לאחרונה הופיעו פרסומים על שינוי איסטרטגי בקונספט המאבק שמקורו באירן - לא לחימה (עם שאיפה לנצחון בטווח הנראה לעין) אלה מאבק מתמשך לדורות, מאין מלחמת התשה, בהתבסס על ההבדל המשאבים בין הצדדים: רצופה בהפסקות אש והפרתן ככל שידרש לטובת ההתנגדות, הרי הישראלים ממהרים להסכים לכל הפסקות אש כמתנה משמיים וסימן לרצון טוב... עצם קיום האיום הפלסטיני על "אש-קטנה" לאורך זמן תורם להחלשתנו.
על האירנים קשה להשפיע, אך האם לא נדרש שינוי בהתייחסות לפלסטינים? במקום כ"כאב ראש" מחוייב, לאיום איסטרטגי. שינוי מדיני? שינוי צבאי? לתת להם תקווה וסיבה לא להסכים לתהליכים לדורות, אלה תקווה לדור הנוכחי. אחרי הכל הם בניהם ובני בניהם ישלמו את המחיר עבור מה שאולי יבא פעם.

כפי שנתגלה במלחמה האחרונה משאבים ניכרים, החל מימי אימונים לסדירים ולמלואים ועד לציוד ורענון ימח"ים נעלמו. יכולות של החל מחפ"שים ועד למטכל כורסמו ונעלמו. אם כפיצוי על קיצוצי תקציב, אך בעיקר ימי אימונים לטובת פעילות בשטחים! אינני מוריד מערכה של זו, ואין כאן הכרזה פוליטית... ידוע על הקמת יחידות יעודיות לטובת פעילות זו, עובדה שלעצמה גורעת ממצבת כ"א והתקציב למשימה העיקרית, האיסטרטגית לה מיועד כל צבא. אך כאמור, זה לא נגמר בזה, חדשות לבקרים שומעים על הסבת יחודות מיוחדות לצורך לחימה עירונית, ושאין סיורי מודיעין....
הירידה בידע והמחסור בציוד לא רק גורם לירידה ביכולות, אלה אף יותר חמור - ירידה במורל ובמוטיבצייה.

איך אנו צריכים להתאים את עצמנו לשינוי הנ"ל שנתן פירות כאמור כבר במלחמה האחרונה?

לדעתי, הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא להחזיר את המשחק למגרש הביתי, והכוונה היא לגרום לכך שהעימות יבוא לידי ביטוי בעיקר במערכות קצרות ואינטנסיביות כמו בעבר.


בטווח הקצר משמעות הדבר שישראל תספוג אבידות רבות יותר (גם במלחמת ששת הימים נפלו 800 חללים) , אבל האלטרנטיבה היא להמשיך ללכת בתלם שהכינו לנו האיראנים ואני חושש שהוא מוביל בדיוק לאן שהם אומרים. מצב לא פשוט.

לא להגיב, אלה ליזום! אך האם "מערכות קצרות ואינטנסיביות" זה לא מה :שאנו עושים כבר ברצועה? האם לא נדרש כיתור וניקוי ברצועה:

1. ניתוק ציר פילדלפי, עם המחיר של הכיבוש מחדש

   
   
   
   
2. מחשבה מקדימה איך להחזיק בו במאמץ\מחיר מינימלי: תצפיות בלתי מיואשות וסיורים ע"י כלים קרקעיים חמושים בלתי מיואשים ביניהן. הטכנולוגיה קיימת.

