|
29-12-2006, 23:49
|
|
|
חבר מתאריך: 26.07.05
הודעות: 24
|
|
"השתיקה".
נו, ואני כבר חשבתי שאני לא יכולה לכתוב גרוע יותר. מסתבר שאכן יש הפתעות בחיים, חח. XD
השתיקה
רוח קרירה, מקפיאה, נשבה ברחוב הצר, שריקתה השקטה מפירה לבדה את הדממה ששררה בו. האפילה החלה מזדחלת באיטיות דרך הסמטאות החשוכות והרחובות הצדדיים, פולשת אל הרחוב הצר, בולעת כל פינה בו.
ונערה, נערה בודדה צועדת לאט, בשקט, צועדת מטה במורד הרחוב, מכונסת בתוך עצמה כנגד הקור, שיערה מתבדר ברוח. היא צועדת לאט, בשקט, קול נקישות רגליה על הכביש אינו נשמע, כמו נבלע אל תוך הדממה. היא צועדת לאט, בשקט, יודעת שדבר אינו מצפה לה בקצה הרחוב, שאין לה סיבה למהר.
ועיניים, עיניים גדולות, צהובות, מלוכסנות מעט, לוטשות בה מבטים חודרים, קרים אף יותר מהרוח המקפיאה. עיניים גדולות, צהובות, מתאספות עוד ועוד סביבה, מתקרבת במהירות מסחררת, כמעט מפחידה, סוגרות עליה, דוהרות לעברה.
וקול, קול צפירה צורם, מפלח את הדממה הקפואה, ואור בהיר, מסנוור, שובר את האפילה. וחבטה, חבטה עזה, תולשת את האדמה מתחת לרגליה של הנערה. היא נופלת מטה, אל הכביש, הכביש הרטוב, הקר. אצבעותיה פוגשות ברצפת האספלט, אך אינן חשות בה. אצבעותיה מגרדות את האבנים החדות, חתכים מדממים נפערים בידיה, אך היא אינה חשה בכאב. היא אינה מסוגלת עוד לחוש בו.
ודממה, דממה מוחלטת שהופרה בשנייה אחת, מקול צפירה צורם. וחיים, חיים שנתלשו בשנייה אחת מידיה של הנערה, עם התפוגגותה של האפילה בה נאחזה כה חזק, במשך זמן כה רב. עם ניפוצה של חומת השתיקה שעל בנייתה עמלה במשך כל כך הרבה זמן, כדי לבודד עצמה מהכאב, מהסבל, מהדיכאון. מהמציאות.
רוח קרירה, מקפיאה, נשבה ברחוב הצר, שריקתה כבר אינה נשמעת בין קולות הבכי ההמומים וזעקות הבהלה שמילאו את הרחוב. האפילה נסוגה בחזרה אל הסמטאות ואל הרחובות הצדדים, נמלטת מאורן המסנוור של אותן עיניים גדולות, צהובות, מלוכסנות מעט. מאורן של פנסי המכוניות הנוסעות בכביש הגשום.
ונערה, נערה בודדה, מוטלת שם, במרכז הכביש, בתוך שלולית ארגמן גדולה. היא שוכבת שם, שקטה, דוממת. שלווה. בעיניה מבט קפוא, מת, אך על שפתיה נסוך חיוך, חיוך קטן. חיוך של שביעות רצון. של ביטחון. והיא יודעת שמצאה מקלט בשתיקתה.
|
|