המקור: עיתון תל אביב


סיפורו הבלתי ייאמן של מייק פלנגן, טנקיסט בשירות הוד מלכותה, ששעות ספורות לפני שאחרון החיילים הבריטים עזב את הארץ גנב ביחד עם חברו הארי מקדונלד שני טנקי קרומוול מבסיסו בחיפה, ערק איתם לשורות ההגנה, ובכך הניח את אבן הפינה לחיל השריון של צה"ל
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/r3.gif]
59 שנה אחרי, מביתו בטורונטו, הוא מספר איך פרצו את שער הבסיס
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/r3.gif]
איך שעטו עם הטנקים עד תל אביב
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/r3.gif]
איך נכשלה ההגנה בגניבת שני טנקים נוספים
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/r3.gif]
ולמה לא סיפר על כך אפילו למשפחתו עד עצם היום הזה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/r3.gif]
הוא פשוט שריונר

[ עמיר קורץ // צילומים באדיבות דוד טפרסון, מוזיאון המח"ל כפר שמריהו ]
לילה שבין ה-29 ל-30 ביוני 1948 נוסד בעצם חיל השריון הישראלי. אז, בלילה ההיסטורי ההוא, פרצו שני טנקי קרומוול בריטיים את שער הבסיס הסמוך לשדה התעופה בחיפה ופתחו בדהירה מטורפת לכיוון תל אביב, שם חיכו להם בקוצר רוח אנשי ההגנה שפיקדו על המבצע הנועז.
את שני הקרומוולים הובילו שני חיילי כוח המנדט הבריטי - מפקד טנק סקוטי בשם הארי מקדונלד ומכונאי אירי בשם מייק פלנגן, שהחליטו לערוק משורות הצבא הבריטי יום לפני עזיבתו את הארץ, להצטרף לכוח המגן העברי ולהביא איתם נדוניה מכובדת בדמות שני טנקים שגנבו מבסיסם.
הקרומוולים הגיעו לידי חטיבה 8 בפיקודו של אלוף יצחק שדה, והיוו את הבסיס להקמת גדוד השריון הראשון של צה"ל. מקדונלד ופלנגן הצטרפו לגדוד ולחמו עם הטנקים הללו בקרבות מלחמת העצמאות לצד אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ).
59 שנה אחרי אותו לילה, בראיון נדיר, חושף מייק פלנגן (82) את הסיפור המלא והעלום על גניבת הטנקים. "הזדהיתי עם מאבקה של הארץ הקטנה נגד כל כך הרבה אויבים", הוא אומר השבוע מביתו שבטורונטו. "רציתי להישאר כאן ולעזור לדפוקים ולחלשים. רציתי לעזור ליהודים נגד כל הערבים שמסביבם".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/tank3.jpg]

מקדונלד [מימין] ופלנגן. בשירות ההגנה

"עבר כל כך הרבה זמן מאז, אני כבר שכחתי הכל. בגילי אני בקושי זוכר מה אכלתי לארוחת בוקר", מודה פלנגן. "לא סיפרתי על זה כמעט לאף אחד אף פעם. לא התראיינתי ואני לא אוהב לדבר על העבר, זה קרה מזמן, אני לא יודע את מי זה מעניין היום".
גם בתו של פלנגן, קארין, החיה בארץ, מודה כי אביה הוא אגוז קשה לפיצוח וכי כמעט לא שיתף את בני משפחתו בסיפור הזה. "הוא לא מדבר על זה, הוא לא מספר", היא אומרת. "זה איזה קטע בחיים שלו שהוא לא מזכיר. הוא לא רוצה שיתייחסו אליו כאל גיבור".

הקרומוול, מלך הזירה
הרעיון לגנוב קרומוולים מהצבא הבריטי נולד במוחו של "הזקן", מראשי ההגנה דאז, יצחק שדה. ערב אחד הוא נפגש בבית קפה קטן בקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף עם מפקד יחידת הרכש של ההגנה, פנחס (פיניק) וזה, ושיתף אותו בתוכניותיו לראות חטיבה עברית משוריינת.
הוא עסק אז בהקמתה של חטיבה 8, החטיבה המשוריינת הראשונה של כוח המגן הצעיר, שבמסגרתה הוקם גדוד 82, שאט אט החל להתארגן והשיג טנקי הוצ'קס צרפתיים מיושנים, פלוס טנק שרמן אמריקאי ישן אחד ללא תותח.
טנקי קרומוול היו אז רק משאת נפש. הם נחשבו לכליל השלמות ולמילה האחרונה בענף. הקרומוול צויד במנוע "רולס רויס", 600 כוח סוס. על אף משקלו, 28 טון, הוא נחשב למהיר בין הטנקים שהתרוצצו בזירת הלחימה המקומית, והוא נשא עליו תותח 75 מ"מ ושני מקלעים. "היה ברור כי השגת טנקים מסוג קרומוול, שהיו בשימוש היחידות האחרונות של הצבא הבריטי שעדיין שהו בארץ, תביא לשיפור משמעותי באיכותו של השריון הישראלי", קבע היסטוריון עמותת יד לשריון, עמיעד ברזנר, בספרו "ניצני שריון".


ראש המטה הארצי של ההגנה, ישראל גלילי, אמר אז לשדה: "אם תצליחו יהיה זה מפעל אדיר. חשיבותם של טנקים מסוג זה לצבאנו לא ניתנת להערכה".
הניסיון הראשון להשיג טנקי קרומוול נעשה ב-23 במאי 48'. הצבא הבריטי התכונן לפינוי הסופי מהארץ, ואת הטנקים מבסיס רמת דוד הם העבירו לחיפה. אנשי הרכש של ההגנה יצרו קשר עם מספר טנקיסטים בריטים, וסיכמו איתם כי במהלך הובלת הטנקים יופנו חלק מהם, אלה שינועו בסוף השיירה, אל דרך צדדית, שם יקבלו אותם אנשי ההגנה, יסיעו אותם לכיוון תל אביב וישלמו לבריטים עבור כל טנק כזה 3,000 לירות שטרלינג.
זה לא עבד. ניסיון כושל של האצ"ל לשדוד שריונית בריטית הגביר אצלם את הערנות, מנע את הוצאת התוכנית המקורית אל הפועל, ושלח את אנשי ההגנה לחפש אלטרנטיבה. ככה הם הגיעו אל פלנגן ומקדונלד.

לימוד נהיגה תיאורטי
"הגעתי לארץ מאירלנד בערך בגיל 21", מספר פלנגן. "שירתתי בארץ כשלוש שנים ואהבתי את ישראל. בכל התקופה הזו לא חזרתי לאירלנד לחופשה אפילו פעם אחת. אין מה לעשות, ככה זה הצבא. אתה פשוט הולך לאיפה ששולחים אותך. ההורים נשארו באירלנד והקשר היחיד עם הבית היה דרך מכתבים".
איך נוצר הקשר עם אנשי ההגנה?
"אני כבר לא זוכר של מי היתה היוזמה. פשוט הם היו צריכים את הטנקים, אז עשינו את זה. גנבנו את הטנקים שהיו בשדה התעופה בחיפה וערקנו איתם. זה היה היום האחרון לפני שהתכוונו לעזוב את הארץ".
למה הסכמתם לעשות את זה?
"אני אירי, מקדונלד סקוטי, וככאלה לא ממש חיבבנו את האנגלים. זו היתה רק אחת הסיבות שרצינו להישאר פה. זה ועוד כמה דברים. בין כה וכה לא היה לי מה לחפש בבית".
בשבוע האחרון לפני הפינוי נותרה במחנה הגדוד הבריטי רק מחלקה אחת, שהחזיקה בארבעה טנקים. הרעיון היה לגנוב את כולם. התכנון היה פשוט: פלנגן ומקדונלד יאמנו שני אנשים מההגנה בנהיגת טנק קרומוול, והם יסייעו בגניבת שני הטנקים האחרים. הבעיה היתה שהאימון היה תיאורטי בלבד. הוא התנהל בבתי קפה בעיר התחתית ועל הכרמל, בעזרת שרטוטים וציורים.
לא פלא שה"אימון" הזה התגלה אחר כך כבעייתי ביותר. "עד כמה שאני זוכר הם ידעו לנהוג בטנקי שרמן", מספר פלנגן. "אבל כשנדרשו לנהוג בקרומוול זה לא כל כך הלך להם".
הטנקים היו מוכנים לתזוזה, עמוסים בתחמושת רזרבית, במנות קרב ובמכשירי קשר, אבל הבריטים, לשם ביטחון, ניתקו אחד מכבלי מערכת החשמל בכל טנק. זה היה עשוי להיות יעיל, אך לא מול פלנגן ומקדונלד המנוסים.
שעת השי"ן נקבעה ל-1 בלילה. הרעיון היה שפלנגן ומקדונלד יחליפו את השומרים בשער המחנה, ובעזרת שני הנהגים הנוספים יניעו את ארבעת הטנקים וייצאו בשיירה אל מחוץ למחנה.
בשעה שנקבעה חדרו אנשי ההגנה לבסיס, ביניהם אנשי הרכש יעקב זיניוק ואברהם ברושי, ומכאן ואילך מתפצלות הגרסאות. גירסה אחת, המופיעה בספרו של וזה "המשימה - רכש" ובסיפוריו של זיניוק טוענת כי לא הכל התנהל כמתוכנן.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/tank2.jpg]

