אני איני עומד בצפירה ביום השואה. האמת גם לא ביום הזכרון לחללי צה"ל.
לא מפני שאיני מכבד את זכרם. להיפך, אני מכבד את כולם מאד.

אמי ז"ל שרדה . היא הגיעה הנה קצת לפני שנולדתי (1947) ,יחד עם אבי .
כל שנות ילדותי ונערותי, עברו עלי עם השואה. לא בסיפורים - כי דיבורים בבית לא היו.
אבל צעקות היו ועוד איך. כל לילה מתוך שינה היו צעקות מחרידות ,של אמי ז"ל ,על לחם,
על עוד ספל מרק, דבורים מתוך סיוטי הלילה שלה עם אחותה שנרצחה, צעקות על אביה
שלא בא לסייע לה ועוד מהסוג הזה.
כך התרגלנו, אני ואחי ז"ל שלא לישון בלילות. שוטטנו ביערות עם אמא, היינו בגטו בלבוב ,
נסענו ברכת לאושוויץ, אח"כ למחנה עבודה בגרמניה ,עבדנו איתה יחד ב"קרופ"
-ועברנו יחד איתה הפצצות כבדות של בעלות הברית על המפעלים ולבסוף נסענו
איתה יחד למחנות העקורים בשבדיה.
הכל בלילות , מתוך שינה.
אנחנו לא יכולנו לישון וכך התרגלנו.
בשעות היום ,בבתי הספר ,נאלצנו לעבור מסכת של השפלות וללכת מכות רצח
עם אחרים שצחקו על התכונה הזאת של אמא ,שכולם ידעו עליה. הרי אז לא היו סודות
וכולם ידעו הכל.

בגרנו, הלכתי לצבא, היתי קצין, נלחמתי ב4.5 מלחמות, נפצעתי החלמתי, חזרתי להלחם.
אחי נפל ב73.
אמא איבדה לגמרי את הצפון ,מס' שנים קטן אח"כ החליטה והצליחה להצטרף אליו.

חוץ מתרופות פסיכיאטריות -אמא לא קבלה כלום מאיש. גם לא רצתה לקחת.
הכבוד שלה ושל משפחתה היה יקר לה יותר מהכסף הגרמני המטונף (כך היא הגדירה)
היא החליטה שאותה לא קונים בכסף. בגלל שהיא היתה "לא מסוכנת" -לא אושפזה.
אני כבר סבא. אמא לא זכתה לראות את הנינים שלה .
עבורי 365 יום בשנה 24 שעות ביממה = יום שואה + יום הזכרון לחללי צה"ל.
א"כ מתי אעמוד? כל חיי אני איאלץ לעמוד ולא לנוע.
ממש לא פרקטי.
ביום השואה וביום הזכרון לחללי צה"ל אני עולה לקבר אמי, יושב איתה ומספר לה
יותר נכון לעצמי על העובר עלי ועל המשפחה. אבא עדיין חי ,אבל שבר כלי.
חשוב לעמוד ביום השואה? למי בדיוק זה חשוב? אולי למי שאינו יודע מהי תופת.
אמא לא ניצלה ,היא המשיכה לחיות כמתה -חיה עומדת ועובדת אבל עם נשמה מסויטת והרוסה.
האם אנו ניצלנו? לא יודע לומר.
האם ילדי ניצולי שואה ?? בהחלט כן. הם כבר רחקוים מהסיוטים הללו. וטוב שכך.
ראיתי בעלי זעם קדוש שחושבים שהעמידה בצפירה היא חזות הכל.
טפשים. אני לא בז להם אבל חושב שזאת שטות ממדרגה ראשונה.

אצלי הדברים בשום אופן לא היו כל כך מוקצנים. אצלנו היתה הדחקה. ודוקא משום ההדחקה והשתיקות, השואה רחפה בחלל הבית כמו צל שלא רואים אבל יודעים שהוא קיים.

בדיעבד, אני לא ממש בטוח מה יותר קשה לשאת: את הכאב שמוחצן כל הזמן או את השתיקה שרק אלוהים יודע מה נמצא מאחוריה.

"אל כובשי כנען בסופה - ואסרוהו ברצועות של תפילין.."
טשרניחובסקי, אל מול פסל אפולו

ואין מילים לתאר את מה שניצולי שואה עוברים עוד היום ולדעתי אנחנו לא צריכים את הכסף של גרמניה המטונפת ואולי דעתי היא חריפה וקיצונית אבל אני חושב שבלי נקמה-העם היהודי כולו לא ישתקם אף פעם.