראינו את המיג חולף מולנו מעט מאוד מעלינו בנתיב שהיה יכול להיות אידאלי ליירוט אם היינו יודעים בזמן את נתוני הגובה.

זו היתה יכולה להיות הפלת בכורה עולמית של המיג 25 ותחושת ההחמצה הינה אדירה. נרגעתי מעט רק לאחר ההפלה של מסוק ה-מי 8 במלחמת יוה"כ שהיתה הרבה יותר קריטית. אגב, אחד ממטוסי היירוט שהוזנקו מרפידים הגיע למצב שיגור טיל אך הוא לא פגע (הם ודאי היו יותר מאוכזבים מאיתנו).

בדרך חזור המצרים הזניקו מולינו מטוסי מיג 19 מע'רדקה אך הם לא הספיקו להגיע אלינו.




הערה: למרות מה שכתוב בעיתון, מדובר במיג 25 צילום אשר הוטסו ע"י הסובייטים.

והערה נוספת: את שיא המהירות שהגעתי אליו אי פעם, 2.35 מאך, אני חייב לאותם "אפרוחים" ולאימונים כנגדם. השיא הושג כאשר טסנו כמטרה עבור מיירטים אחרים.

אכן נשמע שהייתם קרובים להפלה, כי הרי בהנמכה לקראת הגישה לנחיתה המיג גם האט וגם ירד לגובה נמוך יותר - מה שהיה נותן ללבידים סיכוי טוב לפגוע בו מאשר בהד-און המתוכנן. הייתם קרובים לעשות היסטוריה.
שאלה או שתיים ברשותך.
1) מה תקרת הגובה שקיוויתם להגיע אליה כדי לשגר בנסיון היירוט הראשון?
2) באיזה גובה הייתם מעל מצרים כשחיכיתם לו על נתיב החזרה?
3) כידוע לך, קיים ויכוח לגבי מהירות גרסאות הצילום של הפוקסבט. האם קיבלתם מן הבקר נתוני מהירות המטרה במהלך היירוט?

ד"א, "מעריב" לא טעה: באותה תקופה עדיין חשבו במערב שצייונו הסובייטי של הפוקסבט הוא מיג 23 בשעה שציונו של המיג 23 האמיתי לא היה ידוע.

בתודה מראש

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Fox450 אכן נשמע שהייתם קרובים להפלה, כי הרי בהנמכה לקראת הגישה לנחיתה המיג גם האט וגם ירד לגובה נמוך יותר - מה שהיה נותן ללבידים סיכוי טוב לפגוע בו מאשר בהד-און המתוכנן. הייתם קרובים לעשות היסטוריה. שאלה או שתיים ברשותך. 1) מה תקרת הגובה שקיוויתם להגיע אליה כדי לשגר בנסיון היירוט הראשון? 2) באיזה גובה הייתם מעל מצרים כשחיכיתם לו על נתיב החזרה? 3) כידוע לך, קיים ויכוח לגבי מהירות גרסאות הצילום של הפוקסבט. האם קיבלתם מן הבקר נתוני מהירות המטרה במהלך היירוט? ד"א, "מעריב" לא טעה: באותה תקופה עדיין חשבו במערב שצייונו הסובייטי של הפוקסבט הוא מיג 23 בשעה שציונו של המיג 23 האמיתי לא היה ידוע. בתודה מראש

ראשית, גם בחדירה מערבה למצרים התכנון היה ליירוט בהד-און וכך גם פגשנו אותו. כאמור, הבעיה היחידה היתה שלא קיבלנו את נתון הגובה שלו וחבל כי ההד-און היה מדוייק ביותר. טוב מכל האימונים שבוצעו בעבר.
לגבי שאלותיך:
1) תקרת הגובה המוכתבת היתה 50,000רגל כי מעל גובה זה חייבים חליפות גובה רב (אגב, לפעמים לא שמים לב וחוצים אותו. בכל מקרה כבר בגובה 50,000 השמים כבר יותר כחולים כהים ובראות טובה ניתן להבחין בכדוריותו של כדור הארץ).
בפועל לא היינו מגיעים עד גובה זה במהלך היירוט הראשוני. בד"כ היינו מגיעים לסביבות 45,000 רגל.
בחדירה למצרים, כיוון שנוסף זמן להמשך טיפוס, הגענו לגובה.
2) אינני זוכר אם קיבלנו נתוני מהירות ומבחינתנו זה גם לא היה משנה. את היירוט מבצע הבקר עד שאתה משיג נעילת מכ"ם ואז אתה מבצע לפי הנתונים היחסיים בינך לבין המטרה.

תודה על ההתייחסות.

בספרו החדש ספקטור מתייחס בקצרה לניסיון ההפלה הכושל של המיג-25 שתואר כאן לעיל, אם כי מסיבות השמורות עימו (עריכה?) בחר ספקטור שלא לציין כלל את הצוות השני שהשתתף בגיחה (יערי/שקי) אלא לסיים את הסיפור בבעיית הדיחוס אליה נקלע הוא עצמו. יערי, האם אתה יודע מדוע ניתנה ההזדמנות הנדירה הזו דווקא לטייסת הקורנס הצעירה ביותר, בת פחות מחצי שנה? או שלא מדובר בתכנית סדורה של המטה אלא בסתם צירוף מקרים בגלל ש 107 תפסה כוננות בשארם?