פלוגה ב' של גדוד 82. פלנגן [שני מימין] ומקדולנד [משמאל למטה]

"בעלי בריתנו במקום לא הצליחו לקבל על עצמם את תפקיד השמירה על השער באותו ערב", כותב וזה. "בשעה האחרונה התחרט אחד הטנקיסטים הבריטים על העיסקה, ולכן החליטו השניים לשכב לישון וביטלו את הפעולה. אנשינו, שחדרו פנימה, החלו לחפשם באוהלים. הם העירו את השניים משנתם ושאלו לפשר הדבר. אחד מהם הסביר כי כבר התקלה הראשונה, העובדה שלא הצליחו להתייצב בשער לשמירה, היא אצבע אלוהים, אות כי יש לסגת מביצוע הפעולה. הוא ביקש מאנשי הרכש שיניחו להם לנפשם ויוותרו על הפעולה".
זיניוק עצמו סיפר כי הוא וחברו שלפו אקדחים ואמרו לשניים כי אין ברירה אלא להמשיך כמתוכנן. זה הספיק עבור הבריטים, שקפצו לתוך שני טנקים. על השניים הנוספים עלו אנשי ההגנה.
הגירסה השנייה, זו המופיעה בספרו של ברזנר, מספרת ששני אנשי ההגנה הוחבאו בבסיס, ובשעה היעודה חברו לשני הבריטים כדי לגנוב את הטנקים. "אני לא חושב שהגירסה הקודמת נכונה", הוא אומר השבוע. "עובדה שאחרי זה הם היו אנשי צוות מסורים בצבא שלנו ועליהם נבנו הצוותים האחרים בפלוגה של גדוד 82".
גם פלנגן צוחק למשמע גירסת אנשי ההגנה. "כל אחד כותב כל מיני סיפורים. קודם כל לא היו שם בכלל אוהלים, אלא בניינים", הוא אומר. "שנית, שני חבר'ה נכנסו לבסיס והתחבאו באווירון קטן שהיה בבסיס ושהיה שייך לאיזה יהודי עשיר. אנחנו ידענו שהם בפנים, וכשצריך היה לנסוע הוצאנו אותם מהאווירון, בלי אקדחים ובלי שום דבר. אחר כך הלכנו לארבעת הטנקים שעמדו בבסיס. הם רצו להוציא את ארבעתם".
זה לא ממש הצליח. שיעורי הנהיגה התיאורטיים נחלו כישלון חרוץ. אחד הנהגים החדשים התבלבל, לא הצליח להתניע את הטנק, נטש אותו ועזב את המחנה בריצה. שלושת הטנקים האחרים פתחו בנסיעה ויצאו משער המחנה. כמה עשרות מטרים משם נתקע גם תלמיד הנהיגה השני. הטנק שלו החל להתחפר בחול ונסיונות החילוץ נכשלו משום שהוא לא שלט בתיבת ההילוכים.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/tank5.jpg]

טנק הקרומוול באתר יד לשריון בלטרון. "הכי מהיר בזירה"
צילום: מלני פנטון
"אחד הטנקים שבר את הגיר והשני לא הצליח להניע", נזכר פלנגן. "כמה שאתה מלמד, זה לא תמיד מצליח. יש לאנשים לפעמים רצון, אבל כשהם באים לבצע זה לא הולך. אני ומקדונלד פשוט היינו מיומנים יותר. לשנינו יצא הרבה פעמים לנהוג לפני כן בטנקים האלה".
שני הבריטים, רכובים על שני הקרומוולים, שעטו עד קיבוץ יגור, אלא שאז שוב נתקעה התוכנית. "היו אמורים להגיע מובילים לקחת את הטנקים, אבל כמו כל דבר אז הם לא הגיעו, אז פשוט נסענו איתם על הכביש. ג'יפ עם אנשי ההגנה נסע לפנינו והוביל אותנו לגני התערוכה הישנים. אמנם ידעתי אז איפה נמצאת תל אביב, אבל לא ידעתי איך מגיעים לגני התערוכה, לשם היינו צריכים להביא את הטנקים. זה לקח כמה שעות עד שהגענו. תשמע, זה היה לילה והטנקים האלה נוסעים מהר".

5,000 לירות שטרלינג

את הדרך לתל אביב עשו הטנקיסטים דרך ואדי מילק. אנשי ההגנה הכינו מבעוד מועד מכוניות ישנות, משאיות כבדות עמוסות חצץ, גרוטאות וחביות כדי לחסום ולעכב את התקדמות המרדף הבריטי. בכל מקום שבו עברו הטנקים דאגו אנשי ההגנה לפנצ'ר את גלגלי המשאיות, כדי שלא ניתן יהיה להזיזן מהכביש.
"עם פריצת הטנקים את שער המחנה ניתן אות אזעקה", סיפר זיניוק באחת ההזדמנויות. "רבה היתה המהומה. חלפה כמחצית השעה עד אשר התארגנה הרדיפה. בינתיים התרחקו הטנקים והמחסומים הורדו.
אווירונים המריאו לתור את כבישי הארץ, לגלות בהם את הקרומוולים ולפתוח עליהם באש בכל מקום שייראו".
אבל המבצע הוכתר בהצלחה. פלנגן ומקדונלד הגיעו עם הטנקים לגני התערוכה הישנים והבריטים, שעבורם היתה זו חרפה רצינית, זעמו ואף הציעו עיסקת חליפין - שני הקרומוולים יוחזרו ובמקומם תקבל ההגנה שלושה טנקים מסוג אחר. הם גם ביטלו ארוחת פרידה חגיגית שתוכננה עם ראש עיריית חיפה דאז, שבתאי לוי ז"ל.
אנשי ההגנה סירבו. הם העבירו את הטנקים מתל אביב למחבוא בשכונת בורוכוב בגבעתיים, שם הם הוסתרו בחצרו של אחד מאנשיהם במשך מספר ימים, עד שהועברו למחנה תל ליטווינסקי (כיום תל השומר), שם התארגנה חטיבה 8 לקראת היציאה למבצע דני.
רן אלדמע (81), איש ההגנה, מוותיקי שכונת בורוכוב, שבחצר ביתו נמצא הסליק הראשון של ההגנה, זוכר זאת עד היום. "הקרומוולים הוחבאו בפרדסים, על יד מכון המים", הוא מספר השבוע. "לאחר שהם נגנבו הם הוחבאו פה ביחד עם זחל"מים נוספים".
במקביל החביאו אנשי ההגנה את פלנגן ומקדונלד. "לקחו אותנו לאיזה מלון ברמת גן שההגנה סידרה לנו והסתתרנו בו כמה ימים", נזכר פלנגן. "לאחר מכן ערקנו עם הטנקים לצבא הישראלי, לחטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה. הוא קיבל את פנינו בחטיבה, אבל לא היה קל לתקשר איתו. הוא לא דיבר אנגלית כל כך טוב ואני לא דיברתי עברית".
ליונל דרוקר, יהודי קנדי, אז קצין צעיר שהגיע ארצה והתנדב להילחם במלחמת השחרור, נשלח על ידי יצחק שדה לפגוש את פלנגן ומקדונלד במלון שבו התחבאו. מאחר שבקנדה שירת כקצין שריון מינה אותו שדה לאחראי הטנקים בחטיבה 8 ולמפקד פלוגה ב' בגדוד.
"הוא קרא לי יום אחד ואמר שיש לו הפתעה בשבילי", משחזר השבוע דרוקר (82) את הלילה ההוא. "הוא נתן לי את האוטומוביל שלו ואמר לי 'סע לתל אביב, לגני התערוכה בצפון רחוב דיזנגוף, שם תראה את הטנקים'. יצאתי לשם וראיתי את הקרומוולים. שאלתי איפה הנהגים, אז אמרו לי שהם ברמת גן, במלון. נסעתי לשם לראות אותם. הגעתי למלון והם קיבלו אותי עם אקדח שלוף, כי הם פחדו שאולי הבריטים עלו עליהם. פלנגן ומקדונלד הצטרפו אלינו כחיילים ולחמו איתנו בקרבות לכל אורך מלחמת השחרור. הם היו חיילים טובים".
הם סיפרו לך איך הגיעו הטנקים?
"הם לא הרבו במילים על זה. אני חושב שהם קיבלו כסף, אבל התייחסנו אליהם כאל גיבורים".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/teperson-3.jpg]


טפרסון. מקדולנד אהב לשתות


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/druker.jpg]

