יש בו, במאבק הזה, מעין אווירת אדישות שלא מצליחה למקד את דעת הקהל לעבר המטרה שלשמה החל - השבת הבנים הביתה.
יש בו, במאבק הזה, כפילות מוסרית שלאו בהכרח נובעת מתוקף הזמן או מדוחק השעה. אותה כפילות מוסרית מהי? – מאבק המשפחות צודק ללא ספק, השבת החטופים לביתם היא חובה שחלה לא רק על הממשלה והמערכות השונות, אלא היא אחריות קולקטיבית של כולנו. אם כן מדוע שמותיהם של רון ארד ואלי כהן אינם מוזכרים אף הם?, אלא אך בהשוואות מתבקשות. רון ארד אבד בשבי כבר 20 שנה, אלי כהן לא הוחזר הביתה כבר 41 שנה מיום תלייתו, היכן היה הציבור כל השנים האלו?, רצון המשפחות למקד את המאבק בהשבת החטופים האחרונים כמובן מוצדק מבחינתן, אך נוגד כל דעת מוסר שהן פועלות על פיו. האם מישהו יזכור את רון ארד ואלי כהן עם השבת גלעד, אהוד ואלדד? – התשובה ברורה, ומשפחותיהן של ארד וכהן ימשיכו לחכות, אולי לשווא.
גל הביקורות בשיאו הגיש הרמטכ"ל, דן חלוץ, את התפטרותו לא תורם בהכרח להשבת הבנים. דעת הציבור הישראלי ידועה בפאסיביות ושתיקה. כאשר מוצגים על-ידי המערכת תרחישים מאיימים ההולכים לבוא בעתיד, בעיית החטופים מקבלת תוקף משני. פרשיות שחיתות ועוולות אחרות תופסות את דעת הקהל. דין המאבק להיכשל כל עוד לא נשאו עיני האינטרס הלאומי עיניו אליו.
הפרדת נפילתו בשבי של רון ארד, אי השבת עצמותיו של אלי כהן, מלקיחתם בשבי של גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב היא מעבר לפגיעה מוסרית בערכי המאבק עצמו, אלא תורמת לתקיעות המאבק.
לטעמי המאבק הצודק טועה בגישתו לממסד ולמערכות השונות, ממסד שניצל בציניות חולשתו של ציבור במלחמה, הנהגה העסוקה בטיוח ובהישרדות פוליטית לאו בהכרח תיתן דעתה לבעיית החטופים כל עוד זו שומרת על ממלכתיות ורף נמוך של ביקורת מתונה. ישנו צורך ממשי להעלות את רף המחאה להשבת החיילים לביתם. אי-אפשר להימנע מנקיטת צעדים חריפים מחשש לאבד את דעת הקהל.
התוויה נכונה של מאבק המשפחות בעוול הנגרם להן יגרור אחריו תמיכה ציבורית רחבה. אני חושב שמוטב שיועילו להסיק כי מאבק ממלכתי לא מסייע, אלא רק משמר ומבצר את הממשל בעמדותיו. ראיתי את העצרת בזרעית בשיתוף גדוד המילואים וסטודנטים, זהו מנוף עצום ליצירת לחץ מאין כמוהו להשבת הבנים לביתם. שילוב האינטרסים של הסטודנטים ושל המשפחות, ולא רק משפחות החטופים, יכול לגרור אחריו גל מחאה אדיר, שבזמן זה יחייב את הממשלה לתת מענה צודק והולם לבעיית החטופים והנעדרים.
צריך לתת הדעת על הבעיה עצמה שלכאורה נראית בהכרח רק בחטיפת החיילים. ובכן לטעמי יש במאבק הזה מן החובה להוביל את הציבור להבנה שלא חטיפת החיילים היא רק ואך הבעיה המשתקפת מתוקף המחאה, אלא הפאסיביות, הציניות האכזרית של הממסד לצרכי האזרח הפשוט, מחדלי הצבא בימים שלפני החטיפה ובמלחמה שלאחריה, התבצרותם של אישי הפוליטיקה וההנהגה הצבאית בכיסאותיהם, מגמת השחיתות ההולכת ונחשפת, התעלמות הגורמים השונים מבעיית החטופים ומשפחותיהם, כל אלו יוצרים מכלול של בעיות שרשרת שהובילו את המצב כפי שהוא עומד לעיננו היום.