   
   
   
   
3. המשך סיור אלים ממזל"טים וכניסות רגליות לפי הצורך תוך ריכוז מאמץ על איסוף "בנק מטרות" למיצוי ברגע האופטימלי

   
   
   
   
4. וניהול מלחמה פסיכולוגית שתבהיר לתושבי הרצועה שידידיהם האירנים מעוניינים אך ורק בקידום המהפכה האיסלמית, ללא כל התחשבות בהקרבה היום יומית של תושבי הרצועה בעוד הם יושבים מן הצד ונהנים מן ההקרבה של הפלסטינים. מוכנים להלחם עד הפלסטיני האחרון. אחרי הכל, אין פלסטינים שיעים! הקשר ביניהם הוא של אינטרסים עד-הוק בלבד! ולכך חשוב להציג אלטרנטיבה: קיבלתם שטח רק עבורכם, קיבלתם כך-וכך מליונים של דולרים. מה בניתם? מה יצרתם? איך שיפרתם את תנאי החיים שלכם? לא מאוחר! תראו רצון טוב ותמשיכו לקבל שטחים גם בגדה. לא תראו רצון טוב? תחיו לעד כאכשיו, מתאים לכם?

   
   
   
   
5. בגדה השלמת הגדר...

   
   
   
   

כל הקטע הזה, יחסית פשוט. ההתלבטות שאין לי מוסג לגביה היא איך לנתק את המאמץ הזה מן בניית צבא הסדיר והמלואים לתפקידו האמיתי.

בהחלט לא עמדה לנגד עיניי אותה תמונה של צה"ל משחק חתול ועכבר עם חוליות משגרי קסאמים באזור כ"כ קטן שקשה לאתר אותו גם במפת ישראל. צורת הפעלת הכוחות שם בשטח, לדעתי הצנועה, מראה שאין כוונה אמיתית מצד מקבלי ההחלטות לפתור את אותן בעיות אשר עומדות כנגד ישראל. עניין זה גורם לנזיפה של רוה"מ בצה"ל להיות מקוממת במיוחד, אבל לא נגלוש לזה.

עכשיו הצעותיך הן טובות, אבל הן עוסקות במישור הטקטי. השאלה הנשאלת הייתה: איזו מדיניות אסטרטגית יש על ישראל לנקוט לנוכח החלטת שונאינו לנהל בנו מלחמת התשה לאורך דורות? הרי גם גדר וגם כיבוש ציר פילדלפי לא יעלימו את הבעיה הפלסיטינית. גם כשהציר היה בידינו ידענו מהם צרות ומשטר המחסומים ביש"ע הוא לכל היותר מציק וגורם לחיכוך. הוא לכל היותר יאט את התחמשותם של שונאינו. מה זה חשוב במישור האסטרטגי ארוך הטווח אם הטילים על תל-אביב יתחילו לפול עוד מספר חודשים או עוד מספר שנים?

אם כן, אין בפעולות הנ"ל משום "שבירת הכלים". דוגמה לשינוי מהותי במדיניות הישראלית: לאור העובדה שחמאס לא רואה עצמו מחויב להסכמים שנחתמו בעבר בין הרשות לישראל, יכולה ישראל לבטלם גם היא. ובעקבות זאת לפלוש לכל יש"ע ולכונן שם מחדש משטר צבאי. ההשתלטות חייבת להיות מהירה וברוטאלית ולאחריה יבוא עידן של טרור ודיכוי ביד קשה של כל התנגדות. תוך כדי כך תבצע ישראל את כל אותן פעולות המתבקשות מכובש חכם והן יכללו מתן סיוע הומניטרי, פיתוח הכלכלה המקומית, הנהגת מערכת חינוך "משלנו", פיקוח על המסגדים, עידוד מנהיגות פרגמטית (לא דמוקרטית) שתשלוט בעזרת צבאינו ועוד פעולות כאלה ואחרות.

דפוס פעולה כזה יוצא מנקודת הנחה הפוכה לדעה הרווחת כי "לא ניתן לנצח רעיון". ועוד איך ניתן לנצח רעיון (ע"ע גרמניה הנאצית, יפאן האימפרילית).

וסטייה קטנה מההיבט הבטחוני גרידא: האם החברה הישראלית תוכל להתמודד עם מאות הרוגים ושנות התמדה רבות כדי להשלים את המלאכה? התשובה היא לא, ומכאן הבטחון של איראן, חיזבאללה, אל-קעידה וכו'.