דרוקר. "הייתי בחתונת פלנגן"

דרוקר מצביע על תמונת הקרומוולים, שצולמה בשדה התעופה בלוד, לאחר שנכבש על ידי הגדוד. הוא יודע לזהות בתמונה גם את מקדונלד וגם את פלנגן. "פלנגן נשאר בארץ והתחתן עם בחורה ישראלית", הוא אומר. "הייתי בחתונה שלהם והם הקימו משפחה בארץ. מקדונלד לא נשאר, הוא ברח. היו בעיות איתו".
"הוא אהב לשתות. אני זוכר שגררתי אותו פעם כשהיה שיכור", מספר תא"ל (מיל') דוד טפרסון (80), שהקים בביתו הפרטי בכפר שמריהו את מוזיאון המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). בקלסר על אודות גדוד 82 ניתן לראות את תמונותיהם של שני הסמלים הבריטים שהצטרפו לכוחותינו.
בין העדויות השונות נמצאת גם עדותו של דן סמואל, נכדו של הנציב הבריטי הראשון בארץ, הרברט סמואל, שהיה בעצמו מפקד ביחידת שריון בריטית, הגיע לארץ, התנדב לצה"ל, לחם בקרבות מלחמת השחרור ואף מונה על ידי יצחק שדה למדריך הראשי של בית הספר לשריון של גדוד 82.
"הבטיחו לשלם להם עבור העבודה הזו", הוא כותב בזכרונותיו. "אני מאמין ש-5,000 ליש"ט כל אחד, מחיר נמוך בהתחשב בעובדה שבאותו זמן מחיר טנק קרומוול היה כ-40 אלף ליש"ט. שניהם הרגישו אי נוחות במידה מסוימת למצוא עצמם זמן קצר לאחר מכן מעורבים איתי, רב סרן מהגדוד שלהם לשעבר".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/tank1.jpg]

דן סמואל, נכדו של הנציב העליון הרברט סמואל. "הבטיחו לשלם להם עבור העבודה הזאת"
"מקדונלד היה חייל לא ממושמע, שפיקד על אחד הקרומוולים בלחימה בלטרון", הוא ממשיך ומספר. "פעם אחת, ללא רשות, הוא 'שאל' את הג'יפ של מפקד הגדוד ונסע לתל אביב להילולת שתייה באיזה בר. המג"ד שלח אחריו חיילים שמצאו אותו וגררו אותו מהבר בחזרה לבסיס. המג"ד, בשיטות המשמעת של הצבא האדום, היכה אותו.
"התקרית הובאה לידיעתו של יצחק שדה. הוא, בחוכמתו, החשיב את זה שגניבת הג'יפ והמכות מקזזות זו את זו והעניין נשכח, אבל מקדונלד נשאר טראבל מייקר ולאחר מכן נאלץ לעזוב את הארץ. הוא לא יכול היה לחזור לבריטניה, שם הוא נחשב לעריק, ואני מאמין שהוא נסע לקנדה".
גם לפלנגן אין מושג איפה נמצא היום שותפו לגניבת הטנקים. "הוא נסע מהארץ ואני לא שמעתי ממנו אחרי זה", הוא אומר.
את פלנגן סמואל מתאר בזכרונותיו כאיש שקט וחייל מצטיין. הוא מתאר גם את יום חתונתו, שבה נכח, בבית קפה תל אביבי: "מקדונלד היה השושבין שלו. הרבי איחר ופלנגן פנה למקדונלד ואמר לו משפט בלתי נשכח: 'ג'יזוס קרייסט, מק, איפה הרבי?'".

אח, איפה הן הבחורות ההן
כשהסתיימה המלחמה נשאר פלנגן בארץ כאזרח עובד צה"ל ושימש כמנהל מחלקת תיקוני טנקים בסדנת השריון בבסיס בג'וליס.
הוא התגייר, התחתן עם בחורה ישראלית, רות, שאותה פגש בצבא, הם גרו בחולון ובהמשך עברו לקיבוץ שער העמקים - בעקבות חברו, אמנון דומני, שפגש בצבא.
הם גרו בקיבוץ מעל 30 שנה וגידלו בו את שני ילדיהם - דני, שנפטר לפני כמה שנים ממחלה; וקארין, שגרה כיום בהוד השרון. בקיבוץ היה פלנגן אחת הדמויות המרכזיות בתחום גידולי השדה. הוא למד אגרונומיה, ובהמשך גם הקים את מוסך המועצה האזורית זבולון. לפני כ-20 שנה, לאחר פטירת אשתו, האיצו בו הילדים לנסוע לקנדה להתאוורר, שם פגש ידידה ישנה שלו, שירלי, אף היא אלמנה. הם נישאו וגרים כיום בטורונטו.
"מייק מאוד התלהב מההתקוממות, מהפלמ"ח, ממלחמת השחרור, מאיך שמדינה קטנה שעוד לא קמה נלחמת לשחרורה, בקיצור ציוני. ותבין, הוא לא היה יהודי", אומר דומני. "הצעד שהוא עשה, העריקה מהצבא הבריטי, מנע ממנו במשך כל חייו לחזור למולדתו ולבקר את הוריו".
"אחרי המקרה לא יכולתי לחזור לאירלנד. הם לא היו כל כך מבסוטים", נזכר פלנגן. "ידעתי שאם אכנס לשם זה לא יהיה טוב. אני בחור שאוהב שקט, אני לא הולך לחפש לי כל מיני צרות, אז לשם בטח לא חזרתי. את ההורים שלי ראיתי רק כשהם באו לבקר אותי בארץ, כשנולד לי ילד".
באחד מימי חמישי הקרירים של חודש דצמבר האחרון נסע דומני עם אשתו ונכדיו לביקור באתר יד לשריון בלטרון. בין היתר הוא נהנה לראות שם את שני טנקי הקרומוול ולהיזכר בסיפוריו של חברו, פלנגן.
בעוד הוא מספר לנכדיו על עלילות הגבורה של ידידו הטוב, משהו צרם את אוזנו. "כשהתקרבתי למקום היתה שם קבוצת מבקרים עם שני מדריכים שהסבירו בעברית ובאנגלית איך 'קיבלנו' את הקרומוול", הוא כותב במכתב ששלח למרכז המבקרים וההדרכה בלטרון. "הקשבתי למילים הספורות שנאמרו, ובין השאר קלטה אוזני את המדריך מספר כי נשלחו בחורות לפתות את שני הבריטים, ובהשפעתן הם ערקו מצבאם יחד עם הטנקים.
"לא האמנתי למשמע אוזני. הרשיתי לעצמי להעיר כי זו טעות, ולא זו הסיבה שבגינה עברו החיילים לצידנו. הנכון הוא כי מייק, אירי ששירת בצבא הבריטי כאיש טכני, וחברו הסקוטי עברו לכוחותינו, קודם כל משום שראו שמלחמתנו היא צודקת - מיעוט שנלחם על עצמאותו, ובדרך זו חשבו כי יוכלו להועיל למאמץ המלחמתי. כאזרח אירי שהיה זר בקרב האנגלים הוא היה רגיש יותר למצבנו באותה עת וחש הזדהות מלאה עם מאבקנו".
פלנגן צוחק כשהוא שומע את סיפור הבחורות. "אם זה נכון, אז אני תוהה מדוע הבחורות האלה עוד לא הגיעו", הוא מתבדח. "אני עוד מחכה להן, כי אלי הן לא הגיעו. מי יודע, אולי הן עוד בדרך לפה".
וכסף? קיבלתם כסף עבור גניבת הטנקים?
"לא, איזה כסף? לא כסף ולא בחורות. כל זה סיפורי אגדות".