כפי שציינתי: " אחד ממטוסי היירוט שהוזנקו מרפידים הגיע למצב שיגור טיל אך הוא לא פגע (הם ודאי היו יותר מאוכזבים מאיתנו) " אלו היו זוג נוסף (שהיו שם בכוננות ירוט רגילה).
גם לי לא ברור מדוע ניתן להבין מספרו של ספקטור שהוא המשיך ביירוט וראה את המיג חולף מעליו. ספקטור לא חצה לתוך מצרים בגלל שתקלת הדיחוס אירעה לפני חציה זו. רק שקי ואני חדרנו עד מעל הנילוס ואולם ספקטור הוא שדיווח לנו על כך שהמיג "מצייר" ואז ראינו אותו עובר בדיוק מעלינו בהפרש של כ 600 מטרים.
האם זה נובע מעריכה או משיכחה, אין לי מושג. בכל מקרה, יש לי את צילום כתב ידו של ספקטור של התחקיר שהוא כתב באותו יום. אחרי שקראתי בהמשך את הגיחה שהוא הוביל לתקיפת המטכ"ל הסורי ובהמשך את קרב האויר שהוא ביצע (בגיחה אחרת) עם מיג אחרי תקיפת שדה תעופה בסוריה, ברור לי שהוא נותן כראוי את הקרדיט המגיע לנווטים שאיתו וגם לצוותים נוספים. כך שאינני סבור שיש כאן מקרה של ניסיון לזכות בקרדיט של אחרים.
דוגמא נוספת שראיתי בספר, והנוגעת לי אישית, הוא סיפור הנטישה שלי עם גילוץ. כל הגיחה מסתכמת בשתי שורות (ולמעשה נועדה להראות אילו דברים קרו באותו יום של תקיפת המטכ"ל הסורי ובאיזה סיטואציה הוא עמד). כאן מדובר בהחלט בעריכה מוצדקת. ברוב הספר הוא שם דגש על דברים ותהליכים שהשפיעו עליו (ולא על סיפורי מעשה). את סיפור הנטישה שלנו הוא סיפר ביתר פירוט בספרו הראשון (חלום בתכלת שחור), שם כמדומני השם שלי הוא "דן סתיו" (אז עדיין אסור היה לפרסם את שמותינו).

1. תודה על התגובה הזריזה והמפורטת!
2. האם הבחנתם בסמלים/סימונים על המיג?
3. מדוע נבחרה דווקא 107 לבצע את הכוננות הזו ולא אחת הטייסות הותיקות יותר?

1. בבקשה
2. לא. טסנו בדיוק מתחתיו. אנחנו מעל פעם וחצי מהירות הקול. הוא כנראה משהו דומה. בהפרש כיוונים מדוייק של 180 מעלות (אידיאלי לשיגור טיל, אם רק היינו נועלים עליו את המכ"ם. כאמור, חיפשנו אותו יותר גבוה כי לא דיווחו לנו שהוא בהנמכה). קשה לשים לב לסמלים בתנאים כאלה (אני זוכר שאמרתי לעצמי שהוא נראה בגודל של מטוס בהקפה לנחיתה לצופה מהקרקע, ומכאן אני גם מניח את הפרש הגבהים בינינו).
3. ברגע שטייסת מוכרזת ככשירה למבצעים, אין אף מגבלה שהיא תבצע זאת. התאמנו לא פחות משאר הטייסות על מתאר זה (בנוסף לאימונים הרבים בקרבות אויר). להזכירך, הטייסים בטייסת היו ותיקים ומנוסים בקרבות אויר. כך גם חלק מהנווטים. מדובר רק במבנה ארגוני חדש יחסית ולא מעבר לכך.

לטובת אזכור מעניין של ניסיון הפלת המיג-25 בספרו של שאזלי "צליחת התעלה"... הוא כותב על כך שאחד מטילי הספארו ששוגר על ידי זוג הקורנסים שהוזנק מרפידים לעבר צמד מטוסי המיג-25 הסובייטים ש "גיהץ" את התעלה וחופי מערב חצי האי מצפון לדרום ב 16 למאי 1972 נפל שלם בצידה המערבי של התעלה והועבר אחר כבוד לסובייטים, שלדברי שאזלי היו "מבסוטים" מהסיפור...

לאור ביצועיהם העלובים של טילי הספארו (כולל ספארו הדוגפייט "המתקדם" של האמריקאים) באותה תקופה, אני תוהה מדוע הם היו מבסוטים.

מתוך כתבה בבטאון ח"א משנת 73 (טרם המלחמה)



האשכול המקביל על גיחות ה SR-71
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=440967

בספר הזה פורסמו נתיבי גיחות צילום של מיג 21 על סמך מקורות מצריים

http://www.harpia-publishing.com/in...abMiGsVol2.html

ובספר Osprey - Duel 28 - Mirage III vs MiG-21 - Six Day War 1967
פורסמה המפה הזו המבוססת על מקורות ישראלים

"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.