בין החניכים הצעירים של קורס הפרמדיקים, נמצא סמל תמיר אלמקייס, חובש גדודי בחטיבת גבעתי. במלחמה האחרונה בלבנון הוא יצא עם גדוד רותם למשימה, נקלע לשדה מוקשים, הספיק לאבד חבר ולהציל אחר. כעת, הוא מועמד לקבלת צל"ש. "אני עדיין לא קולט מה בדיוק קרה שם. הבנתי שלידיים שלי יש את הכוח להציל חיים"

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

מאת כתבת "במחנה", נוף נתנזון

בבסיס ההדרכה של חיל הרפואה החלה הפסקת הצהריים של קורס הפרמדיקים. סביב שולחן האוכל נשמעים דיבורים על היום שעבר. חניך אחד מספר בהתלהבות על בובת הדמה שהצליח להחיות, חייל אחר לא מפסיק לשחזר את החדרת המחט לווריד שביצע לפני דקות ספורות, וקורסיסט שלישי חושש שאולי ישכח עד תום ההפסקה איך לחבוש.
ביניהם יושב חייל מבוגר יותר, שקט יותר ונרגש פחות. סמל תמיר אלמקייס, חובש קרבי בגדוד רותם של חטיבת גבעתי, אינו חניך רגיל בקורס. הוא כבר הספיק ללוות את כוחות החי"ר בפעולות מבצעיות במלחמה בחיזבאללה.
הפעולה שאלמקייס לעולם לא ישכח היא הכניסה הכמעט אחרונה של הגדוד ללבנון. עם צוות שמנה 32 חיילים ורופא, יצא תמיר לפעולה. "בדרך ליעד שמענו פיצוץ עז", משחזר אלמקייס. "בהתחלה לא הבנו מהו מקור הפיצוץ. היינו בטוחים שעלינו על מטען ונתקענו. רק מאוחר יותר התברר לי שאנחנו לכודים בשדה מוקשים ענק". אחרי שהספיק להתאושש מהפיצוץ ולחשב את צעדיו, הפתיע את אלמקייס קול נוסף.
"המשכתי ללכת בזהירות, ופתאום שמעתי צעקות: 'חובש, חובש'", הוא מעיד. "מישהו צעק לי שעמית, חבר טוב שלי, איבד רגל. רצתי אליו מיד, וכשהגעתי נכנסתי להלם מוחלט במשך שלוש שניות - מהברך ומטה לא הייתה לו רגל". הרופא והחובש הצעיר טיפלו בעמית. לאחר שסיימו, נשמע רעש פיצוץ נוסף, ואחריו שוב הצעקות המוכרות: "חובש, חובש".
באותו הרגע, הבינו אלמקייס וחבריו שמשהו במקום שבו הם נמצאים לא כשורה. "הדלקנו פנס תאורה, וראינו שאנחנו מוקפים במוקשים מכל צד. לכל מקום שלא הסתכלנו, היו מוקשים", הוא מספר. הכוח קיבל פקודה שלא לזוז כלל - לקפוא במקום ולהסתוות בשטח. אבל אלמקייס לא שכח שיש פצוע נוסף בשטח שזקוק לטיפול רפואי דחוף.
"נזכרתי שעוד חבר מהגדוד שוכב בלי רגל, וזה במקרה הטוב", אומר אלמקייס. "הדילמה הייתה קשה. היה ברור לי שאם אני הולך לעזור לו ועולה על מוקש - הכוח נשאר בלי חובש. למרות זאת, החלטתי להמשיך. השתמשתי בפנס של הנשק כדי לפלס את הדרך בין המוקשים, והרופא עקב אחריי. המטרים שעברנו בדרך אליו היו כמו נצח".
כשהגיעו לחברם לגדוד, גילו שכבר מאוחר מדי. אלכס אסף ז"ל עלה על מוקש עם הברך, ורגלו נקטעה מקו המפשעה ומטה. "הוא היה בהכרה מלאה כשהגענו אליו. אני עדיין זוכר שהוא לחש לי באוזן: 'תמיר, תעזור לי'", מתאר סמל אלמקייס. "ניסינו לעצור את הדימום בעזרת נקודות לחיצה, אבל זה לא עזר. לא היה עוד מה לעשות".
רק באחרונה החל אלמקייס לעכל את שעבר. "אני עדיין לא קולט מה בדיוק קרה שם, מאיפה הכוח לקבל את ההחלטות שקיבלתי בשטח. אני גם לא תופס איך אני רצתי בין מוקשים, וחברים שלי שזחלו נפצעו או מתו. למה דווקא אני יצאתי בריא ושלם?"
בינתיים, תעודות ההוקרה על פעילותו ממשיכות להציף אותו. בין המוקירים: מפקדת אוגדת עזה, מפקד הרפואה של פיקוד הדרום, קצין הרפואה הראשי, מפקד החטיבה וגם המג"ד שבו טיפל. אלמקייס אף מועמד לקבלת צל"ש.
אבל בעבורו, התעודות הן לא הפרס האמיתי. "אחרי שאמא של חבר הודתה לי שהצלתי את הבן שלה, הרגשתי שעשיתי משהו חשוב ומשמעותי באמת". מכאן, ההחלטה לצאת לקורס פרמדיקים הייתה צעד טבעי בעבורו. "הבנתי שלידיים שלי יש את הכוח להציל חיים".

http://www1.idf.il/dover/site/mainp...&docid=62007.HE

כל הכבוד לו

אני חושב שזה היה מצויין אם נתח גדול יותר של החניכים בקורס פאראמדיקים היה של חובשים קרביים מנוסים, ולא שוחרים. הבעיות ברורות- הקצאות קבע ושס"ן, יחידות שלא רוצות לשחרר חיילים לקורס כזה ארוך, חיילים שלא רוצים להישאר בצבא מעבר לשלוש שנים...

מצחיק שכתוב "מכאן, ההחלטה לצאת לקורס פרמדיקים הייתה צעד טבעי בעבורו."
כאילו שכל חובש שרוצה יכול לצאת לקורס פאראמדיקים. זה ממש נדיר שחובש, בטח חוג"ד עם לא מעט ותק כבר, יוצא לקורס הזה. מלבד חיילי חידות מיוחדות פה ושם, אני מכיר רק חובשת אחת שיצאה לקפ"צ- ומדובר ברס"לית ותיקה שידעה למשוך בחוטים הנכונים.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.