"כל כך הרבה שנים עברו מאז, ברור שהתפתחו כל מיני מיתוסים", אומר מנכ"ל עמותת יד לשריון, תא"ל (מיל') מנשה ענבר. "יש מעטפת שלמה של אנקדוטות שהתחברו לסיפור. הסיפור על הבחורות הוא קשקוש, אבל זה מלהיב. בגופנו אנו צריכים לבלום את המדריכים באתר מלספר את מה שמגיע אליהם מכל מיני אנשים שאוהבים לצרף סיפורים לפנטזיה של מלחמת העצמאות. האמת ההיסטורית מספיק הרואית גם ככה, זה סיפור מדהים גם בלי להוסיף לו מלח ופלפל".
לך יצא פעם לפגוש את פלנגן?
"כן. הוא הגיע לביקור לפני כשלוש שנים. הוא נמנע מאוד מלפתח שיחות סביב העניין של הקרומוולים, הוא רק היה מוכן להזדהות כמייק פלנגן שקשור לטנקים. מנהלת מרכז המידע שלנו, שמכירה את הסיפור, קראה לי לפגוש אותו, אבל הוא אפילו לא רצה לשבת במשרד שלי. הוא לא רצה לפטפט על פרטים שקשורים בסיפור.
"יש אצל האנשים האלה חשש. למה להם עכשיו להסתבך? אצלנו זה אולי נחשב למעשה אמיץ, אבל בבריטניה זה נחשב בגידה במולדת. זה הרי לגנוב שני טנקים, ועוד להוציא אותם, ככה בחוצפה, מהשער של הבסיס".
פלנגן מחייך כשהוא נזכר בביקור הזה. "ראיתי את הטנקים שם עומדים בשקט", הוא אומר. "וזה עשה לי טוב בלב. יותר טוב ככה מאשר כשהם בלחימה".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/tank4.jpg]

תא"ל [מיל'] מנשה ענבר. חוצפה חיובית

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/30_3_2007/images/koteret_tank2.gif]





במלחמת השחרור היו הקרומוולים חוד החנית של פלוגה ב' בגדוד 82 של חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, שרובה ככולה הורכבה מאנשי מח"ל ועריקים בריטים, ביניהם פלנגן ומקדונלד. היא כונתה "הפלוגה האנגלית".
הקרומוולים השתתפו בין היתר במבצע דני (כיבוש לוד-רמלה וההתקפה על לטרון), במבצע יואב (כיבוש משטרת עיראק סואידן וקרב עיראק-אל מנשיה) ובמבצע חורב (כיבוש ניצנה וקרבות אבו עגילה ואל עריש שבסיני).
במהלך הקרבות לכיבוש שדה התעופה לוד הושבת אחד הקרומוולים לאחר שהסתבך בתיל, והיה צורך לנסוע במיוחד לחיפה כדי להביא לו גלגל מרכב חלופי.
בניסיון החמישי והאחרון לכבוש את לטרון, ב-18 ביולי 48', הימר יגאל אלון, מפקד המבצע, על התקפת שריון חזיתית. הכוח המשוריין שכלל את הקרומוולים התקדם לעבר המטרה. אחד הקרומוולים החל לירות לעבר בניין המשטרה ואף פגע בתותח ירדני ובצריח הבניין, אולם אז חלה תקלה בתותח - תרמיל נתקע בקנה.
מפקד הטנק, איש מח"ל מדרום אפריקה, אמר בקשר שהוא חוזר לנקודת היציאה, לתיקון התקלה. הוא התכוון כמובן לעלות בחזרה ולהילחם, אולם היתה אי הבנה, הוא דיבר באנגלית, וכל הכוח הסתובב אחריו והחל לרדת למטה בעקבותיו. כשהתברר כי לא היתה כוונה לסגת אלא רק לתקן תקלה היה כבר מאוחר מדי, כי הפסקת האש עם הירדנים נכנסה לתוקפה ולטרון נשארה עד 67' מחוץ לגבולות המדינה.
אחרי המלחמה יצאו הטנקים מהשירות. את אחד מהם הציבו כאנדרטה מול בית חיל השריון בתל אביב, ואת השני בתערוכת טנקים בבית הספר לשריון בג'וליס. מספר שנים לאחר שהוקם אתר ההנצחה לחללי חיל השריון בלטרון הם הועברו לשם. אחד הוצב באנדרטה לבעלות הברית שלחמו במלחמת העולם השנייה, והשני בתערוכת הטנקים שהשתתפו במלחמת העצמאות. טנק הקרומוול אף זכה לכבוד להתנוסס על סמל חיל השריון.

מעניין ביותר


תודה

אני זוכר קראתי על זה בספר כלשהו...

אאל"ט זה מופיע גם ב"ניצני השריון" וגם בכרך העוסק בחיל השריון ב"צה"ל בחילו", אבל רק כסיפור מכלי-שני.

חתיכת סיפור, תודה =)

בתקופת מלחמת השחרור. גם שם יש סיפור על החבאת טנק במקום להעמיס אותו על האוניה המפנה.

ציטוט:

מייק פלנגן שירת בארץ-ישראל בתקופת המנדט. ביוני 48' ערק לצה"ל וסייע להקים את הבסיס לחיל השריון. לאחר מכן התגייר, התחתן והשתקע בישראל אריק בנדר בבית העלמין בקיבוץ שער העמקים יובא היום למנוחות מייק פלנגן, חייל בריטי ששירת בארץ-ישראל בתקופת המנדט. פלנגן הבריח לידי ההגנה ב-1948 שני טנקים מסוג קרומוול, איתם נלחם בקרבות מלחמת העצמאות. הטנקים היוו את הבסיס להקמת חיל השריון של צה"ל. "הייתה לו סימפטיה ליהודים", מייק פלנגן צילום: מיכאל מס פלנגן נפטר שלשום בקנדה בגיל 85. הוא ייטמן בקיבוץ ליד רעייתו המנוחה רות ובנו דני. מייק פלנגן נולד באירלנד. הוא נלחם בשורות הצבא הבריטי נגד הגרמנים בפלישה לנורמנדי והיה בין משחררי ברגן בלזן. לארץ-ישראל הוא נשלח לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

להמשך בNRG

תמונות (שNRG מקרדט למיכאל מס..)-

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/545/583.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/545/586.jpg]

זה המקום להזכיר את בירת האייל המשובחת 48 שמייצר נכדו של מייק פלניגן ושמוקדשת להנצחת אותו אירוע היסטורי.
http://www.yadlashiryon.com/show_it...829&itemId=5436

שפונדרה
Good People, Good Food
http://www.shpondra.com/

בהזדמנות זו פרטים אודות אנשי הצבא הבריטי נוספים שעברו לשורות ההגנה/פלמ"ח/צה"ל:

הגויים של הפלמ''ח

מאת: שמעון שגיא 25.04.2012

סיפור על חיילים בריטים שחצו את הקווים וביקשו לשרת בפלמ"ח ובהגנה‮ ‬ בין החיילים הבריטים ש"ערקו‮" ‬והצטרפו לכוחותינו היו גם מי שהתגיירו והקימו משפחה בישראל

http://www.gfn.co.il/index.php?opti...=3:-1&Itemid=12

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

לדעתי ראוי אותו פלנגן לכבוד רב. אני מציע להנציח את עזרתו הרבה לעמנו בשעת מבחן גורלית.

באתר ההנצחה של השיריון בלטרון. אולי להציב שלט המספר את סיפורו ליד טנק הקרומוול שם.

אגב, אני נזכר במעומעם בקצין שיריון חביב ומנומס מאוד , בדרגת סגן

ששירת בג'וליס במדור נט"ר ב1970.

שמו היה דייויד. אביו,שהיה קצין שיריון בריטי ,במלחמת

העולם השניה , התאהב באחת מבנות משפחתו

של עזר וייצמן (אולי אחותו??) נישא לה ונשאר בארץ.( הוא לא ערק מן הצבא הבריטי!!).

אני סבור שאותו דייויד , מתגורר כעת באחד המושבים בגולן ועוסק בייצור דבש.

אינני זוכר בדיוק מה היה שם משפחתו של דיוויד אך זה היה שם בריטי טיפוסי ,אולי קנינגהאם??

שאותו שינה לקינן.

קונל אלינגהם, קצין שריון בריטי שהחלים בארץ מפציעה קשה בקרב, התאהב ביעל, אחותו של עזר וייצמן והם נישאו. במשך שנים חיו באנגליה. נולדו להם בן, דיויד, ובת, דיאנה. הבן, בהשפעת דודו, הגיע לארץ והתגייס לצה"ל, שירת בשריון והיה קצין. בעקבותיו עלו גם הוריו ואחותו. עזר וייצמן סיפר על כך בספרו "לך שמיים לך ארץ".

זהו זה!! נזכרתי , קונל הינו אביו של סגן דיוויד אלינגהאם . ויתכן שעיברת את שם משפחתו לאלין.

אחרי בדיקה מסתבר ששמו דייויד אלינגהם בנו של קצין השיריון הבריטי קונל

אלינגהם שנפצע בקרבות השיריון במדבר המערבי(מצרים ,לוב) נגד כוחותיו של רומל ,כנראה.

קונל התאהב באחותו של עזר ויצמן, ונישא לה.לזוג נולדו שני ילדים דיוויד ודיאנה.

http://www.geni.com/people/Yael-All...000003518585134

תודה!

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

אלכוהול בין קרב לקרב: האירי שייסד את השריון

בלילה מטורף אחד ערק מייק פלנגן מהצבא הבריטי, גנב שני טנקים והעביר אותם לידי מדינת ישראל. מייסד חיל השריון מונצח עכשיו, איך לא, על בקבוקי בירה

מרדכי חיימוביץ |

תגיות: מייק פלנגן,חיל השריון,המנדט הבריטי


"אני חייבת להסביר לך משהו על אבא", אומרת לי קארין, “אבא לא דיבר, לא סיפר, לא אמר". בנה ליאור מוסיף ואומר שסבו חי על פני ארבע יבשות, לפחות חמש שנים בכל אחת, ואין הוא מצליח להבין אם תקע שורשים בכל מקום או בשום מקום. הפער הבלתי נתפס הזה יצר את “האניגמה". אניגמה – זאת המילה הראשונה שעוברת בראשו בבואו לתאר את סבא.