אני לא בעד לתת למאבק אופי פוליטי, אך לא ניתן להתעלם ממכלול הבעיות העוטף את השלטון היום. אי הבנה של המכלול כפי שהוא היום לא יוביל לאיזושהי התקדמות במו"מ לשחרורם, אלא אף יבלום אותו.
לפיכך, סבור אני שמחאה שתעלה את הרף בהדרגה, שתהווה סחף הדרגתי בדעת הקהל ותנוצל נכונה, תגרור אחריה צורך ממשי של המנהיגים לתת דעתם עליה. שילוב כוחם של הסטודנטים כנתח ציבורי רחב ומשפיע, בשילוב אינטרס המשפחות וגדוד המילואים יכול ליצור תהודה ענקית.
אני שואל את עצמי שאלה פשוטה כאזרח ישראלי וכחייל המשרת בצה"ל במילואים לנוכח אוזלת ידה של המדינה בכל הקשור להשבת החיילים לביתם, האם אני על אף הסיכון הגדול שאני לוקח על עצמי כמילואימניק בצבא פעיל (מתוקף המצב הביטחוני הסיכון ברור מאליו), האם אני מוכן ויכול לקחת על עצמי את האופציה שבמידה ואלקח בשבי חזרתי או אי חזרתי לא יהיו בראש עדיפותיה של המדינה ששלחה אותי לביצוע המשימה?
לא צריך להיות מריר מדי או בעל רצון לשבור את הכלים כדי להבין שזו שאלה פשוטה אך עם השלכות קשות והרות גורל. אני אינני בעל משפחה, למזלי, אף אינני משרת בגדוד לוחם, ושאלת המילואים העומדת בפניי פחות הרואית ופחות גורלית לחיי ולחיי משפחתי, אך אם הייתי אמור לקבל על עצמי בחירה כיצד הייתי אמור לקבלה לאור האירועים האחרונים?
אוי למדינה הבזה לערכי עצמה. אי השבת החיילים לביתם היא הרבה מעבר לשאלה מדינית והתעסקות פוליטית, יתרה מכך היא שאלה ערכית, מהותית ביותר. מדינה הפועלת בניגוד לערכיה בהם היא קוראת לנו לבוא לתת את חובתנו לעם ולמדינה ובוחרת להתנער מהם (הערכים) כרצונה, אל תתפלא אם השחיתות והביזוי לוקחים בה חלק בלתי נפרד.
המאבק הצודק צריך לא רק להציג את בעיית אי השבת החטופים: גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר בראש מעייניו אלא אף את אי השבתם של אלי כהן ורון ארד. יחד יהיה אפשרי להבהיר לציבור שבעיית המשפחות היא אינה אינדיווידואלית, אלא להיפך היא נוגעת לכל אחד ואחת במדינה. היא בעיה מהותית, ערכית ציבורית שכולנו נדרשים לתת עליה את הדין והצדק. אני נזכר בעיניו של רון ארד מבעד למקרן הטלוויזיה בביתי, תמונת עיניו הכבויות אינן מרפות מנגד עיניי. מישהו העלה את דעתו מה יקרה אם ישוב? מה יאמר לו? כיצד יסביר לו 20 שנה היכן הן? עיניו של רון, הן ראי המקרה. הן אות ועדות מצמררת לאוזלת ידה של החברה הישראלית, לפגיעות מוסרית שאוחזת לא רק בצמרת הנהגתנו, אלא אף אותנו. גורלם של אנשינו בשבי האויב הוא בעיה ערכית של מדינה המשתמשת באותו הערך בדיוק כבסיסה, וכשהיא מתבקשת לפעול מאותו צו מצפוני – ערכי היא בוחרת להתנער ממנו. יש להוביל לתובנה ציבורית, להבנה רחבת היקף שאמנם מדובר בחמישה מקרים של חמש משפחות כביכול אלמוניות, כביכול רחוקות. אך צירוף המקרים האלו נוגע בכולנו. וככל שנפעל מהר יותר, חזק יותר ייטב לכולנו, ודאי לרון, גלעד, אהוד אלדד ומשפחת כהן.
ראשי
צ'אט
01-02-2007, 12:48
מצב כלאיים