מייק פלנגן מת כאיש לא מפוענח. האירי שערק עם הטנק שלו מחיל המנדט הבריטי לצה"ל הובא למנוחות לפני כשלושים יום בשער העמקים; בית העלמין חבוי בשולי כביש הכניסה למשק. נדמה לך שהוא מנסה לעזור למיכאל פלג, כך שמו הישראלי, להסתיר את סיפורו.

האנגימטיות של פלנגן מתחילה בפרטים הטריוויאליים. כמעט אף פעם לא ציין את מקום הולדתו באירלנד, לא הרחיב על בית הוריו או על נעוריו. הוא נמנע מלדוש במניעים שהביאו אותו למעשה ההרואי, מעולם לא חלק חוויות מהלילה החשוך שבו נסע על שרשראות, מיגור לתל אביב, כשהבריטים בעקבותיו, ביבשה ובאוויר.

גם כשיצא לשליחות חקלאית באפריקה מטעם משרד ראש הממשלה, ברור למדי שלא עסק רק בגידול ורדים. אבל הוא עצמו לא הזכיר את משימותיו הנלוות, אם אכן היו. היה משהו אבירי בשתיקתו. חסכנותו המילולית הזכירה איש אאוטבק, מדבר־העד האוסטרלי: מביט לקרוקודיל בעיניים, אך לא עושה מזה עניין גדול.

וזה היה עניין גדול. יום לפני שהצבא הבריטי עזב את הארץ, הביאו פלנגן וחברו הסקוטי הארי מקדונלד שני טנקי קרומוול ל"הגנה". בכך קנו מניות יסוד בהקמת חיל השריון של צה"ל. במלחמת השחרור לא נפרדו מרכב הברזל שלהם והשתתפו בכל קרבות השריון. כששככה האש מקדונלד עזב את הארץ, כנראה לקנדה, ועקבותיו אבדו. פלנגן התגייר, התחתן עם רות, חי בקיבוץ ומעולם לא שב לאנגליה. לבנו, אחיה של קארין, קרא בשם דני – כשם המבצע שנועד לשחרר את רמלה ולוד, את רמאללה ולטרון.

אנחנו נפגשים ב"יד לשריון" בלטרון. כאן נחים הקרומוולים. קארין הרץ (62) מגיעה חמושה בזיכרונות ובשקית פלסטיק מלאה תמונות. בנה ליאור (41), נכדו של פלנגן, אוחז קרטון של שישיית Beer of the brave. הבירה שמייצר הנכד היא הצדעה לסבא, מחווה לימים של אש ואלכוהול. קוראים לה “48", ובלוגו של הבקבוק, כמו על כומתת השריון השחורה, נראית צללית של קרומוול. הצדעה נוספת לזכרו תתקיים ב־18 במרץ, עת יקבל פלנגן את עיטור הגבורה מטעם מכון ויזנטל בארה"ב.

אבל הנכד ליאור הרץ אימץ לא רק את הבירה והעראק שאהב סבא. גם את הפלדה. הוא רס"ן (במיל') בשריון, רכב על “מגח 6 ב' גל" (פאטון) ומאחוריו שירות ממושך בלבנון. כשאלוני הצלם מבקש שישב לצילום על הקנה של הקרומוול, ליאור מסרב. “יש דברים ששריונאי לא עושה". אבל חשובה לו מאוד תמונה לפני הטנק, באותה פוזה של סבא.

איפה באירלנד סבא נולד?
קארין: “גם אנחנו לא יודעים".
ליאור: “פעם אמר לי שנולד בפוקספורד, ב־25 במאי 1926".

מה אתם יודעים על נעוריו?
קארין: “יש לי הרגשה שאתה בכלל לא מבין את הבן אדם. הוא לא מספר, לא אומר".
ליאור: “הוא סיפר קצת שלמשפחה הייתה חווה. שהיו חקלאים. שאבא שלו היה מהנדס אוניות".

כשקארין סוחטת את הזיכרון עולה לה פתאום איזה סיפור פרחחות. אביה, עם חברו פישר, היה סוחב את הפאי שאפתה השכנה. את המעט על בית הוריו היא יודעת מביקורה אצלם בגיל 6. אז כבר עברו להאל שבאנגליה, “ואני זוכרת בפירוש שמצאתי משפחה עם סבא שמסדר לנו ‘סקונס' (לחמניות מתוקות, מ"ח) לבוקר".


הלם תרבותי
כשהיה מייק פלנגן בן 16 רשם אותו אביו למגמת מכונאות בפנימייה צבאית. במפעל של רולס רויס עשה סטאז' והוכשר להיות מכונאי טנקים – מסלול שהוביל לצבא הבריטי. במלחמת העולם השנייה הגיע לנורמנדי, ועם הטנקים הראשונים פרץ לברגן בלזן. “אל תזכירי לי את הדבר הזה ואל תשאלי אותי עליו", היה אומר לבתו, “כי מיד חוזר אליי ריח מחנה הריכוז". הוא רק סיפר שהלוחמים האכילו במנות קרב את הניצולים, ורבים מתו מאכילת יתר לאחר הרעבה ממושכת. הרופאים ציוו עליהם לחדול לחלק מזון.

עם הטנקים השועטים המשיך פלנגן לכוח הרב־לאומי בגרמניה המובסת, והשתתף בסיורים של בעלות הברית עם חייל רוסי ואמריקני בכל ג'יפ. לאחר המלחמה איבד את אחיו אייבן, שעלה עם ספינתו על מוקש ימי.

כשהיה בן 21 בערך הגיע פלנגן מסוריה לארץ, והצטרף לחיל המנדט. הוא היה צעיר, מבעבע ומלא שטויות. פעם פקד עליו הרס"ר לצבוע בלבן עד גובה המותניים כל מה שנמצא במחנה. פלנגן צבע גם את המכונית של מפקד הבסיס.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/556/499.jpg]

מייק פלנגן ואהובתו בצעירותם צילום: יוסי אלוני

איך השפיע עליו המפגש עם הארץ? האם עבר תקופת הסתגלות ממושכת? בעניין הזה יש רק השערות. “זה לא שהוא הגיע ישר מבריטניה למזרח התיכון וחטף הלם תרבותי", ליאור מנסה. “הוא עבר בדרך כמה ממדינות האזור".

כאירי קתולי, המפגש עם ארץ הקודש לא ריגש אותו?
ליאור: “למרות שהתגייר, כל הקטע של הדת, לפחות מבחינה יהודית, לא מאוד נגע לו".
קארין: “גם בהמשך חייו הדת לא שיחקה אצלו אף פעם תפקיד חשוב".

מה היו החוויות שלו כחייל בריטי מול המחתרות?
ליאור: “לא ברור כמה זמן לפני הכרזת העצמאות וגניבת הטנקים הוא היה בארץ כדי להספיק להתנסות בהתכתשויות מול המחתרות".

אבל היה די זמן כדי לפגוש אהבה שתשאיר אותו כאן. רות לוי נולדה בברלין לזוג רופאים. עם עליית היטלר לשלטון חשו ההורים משבים ראשונים של רוחות אימה. הם שלחו את הבנות רות ויהודית להולנד ובדקו אפשרות לעבוד בארץ. לאחר ששובצו בבית החולים “אסותא" בתל אביב החליטו להישאר. הבנות הגיעו מהולנד לבדן, וההורים קיבלו אותן בנמל חיפה.

המבטים של רות ומייק נפגשו לראשונה בבית המשפט בתל ליטווינסקי (כיום תל השומר). הוא זומן להעיד במשפט של חבר שהשאיל טנק, נסע לבקר את חברתו בתל אביב ונתפס כשהוא מתמרן בחניה. היא, קשרית בהגנה ששלטה באנגלית, זומנה לתרגם. אין ספק שהאהבה קיבלה סיוע מהאנגלית שחיברה ביניהם.

אמא סיפרה לך פעם מה גרם לה להתאהב באבא?
“אני חייבת להסביר לך משהו: גדלתי בבית שבו לא שואלים שאלות. במיוחד לא על אבא. ברגע שאמא שיתפה פעולה עם אבא, אז גם על עצמה לא נתנו לנו לשאול".
חובב האנדרדוג
התוכנית לגנוב קרומוולים מהבריטים צמחה במוחו של “הזקן". יצחק שדה התכוון להקים את חטיבה 8, החטיבה המשוריינת הראשונה בכוח העברי. ערב אחד נפגש בבית קפה בדיזנגוף עם פנחס ואזה, מפקד הרכש של ההגנה, ושיתף אותו ברעיון.

הקרומוול, אף שצויד במנוע רולס רויס, לא נחשב ל"רולס רויס" של הטנקים. “השריון והתותח שלו היו דקים", אומר לי סא"ל (במיל') מיכאל מס, סמנכ"ל עמותת “יד לשריון". “כבר במלחמת העולם השנייה קוטלג כנחות וחטף מהגרמנים". אף על פי כן ההגנה זממה עליו, כי הוא נחשב לטנק מהיר, בעל צללית נמוכה, “וגם היחיד שהיה", מוסיף מס.

מה קרה לכל ה"שרמנים" של הבריטים?
“כמה ימים לפני שהתפנו דרדרו אותם לוואדי אורן. צה"ל הצליח לשלוף שניים, השמיש אותם, קרא להם ‘תמר' ומאיר', אבל עדיין נזקק לקרומוולים".

הניסיון הראשון להשיג קרומוולים התרחש ב־23 במאי 48'. הבריטים, שהיו כבר על הקיטבגים, העבירו את הטנקים מבסיס רמת דוד לחיפה. ההגנה סיכמה עם טנקיסטים שייסעו בסוף השיירה ויפנו כמה טנקים לדרך צדדית. הובטח להם תשלום של 3,000 לירות שטרלינג לכל אחד, אך התוכנית נפלה. ניסיון כושל של האצ"ל לשדוד שיריונית של הבריטים הגביר אצלם את הערנות.

אנשי הרכש של ההגנה חיפשו הזדמנות שנייה והגיעו אל פלנגן ומקדונלד. בחירתם לשתף פעולה עם היהודים הייתה גורלית לא רק לכוח העברי, אלא גם להם עצמם. “היה פה עניין של אנשים שהולכים לאבד את הבית שלהם, את המשפחה שלהם, את כל מה שהכירו", אומרת קארין.

די ברור שפלנגן, כאירי, לא חיבב את האנגלים. האם החליט לעבור צד גם בגלל תמונות המוות שראה בברגן בלזן? “הוא אמר תמיד שרצה לעזור לצד החלש", אומר ליאור. “ברור שלברגן בלזן הייתה השפעה, אבל הוא לא אמר אף פעם ‘התחברתי ליהודים בגלל מה שראיתי'".

הצעד של פלנגן ומקדונלד היה כל כך נועז, כל כך תמוה, שעם השנים ניסו לחבר גם זימה למזימה. בעת שסייר ב"יד לשריון" בלטרון שמע חברו של פלנגן, אמנון דומני, את אחד המדריכים אומר: “נשלחו בחורות לפתות את הבריטים, ובהשפעתן הם ערקו מצה"ל". הנהלת האתר קראה את המדריך לסדר והתנערה מהבדיה, אך קארין סיפרה אותה לאביה, שהגיב: “אליי הן לא הגיעו, אני עדיין מחכה".

בשבוע האחרון שלפני הפינוי נותרו בבסיס רמת דוד רק ארבעה טנקים. הכוונה הייתה “לסלק", בלשון הפלמ"ח, את ארבעתם. אל שני הבריטים היו אמורים להצטרף שני אנשי הגנה. “אבל איך תוכלו להניע ולנהוג?" משתומם פלנגן. “אנחנו נדע", הם משיבים לו בשחצנות.



בכל זאת מחליטים ללכת על אימון תאורטי. הטנקיסטים נפגשים עם אנשי ההגנה בבית קפה ברוממה שבחיפה. בעזרת מחברות ושרטוטים מנסים האירי והסקוטי להרביץ בהם תורה. שעת השי"ן נקבעת ל־1:00, בלילה שבין 29 ל־30 ביוני 1948. מכונאי הטנקים פלנגן ומפקד הטנק מקדונלד יחליפו את השומרים בשער ויכניסו את אנשי ההגנה, וארבעתם יצאו בשיירה מהמחנה.

מתברר שקשה ללמוד שיריונאות בהתכתבות. אחד הנהגים החדשים לא מצליח להניע את הטנק ועוזב את המחנה בריצה. האחר מניע, נוסע כמה עשרות מטרים, מתחפר ונופל לתעלה.

נשארו שני בריטים על שני קרומוולים שדוהרים ליגור. בפתח הקיבוץ ממתינים למובילים, אך המובילים לא מגיעים. “אז בחושך כבד וללא אורות", מספרת קארין, “המשיכו על שרשראות בוואדי מילק בדרך לתל אביב". הבריטים משתוללים. המרדף מתנהל על האספלט ובאוויר. אבל את הכבישים שבהם עברו הקרומוולים ההגנה חוסמת במשאיות עמוסות חצץ ובגרוטאות שאת גלגליהן היא דואגת לפנצ'ר. המסע הלילי של פלנגן ומקדונלד מסתיים בגני התערוכה, בסדנת הטנקים במ"ב 1. עד שיעזבו הבריטים מחביאים אותם במלון ברמת גן. על המלון מוצבת שמירה.

הטנקים נבדקים ומתברר שהם אמנם מסוג קרומוול, אך מדגמים שונים. האחד סימן 3 עם תותח בקוטר 57 מ"מ, והאחר סימן 4 עם תותח בקוטר 75 מ"מ. ההגנה דוחה הצעה בריטית להחליף אותם בשלושה טנקים מדגם אחר. מתל אביב מועברים הקרומוולים לשכונת בורוכוב בגבעתיים ומוסתרים בחצר של חבר בהגנה. כעבור כמה ימים הם משוגרים למחנה תל ליטווינסקי, שם התארגנה חטיבה 8 למבצע דני, ומצורפים לפלוגה ב' בגדוד 82 בחטיבה.

פלוגה ב' כונתה “הפלוגה האנגלו־סכסית" ושירתו בה אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועריקים בריטים, ובהם פלנגן ומקדונלד. חוץ מבמבצע דני (כיבוש לוד־רמלה), השתתפו גם במבצע יואב (כיבוש משטרת עיראק סואידן וקרב עיראק אל־מנשייה), במבצע חורב (כיבוש ניצנה וקרבות אבו עגילה ואל־עריש) ובהתקפה על לטרון. בהתקפה החמישית על לטרון (18 ביולי 1948) פגע אחד הקרומוולים בתותח ירדני ובצריח בניין המשטרה, אבל אז נתקע תרמיל בקנה. המט"ק (מפקד הטנק), איש מח"ל מדרום אפריקה, אמר בקשר שהוא יורד לתקן את התקלה וחוזר להילחם. מאחר שדיבר אנגלית הוא לא הובן היטב וכל הכוח ירד בעקבותיו. כשהתבררה הטעות היה מאוחר מדי. הפסקת האש עם הירדנים נכנסת לתוקף, ולטרון תמתין ל־1967.


פסנתר לדגים
גם מימי תש"ח מייק פלנגן לא נידב סיפורים. “הוא רק היה מוכן לומר לי שמלחמה זה חרא", מספר נכדו. באחד הקרבות נפצע קל והיה מאושפז כמה ימים. מספרים שיצחק שדה רצה לחזק את רוחו והיה מתייצב לצדו בכל ערב, חמוש בבקבוק. את דן סמואל, נכד הנציב הבריטי הראשון, מינה שדה למדריך הראשי בבית הספר לשריון של גדוד 82. בזיכרונותיו כתב סמואל ג'וניור שפלנגן היה לוחם מצטיין ואיש שקט.

אבל רוב החברים במח"ל לא עסקו רק בלחימה אלא גם בשתייה; כשהניחו את ה"סטן" אחזו בבקבוק תחתיו. “פשוט שובבים בצורה לא נורמלית", צוהלת קארין. בדבוקת השובבים היה גם מו שוורץ, מתנדב מקנדה. בנו שאול סיפר לה כי הדרך אל הטיפה לא הייתה פשוטה. מכיוון שמשכורות לא קיבלו, השתדלו בין צרור לרימון להשיג כסף לממן את האלכוהול. הם קוששו עבודות בכל מקום, אבל בעיקר על כלים כבדים בנמל יפו ובנמל תל אביב. גם שם היו די פרועים. פעם, תוך כדי פריקה, הפילו פסנתר למים. מספרים שעד היום הדגים באזור ההוא שוחים לצלילי הבולרו של ראוול.

אבל הכיסים המלאים אפשרו לתכנן את הבילוי. כבר בצהרים היו מחביאים את הג'יפים בפרדסים. בערב שלפו אותם מבין העצים וטסו לתל אביב. הארי מקדונלד, מספר סמואל בזיכרונותיו, לקח פעם את הג'יפ של המג"ד ומיהר לדרינקים בתל אביב. כשחזר היכה אותו המפקד, והתקרית הובאה לידיעת יצחק שדה. “הזקן" פסק שהגניבה והמכות מקזזים אלה את אלה, ועבר לסדר היום.

לקראת חתונתו עם רות מייק פלנגן התגייר. הוא ראה בכך מס אהבה הכרחי, ורצה לדלג על העניין כמה שיותר מהר. ממכתב שמצא ליאור עולה כי ביקש להתגייר בהתכתבות, אך רב צבאי דחה אותו.

“היהדות, כמו הנצרות לפניה", אומר נכדו, “לא הייתה חשובה בתפיסת עולמו". מייק ורות התחתנו בבית קפה בתל אביב. השושבין היה מקדונלד, הרב איחר והחתן התפוצץ. “ג'יזס קרייסט מק", הוא נשמע אומר לחברו, “איפה הרבי?"


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/556/460.jpg]

צילום: יוסי אלוני

הזוג הטרי גר בחולון. פלנגן עבד במוסך “דן", ואחר כך, כאזרח עובד צה"ל, ניהל את מחלקת תיקוני הטנקים בג'וליס. בין החיילים בבסיס הזה היה גם אמנון דומני מקיבוץ שער העמקים. בגלל הריחוק מהבית היה פלנגן מזמין אותו ללון בביתו. ערב אחד שאל אותו: “מה זה הפאקינג קיבוץ הזה?" דומני הזמין את רות ומייק למשק, ואחרי כמה פעמים הם החליטו להישאר. חברותם עם עפרה ואמנון דומני תתעבה בהמשך לקשרי משפחה. דני, בנו של פלנגן, יתחתן עם יעל, בת הדודה של דומני.

השידוך בין מייק לקיבוץ נראה בהתחלה חסר סיכוי; נשמה עצמאית בעולם של שיתופיות מוכתבת. אם המפגש הזה יצר איזו מועקה בחזהו של פלנגן, אין אנו יודעים עליה. “האידאולוגיה מעולם לא הפריעה לו", אומר לי דומני. “בצבא הבריטי סבל כנראה בגלל היותו אירי", הוסיפה עפרה, “ולכן למד להתייחס לבן אדם, לא לאידאולוגיה שהוא מייצג".

פלנגן לא עשה מאמץ מופגן להתחבב על החברים. הוא פשוט הניח לאורחות חייו, לכישוריו וליכולותיו לקנות את לבם. בהתחלה היו אלה הידיים שנתן להן לדבר בשמו. כשאוטובוס תיירים היה נתקע בעליות לטבעון, ידעו שמייק יגיע לחלץ. מעולם לא הסכים לקחת כסף מ"אגד" או מכל חברה אחרת: במקום זה הציע שאוטובוס יבוא לקחת את ילדי המשק לטיול.

קארין זוכרת אותו כל הזמן בעבודה. “מזל שהייתה אמא, כי בתור ילדה את אבא כמעט לא ראיתי". בקיאותו במכונאות ובתפעול מערכות מים והשקיה הייתה מושלמת. החבר איתן נשר עבד איתו עשרות שנים. לאחר שעזר לו פעם להתגבר על בעיה במכבש חציר חדש שאל אותו: “איך זה שאתה יודע הכל?" פלנגן הרצין והשיב: “אני עובד בשיטת ה־R.T.F.B, כלומר: Read the fucking book".

עם התמקצעותו בפלחה נשלח לפקולטה לחקלאות ורכש ידע עמוק בתורת הצומח. הוא היה מלך השדות הלבנים. הנהג האולטימטיבי של קטפות הכותנה. “הייתה חוויה לראות אותו פותח ערוגה ראשונה", יספיד אותו החבר שלמה אלפיה, “לאורך מאות מטרים הייתה שומרת על קו ישר כסרגל, מודל לכל אלה שיבואו אחריה". מעולם לא עבד רק משמרת אחת. זריעת כותנה, קטיף כותנה – אלה ארכו מבוקר עד לילה. וכל מבצע כזה היה הקדמה לארוחה בשדה, כל מה שהכין “טבח הלילה" המיתולוגי.

את סופי העונות היו מציינים במנגל רציני ועם בקבוקים רציניים לא פחות. אז היה זורק לחבר'ה איזה בדל הרפתקה מעבר צבאי רומנטי. גרמניה, הודו, סוריה, לבנון. כולל בתי הבושת של ביירות. “איך הייתה העברית שלו?" אני שואל את דומני. “בוא נגיד שמאמרים בעיתון הוא לא היה מסוגל לכתוב. כל מילה שנייה הייתה ‘פאקינג'".
עראק לתינוק
קארין זוכרת את הכבוד שחלקו לו החברים. לא בגלל אש הסוציאליזם שנורתה מפיו, לא עקב משפטי חזון בדיון על “פני הקיבוץ לאן", חבריו זיהו בו איזו הדרת פנים. מישהו שלא מנסה לקנות אותם בג'סטות. בנוכחותו הלא כופה הייתה עוצמה כבושה. לא רק הטנק ההוא. גם חייו שהתפרשו על פני הגלובוס. יכולתו לנהל את האלכוהול של עצמו. לייבש בקבוק ולהישאר על הרגליים. גבר שבגברים. לא איש ה"אני ואני ואני", לא מועמד לחברות בלהקת הצ'יזבטרון. כשכבר דיבר, הכל הקשיבו. “היה אומר את המילה האחרונה ובזה השיחה הייתה מסתכמת", מסכמת קארין.

בני משפחת אבו נסאר מנצרת היו יותר מחברים. ייתכן שלואי ואשתו נביעה היו קשר סמוי לעברו; לאותו עולם שמחוץ לתבנית “השוֹמרית"; להוויה של עצי אשוח ומולד. לאירועי הכריסמס בנצרת היה מתלווה אליו גם אמנון דומני, “כי אחרי זה מישהו היה צריך לנהוג". כשהמשפחות היו נפגשות – גם בשער העמקים – השולחנות היו נפתחים והשמחה הייתה בלתי נמנעת.

קארין פגשה את בני משפחת נסאר מילדות. הרגישה שהם הדודים שלה. מהם למדה בישולים ערביים שאהב אביה. מייק למד מהם ערבית בסיסית שהתיישבה בין אנגלית מלידה לעברית מקרטעת. כשראה, למשל, משאית עם ערמות חציר מתנדנדות, היה אומר: “זה לא יגיע הביתה, זה מתנענע כמו ‘נעש אל כּהבּה' (ארון מתים של זונה)".

כשליאור היה בן חודשיים טבל לו סבו את המוצץ בעראק. הוא זוכר אותו כ"סבא שאוהבים". מייק עורר בנכדו רצון לשמוע את סיפוריו, לראות מה הוא עושה. אהב מאוד לבוא לקיבוץ. סבא היה לוקח אותו לעבודה ומסתובב איתו בשבילים. “והוא אהב להציק לי".

מה זאת אומרת?
“לא יודע מה בדיוק, אבל סבתא הייתה אומרת לו Leave him alone, ואני לא הבנתי מה זה, וחשבתי שהיא אומרת לו משהו על מלון".

האהבה בין מייק למושיק, הבעל של קארין, נרקמה באחת. כשבא לביקור ראשון בשער העמקים היה מייק האדם הראשון שפגש. בהמשך יתגלה מושיק כפרטנר נאמן לשתייה, מה שחיזק עוד יותר את חברותו עם חותנו. מייק התמכר לסופי השבוע בבית של קארין ומושיק בהוד השרון. היה מתמקם בכיסא שלו בפאטיו, מכריז שהגיע לגן עדן ומתחיל לקבל את השבת. בחמישי בערב היו מתקינים מנגל זריז כדי לפתוח לשבת דלת.

כשכולם היו פורשים למיטה החותן וחתנו המשיכו לשבת על העראק שלהם. בשישי, כשהגרונות רטובים כבר מהצהריים, השבת הוזמנה רשמית. בערב היו מגיעים הצעירים ויורדים על “מאזות" מרהיבות. מייק פלנגן התאווה תמיד לבישולי בתו. היא הכינה לו את כל הסלטים שלמדה מנביעה נסאר, וגם ממולאים, קציצות וחצילים. “אפילו את החביתה את עושה אחרת", נהג לשבח אותה.

אפוף אדים וטעמים על אותו פאטיו היה פלנגן נוח יותר לסיפורים, גם על אפריקה. הוא יצא ליבשת בשליחות חקלאית מטעם משרד ראש הממשלה. הדריך את המקומיים בשיטות גידול שמתאימות לאזורם: בקניה הקים חווה לוורדים ובמלאווי חווה של טבק ותירס. כמו בשער העמקים, גם באפריקה קשר עם האנשים תנאים של חיבה, עד כדי כך שהצ'יף היה מושיב אותו לצדו תחת העץ לפשר בין המסתכסכים.

מה עשה בנסיעות האלה מעבר לחקלאות?
ליאור: “מה שמעבר לזה אני לא יודע".

אומרים שנשלח בשירות המוסד.
“אני ממש לא יודע".

לא הזכיר את זה אף פעם?
“אולי קצת".

מה?
“לא זוכר בדיוק. לא אהב לדבר על זה כל כך".


פגישה אחרונה
בהספד יאמר חברו איתן נשר שבפרקים שונים בחייו רב היה הנסתר על הגלוי. “ראשית בגלל אופיים של עיסוקיו בתקופות שונות, ושנית בגלל אופיו השקט וצניעות טבעית... (אבל) התרשמתי שהמים האלה חודרים עמוק ויסודי".

מתכונותיו שהוזכרו, מה לקחת אלייך?
קארין: “לפעמים בעלי אומר לי: ‘את עושה דברים כמו אבא שלך'. לקחתי ממנו את היכולת לחתוך דברים, לא להתחבר לדברים מסוימים. אני אולי רגישה יותר ממנו, אבל גם הוא היו לו רגישויות".

אילו רגישויות?
“כלפי אמא, למשל. אחרי שנפטרה חתך באחת את החיים שהיו לו איתה. יום אחר כך, באתי הביתה וראיתי שלא נשאר מאמא שום דבר. לא בגדים, לא ספרי בישול. התנתק מהחיים האלה כדי להמשיך הלאה".

לאחר מות רות הוא יוצא למסע בעולם. לפני כן האחראי על בית הקברות שואל אותו אם לשמור לו מקום לידה בקבוץ. פלנגן משיב ב"כן" החלטי. הסיבוב מביא אותו לטורונטו, אל שירלי, אלמנת חברו מהמח"ל מו שוורץ. הם מתחתנים ופלנגן נשאר איתה. “אבא חי בטורונטו בגללה", אומרת קארין, “אבל היה מחובר לפה בכל דבר. מעולם לא הודיע לקיבוץ על עזיבה".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/556/481.jpg]

צילום: יוסי אלוני

היה לו טוב עם שירלי?
“שירלי דאגה לו מאוד. 31 שנה היו יחד".

אבל מעבר לארבעת קירות ביתו לא היה לו הרבה עם טורונטו. הוא התחבר לשלושת ילדיה של שירלי - ג'וי, באשי ושאול - ומצא ידיד חדש, המחותן של ג'וי. אצלו שתה ויסקי משובח ואכל כל מה שנאסר עליו בבית. אבל כל אלה לא גרמו לו לוותר על גן העדן בהוד השרון. הוא הרבה להגיע ובכל פעם שילב גם קפיצה לקיבוץ. קארין הייתה נוסעת אליו חמושה תמיד בחבילת תבליניה. בחודש שהייתה שם לא הפקירה את הכיריים בידי איש. ואז המוות הכה שוב.

פלנגן ידע שבנו דני לוקה בלבו, שהוא עומד לעבור ניתוח. כשהסתיים הניתוח התקשרה קארין לטורונטו לדווח לו. בבוקר התקשרה שוב, להודיע על מות דני. פלנגן תפס מטוס ראשון ונחת בארץ. “אבא שלי יודע להתמודד עם דברים", אומרת קארין, “הוא חזק מאוד". רק פעם אחת ראתה אותו בוכה - כשהודיעו לו במכתב מאנגליה על מות אמו. עכשיו קבר את בנו בשער העמקים, לצד אשתו המנוחה.

ימים לפני שסבו יאושפז ללא שוב נוחת אצלו ליאור. איתו בתו גליה, בת ארבע וחצי, נינתו האהובה של סבא־רבה מייק. לליאור אין שום סיבה לחשוד שזאת פגישתם האחרונה. אמנם הוא מוצא אותו כבד, מרבה להשתעל, אך חושב שהזקנה מכחכחת מגרונו. יותר מזה, ביומיים הראשונים לשהותם ליאור חולה ומייק הוא שמתרוצץ עם גליה. ביומו האחרון בטורונטו ליאור מחפש וודקה מיוחדת לחבר. מייק הולך איתם לקניון, לייעץ. הנכד עוזב את טורונטו רגוע. לא מכבר הזכיר סבו שבמשפחתו מסורת של אריכות ימים.

שלושה ימים לאחר שובו מצלצל הטלפון מטורונטו. על הקו שאול, הבן הצעיר של שירלי. “סבא מאושפז ומורדם", הוא מבשר. קארין ומושיק, שממילא התכוונו לטוס לטורונטו, מקדימים את צאתם. בבית החולים הרופאה מדווחת שמנסים להעיר אותו, אך גופו לא עומד בכך. קארין מתיישבת לידו ומתחילה לדבר אליו: “אבא, באתי אליך, אתה תבריא, אבא, אתה תצא מזה".

היא מרגישה שהוא חש בנוכחותה, והרופאה מאשרת. “העיניים היו עצומות, אך התחילו להתרוצץ מצד לצד, הייתה איזו תגובה של הראש". מעודדת מהתגובה הזאת היא ממשיכה: “הבאתי את התבלינים שלי, אבא. אני אבשל לך, אבא". אבל הרופאה מזריקה מציאוּת לוורידיה. מסבירה שאביה במצב קשה מאוד. ריאה אחת קרסה לגמרי. גם אם “יצא מזה" ייאלץ להיות בבית החולים, צמוד למכשיר הנשמה.

שירלי מגיעה איתה בכל יום, אך לא מסוגלת להחזיק מעמד. בכל כמה דקות היא יוצאת מהחדר. מנסה להתאושש. יום לפני מותו מתמלאת גם הריאה השנייה מים. בית החולים מתחייב לא להנשים אותו, “אלא לתת לו למות בשקט".

הטלפון הרע מגיע לאחר חצות. שירלי מרימה. מבקשים את “הבת שלו". האחות מספרת שמותו הידוע בא בחטף. “רגע אחד המסך היה רגוע, ורגע אחר כך – ‘טיק', וזהו". באותו רגע קארין ומושיק מרגישים שהם רוצים לעוף הביתה. זה יום שישי והם הולכים להיפרד. “מייק, אני הולך הביתה. אשתה בשבילך לקבלת שבת", אומר לו חתנו ומתפרק בדמעות.

מייק פלנגן לא דיבר אף פעם על מותו. כששירלי רצתה לשאול היכן ייקבר, קארין ניסתה להדחיק, השיבה לה: “עזבי אותי". עכשיו העניין כמובן עלה שוב. שירלי נענתה מיד לבקשת קארין שייטמן בקיבוץ.

מה אמרת לה?
“שיש מקום ליד אמי ואחי, שאני רוצה את אבא שלי בבית".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=402&loc=4

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

סליחה על הקפצה באיחור קטנטן של 3 שנים מהאיזכור האחרון אבל חשבתי שהמסמך מעניין לשיתוף. קרומוול שעלה על מוקש בקרבות בנגב ופרס זחל במהלך הטיפול.
ותודה לאבי שהיה שם על התמונה.

התמונה יפה בכל מקרה, אבל נראה לי שזה כמובן שרמן ולא קרומוול.

אגב זכורני שבשנת 1969 היה מוצב על כן מבטון טנק קרומוול.

זה היה ברחבת הכניסה של בית השיריון ביד אליהו.

נדמה לי שכיום מוצב שם טנק שרמן

ואת הקרומוול העבירו ,ככל הנראה ,למוזיאון השיריון בלטרון.

היו הרבה שרמנים וקומץ קרומוולים.

אני זוכר שגם בשנות השמונים עמד הקרומוול ביד אליהו.

טכנית, טנקי הקרומוול לא היו הראשונים של ההגנה, אם תלכו ליד לשריון ותסתכלו על קקרומוול '457' "מיריאם" (סימן 4) תשימו לב שכתוב בשלט "טנק האפקטיבי הראשון" המילה "אפקטיבי" משנה הכל, בזמן שהקרומוולים הגיעו לידינו בסוף יוני, כבר שיחדנו בריטי אחד בשביל טנק שרמן M4A2 ב14 במאי (יותר מחודש לפני!) ובהתקפה על דגניא א (שאני לא זוכר מתי התרחשה, אך ברור לי שלפני הגעת הקרומוולים) תפסנו כשלל 2 טנקי רנו 35 שנלקחו לתיקון ולבסוף יצא טנק אחד פועל ששירת אותנו בכיבוש לוד ואז יצא מהשירות, הסיבה שטנקי הקרומוול היו ה"אפקטיבים" הראשונים זה בגלל שטנק השרמן היה חסר תותח עד אוגוסט וטנק הרנו תוקן ממש טיפה אחרי (סוף יוני או תחילת יולי)

גם בכתבה כתוב שלטנקי קרומוול היה תותח 75 מ"מ, זה היה נכון רק לקרומוול '457' בגלל שהיה סימן 4, קרומוול '211' סימן ה3 היה בעל תותח 6 ליטראות (57 מ"מ), קרומוול '457' יצא מהשירות לאחר שתותח התפוצץ בהתקפה על לטרון, אבל לפני זה הספיק לקבל את השם "מיריאם" שהיה שמה של כלתו של אחד מאנשי הצוות, קרומוול '211' לאומת זאת שירת עד סוף המלחמה, ולא קיבל שם לפי מה שידוע לי.

טנק השרמן M4A2 הושמד ב29.12.1948 במבצע חורב, והטנק השרמן שפורסם כאן הוא טנק השרמן השני של צה"ל ה"תמר".